בלילה היא שוב נשרפה. זה התחיל מלמטה, הלהבות ליחכו את כפות רגליה. העשן עלה למעלה. חדר לאפה. התנחל בגופה. נמהל בריח העור השרוף. זה המשיך למעלה, אל חצאית השכבות שעטפה אותה, את שוקיה, ברכיה ירכיה. גיצים נתפסו בשערה. שיער האש שלה התמזג בלהבות המכלות אותה. וידיה, שתפקידן לשמור על הגוף, הפקירו אותו, נכבלו אל העמוד. ופיה…
בבת אחת היא התעוררה. ידיה היו חופשיות והיא מיהרה להניח אותן על פיה שזעק קללות. ידיה הגנו עליו, סתמו אותו בכוח, שלא יפלוט מה שאינו אמור לפלוט. הפה אמור להכניס לא להוציא – ככה לימדו אותה. ככה היא לא למדה. ככה היא הגיע לאן שהגיעה – תלמידה סוררת. לא פה ולא שם. לא מכשפה ולא כלום.
מעבר לחלון השתרע שדה רחב ידיים ומעבר לגבעה שכן הכפר. פעם היה ביתה שם. אבל הפה שלה, היא לא שלטה בו והיא העדיפה להתרחק. כשביערו את חלקת היער, התנחלה לה בבקתת עץ עם ארבעה כיווני אוויר, שמאפשרים לה להביט אל האופק. כל אופק שרק תרצה. היא הביטה אל מעבר לגבעה, למקום בו מתגודדים האנשים. הם לא באו. גם הבוקר הם לא באו. יום אחד הם יבואו. לא היה לה ספק שהם יבואו.
מגע קל הרעיד אותה. פרווה שחורה התחככה בה. החתול תבע את שלו. ליטוף, גרגור, מנת בשר. גם חלון המטבח סיפק אופק נקי מרוכבים, נקי מציידים, מרדפים, אנשי דת. היא לא נשמה לרווחה, רק פתחה את החלון על מנת שתשמע בנקל את הלמות פרסות הסוסים כשידהרו לעברה.
החתול טרף את מנתו והיא העבירה את הבוקר בהמתנה. אותה המתנה ארורה שכבר שנים היא מנת חלקה. בינתיים אף אחד לא בא, רק אלסה הגיעה. אלסה האומללה שכבר יש לה חמישה ילדים ובעלה רוצה עוד אחד. היא פתחה את הארון וגילתה שנותרה לה דומדמנית אחרונה. היא נתנה אותה לאלסה, הזהירה שעליה לחלק באופן שווה ולאכול בבוקר בכל אחד מימי הביוץ. חמש חתיכות שוות. אלסה הביטה בעיגול הפטרייתי ותהתה איך מחלקים עיגול לחמש. קליסי משכה בכתפיים. "יש לך חמישה ילדים, אף פעם לא חילקת להם מנה באופן שווה?" שאלה ועכשיו אלסה היא זו שמשכה בכתפיים.
אחר כך הגיעה הצעירונת הזאת שמתעקשת שיאהבו אותה. כל פעם מבקשת שיקוי בשביל זוג עיניים אחר. הם מתאהבים, מתייאשים וממשיכים. היא אף פעם לא מבקשת שיקוי שגם יגרום להם להציע לה נישואים. גם קליסי לא מציעה, אף על פי ששמור לה בקבוקון אחד למקרה שיום אחד היא דווקא כן…
אבל היא לא מציעה אותו. היא אף פעם לא מציעה כלום. יודעת שלא הרחק ממנה יש לה פתרון, תרופת קסם ושותקת. הפה נועד רק להכניס, היא משננת לעצמה בשקט, גם כשהיא יודעת שהיא צודקת. גם כשהיא יודעת שהיא יכולה לעזור. היא יודעת שיום אחד, כשהלהבות יחרכו את בשרה – גם הן ישתקו.
לקראת הערב היא יוצאת ליער לקטוף דומדמניות. בשעות היום הן נראות כמו כל פטריית יער רגילה. אבל בשעת הדמדומים, הן מוארות מבפנים ורק אז אפשר לגלות אותן. רק מי שאמיץ מספיק להיכנס לבד ליער בחושך. היא פוסעת בשבילים המוכרים לה, מנצלת את הגיחה לקטוף עלי אזובין וזעתר אספרגוס ולבנדר, אוספת איצטרובלים אל תוך הסל. השבילים מחבקים אותה והיא נזהרת מחיבוקם האורב. שתי ציפורים מתווכחות זו עם זו. הן שואלות על הדרך. הדרך לאן? היא לא מקבלת תשובה. הן כבר החליטו ונשאו כנפיהן לשדה הפתוח שמעבר ליער. בעומק, חבויות בין שורשי עץ, היא מוצאת את הדומדמניות שלה. קוטפת ארבע בלבד, מספיק בשביל החודש הזה ומניחה בסל.
ושוב היא שומעת הלמות פרסות. היא מזדקפת. זה לא הדמיון הפרוע שלה. סוגרת כפתור. זה רק סוס אחד. פותחת שני כפתורים. מחכה לזר מסתורי עם שיער שחור ועיניים בורקות. היא מגחכת כשהוא מתקרב, על אף שהוא על הסוס היא מוצאת אותו גוץ. העיניים בכל זאת בורקות.
"אני מחפש את הכפר." הברק ננעץ בשדיה. ידיה מפנות אותו אל השביל.
"משם." היא לא מתנחמדת.
"את לא מפחדת להיות פה לבד בלילה?" שאל.
"זה רק העצים שעושים פה קצת חושך."
הוא צוחק.
היא לא. עצים לא מפחידים אותה. אנשים כן. אנשים שורפים אנשים חיים.
"אפשר להציע לך טרמפ?" מציע באבירות. הוא כבר לא מסתורי. כוונותיו נרשמות בלורד זוהר על מצחו.
"אני לא רחוקה מפה." היא מתעקשת להמשיך ברגל. מחייכת. מפתה.
הוא מתרחק בצעד איטי, מפנה את ראשו לאחור. הסוס לא מתחשב בו וממשיך להתקדם. גם לא אכפת לו שהוא נופל. הסוס ממשיך להתקדם גורר את האיש על האדמה. קליסי לא מתאפקת ומחניקה צעקה, הסוס המבוהל רץ מהר יותר, רגליו של הנוסע משתחררות מהארכובות והוא נותר על הארץ. רגע ארוך היא משתהה. האינסטינקט קורא לרוץ לעזור. המוח אומר להישמר. זרים מסתוריים אף פעם לא נוחתים סתם כך. מישהו קורא להם. מישהו רוצה בבואם.
הוא גונח והיא מאבדת את הראש, ניגשת אליו בודקת את פצעיו. בגדיו קרועים. שריטות פצעו את גופו. מזוהמות. היא מוציאה עלי לבנדר מחככת אותם בידיה עד שמרגישה את רטיבות בשרם. היא מטביעה את העלים על הפצעים במיומנות, עוברת על הגוף. היא היתה כל כך מרוכזת במעשה שלא הבחינה בעיניו נחות עליה. כשהיא מרימה ראש, עניה נתקלות בעיניו לרגע אחד, ומיד היא משפילה מבט. "זה מחטא, לא מרפא," מלמלה לעברו.
"את כל כך יפה," אמר.
"ואתה כל כך פצוע." היא לא מתרגשת. "איפה הסוס שלך?" היא קמה, תרה בעיניה אחר הבהמה שנטשה את בעליה.
"אל תעזבי אותי." הוא אחז ברגלה, מתחנן. הסיטואציה כולה היתה זרה לו. "אל תתני לי למות." הוא לא מאלה שמבקשים, הוא מאלה שמחליטים אם לעזור. מאלה שמחליטים בדרך כלל לא לעזור, הרהרה. ובכל זאת, היתה כאן בקשה מפורשת, ובכל זאת יש לה מחויבות ואיך היא יכולה לסרב לה? מבטה טיפס במעלה הגבעה שמאחוריה ניצב הכפר. "אל תתני לי למות." הרהב נעלם מפניו, קולו רעד. הנפילה היתה קשה.
היא עזרה לו לקום וגררה אותו איתה. קודם כל היא תוציא אותו מהיער. אם היא תיקח אותו אל הכפר, הוא ימות. אין שם אף אחד שיידע להתמודד עם הפצעים שלו. שיידע לרפא את מה שנשבר בו. אבל אצלה אין מקום. אין אפשרות. היא הבטיחה. היא לא הבטיחה. היא התווכחה עם עצמה ולא הצליחה להחליט מי יותר צודקת. גם אם שפתיה לא הוציאו את המילים, היא התכוונה להבטיח. ובכלל זה לא משנה. הרי הוא ביקש, התחנן, אל תתני לי למות. והיא שמעה. זה בכלל לא משנה אם הבטיחה או לא.
יש בה אימה. יש בה סקרנות. היא רוצה לבדוק כמה קרוב הקצה.
היא לקחה אותו לביתה, שם הציעה עבורו את מיטתה. נתנה לו לשתות משקה עשבים מחוזק במעט שיכר. כשנרדם פנתה לטפל בפצעים, הניחה עליהם רטייה, טיפול שמרני לכל הדעות, רק שאת הרטייה טבלה במי מנטה חריפה. הוא נע מתוך שינה, נושך שפתיים בשנתו. אחר כך משחה אלוורה על גופו, מרגיעה את העור. הצבע הטבעי חזר לפניו ונשימותיו הוסדרו. הוא לא ימות. מחר היא תשלח אותו אל הכפר.
בלילה היא לא הספיקה להישרף. הם חיברו אותה לעמוד, את הידיים ואת הרגליים. מתחתיה ערימות קש וגבבה. מישהו הקריא פסק דין. מכשפה. עוסקת בכישוף. בקהל היא ראתה את האורח. הוא כבר לא היה זר. מישהו נתן לו את הלפיד. הוא חייך כשנעץ אותו בערמת הקש שעליה הונחה. הוא הפסיק כשהחתול קפץ על המיטה. הוא קרא בקול. צעק. החתול ברח. היא התעוררה. היא ניצלה.
הוא נשם בכבדות. התנצל בין שאיפה לנשיפה. "משהו קפץ עליי."
"החתול."
"זה היה כבד."
היא שבעת רצון. החתול. שתי נקודות ירוקות שתיעבו אותו. אלימות שקטה חלחלה מהן.
"כואב לי." האורח התיישב על המיטה ובחן את זרועותיו השרוטות. "יש לך משהו נגד כאבים?" שאל.
אלימות געשה בה. בלי להסס הוא הצית את המדורה. בחיוך. "לא."
"בבקשה," התחנן.
הוא לא ימות, אז למה היא צריכה להקל על כאביו?
"אני תכף אשלח מישהו לכפר לבקש שיקחו אותך." היא עזבה אותו במשיכת כתפיים. במטבח, מול השדה הפתוח, כתשה זרעי שומר ותיבלה איתם את החביתה שטיגנה עבורו.
"את קוסמת," אמר לה כשקערתו התרוקנה.
"אתה יודע שאסור." השתיקה אותו.
"את יודעת שכולן עושות את זה." הוא לא נבהל.
"עושות מה?" נשענה על משקוף הדלת. שפע אדמוני גלש אל מורדות חמוקיה הקשורים בצנעה מתחת לסינר.
"אפשר לגעת?" שאל.
היא הסיטה ראש הצידה, ספק ביישנית ספק מאשרת. שיערה צרב את ידיו שעברו עליו. שיער האש שלה ליבה את יצריו. ידו עברה ללטף את חמוקיה.
"אל תשכח את מקומך, אורח." אמרה ופנתה לפנות את השולחן.
"אני מצטער. אני… אני איבדת את עצמי לרגע." אמר.
לא להוציא – רק להכניס. שיננה. היא הרימה מבט אל צדו השני של השולחן שם עמד הוא. הברק פילח את עיניה. היא הרימה כתפיה שלא נפלה. הוא ליקק שפה תחתונה. היא הכניסה חתיכת עגבניה לפה. יונקת את המיץ ישירות לפיה. הוא הושיט יד. היא הזדקפה.
"צריך להודיע." אמרה וסוף המשפט דעך בה. מה להודיע?
האורח עזב את החדר, יצא אל הגזוזטרה. הביטה בו. כמו בחלומות, זר ומסתורי.
"קליסי," דמות קטנה הגיחה לעברה בריצה. נסערת כל כך במרוצתה שלא השגיחה באיש שישב על כיסא הנדנדה מטפח מקטרת וקשוב לכל מילה. דמעות זרמו במורד לחייה והוטבעו בחולצת קליסי, המחבקת ומנחמת. הוריה החליטו לחתן אותה עם אחד מהעיר. אדם כבד כרס וכבד כיסים. הם הבטיחו להקל על הכיסים אם תכביד היא על כרסו.
"תעשי מה שההורים אומרים לך. אל תהיי מורדת," המבוגרת שלחה אצבע אל המקום בו נפגשו עיניים ולחי אדמדמה, טבלה אצבע בדמעות והחזירה לפיה, טועמת את צערה. מליחות הדמעות החליקה בגרונה. צריך פה מתוק.
"אבל…" ביקשה הצעירה מזור.
"שששש." האיש קשוב. קליסי שומעת את נשימתו נעצרת לא להפריע לרחש הקולות להגיע עדיו. "יש לנו פה אורח מהעיר, אולי הוא מכיר את האדון ויודע לספר לנו אודותיו." היא גררה את הצעירה אל הזר. עיניים יש לו כמו לכולם, וגם עוד עין אחת חבויה והיא זו שבוחנת את הצעירה. קליסי נכנסת אל הבית, להביא שתייה. מזליפה אל כוסה של הצעירה שתי טיפות עסיס רימונים.
האיש מציע לצעירה להיות טובה להוריה ולבעלה. להיות נאמנה. הצעירה נבוכה. היא באה לקבל תמיכה, לקבל אהבה. במקום זה אומרים לה לקבל את הגזרה. קליסי מתערבת, מנסה לרכך, אולי הוא מכיר את האיש, אולי יכול לתת עצות? האורח מניד בראשו, הוא לא מכיר. הוא בכלל לא מהעיר הזאת. מעיר אחרת. היא מחייכת. לא שואלת לשם העיר האחרת. הוא לא עונה מה שם העיר האחרת.
"תשתי," קליסי מושיטה לה את הכוס, אבל היא כבר מיואשת. לא רוצה. היא רצה במעלה הגבעה. קליסי עוקבת אחריה בעיניה, מושכת בכתפיה, אי אפשר לעזור למי שאינו רוצה לקבל עזרה. היא מרגישה מבט ארוך בגבה, הוא שותה מן הכוס שנועדה לצעירה. זה לא בשבילו. היא צריכה להסיח את דעתו לפני שיתפכח.
"להיות נאמנה?"
"אז מה, הרפתקנית?"
"למה לא?" היא מסיתה קבוצת שיער ידיה משחקת עם מפתח החזה של בד שמלתה. הוא גומע את שארית הכוס ומתקרב אליה.
"את משחקת באש."
"באמת?" רגע מצטלבים מבטיהם. היא אינה מסיטה מבט לראות מה זוחל על ידה. היא רכה, היד שלו, רכה וקרה, זו היא ששורפת, שנשרפת.
החתול קופץ אל הגזוזטרה, בפיו הוא מחזיק ציפור מפרפרת. ליד רגלו של הזר הוא משחרר אותה. היא מנופפת בכנפיה, קופצת במקום, מחפשת מסתור. דמה ניתז סביבה, מכתים את העץ, את מכנסיו, את חצאיתה. החתול מרותק לתנועות המהירות שהולכות וגוועות. קליסי בוהה בגוויה.
כשמעיזה להתיק את מבטה, החתול נעלם.
היא נכנסת הביתה. נשכבת על הספה בסלון. שומעת צעדים. אין זכר לצליעה.
פותח ארונות. "אני רעב."
"הגיע הזמן שלך ללכת." היא מתייצבת מולו.
"תכיני לי אוכל."
"בכפר מחכים לך."
"לתפוס את המכשפה."
היא שותקת.
"את רוצה שאני אתפוס את המכשפה?"
"תעשה מה שאתה רוצה." היא מסובבת את גבה ופונה ממנו.
"תעצרי, כלבה."
היא צוחקת. ראשה מותז לאחור. "תצטרך לתפוס אותי."
ידו תופסת בידה. חזקה. אינה משחררת. "אמרתי לך לעצור."
"תעזוב," היא מבקשת. הוא מהדק אחיזה.
היא מרצינה. עכשיו הוא צוחק. מקרב את גופו לגופה. נצמד.
"תעזוב." היא דורשת.
"מכשפה." ידו על שדיה. היא צועדת לאחור. הוא צמוד אליה.
"תעזוב!" היא מתחננת.
הוא עוזב, הודף אותה לאחור, היא נופלת. "ככה אני אוהב אותך." החתול ניגש ומתחכך בה. "בדיוק ככה."
רוח הערב חודרת אל הבית. הוא עדיין בחוץ עם המקטרת שלו. הצעירה מעסיקה אותה. טעמה יושב לה בבטן והיא מסתחררת במעגלים. היא יוצאת אל הגזוזטרה ונתקלת בזר. מבטו מפוקס הקסם פג. היא מתעלמת ממנו, נשענת על המרפסת, פניה אל הכפר, רואה בעיניה את מה שנסתר.
מרחוק היא שומעת קולות. בכי ועלומים ומוות.
"אני צריך לעזוב," היא שומעת אותו מאחוריה, אדיש, לא עושה שום סימן שמתכוון ללכת. היא מריחה את העשן. שואפת וסופרת כמה שניות היא מצליחה לאגור אותו בתוכה.
"לקחת הכול?"
"באתי בלי כלום."
היא מסתובבת אליו. רוצה לשאול מה כובד הכיסים, במקום זה אומרת, "היא מתה."
הזר מהנהן, הוא שומע. קליסי מחזירה את מבטה אל מעבר לגבעה, אל צעירה אחת שרצתה שיאהבו אותה. שהיא לא אהבה מספיק. דמעות זולגות מעניה והוא מתקרב אליה, עדין. מנחם. שפתיו על עורה. פיו נצמד אל פיה. היא מכניסה אל תוכה את נשיקותיו, את טעם שפתיו.
הוא מפשיט אותה מבגדיה, קר לה. הוא חודר אל מתחת לעורה, אל היכל גופה. כל נשיקה מקפיאה אותה, מקרבת אותה אל כיליונה. אולי היא בכלל טעתה? אולי לא צריך רק להכניס? הוא בתוכה, נבלע בתוכה, בולע אותה. אולי בעצם צריך לדעת מתי להוציא?
בלילה הזה היא לא נשרפת. שוכבת פקוחת עיניים. ממתינה.
הזר כבר איננו. ריחו נמוג בערפילי השחר.
מהחלון היא רואה אותם באים לקראתה, קוראים, "תתפסו את המכשפה."
כשהם נכנסים לבית, האש לא בוערת באח ואין איש ואין אישה. רק חתול רעב וחלון מתנדנד, נפתח ונסגר. נפתח ונסגר.