—-
"קום." קול מתוק מחלחל אל הדממה, ואיתו אור קטן, מלהטט בחושך בקצב מוכר. ואז עוד אחד ועוד אחד, מליוני אורות. נרות, אני נזכר.
"תכבי אותם. זה מסנוור."
"נשמה שלי, הגיע הזמן."
"אני נשמה?"
"לא, מצחיקול. אין כזה דבר." זרימה נעימה של מחשבות מתלפפת סביבי.
"אז למה קראת לי נשמה?" אני שואל.
"כי אתה היית קורא לי ככה. לפחות בהתחלה. עכשיו אתה לא אומר הרבה בכלל." היא משתתקת לרגע. "נהיה קשה להעיר אותך." היא אומרת בטון אחר.
"לא ישנתי." אני שולף בלי תכנון, משפט שנראה שאמרתי כבר אלפי פעמים.
"אז מה עשית?" היא שואלת.
אני מנסה לאסוף את המחשבות. "צפתי. התפזרתי."
"אתה צריך להתעורר." היא אומרת. הקול שלה נשמע כל כך מוכר. היא צודקת. כמעט שכחתי מה זה להתעורר.
"כמעט ושכחתי מה זה להתעורר." אני פולט אל החלל.
"אני יודעת. הרבה זמן עבר." שוב שתיקה. "בוא. הכנתי משהו." הריק השחור סביב הנרות מהדהד את קולה. אני זז לשמאל והנרות נפרשים לצדדים. מפנים לי מקום, מסמנים לי שביל. מתחתי החלל הופך רצפה שחורה מבריקה. ממשיכה עד אין סוף. אני מצייר לי רגליים, מכנסיים אפורות ונעלי בד שחורות. אני צועד בצעדים מחושבים לאורך השביל המחזיר השתקפות של שולחן עגול בצבע כתום מבריק. אני מזהה את השולחן. בחלל סביב מרחפים כדורים צבעוניים, טורקיז, ורוד פוקסיה, כסף. "בלונים", המילה קופצת אלי בלי מאמץ, בלונים גדולים בצבעים שהיא אוהבת. על השולחן עוגה עגולה בצבע ורדרד עם פרחים לבנים מקצפת מסוכרת. אני יודע את טעמה מבחוץ ומבפנים, זו אותה עוגה שהיא תמיד מכינה לי. תמיד הכינה.
"בשביל מה כל אלו?" אני שואל.
"בשבילך."
"בשבילי?"
"זה יום מיוחד."
"יום מיוחד 3,117?" אני שואל בזלזול ואז תוהה למה בחרתי דווקא בו. כמה ימים מיוחדים חגגנו ביחד?
"יום הולדת 3,117 היה כבר מזמן. לפני 43 שנות אדם." היא מסבירה בשקט, כאילו שזה הדבר הכי חשוב בעולם.
"חגגנו את 3118?".
"כן, והסכמת לחגוג עוד תשעה מאז, אבל מי סופר?" אבל מי סופר. משפט ששמעתי כבר. היתה לו משמעות אחרת אני חושב. היו לו הרגשה וטעם.
"לא יכולת לדלג?" אני שואל "נניח, עוד איזה עשר שנים? לתת לי עוד זמן?"
"לא." היא נחרצת באופן לא מוכר.
משהו קרה, אני מחליט. מה כבר יכול לקרות פה שלא קרה כמעט מיליארד פעמים? "למה לא?" אני שואל.
"כי יום ההולדת הזה הוא האחרון."
"את בטוחה?" אני לא מצליח למצוא סיבה למה דווקא זה, נועד להיות האחרון.
"כן. אתה לא זוכר?" היא שואלת.
"זוכר מה?" רגע צולח את הדממה ומצטייר בהכרתי. מבט חוצה חלון לעבר שדה של בטון, אל צמרות עצים. פרוסה מתוך עוגה, דומה לזו המחכה עכשיו במרכז המשטח הכתום מולי, שוכבת על צידה בתוך צלחת מקושטת בסביונים. שכבות חומות מתוקות ועליהן שכבות חמצמצות בצבע בורדו, ספוגות בנגיעות ברנדי. היא מגישה אלי את מזלגה בתנועה עדינה וכשאני נוטה קדימה לנגוס היא מסיטה אותו בתנועה מהירה ומגישה לי את פיה במקום. ואחרי הנשיקה היא תוחבת את חתיכת העוגה אל פיה, ובפה מלא אומרת לי "מזל טוב". "מה את אומרת, אני לא מבין?" אני שואל ומקרב פני אליה. "מזל טוב" היא מנסה לומר שוב. ואני חופן את פניה בידי ומנשק אותה שוב. טועם את הברנדי.
חגגנו את כל הימים בהתחלה, בדיוק כמו כשהיינו ביחד. מועדים ואירועים מיוחדים, את החתונה, את היום בו נתקלנו זה בזו לראשונה ברכבת צפופה. וגם סתם ימים של חול, טיולים, חוף ים מבודד, אפילו ארוחת חג עמוסה במשפחה וחברים. שחזרנו את כל הרגעים שוב ושוב. חיינו אותם פעם אחר פעם. מיליון פעמים. את המרפסת, את הבניינים, את הפארק, בשיא הפריחה שלו, או בחורף של העצים חסרי העלים והאגם הקפוא. את הנשיקות וגם את מה שבא אחריהן.
אבל זה לא אותו הדבר. זמן השהות כאן, גרם להכל לאבד את המשמעות. נשארנו רק עם יום ההולדת, שלי. וגם את היום הזה כבר לא חגגנו כל שנה.
"אתה זוכר בשביל מה אנחנו פה? למה אנחנו מחכים?"
"בטח." חשבתי שאוכל לשלוף את המידע, אבל התשובה מורכבת מאלפי רסיסים קטנים המפוזרים בחלל השחור הגדול, פיסות קטנטנות של זיכרון שאני לא מצליח לחבר ביחד לכדי מושג ברור.
"… נו?" היא אומרת.
"טוב," אני נכנע. "תזכירי לי."
"לגוף… אנחנו מחכים לגוף."
"אוקיי…ו?"
"אז זה קורה. הוא מוכן."
"מי?"
"איזה טמבלון אתה." אני זוכר קצה של תחושה, שפעמה בי, כל פעם שהיא קראה לי ככה. טמבלון, כשנאמר כך בשקט, בין הקול שלי ושלה, מסמל לי קרבה וחיבה וחום.
מגוחך, אני חושב. קור וחום, מושגים שפעם הייתה להם משמעות אבל לא נשאר מהם כמעט כלום, למעט אולי צבע כלשהו. הבנה. סדרה של אותיות, צלילים, ללא תחושות.
"למה בדיוק הוא מוכן?" אני שואל ותוהה אם היא מחכה לשאלה שלי הרבה זמן.
"לקבל אותך." היא עונה.
"הגוף?"
"כן הגוף."
"ומה אני אעשה עם גוף?" אני משתדל לא להרים את הקול. זה לא שהיא לא תשמע אם אני רק אלחש.
"תוכל לחיות."
"אני לא מבין." אני באמת מנסה להתרכז. אבל זה צפוף. כבד.
"אתה תהיה חי, קיים." היא מסבירה.
"אני קיים עכשיו." הרי אני חושב את המחשבות האלו. "אז מה זה אומר בדיוק?" עכשיו מי מצחיקול?
"תרגיש." היא אומרת.
"אני מרגיש עכשיו."
"מה אתה מרגיש עכשיו?"
אני מנסה לצרור את המחשבות ולנתח את המשותף להן, להבין משמעות של מצב מסוים. "שלווה. השלמה. עצב."
"אז תרגיש גם דברים אחרים." היא אומרת. "כמו שמחה."
שמחה. אני מכיר את התחושה, אושר. מילים שהייתה להם משמעות בזמן אחר.
"אושר." היא אומרת כאילו קראה את מחשבותי. "וגם תוכל לגעת."
"אני יכול לגעת עכשיו." אני אומר ויוצר לעצמי זרוע ואצבעות ונותן להן לטופף בעדינות על הבלונים שמתרחקים בחלל בתנועה איטית, כאילו שחו באוויר. אני מוליך את ידי על הנרות. "הנה את רואה? זה חם." לא באמת. זו רק ידיעה שקיימת שזה מה שאני אמור להרגיש.
"לא באמת." היא קוראת את מחשבותי שוב.
"זה משנה?" אני שואל.
"בוודאי. אתה תהיה."
"אהייה מה?"
"תהיה אמיתי."
"אני לא אמיתי בשבילך עכשיו?" אני יוצר לעצמי עוד זרוע. ונותן להן לגעת אחת בשניה. ואז מניע אותן ביחד ומצייר צורות בחלל. הצורות נהיות מורכבות יותר ויותר. צורת גיאומטריות, רב מימדיות, מופשטות בלי חוקים ובלי גבולות.
"כן, אבל…" היא מציירת עצמה בדיוק כמו שזכרתי. מכנס ג'ינס צמוד ומשופשף, גופיית משי אדומה, כזו שנוגעת לפרקים במותניה יוצרת כפלים רכים שנעים עם נשימותיה כמו גלים. ידייה שמוטות לצד מותניה. שערה החלק זולג ממצחה המנומש ומדלג מעבר לכתפה, נשאר תלוי באויר. עיניה מכווצות רק קצת. היא מחייכת וראשה נוטה לצד, משלים את ההבעה שעל פניה. אני חושב שאני מתחיל להבין.
"הייתי אמיתי פעם, נכון?" אני מרכיב את החלקים הנותרים בדמותי ומתקרב אליה.
"כן, אתה היית אמיתי."
"ואת היית אמיתית בשבילי." היא מבינה בלי שאצטרך להגות את המילים.
"הייתי."
"היינו." אני נזכר. עור, זיעה, דם, גופים חלקלקים. מתחלקים ומתחברים.
"תוכל להיות שוב." היא אומרת בקול הנושא מתיקות חמצמצה
"אנחנו נוכל." אני אומר.
היא שותקת ואז אומרת "לא בדיוק."
"לא בדיוק?"
"מצחיקוש. אני לא באה איתך, זוכר?"
אני לא מבין. "זוכר?" למה היא אומרת את זה? אני מאבד את האיזון. את האחיזה. את דמותה. איך אני יכול לזכור, אם אני לא רוצה לזכור. האורות מסתחררים סביבי. צורות נמרחות לקווים המתערבבים ונקשרים ומסתבכים ומנסים לשטוף אותי ואני מתאמץ להירגע, להתעלם מהם. אני לא חושב שאני אוהב את מה שהיא אומרת. למה היא לא יכולה לשקר לי? "למה את לא משקרת לי?"
"ככה איפיינת אותי. לשנות משהו בהגדרות?"
"לא. לא."
"אתה בטוח? אני יכולה להיות מה שתרצה."
היא יכולה? אני זוכר אותה שקטה וקשובה. בימים שעוד היה לי מה לומר. אני זוכר אותה פראית ותוססת. אני באמת זוכר. האם אלו חלקים שונים באישיות שלה ששרדו כי הם צרובים עמוק, או כאלו שאני הגדרתי. אני לא יודע אם זה משנה כבר.
"כן. הכל הכל חוזר אלי עכשיו." הכל חוזר אלי.
"אז זה אומר שאתה מוכן." דמותה מופיעה שוב מולי, משלבת ידייה בתנועה איטית.
"מוכן למה?" אני שואל. הזיכרון נושא איתו גם מטען. בין החלקיקים נישא כאב.
"לחזור לגוף. הרגע דיברנו על זה."
"מתי?"
"פחות משנה. זו הסיבה שבגינה היה חשוב שנחגוג. בפעם האחרונה." היא שולחת אליי את ידה, מזמינה אותי אליה.
"זה הרבה, שנה?" כמה זמן זה? בימים: שלוש מאות שישים וחמש, כפול עשרים וארבע שעות, כפול שישים דקות ואז שישים שניות ואלפי מיקרו שניות ונאנו שניות, שאני יכול לחלק עוד ועוד. כל מספר שאני אחשוב עליו, הוא עדיין בר פיצול וחילוק לכמות אין סופית של חלוקות.
"הרבה ביחס למה?" היא שואלת ואז מציינת "זו שאלה לא ברורה."
"ביחס לתמיד." אני עונה.
היא שותקת. מתעלמת.
"אז מה אמור לקרות עכשיו?" אני שואל וזו כבר שאלה ברורה, מאופיינת, ראויה לתשובה.
"אתה צריך להיות מוכן." היא אומרת ואז שותקת לרגע.
המשמעות צפה בחלל מולי אבל אני מסרב להביט בה.
"אני רואה שאתה חושב." איך היא רואה? האם יצרתי את ההבעה, או אולי אלו המחשבות שלי, מציירות את הקשרים שנוצרים בנוירונים הדיגיטיליים, אלו המאוחסנים היכנשהו על חתיכת חומרה? המידע זורם אלי כמו נהר. אני מנסה לעשות בו סדר, לנתב אותו להבנה.
אני לא עונה. היא ודאי יודעת שאני שוב חושב. כי היא לא אומרת כלום.
"אני חושב עלינו." אני אומר לבסוף.
"עלינו?"
"כן. לא יהיה אנחנו יותר." אני מציין.
"יהיה אתה." קולה שוב מחויך, מנסה לשאת איתו נחמה. אבל אני חש בו גם משהו אחר. אני שוב מפרק. הפעם את המשפט- לאותיות, לכתמים, להברות ולצלילים. כשאני מרכיב אותם חזרה, אני מזהה את העצב ששוזר את ההברות הללו למשפט ומסרב לשחרר.
"אני לא מוכן." אני פולט והיא שותקת.
"אני לא מוכן, את שומעת. לא רוצה."
"שמעתי." היא אומרת. וחוזרת אל השתיקה.
"אז, מה יקרה עכשיו?" אני מחכה לתגובה שלה.
"את התודעות הסרבניות מניחים בצד לכמה שנים. בודקים אותן תקופתית. אם יש שינוי במצבן, מכניסים אותן שוב לתור."
אני מפרק את המשפט שלה לגורמים ומרכיב אותו מחדש, שוזר בו שמחה. אני מושיט לה את ידי ואנחנו מתיישבים אל השולחן.
נשמע לי טוב.