השמיים היו שחורים ממעל.
אור הירח הטיל זרקור עדין על פניו של רום. הוא התרומם אט אט למצב ישיבה והסיט מעיניו את שיערו השחור החלק, שארך והגיע עד עצמות לחייו. ראשו כאב מהנפילה.
מה שכאב יותר היה הכישלון. הוא הרגיש שעברו חודשים מאז שהוקצה למקום המזוויע הזה. "זו תהיה משימת השתלטות פשוטה" אמרו לו. "עברת אימונים קשים מזה".
אולי כבר עברו שנים?
כל אזכור ומכשיר שהיה יכול להשתמש בו בכדי לקבוע זמנים אבד, הכל נפל והושמד בהתעוררות הראשונה.
לפחות הוא לא היה לבד.
עיניו הירוקות תרו אחר חבריו לצוות. מספרם הצטמצם עם הזמן. מקבוצה של עשרים מקצוענים מנוסים, מאובזרים היטב, נותרו רק ארבעה. רום התפלל למצוא את כולם שלמים.
הוא קם, סחרחר. העולם סביבו היה מטושטש מעט, רגליו וגבו כאבו. הם לא יוכלו להמשיך לעמוד במאמץ ובמכות שקיבלו בכל יום מחדש.
כל יום מחדש רום חשב. בקרוב זה יתחיל שוב.
מגפיו של רום רקעו על קרקע יבשה. שום צמחיה או חיים לא נראו בסביבה. האוויר היה סמיך, דליל. אחרי ההתעוררות הראשונה קסדות החמצן שלהם נשברו אך נראה היה שאין צורך בהן. הם הצליחו לנשום כאן.
ראייתו התמקדה. מולו האדמה המשיכה כשני קילומטרים קדימה ונפערה לכדי צוק. ומעבר לכך, ריק. אופק אפל וחשוך. מראה הצוקים האפלים היה מוכר לרום, כך היה בנוי המקום הזה, הגיהנום הזה אליו הגיעו. מוקף בבורות חסרי תחתית.
רום שפשף את עיניו. לזכרונו החלו לדלוף הרגעים האחרונים מאתמול, לפני שאיבד הכרה, והוא נזכר בה.
הוא הסתובב לאחור וראה את המערה. היא נפרסה לאורך המישור, כמו יצור ים ענק המתחבא מתחת לחולות הקרקעית ופותח את פיו בכדי לטרוף. המבנה הגיאוגרפי של המקום לא היה זהה לאף מקום אחר שראה בחייו.
רום החל לצלוע לכיוון פתח המערה, הפה העצום שפערה האדמה היבשה. הוא אחז בתקרתה החלקה, ונכנס פנימה.
"שרה!" קולו השבור הידהד בתוך המערה.
"רונן!!" איש לא ענה לו. דבר לא נשמע במערה חוץ מקולו שלו, מעוות ומתוח.
ככל שהתקדם, סביבתו נהייתה חשוכה יותר. אור הירח נטש את רום בפתח המערה שתקרתה נהייתה נמוכה יותר. "סיגל!!"
רחש נשמע מצידו של רום. גופו התעורר, הפחד והתקווה התערבבו בתוכו ויצרו את האדרנלין, האינסטינקט ששמר אותו בחיים לא פעם מאז שהתחיל את מסעו כאן.
רום מיהר לכיוון הרחש. "אני בא! תחזיקו מעמד!" הוא הגביר את הקצב וכשהתקרב ראה אותה. שערה השטני הארוך הגיע עד אמצע גבה, וכשהסתובבה, הוא ראה שפניה החדות, המדויקות, מלאות בשריטות ואגלי דם קרושים. הצבע החום העצוב של פצעיה הדגיש את עיניה הכחולות המבריקות.
מגפיה הקשיחות חרקו על האדמה כשניסתה לקום, הן תאמו בצבען השחור והלכלוך האפור שהצטבר עליהן לחליפתה, שהייתה זהה לחליפתו של רום ושאר אנשי הצוות, חליפת הגנה שהלכה ואיבדה את תכונותיה.
השעון תקתק.
רום ניגש אליה במהירות "שרה! שרה.. את בסדר? הפנים שלך – "
"אני אחיה" שרה נעזרה ברום בכדי לעמוד "את משוגעת? שבי! בטח חטפת זעזוע מוח" שרה עמדה בקושי רב והסתכלה על רום בעיניים דומעות "אין לנו זמן לזה רום. חייבים למצוא את האחרים ולהתקדם"
רום השתתק והסתכל בעיניה. הבנה עמוקה ושקטה שררה בין השניים. הם היו חייבים לסיים את זה בכל מחיר, והייתה רק דרך אחת. רום נאנח, נשם עמוק והזדקף.
השניים נעצו מבטם במעמקי המערה, נתמכים אחד בשני. "ראית את האחרים? הם הצליחו להיכנס פנימה?"
"אני חושבת.. שכן.. אני די בטוחה שהם הצליחו להיכנס ביחד איתי.." שרה החזיקה את ראשה "הייתי בטוחה שנפלת לריק, רום.. איך ניצלת?" רום הסתכל מטה אל רגליו. המגפיים.
"תוך כדי שנפלתי מחוץ למערה הצלחתי להפעיל את הלהבים במגף הימנית, הם כנראה יצרו חיכוך עם האדמה שהצליח לעצור אותי. בכל מקרה כשהתזוזה הסתיימה אחרי ההתעוררות נשארתי מחוץ למערה, עוד רגע והייתי מצטרף לשאר הצוות שם למטה.."
שרה ורום בדקו את שאר הציוד שהיה מוצמד אל גופם ותקינותו. הלהבים במגפיים של שרה פעלו היטב וכך גם הלהבים שנשלפו מתוך שני כיסים מאורכים בזרועות מעל כפות הידיים. הלהבים במגפיו של רום ואלו בזרועותיו היו תקינים גם הם.
"אני שמחה שאתה חי." רום הישיר אליה מבט "גם אני. בואי נתקדם"
את סיגל הם מצאו בחשיכה כמעט מוחלטת.
רום שמע צחוק, גס ומתגלגל שמילא את חלל המערה מלפניו. סיגל כרעה על ברכיה, מסתכלת מעלה, דמעות בעיניה. שיערה החום אסוף מאחורי ראשה העגלגל. כשהתקרבו, היא השתתקה.
"חלמתי חלום" סיגל אמרה, ראשה עדיין זרוק לאחור, מבטה הריק פונה לתקרה. "חלמתי שאני בבית, בגינה. הכלבה שלי משחקת מולי עם צעצוע לעיסה, השמש זורחת ואני לא מפחדת מהאור שלה." סיגל הפנתה את ראשה לכיוון חבריה לצוות, שלא ידעו מה להגיד. חליפת המגן שלהם לא כיסתה את הנפש.
"זה היה כל כך אמיתי!!" סיגל צחקה שוב ודחפה את ראשה בין כפות ידיה. "כששמעתי את רום צועק.. התפללתי. וכשפתחתי את עיניי ונשמתי את האוויר המסריח הזה, כשהתעוררתי לסיוט… הבנתי סופית שאין אלוהים. לפחות לא בעולם הזה." ידיה נשמטו לצדי גופה. "סיגל.." שרה לקחה צעד הססני לכיוון התמונה העצובה והמדכאת של חברתה והושיטה את ידה.
להפתעתם של רום ושרה, סיגל זינקה על רגליה. "טוב, אני מניחה שאין יותר מקום לתירוצים הא? אין לאן לברוח. אח!" סיגל החלה לצעוד אך מעדה וכמעט נפלה. היא נשמה עמוקות והמשיכה, עוקפת את שרה, ידה עדיין באוויר. סיגל נעמדה מול רום, תפסה את לחייו המזוקנות בשתי ידיה ונישקה אותו על השפתיים. "חשבתי שמתת." היא הרחיקה את פניה מפניו ההמומות והאדומות וטפחה על ראשו. "זה למקרה ואחשוב כך שוב."
שרה גיחחה מאחוריהם "ידעתי!". סיגל הסתכלה עליה, והסמיקה גם היא, הרגע המלא בביטחון העצמי שהרגישה חמק ממנה ופניה נצבעו בגוון של סלט עגבניות, מתובל היטב בנמשיה.
"סיגל, אני – " האצבע של סיגל הבזיקה מול פניו של רום וחסמה את שפתיו "שקט בחור! זה לא הזמן לדיבורים, חייבים להתקדם לפני שאור היום יגיע ויאיר את הפרצוף היפייפה שלך. עכשיו, איפה רונן? הדביל הזה קשר לעצמו את אספקת האוכל האחרונה שלנו. חסר לו שהוא מת, אני רעבה" סיגל המשיכה הלאה אל תוך המערה, צורחת את שמו של רונן.
רום הביט מטה וחייך. הוא לא האמין ששרירי פניו עוד מסוגלים לפעולה שכזו, הוא הסתכל על שרה. גם היא חייכה. היכנשהו, במעמקי ליבם החבול, עוד ישנה טיפת תקווה. "קדימה רומיאו, בוא ננצל את האנרגיות האלו כל עוד הן קיימות" שרה נופפה לרום לעקוב אחריה והצטרפה לסיגל בחיפוש אחר רונן והאוכל האבוד.
בטנו של רום קרקרה, כל גופו כאב. הכישלון והאכזבה עדיין הזדחלו במעלה נשמתו. ובכל זאת, הדבר היחיד שיכול היה להרגיש באמת היו שפתיו. הוא צעד קדימה.
היום אנחנו נצליח.
"מצאתי אותו! בואו מהר!" רום וסיגל עקבו במהירות אחרי קולה של שרה. עיניהם כבר התרגלו לחשיכה והם מצאו אותה רוכנת לצד גופו של רונן. ידה על צד צווארו.
"הוא חי..?" שרה הסתכלה עליהם. הזמן עצר מלכת והם עצרו את נשימתם.
שרה הנהנה בראשה.
"כן! כן.. איזה מזל.." סיגל התיישבה על יד שרה והחזיקה את ראשו של רונן על רגליה. רום רכן לצידה ונשם לרווחה.
רונן היה גבוה ושחום. גופו הארוך שהיה מכוסה בחליפתו הכהה היה כמעט בלתי נראה בחשיכה, אם היה מדרדר עוד קצת אל תוך המערה אי אפשר היה למצוא אותו.
סיגל טפחה על לחייו. "רונן! רונן קום!"
הוא נאנח. "רונן אתה מאחר לבית הספר! קדימה!" עיניו של רונן נסדקו לכדי חריצים קטנים. "אני.. אני לא רואה כלום.." סיגל נבהלה. היא נופפה בידיה בפראות מול העיניים שלו. "אתה רואה את זה? אתה רואה תזוזה?" "כן.. אני.." רונן הסתובב על צידו וקיפל את רגליו. ראשו המתולתל מהווה לו כרית מאולתרת לרגליה של סיגל "עוד חמש דקות.."
סיגל קמה על רגליה וראשו של רונן נשמט על הקרקע היבשה בחבטה. תלתליו השחורים לא ריככו את נחיתתו. "אח! מה.." רונן הזדקף לאט והעביר את ידו בשערו. זקנו השחור העבה גם הוא היה מקורזל. "יופי. אנחנו יודעים שמערכת העצבים שלך תקינה." סיגל שילבה את ידיה והסתכלה על רונן מלמעלה, שערה האסוף נופל על כתפה. רום הסתכל עליה וחייך.
שרה רכנה מול רונן שהתיישב. "רונן, תזיז לאט לאט את הידיים והרגליים שלך, איך אתה מרגיש? נחבלת בראש?" זה מדהים חשב רום לשרה כל כך אכפת מאחרים אבל ברגע שזה מגיע לעצמה…
"רום! אתה חי!" רונן התמתח לעברו של חברו לצוות וחיבק אותו, הוא היה עדין חלש. ידיו רעדו מעט. רום חיבק אותו בחזרה, השניים נפלו על הקרקע.
"כן, נראה שהכל תקין" שרה התרוממה, ידיה על ירכיה "רונן, הזמן שלנו קצר. עכשיו כשכולם כאן בואו נצא מהחור הזה ונתחיל בתהליך, אנחנו חייבים להקדים את אור השמש כמה שיותר." רום התרומם, הושיט יד לרונן ועזר לו לקום. "ארוחת הבוקר עליי" רונן הסתובב והצביע על גבו. שק שחור וגדול היה קשור אליו. "המנות שלנו הולכות ואוזלות חברים.. אנחנו נצטרך לאכול רבע ממה שאכלנו אתמול.." רונן ליטף את בטנו בעצבות "אני מצטער בטן.. יום יבוא ואמלא אותך בכל כך הרבה פסטה עם שמנת עד שלא תוכלי לנשום.." סיגל בהתה ברונן המלטף ברוך את גופו. היא הסתכלה אל שרה "לא הייתי קופצת למסקנות וקוראת לזה 'תקין'"
חברי הצוות יצאו מהמערה לאור הירח, הצוק האפל נפרש מולם.
רונן וסיגל עברו על תקינות החליפה שלהם, נראה שהלהבים בחליפה של סיגל היו כולם תקינים וכך גם ברגליו של רונן, אך אלו שבזרועותיו סירבו לצאת.
"לעזאזל.. לעזאזל! הם עבדו מצוין עד עכשיו!" הלהבים היו מכשיר הכרחי להשרדות הקבוצה. כל יום מחדש היה מירוץ נגד הזמן, וחייהם היו חשובים להם יותר מהמשימה שקיבלו, אך נראה היה שבשלב הזה חייהם היו כרוכים בהשלמתה.
"לפי מיקום הירח נראה שאנחנו ביתרון של חצי שעה מיום רגיל, זה משמעותי. בואו ננצל את זה."
הצוות התיישב על האדמה במעגל ובאמצע שרה פרסה מפה ששלפה מכיס בחליפתה. רונן פתח את השק שלגבו, שלף מנה, פרוסה עגולה בצבע חום דבשי, וחילק לכל איש צוות רבע מנה.
מנה שלמה הייתה דחוסה בחומרים שיוכלו להחזיק אדם בוגר על הרגליים ליום שלם. זה היה פיתוח חדשני שהומצא בכוכב מולדתם, מיועד בדיוק למשימות כמו אלו.
סיגל הסתכלה על המנה שלה בעצב ואכלה אותה בנגיסות קטנות, ממצה כל ביס עד תומו.
המפה המצוירת הייתה בלויה, מקושקשת, אך מובנת לכל חברי הצוות, הם ראו אותה בכל בוקר מחדש וידעו להבדיל בין כתם לבין שרטוט.
שרה הצביעה על איקס גדול שהיה מסומן במפה על מה שהיה נראה כמו פסגת הר גבוה. "שללנו כבר עשרות דרכים להגיע לחלל הפנימי. בעבר נקטנו בשיטת גישה חשאית יותר, אבל אני חושבת שאין טעם להמשיך ככה. זה מקשה עלינו לשוא. צורות החיים היחידות שנתקלנו בהן חוץ מהעשבים השחורים היו לא מזיקות ולא גילו בנו עניין, מפחידות עד כמה שהן היו" רונן בלע את הביס האחרון שלו בכבדות "משהו במחושי הענק האלה מקשה עליי לסמוך עליהם.." סיגל חשה בצמרמורת במורד גבה "שכחת את ששת הרגליים השעירות.."
שרה כיחכחה בגרונה "כן.. כל עוד לא נבוא איתם במגע ישיר אנחנו נהיה בסדר, אנחנו צריכים לקחת גישה ישירה ומהירה כמה שיותר – " רום החזיק בזרועה של שרה, מבטו רדוף "מה לגבי ישות השמיים..?" עיניה של שרה נפערו, תמונתו של ירמי האוחז בקצה הצוק, צורח לעזרה, הציפה את זכרונה. היא נזכרה כיצד דרור הצעירה, תולשת עשב ארוך ושחור משורשו ורצה לכיוונו של ירמי במטרה למשוך אותו מעלה.
שניה לאחר מכן היא הופיעה, ישות השמיים הענקית, כמו ענן סערה. כמו הרעם. היא העיפה את שניהם אל תוך הריק.
"אני לא חושבת שהיא ישות חיה" שרה דחקה את התמונות לאחורי תודעתה. סיגל לצידה מצמצה בעיניים דומעות. "התנועות שלה אוטומטיות מדי. נקווה שכל עוד לא נזיק לעשבים השחורים אנחנו לא נפגוש בה. יכול להיות שהיא מנגנון הגנה, אחד המיועד למנוע מפולשים להגיע לחלל הפנימי.."
"פולשים כמונו" סיגל הוסיפה, מנגבת את פניה בידה "ואם את צודקת, יכול להיות שמישהו מפעיל את המנגנון הזה מתוך החלל הפנימי. העובדה שלא נתקלנו בצורות חיים אינטיליגנטיות לא אומר שהן לא קיימות, או לא מחכות לנו. יכול להיות שמצפה לנו מארב."
כולם הנהנו בהסכמה.
"לא נגלה עד שנגיע לשם. זו הדרך היחידה שלנו לצאת מהסיוט הזה. ברגע שניכנס יהיו לנו האמצעים לסיים את המשימה שלנו וגישה לכלים שיוכלו לעזור לנו לתקשר עם מוריון. שרה, איזו דרך את מציעה שניקח הפעם?" רום שאל. שרה שלפה פיסת פחם מכיס נוסף וסימנה פס גלי מקצה המפה ועד לנקודה המסומנת באיקס. "אנחנו הולכים מעל. ישירות לפסגה, בלי עיכובים, בלי דרכי מפלט. אנחנו נהיה מוקפים בריק, במידה וההתעוררות תתחיל לפני שנגיע לחלל הפנימי, או שנחווה תזוזות קטנות לפניה, הסיכוי שנשרוד קלוש. הלהבים שלנו בקושי מסוגלים לחדור את הקרקע הקשה ולמנוע נפילה, אי אפשר לסמוך עליהם לחלוטין. אנחנו נהיה בסיכון מוגבר עכשיו שלא כל הלהבים שלנו תקינים." רונן בחן את זרועותיו בחשש. "אבל זה סיכון שאנחנו חייבים לקחת. אם נצא עכשיו, אנחנו נספיק להגיע לפני שאור השמש יציף אותנו. במזל עד אז נצליח להתמקם בחלל הפנימי שיקבל אותנו בתה ועוגיות. מוסכם על כולם?"
סיגל הנהנה. רונן גם הוא הסכים, למרות שהפחד היה שקוף בעיניו. כולם הסתכלו על רום.
"בהצלחה לנו" הוא אמר, והם יצאו לדרך.
במעלה הדרך האפלה, שרה הובילה. שרה הייתה צריכה להוביל.
לא בשביל חבריה לצוות, היא ידעה שהם מסוגלים לדאוג לעצמם. היא הובילה בשביל עצמה.
נקודת הציון הראשונה בדרכם הייתה ראש גבעת העשב, צפונית למערה. הם קראו לה כך בשל הצמחיה המשונה שצמחה ממרגלותיה ועד לפסגתה; עשבים דקים ומחוספסים שהגיעו לאורכו של אדם בוגר, שחורים כמו נפט. הם בקעו מהאדמה במרחק אחד מהשני, יוצרים חורשה מדברית יבשה. חלקם צמחו לגובה וחלקם צמחו בקשת, קצותם הדוקרניים מנסים לחזור אל הקרקע ממנה יצאו, מכופפים תחת משקל בלתי נראה.
הפעם, אחרי שהקיפו את המערה והמשיכו בדרך, הגבעה הייתה שם. בכל יום לאחר ההתעוררות האדמה הייתה.. משתנית. לא היה ניתן לדעת בוודאות איך דרכם תראה.
"קדימה, עוד קצת ומגיעים לפסגה" שרה צעדה בנחישות, שערה אסוף מאחוריה בפקעת הדוקה. היא הסיטה את העשבים השחורים בעדינות רבה מדרכה.
הם עוד לא נתקלו באף יצור חי ולמזלם הקרקע הייתה יציבה, בלי תזוזות. המצב היה לטובתם.
בינתיים.
"את יודעת – " שרה קפצה הצידה, ידה זינקה לחזה בבהלה.
"רונן! הפחדת אותי.." היא הייתה שקועה כל כך במחשבות שלא שמה לב שרונן החל צועד לידה. "אוי, מצטער" חברה לצוות הידק את שפתיו לחצי חיוך מתנצל תחת זקנו. ידיו אחזו ברצועות שקשרו את שק האספקה לגבו.
"בכל מקרה, מה שרציתי להגיד זה שלפני שעזבנו את מוריון והגענו הנה, צפיתי במרתון סרטי מדע בדיוני וחלל" שרה הסתכלה עליו והרימה גבה. "למטרות למידה ומחקר כמובן" רונן הוסיף.
"בכל מקרה, ראיתי המון. היו כאלו על חייזרים רצחניים, על חורי תולעת ואפילו איזה סרט אנימציה חמוד, משהו עם פיראטים בחלל, נרדמתי באחד הזה, והיה גם – " שרה גלגלה את עיניה "הנקודה רונן.." רונן התמקד בחזרה "אה, כן, סליחה. הנקודה, שרה יקירתי, היא מה לעזאזל? באף סרט שראיתי האדמה לא התהפכה וזזה כמו כאן בכל יום, והחללית לא מתפוצצת עד לפחות אמצע הסיפור. אני מניח שאני מנסה למצוא הגיון בכל הבלגן הזה שאנחנו נמצאים בו ולא כל כך הולך לי.." רונן הביט מטה.
"זה קשה למצוא הגיון במקום שנדמה שתוכנת להרוג אותך. ועם כל מה שבאנו לפה לעשות.."
הם הגיעו לפסגה.
רום וסיגל נעמדו לצידם של שרה ורונן והביטו בתמונה הייחודית שנפרסה אל מולם.
קנווס רחב נמתח באופק. ציור של שדות ועמקים שהזמן שכח, אדמה שהתייבשה. שמיכה עבה של סכנה נפרסה מעליה, מוקפת בורות עצומים, כמו אי מאורך ומפותל בלב ים.
העשבים השחורים בצבצו במרחק, עלו וירדו עם הגבעות הקטנות שיצרה האדמה, כתמים חומים שברו את מרקם האדמה במקומות, כמו מראה שדות נבולים בקיץ לוהט.
ומעבר לשדות, לגבעות, לעשבים, היה אופל.
מעבר לגיהנום חסר הצבעים חיכה הכלום, הריק שמבטם של חברי הצוות לא הצליח לחדור.
שרה נאנחה, הרימה את זרועה והצביעה לכיוונו של הר משונה, חסר סלעים, חסר נחלים. הוא ניצב במרחק כמו כדור פורח עצום שהתמוטט, מנופח באוויר שהתקרר מזמן. על פדחתו הרחוקה של ההר העשבים השחורים גדלו בפראות ובצפיפות ויצרו יער סבוך.
איקס גדול הצטייר על ראש ההר במוחם של חברי הצוות. "החלל הפנימי. על פי הזווית של היער האפל הלילה, הפתח נמצא על הפסגה. מדהים! זה יתרון יקר שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לפספס. זה עכשיו או – "
האדמה רעדה.
חריקה אדירה, כמו גניחות הקרשים של ספינה עתיקה, נשמעה באוויר, והאדמה החלה לזוז.
"רוצו!!"
הצוות, מורגל מהניסיון המר למצבים זהים, שילבו את ידיהם לשרשרת אנושית והחלו לרוץ במורד הגבעה.
למורד הגבעה, לעומת זאת, היו תוכניות אחרות.
שרה רצה מהר מכולם, ליבה הולם בתוכה. היא אחזה בידיהם של רונן ורום בחוזקה, מוחצת אותן, היא הרגישה את זיעתם בידיה אך לא נתנה לאחיזה להחליק, בעוד האדמה החלה להסתובב על צירה.
"זווית שמאלה!!" שרה צרחה.
האדמה ייעדה את הצוות ליפול אל תוך הריק, אך הם היו מוכנים. הם המשיכו לרוץ קדימה עם זווית קלה לשמאלם, תוך כדי שהקרקע תחתם הסתובבה ימינה, כמו מסוע שמוביל לאבדון.
שרה, ראש החץ בלהקה של ארבע ציפורים, סובבה את ראשה לאחור. משמאלה, היא ראתה את רונן רץ על חייו, היא החזיקה בו.
היא סובבה את ראשה לאחור מימין, היא ראתה את רום עוצר את דמעותיו, שיערו מתנפנף מאחוריו. היא החזיקה בו.
היא ראתה את סיגל, אוחזת ברום. מבטה רדוף ונחוש.
סיגל מצאה את מבטה של שרה, ובבת אחת, האדמה נפלה תחת רגליהם.
בטנה של שרה התהפכה, הפרפרים בקרבה הפכו לעופות דורסים. היא הסתכלה על רגליה הנופלות והאדמה הצונחת, מלפנים הנוף נהיה גבוה יותר. ההר שבו שוכן החלל הפנימי נהפך עצום ומאיים, מתבונן עליה מלמעלה, לועג לה. לרגע לא ידעה אם היא נופלת, או מעופפת.
ובבת אחת האדמה הפסיקה לנוע והם נחתו.
שרה נחתה בגלגול, ידיה התנתקו מחבריה בנפילה. היא מיששה את רגליה וידיה, הכל הרגיש מחובר.
סיגל הייתה שרועה לידה, אך התרוממה לאט. במבט חטוף נראה שהיא שלמה.
איפה רונן? איפה רום?
שרה הסתכלה לימינה, לעבר הצוק, בדיוק בזמן לראות את רום צונח למותו. שרה זינקה לכיוונו, אך הייתה רחוקה מדי, היא הושיטה את ידה בידיעה שזו לא תגיע בזמן להציל את חברה לצוות.
"לאאאא!!"
גוף שחור ומטולטל חלף במהירות מדהימה מול עיניה של שרה. רונן צרח, ונחת מעבר לגבול הצוק, ידיו שלוחות מלפנים, כלפי מטה. סיגל רצה אחריו, תפסה ברגליו והחלה למשוך "עזרה!!"
מוחה של שרה עוד היה בהלם, אך גופה לקח שליטה. היא תפסה במותניה של סיגל ומשכה. רונן התאמץ וצעק, מושך בידיו את זרועותיו של רום. הם הצליחו.
הצוות נשכב כמה מטרים בטוחים הרחק מקו הצוק, נושפים בכבדות. "תודה.. תודה.. אני כמעט.." רום גמגם.
שרה התהפכה על גבה והביטה על השמיים הקודרים. היא הספיקה לחוש אובדן עמוק והקלה עצומה בטווח של שניות בודדות.
"אני לא מבינה" סיגל אמרה, מתנשפת. "באיזה קטע אתה מדאיג אותנו ככה שוב, רום?"
שרה חייכה, דמעותיה זלגו על לחיים פצועות "הוא כנראה ממש נהנה מהנשיקה הראשונה.."
רום בהה. כשחווים חווית סף מוות, ההומור נוטה לחלוף.
סיגל, רונן ושרה אחזו חזק בחברם. הם התרוממו יחד. עוד מאמץ אחד וזה נגמר, לטוב או לרע. נפשם הייתה כבדה אך הם היו חייבים להמשיך לנוע.
"הקרקע פה רכה יותר.. נראה שהרגליים שלנו התחמקו משבר או נקע בזכותה" שרה טפחה על הקרקע קלות עם כף רגלה. "כן.." רונן אמר "היא מרגישה קצת כמו.." הוא קפץ במקום "קשה להסביר."
"מיטת מים מלאה בדבש..?" רום אמר בשקט "מדויק! אתה לומד." סיגל אמרה ושלחה אגרוף רומנטי לכתפו.
הם החלו להתקדם בהליכה מהירה אל עבר ההר. הם חלפו על פני אזור קרקע מוכתם בחום כהה, צבע מעט יותר חי מהרגיל.
ככל שהמשיכו, העשבים השחורים הלכו והדלדלו, ומימינם – נפילה ללא תחתית, נראה שכל עוד האדמה לא תנוע שוב לפני ההתעוררות בבוא אור השמש, הבור העצום ילווה אותם בדממה מאיימת עד שיגיעו להר.
משמאלם האדמה נמתחה הרחק, מישור חיוור ורחב המאופיין באדמה מעט גלית בנה את האופק.
הם התקדמו מרחק רב, מספרם של העשבים השחורים כבר היה מועט מאוד.
סיגל נאנחה, ונתנה לעצמה לשקוע בגעגועים לכוכב מולדתה.
ארץ ירוקה, שופעת, מלאה בעצים וחיות. במשפחה, בחברים. בצבעים.
הפרידה הייתה קשה. היא ארזה את התיק שלה למסע, נישקה את הכלבה שלה לשלום במצחה מעל העין השלישית ויצאה מהדלת. למזלה הייתה לה שכנה נחמדה שהסכימה לשמור על סאני בכל תקופת היעדרותה.
היום היא תגשים חלום.
היא הסתובבה לכיוון ביתה, הדלת הירוקה, הרעפים האדומים. נתראה עוד חמישה חודשים.
בדרכה לתחנה, סיגל חלפה על פני חבורה של נערים בדרך הראשית העמוסה. הם שיחקו והשתובבו עם גלגשת מעופפת חדשנית שהקרינה אורות תחתיה, סיגל זיהתה אותה מפרסומות ההולוגרמה בשלטי החוצות, זו האחת שגם יכולה להשמיע מוזיקה.
שניים מהילדים היו מהמודבקים.
היא ראתה את סימני המחלה, הפריחה המעגלית האדומה שהקיפה את עיניהם. בקרוב היא חשבה אני אוכל לעזור להם.
היא הגיעה לתחנה, התיק הגדול על גבה. היא עצרה מול השער הכסוף שהוביל לבניין הלבן העצום, היא הרגישה כמו ילדה שנכנסת לפארק שעשועים בפעם הראשונה. על השער היה כתוב באותיות מוזהבות: "חלל או לא בכלל". דולפינים קטנים שחו בחן מעל האותיות, קרניהם נוצצות בשמש הבוקר.
סיגל נשמה עמוק ונכנסה פנימה, ההסעה שלה חיכתה בצידו השני של הבניין.
והנה היא עמדה, על משטח ההמראה. חללית מדגם משודרג, צורתה כפירמידה גדולה בעלת סנפירים בכל פאה ורגליים מרשימות. היא הייתה צבועה גם היא בצבע כסוף עדין, גודלה השתווה לחצי מגודל הבניין שבצלו עמדה. סיגל נגשה אליה והניחה את ידה על אחת הרגליים העצומות.
"סיגל!" היא הסתובבה. "ירמי!" סיגל חיבקה את חברה שהגיע גם הוא עם תיק גדול למשטח ההמראה. פניו היו מאושרות תחת שיערו הבלונדיני הקצר. "איזה התרגשות! אני עדיין לא מאמין שנותנים לנו להצטרף למשימה שכזו" סיגל הסתכלה אל עבר פתח החללית, מסוע ארוך הוביל אנשי צוות עם חליפות שחורות אל תוכה, בקרוב גם הם יעלו. סיגל התבוננה בבחור רזה עם שיער שחור ארוך שעלה לשם. ירמי הבחין בהתמקדות של סיגל "ואני בטוח שגם את מתרגשת.." הוא קרץ אליה וניגש לכיוון הבניין. "קדימה בואי! הם צריכים לאבזר גם אותנו בחליפות המגניבות האלה" סיגל הסמיקה ועקבה אחרי ירמי בעוד שהבחור הנאה נכנס לבטן החללית. היא כרכה את זרועה על עורפו של ירמי בחוזקה בלפיתת היאבקות. "להתראות משרד! ושלום עבודת מחקר בשטח!" ירמי צחק "כן.. הגיע הזמן" סיגל שחררה אותו. "הגיע תורנו לצאת אל החלל הגדול. אני אתגעגע, חמישה חודשים זה הרבה זמן" ירמי נעצר מול הדלת לבניין והביט לשמיים "אל תדאגי, מוריון יחכה לנו, הכוכב הזה לא יזוז לשום מקום. אני רק מקווה שבאמת נוכל לשפר את מצב החיים כאן עם מה שנמצא שם למעלה.." סיגל הנהנה ברצינות, היא חשבה על הילדים החולים. "או אולי.. אולי נמצא בית חדש, אחד עם שכבת אוזון פחות מזוהמת."
סיגל הביטה לשמיים. צבעם הכחול העמוק וכתמי העננים הסגלגלים נהפכו לאופל בלתי נגמר. קולות ציוץ הציפורים והרחוב הסוען נהפכו לדממה מפחידה.
היא נתקעה בגבו של רונן בחוזקה. "אוי סליחה.. לא הייתי מרוכזת" רונן הסתובב אליה בבת אחת, אצבעו על שפתיו, מסמן לשקט. סיגל הביטה בו מבולבלת. הוא הצביע לפנים ביד רועדת.
ושם הם היו.
שני יצורים ענקיים בעלי שלד חיצוני מחוספס, עיניים עגולות כמו כדור ומחושים עקומים עמדו מול הצוות עם רגליהם הארוכות והשעירות. גופם היה עגלגל ושחור, מגומד בצורה מגוחכת לעומת רגליהם המפלצתיות. הם לא נעו, מתבוננים בלי אישונים עם עיניהם העמוקות, המנצנצות, על כלום ושום דבר.
"אנחנו חייבים להקיף אותם" רום לחש "אם לא ניצור מגע, או רעש, הם לא יתייחסו אלינו"
הצוות החל להקיף את השטח בו עמדו שני החייזרים הגבוהים לכיוון המישור, הולכים לאט ובשקט. האוויר היה דלוח, יבש. האדמה כמעט דמתה בתחושתה לכביש אספלט רך ונטוש. החייזרים בעלי העיניים הגדולות עמדו במקום, כמו פסלים מעוותים ומעופשים.
"רגע אחד," רונן לחש בעודו מסתכל לאחור, הם היו צעדים בודדים הרחק מגבם של היצורים. "לא היו להם שש רגליים פעם קודמת..?"
סיגל הסתכלה עליהם, מונה את הרגליים, מזיזה את ראשה לצדדים כדי לוודא שהיא לא מתבלבלת. "אתה צודק, לאלו יש שבע. מה הקטע שלהם? בעצם, אני חושבת שאני לא רוצה לדעת" הירח מעליהם האיר באור לבן דועך. השעון המשיך לתקתק.
"אולי הם זכרים" רונן אמר בבת אחת, נראה שהוא השקיע מחשבה רבה לפני שדיבר. כולם הסתובבו אליו והסתכלו במבוכה. רונן כתגובה משך בכתפיו "אולי זו לא רגל שביעית אולי זה ה – " הוא אמר תוך הדגמה פנטומימאית מושקעת. "אוקיי! אוקיי! הבנו, לא צריך להמשיך" שרה נופפה בכף ידה לעברו וקטעה אותו, פניה מביעות סלידה, כמו ילד שנוגס בלימון. צמרמורת עברה בגופה של סיגל.
רעש גדול נשמע מאחוריהם.
כולם קפצו בהלם, ידו של רום הבזיקה אל ידה של סיגל ואחזה בה בחוזקה. הם הסתובבו והביטו חזרה בתושבים הגבוהים. אחד מהם נותר עומד ללא נוע, והשני החל מרחף.
"כמה נוח." רונן אמר בקנאה בעודו צופה ביצור המעופף, שפרס כנפיים נסתרות מגבו שזזו במהירות בלתי נתפסת לעין. הוא חג באוויר כמו שיכור, נדמה היה שהוא לא בטוח איך להשתמש בכנפיו, עולה ויורד ומסתובב ועולה שוב, תזוזת כנפיו הארוכות משמיעות רעש חזק.
רעש נוסף, חזק אפילו יותר, הדהד והרעיד את חברי הצוות. הוא נשמע בוקע מהאוויר עצמו, מהשמיים.
כמו רעם.
"להתכופף!!" שרה צרחה, וכולם השתטחו ארצה, מכסים את ראשם. הרעם האיום חלף מעליהם, ושניה לאחר מכן האדמה רעדה ברעש התרסקות נוראי.
רונן פקח את עיניו.
הוא הרים את ראשו מהקרקע והסתכל קדימה. שלולית דם צבעה את הקרקע מולו, יוצרת כתם איום ואפל.
רונן ניער את ראשו והביט שוב מלפנים. השלולית עדיין הייתה שם. זה רק סרט. זה רק סרט. הוא החזיק את ראשו בידיו והחל לייבב. האם הוא נשאר לבד? החברים שלו.. אינם.
יד חזקה משכה אותו מעלה.
"רונן! רונן אתה בסדר?? נפגעת?" רונן הסתובב על רגליו בבהלה, שרה עמדה מולו. לצידה התרומם רום, ולידו סיגל. הם היו בחיים. דמעותיו של רונן המשיכו לזלוג על אפו ופניו, חיוך נפרס לאורך פיו לרגע קל ושוב הוא החל לייבב. "חשבתי ש.. חשבתי ש.." שרה משכה אותו קרוב וחיבקה אותו חזק. "הכל בסדר רונן. עברנו את זה. הכל בסדר."
רונן ניגב את דמעותיו. "אז מה זה השלולית ש – " הוא גמגם.
רום ניגש אליו ואחז בכתפו "כנראה לאחד מחברינו המכונפים לא היה מזל. אנחנו חייבים לרוץ, קדימה!"
סיגל עמדה מאחוריו. מבטה היה.. שונה.
הצוות המשיכו לרוץ, הם רצו כי חייהם היו תלויים בכך. הם רצו כי הייתה להם משימה להשלים.
לאחר זמן מה הם הגיעו להר.
יער העשבים השחורים הסבוך נראה מעליהם, מציץ מעל הפסגה. מימינם התפצלה הדרך מהצוק, כמו גשר צר באפלה.
ליבם של חברי הצוות הלם בחוזקה. זהו זה.
"שילפו להבים!" שרה הכריזה. "החלל הפנימי בהישג יד!" ההר המעוגל התרומם מעליהם בשיפוע, הם יהיו צריכים את הלהבים בזרועותיהם בכדי להתייצב ולא ליפול.
"רונן, תוציא את הרצועות שמחזיקות את השק לגב שלך ותעזר בהן בכדי להקשר אליי. אנחנו נטפס יחד. סיגל ורום, טפסו קרוב מאוד אלינו, אם מישהו יפול, נוכל לתפוס אותו."
הצוות טיפס. אור השמש החל מזדחל לעבר השמיים, שולח את זרועותיו הארורות לכל עבר. הבלתי נמנע היה קרוב, נותרו להם דקות עד לבוא ההתעוררות, עד שהאדמה עצמה תבגוד בהם, והם ייפלו שוב. סיכויי ההישרדות להינצל מההתעוררות כשהם נמצאים על ההר עצמו היו אפסיים. בכל יום אחר לקראת ההתעוררות הצוות היה מתמקם בתוך בור, או מערה שמצאו, מקום בו יוכלו להיות בטוחים עד בוא הליל, כשהאדמה שקטה.
רונן היה קשור לשרה, להביה תומכים בשניהם תוך כדי הטיפוס. הוא ניסה לעזור אך שרה סחבה את המשקל של שניהם. הוא שמע את שיניה חורקות ממאמץ, מתייסר מחוסר האונים של עצמו.
הטיפוס הקשה תם. בגובה הזה, הקרקע הייתה קמורה בשיפוע שהיה ניתן ללכת עליו בלי צורך בלהבים.
רונן התנתק משרה, והיא התמוטטה באפיסת כוחות לאדמה. המאמץ היה כבד מדי, ידיה רעדו.
"שרה את חייבת לקום! אנחנו כמעט שם!" רונן ניסה לעזור לה אך ללא הועיל, היא הייתה חלשה מדי. "אני.. לא.. תתקדמו.." רונן הביט בה בכעס. "אין – סיכוי – בעולם."
רונן שינס מותניו, כופף את רגליו והרים את שרה, יד אחת מתחת לברכיה, יד שניה תחת עורפה.
"תחזיקי חזק."
רום וסיגל התרוממו גם הם מהטיפוס, מתנשפים, והצטרפו לרונן, גבו ישר, עיניו חדורות מטרה.
הם הלכו לכיוון הישועה.
"זה.. צריך להיות.. כאן.." שרה אמרה בקול חלוש. הצוות הסתכל קדימה, ושם זה אכן היה.
בור באדמה. עגול, קצותיו התרוממו ויצרו צורה של באר מעוותת.
חברי הצוות נשמו לרווחה. אבן עצומה, משקלה גדול מגורד שחקים, ירדה מליבם. רונן חייך, רום צהל משמחה וסיגל פרצה בצחוק. "קדימה!!!!" רונן צעק.
הם פתחו בריצה, אך אושרם לא שרד יותר משלושה צעדים.
רעם מחריש נשמע מעליהם, האדמה רעדה.
לא היה להם זמן להגיב, ובעקבות הרעם היא הופיעה, כמו חללית מאורכת, עצומה, מאיימת. ישות השמיים.
היא שטה מעליהם במהירות והחלה מרחפת מעל הכניסה לחלל הפנימי. היא השתרעה מעל השמיים, חוטמה עלה וירד, מתגרה בחברי הצוות. נראה היה כאילו אין לה סוף.
"לעזאזל!!" רונן צעק, עדיין אוחז בשרה, גבו זקוף מעט פחות.
"אבל.. אנחנו בחיים, היא לא תקפה אותנו" סיגל אמרה. "תראו!" ישות השמיים לא רק ריחפה מעל הכניסה לחלל הפנימי, היא רדפה אחרי משהו.
"על מה את מדברת??" רום צעק, ידיו שלוחות קדימה, תנועתה האלימה של ישות השמיים, כמו מניפה ענקית, יצרה רוח אדירה שאיימה להעיף אותם מעבר לפסגה.
סיגל הביטה בסביבתה. עיניה התרחבו. הבנה איומה הציפה אותה. איך היא לא ראתה את זה קודם? הרמזים היו בכל מקום..
סיגל ידעה איפה היא. היא ידעה מה היא חייבת לעשות.
"סיגל, תחזיקי בי! אנחנו חייבים להגיע לכניסה!" רום צעק. לצידו, רונן ניסה לצעוד עם שרה בידיו ובקושי הצליח, הוא צעק.
הרוח הייתה חזקה מכדי שיוכלו להמשיך. לא היה עוד זמן לחכות. סיגל הסתכלה לשמיים, אור השמש בירך אותה בעוד בוקר של אבדון. היא בירכה אותו חזרה בקללה.
היא הסתובבה, ורצה לאחור, תוך כדי שהיא שולפת את שני הלהבים בזרועותיה בתנועה חדה.
"סיגל! את בסדר? תגידי משהו!" רום צעק מרחוק. הוא היה עם גבה אליה, הוא לא שם לב שהיא כבר לא שם.
זהו, היא הייתה מספיק רחוקה מהם. האדמה הייתה רכה יותר כאן, כמו שחשבה.
"רום!!" היא צעקה, אך הוא לא שמע. "רום!!!!!" היא צרחה.
רום הסתובב.
לפתע, הכל נעצר. הרוח לא הרעישה, ישות השמיים לא הרעימה. הסכנה לרגע קט, נדמה.
רום הביט בעיניה של סיגל. למה היא התרחקה עד לשם?
"בסימן שלי, רוצו! אני מאמינה בכם!"
סיגל הרימה את ידיה והפילה אותן בבת אחת, הלהבים בזרועותיה דוקרים את הקרקע.
הרוח הפסיקה. העולם עצר נשימה.
"רום" סיגל דמעה, מחייכת. החיוך המנומש שלה היה יופי בהתגלמותו, עיניה נצצו ושיערה המדהים, הרך, ליטף את פניה המתוקות. "אני אוהבת או – "
ישות השמיים עברה מעל ראשו. הרעם נשמע, הברק הכה. וסיגל כבר לא הייתה.
"לאאא!!" רום בכה, צרח. קילל. זה לא יכול להיות! לא!
הוא רצה לרוץ לעבר המקום בו סיגל עמדה, לרוץ לעבר החיוך שלה. לחבק אותה עוד פעם אחת.
רונן עצר בו. שרה עמדה לידו, בקושי. רונן תפס ברום בכל כוחו ומשך, הם היו חייבים לנצל את ההזדמנות הזאת. "היא איננה רום!! אתה רוצה שהיא תמות לשוא??"
רום צרח, הוא רצה להתפוצץ, להיעלם.
אני מאמינה בכם!
במקום זאת, הוא הסתובב והחל לרוץ לכיוון הפתח, רונן ושרה אחריו.
וכמו קרשנדו אחרון ביצירת מופת איומה, אור השמש הפציע בכל כוחו, והאדמה החלה לזוז בפראות.
ההר התרומם ונטה לצידו, מה שהיה קרקע יציבה החל לחמוק מרגליהם.
במאמץ אחרון, הם קפצו אל תוך הפתח.
אלדד חמו התעורר משנתו.
אור השמש הקיצי הפציע וחימם את גופו העירום.
הוא התרומם ועמד ליד מיטתו בחדר מאובק, בדירה קטנה ומבולגנת בתל אביב, מפהק.
חושיו התעוררו מעט אחריו, והוא חש דקירה מתחת לאוזנו השמאלית.
לעזאזל הוא חשב אני חייב לזרוק את המזרן הזה, הוא מלא בחרקים.
יתוש זמזם ליד אוזנו.
הוא עיקם את פניו, הרים את ידו המאיימת ומחץ את החרק המעצבן על לחיו. תפסתי אותך!
אלדד ניגש לשירותים לאחר הניצחון המוחץ, שתף את פניו, סירק את שיערו השחור, התלבש בחליפתו המחויטת, נעל את נעלי העור שלו, תפס את תיק היד ונעמד מול הדלת.
כוונתו של אלדד הייתה לצאת מהדלת, לנעול אותה, וללכת לעבודה. אבל גופו לא הסכים. יותר נכון, מוחו לא הסכים.
באותו הרגע אלדד חמו המסכן מת, ומוחו כבר לא היה שלו.
"למען מוריון" מלמל פיו של אלדד. "שלב א' בפלישה לכדור הארץ הושלם"