סיפור הפנטזיה הטוב ביותר

קודם כל הייתי צריך ללכוד פיה, ועשיתי את זה. הבטתי בה מפינת החדר, מכה בזכוכית בגופה, מנסה לפרוץ את דרכה כמו קליע ברק שלא מוכן לגווע. לרגע תהיתי: האם השארתי כוס קפה בחדר השני? היא ראתה אותי מתבונן והבינה מה קרה, רפרפה בכנפיה פעם אחת ואז נעמדה במקומה.

פיזרתי בזהירות את האפר מסביב לזכוכית ההפוכה, ואז הרמתי אותה לכדי חריץ. "אני מקווה שאת יכולה להבין אותי," אמרתי, "זה אפר עץ אלון, כך שאני מקווה שלא תנסי לברוח. לא הייתי רוצה להיות אחראי למה שיקרה. את מבינה? בבקשה תהנהני אם את מבינה."
הראש הקטן שלה נע מטה מעלה, מבטה נעוץ בי. אישה קטנה, יצור אגדות. אפילו כשעמדה נראתה לכודה באיזו תזזית. הרמתי את כיפת הזכוכית מעליה והתיישבתי. "את יכו-"
"אתה בכלל יודע איזו טעות עשית?!" קראה, "אני טיטיאנה, מלכת הפיות! כבר עכשיו אנשיי מחפשים אותי! אם לא תשחרר אותי עכשיו-"
"אני לא מאמין לך," אמרתי, "את לא טיטיאנה."
"נכון," אמרה, "נכון. אני הבת שלה. וכשהיא תגלה-"
"את גם לא הבת שלה."
"כן? איך בדיוק אתה יודע?!"
"לטיטיאנה אין ילדים. ככל שאני יודע לפיות אין ילדים בכלל."
"מה אתה רוצה?" שאלה, "למה כלאת אותי?"
היא כעסה, ובצדק. רציתי שתבין אותי, רציתי שתדע שלא הייתה לי ברירה. מה רותם הייתה אומרת עליי עכשיו?
"אני צריך שתעזרי לי לכתוב את סיפור הפנטזיה המושלם. סיפור – 'הסיפור' – שיהיה טוב יותר מכל הסיפורים האחרים. סיפור שלא ישעמם אף אחד אף פעם, סיפור כזה שתמיד יקראו אותו ברצינות גמורה ויתעכבו על כל מילה וייהנו ממנו בכל זאת, וברגע שיגמרו אותו ישר יתחילו לקרוא אותו שוב."
כל שמץ של פחד שהראתה התפוגג, מתגבש חזרה למשהו אחר, אולי זלזול. היא שילבה את ידיה. "לפיה אין כוחות כאלה."
"אני יודע, אבל את יכולה לכוון אותי למקומות הנכונים. להדריך אותי."
"ואם אני אעזור לך אתה תשחרר אותי, מה?"
"אין לי שום סיבה לשמור פיה לעצמי," עניתי.
"אתה רק בחור רגיל בעולם רגיל."
"אני מבטיח לך שאשחרר אותך."
"ואני אמורה לסמוך עליך? על מישהו שלוכד פיות?"
השתתקתי לרגע. הייתה לה נקודה טובה. "את חייבת, אחרת-"
"עשה לשנינו טובה ואל תאיים עליי. שלא תעז לאיים עליי."
היא ביקשה לחשוב על זה ודרשה שאצא מהחדר. הלכתי לחדר השני. באמת שכחתי שם כוס קפה. הבטתי מחוץ לחלון אל החמסין. העולם שבחוץ נראה לי משונה. הרחובות נראו לי עשויים קרטון, המכוניות היו לא יותר מאשר דגמים. והאנשים… דמויות בסיפור לא מעניין במיוחד. הרמתי את הספר שחיכה לי וחזרתי לקרוא, מתישהו לאחר מכן חזרתי לחדר.

הפיה הסכימה. היא הסבירה לי מה אני אמור לעשות, איך להגיע ל'ממלכה הישנה', ואת מי אני אמור לפגוש. "את כל השאר תצטרך לעשות בעצמך."
"זה בסדר," אמרתי, "אני אסתדר."
"קודם כל אתה צריך מראות. שתי מראות גדולות."
יצאתי לרחוב בחיפוש אחר מראות. בחנות כלי הבית הרגשתי אבוד, מוקף במוצרים שלא ידעתי למה הם משמשים. אם רותם הייתה רואה אותי היא הייתה צוחקת עליי. מבין שנינו היא הייתה השיפוצניקית. אני הייתי אחראי לנורות. אני עדיין אחראי על נורות. את כל שאר העבודה עושים החשמלאי או בעל הבית. סחבתי את שתי המראות איתי, מקווה שהן יספיקו ולא אצטרך לחזור שוב לרחוב.
בבית, נדמה שהפיה הסתגלה למצב החדש שלה. על אף שכעסה הייתה עניינית ומועילה.
"תצמיד את שתי המראות כדי שישתקפו בדיוק אחת בתוך השנייה. תעקוב אחרי ההשתקפויות עד שתמצא את ההשתקפות הקטנה ביותר, ומשם תמשיך הלאה לאיפה שאין עוד מראות. משם תוכל להיכנס."
"מה אני צריך לעשות כדי שהוא יעזור לי? לספר לו שלכדתי פיה."
"פשוט תאמר לו מה אתה רוצה. הוא כבר יבקש ממך משהו בתמורה. מה אתה עושה עכשיו?"
השלמתי את קו האפר שהכנתי מראש מסביב לחדר, לאחר מכן שברתי את הקו שהקיף אותה. "אני לא יודע כמה זמן כל זה ייקח לי," אמרתי, "אני יודע שהזמן כאן ובממלכות האחרות הוא לא אותו זמן – אבל אני רוצה לוודא שלא תגוועי ברעב." הראיתי לה איפה האוכל – "הכנתי מגוון ואני מקווה שמשהו מזה יהיה לטעמך." – והראיתי לה איך מפעילים את הטלוויזיה – "אם רצית ללמוד עלינו אז זו במילא הדרך הפשוטה ביותר. ככה אנחנו מעדיפים לעשות את זה בכל מקרה."
האם הצלחתי להפתיע אותה? לא נראה לי שציפתה לאדיבות כלשהי מצדי. "תאמר את האמת, למה אתה עושה את כל זה? בשביל הכסף?"
"לא," עניתי, "בשום אופן לא."
נעמדתי ליד המראה, קרוב מספיק כדי לראות את ההשתקפות אך לא לחסום אותה. עקבתי אחר ההשתקפויות עד שהן נעשו מטושטשות, ואז אימצתי את העיניים עוד יותר. לבסוף מצאתי את השתקפות האחרונה, קטנה כמו מראת יד של פיה. המשכתי להביט הלאה. כתם ירוק הלך והתבהר. כתם ירוק ורענן כמו כר דשא. דשא על גבי גבעות מוריקות אינסופיות. התמקדתי בירוק עד שלבסוף לא היה דבר מלבדו…
"הבו לי לפיד!" שמעתי את עצמי אומר. ירדתי מהסוס הלבן הגדול עליו רכבתי והתכוננתי לקרב. רגעים ספורים לפני כן עוד רכבתי בנחת – כאשר לפתע הבחנתי באיכר ואשתו. טרול פרץ לאסם שלהם. 'הוא לכד את הילדה שלנו!' אמרו. חשתי לעזרתם בשמחה וללא שאלות נוספות. עם מגן בידי האחת ולפיד בשנייה נכנסתי לאסם, מקווה שלא איחרתי את המועד.
ריח החציר התערבב עם ריח מתכתי מתקתק. הכבשים והעגלים הנותרים נעו בתוך המכלאות. שלפתי את חרבי וזרקתי אותה על הרצפה המכוסה בחציר. כאשר הרמתי את הלפיד הבחנתי בו, חבוי בין הצללים. הוא יצא לכיווני, יצור אדיר בעל גוף רחב וידיים שריריות וארוכות. יותר משהיה מפחיד מצאתי אותו מרשים. גובהו היה כמעט כפול משלי.
"אני יודע מה אתה," אמרתי, "ואתה יודע מה אני. אם תלחם נגדי תפסיד. השב את הילדה והסתלק, ואני אחוס עליך."
הוא בחן אותי ואת הלפיד שאחזתי. "ואולי אתה כאן כדי לחשוף את פניי האמיתיות," אמר.
הבחנתי אז בכתם דם גדול על ערימת חציר. ידעתי אז כי איחרתי את המועד. "הן חשופות בפני כל, הראית אותם כשהרגת את בת האיכרים!"
"האם אתה כל כך בטוח בכל דבר, גיבור?"
"בטוח ככל שאני צריך להיות."
"אז אנחנו מה שאנחנו, ולא יכולים להיות אחרת, ואם זהו טבעי – אז זהו גורלי – וכך יהיה."
הטרול זינק עליי מבין הצללים במהירות לא צפויה. ניסיתי להרתיע אותו עם הלפיד, אך הוא פגע בידי והטיח אותו לרצפה. הרמתי את המגן בדיוק כשהתרסק עליי. טפריו שרטו את המתכת, וכל מכה שלחה גל של כאב בגפיי. לאחר מכה נוספת נפלתי. הרמתי את המגן גבוה, והוא נשען עליו בכל כוחו ומשקלו, מאיים למחוץ אותי.
"באמת חשבת שתהרוג אותי עם הגפרור שלך?" שאל.
"לא, לא ממש." שלחתי אז יד אל החרב החבויה בחציר. הוא שמע את הלהב מגרד את הרצפה וניסה להתרחק, אך אני הרמתי את החרב כנגדו בכל כוחי. היא ננעצה עמוק בבטנו ונותרה שם. לרגע הביט בפצעיו, מתנדנד על רגליו הגדולות, ואז נפל על ברכיו וקרס על הרצפה.
איחלתי לאיכרים כל טוב והבעתי את תנחומיי, אך עוד לפני שהתרחקתי הבחנתי בילדה יורדת מהגבעות. הרהרתי במה שאירע. 'פניו האמיתיות', הטרול אמר. אור השמש לא הפך אותו לאבן ואש לא כילתה אותו – ובכל זאת נרתע מהאור – כאילו ברח מכיעורו שלו.
על דברים כאלו, חשבתי, צריך להיכתב סיפור הפנטזיה הטוב ביותר.

רכבתי הלאה, תחת השמיים ובין הגבעות, בתקווה כי הרושם הראשוני שלי על ה'ממלכה הישנה' היה נכון. ככל שהתקרבתי ליעד שלי הלכה תקווה זו ונמוגה. תושבי הישובים שעברתי סיפרו לי על גיבורים והמפלצות אותם קטלו או סיפורי מלחמה, אך ככל שהרחקתי כך הפכו הסיפורים מסובכים ומבולבלים יותר, ומרוב מריבה על הגרסאות לא הצלחתי להבין דבר. לבסוף ביקשתי לא לשמוע עוד. חששותיי התאמתו – אך עתה הייתי נחוש עוד יותר.
כשהגעתי לחומות העיר חיכו לי חיילים. הם ציפו לבואי וליוו אותי אל הארמון. בדרכינו חצינו רבעים רבים, ורק חוסר השקט היה משותף לכולם. מהאופן בו הביטו האנשים בשיירה ידעתי כי המלך הזה הוא אינו השליט רך הלב לו קיוויתי.
תוך זמן קצר הייתי בחברתו. גבר מבוגר בעל פנים רציניות וקשות, ששיער שחור מאפיר נתן להן מסגרת. בעין אחת פזל. האיש הזה נראה כמו מלך, חשבתי, אך היה יכול באותה מידה להיות זבן בחנות. לאחר ששמע את דבריי שפתיו נמתחו לחיוך.
"יש לי את הדבר אותו אתה מחפש: מחברת קסומה שעל דפיה תוכל לכתוב את הסיפור שלך."
"ומה ירצה ממני אדוני בתמורה?"
"אתה רואה את החרב הזו? היא מהירה במיוחד וחודרת כל שריון בקלות. וזה-" אמר והרים מסיכת עץ מהשידה שלצידו, "עם המסכה הזו אני יכול לשנות צורה ולהיראות כמו כל יצור שאחפוץ. חפצים קסומים שכאלו יש לי בכל מקום. אך הדבר אותו אני רוצה – אני לא מוצא."
"אבל אדוני, מה הוא הדבר הזה?"
"אני לא יודע, ולכן אני מטיל עליך למצוא אותו. במהלך השהות שלך תוכל לתחקר את משרתיי ולהסתובב ברחובות כרצונך, אך מחוץ לחומות העיר לא אוכל להגן עליך. יש לך שלושה ימים, אך אם תיכשל, אכבול אותך לשירותי."
"מה? למה?"
"אלה התנאים אותם אני מציע. האם אתה מסכים?"
התחלתי את חיפושיי בארמון, שם קראתי את תולדותיו ותולדות משפחתו. יורש היה לו ואישה ומאהבות גם כן, אך המשרתים טענו כי ליבו לא היה עם אף אחת מהן. האם אהב? אולי אהבה חיפש? ואם כן – איך אני אמור למצוא עבורו אהבה?
ביום השני לחיפוש יצאתי לרחובות. לא הופתעתי לגלות כי בעיר עשרות בתי מרזח שונים, אך הופתעתי למצוא את כולם מלאים מקיר לקיר. בכולם ביקרתי, מאלו שמוכרים יין מיובא עד אלו שמייצרים שיכר בעצמם, ובכולם מצאתי את אותו חוסר שקט שראיתי ברחוב. יותר מדי לוחמים ומכשפים התערבבו בין התושבים, חשבתי, יותר מדי פרצופים לא מוכרים. הם שיתפו בסיפורים הרבים את כל מי שהסכים להקשיב, ובכך החמירו את המצב עוד יותר.
כששאלתי על המלך קיבלתי תשובות שונות, אך בעיקר שמעתי תלונות על עריצותו.
"שמעתי שהוא שוקל להחרים את כל הנשקים," אמר לי גמד מחוטט ומכוער במיוחד. "שרק חיילי המשמר יורשו להסתובב עם נשק."
"אולי הוא רוצה לשמור עליכם אחד מפני השני," הצעתי.
"אני שואל אותך, מה משמעות החרב כשכל זאטוט נושא שרביט קסום? לדעתי הוא מנסה לדכא את המרד שיביאו המסים שלו."
"אתה כל הזמן כל כך מופתע," אמרה אשתו של הגמד. "אבל המלך הזה לא קשה או אכזר יותר מאביו או אביו לפניו. אם תשאל אותי – המסכן פשוט נולד לזה."
"ובכל זאת," ענה לה, "קיווינו שיהיה טוב."

בדרכי חזרה לארמון נתקלתי בקבצן זקן. "אתה הבחור שהמלך הטיל עליו משימה, נכון? אם תשלם לי אספר לך מה המלך שלנו רוצה."
"אין לי כסף לשלם לך."
"ובכן, מדוע שלא תיתן לי את המגן היפה שלך? לא רואים הרבה כאלה היום."
העדפתי לתת לאיש את החרב או השריון, אך הוא התעקש על המגן. הוא סיפר לי אז על אהבה גדולה עוד בימיו כנסיך. המלך חיזר אחרי אישה, אך זו העדיפה את הנפח טוב הלב שגר בפאתי העיר. אז צדקתי מלכתחילה, חשבתי. אהבה, כמובן שזו אהבה. למרות הכל נותרו הקבצנים מקורות מידע אמינים ביותר. הגשתי לאיש את המגן ויצאתי לבית הנפח.
בדרכי לשם הרהרתי. נזכרתי בדברים שלמדתי על משפחתו של המלך, הדברים שאמרו התושבים וכן דבריו של הקבצן. רגע לפני שדפקתי בדלת הבית עצרתי. הבנתי אז מה המלך באמת רוצה.
"בוא לכיכר העיר לבדך בחצות."
"שם תיתן לי את הדבר אותו אני רוצה?"
לטשתי עיניים אל השידה שלצד כיסא המלוכה. "כן," אמרתי, "בוודאי."

באותו לילה יצא המלך לטיול רגלי כפי שלא עשה מזה שנים. ללא כל דאגה הוא התהלך בין בתי התושבים מביט אל השמיים והכוכבים הפרוסים מעל – עד שלפתע שמע צעקה. צרחת אישה. הוא הביט סביבו, אך אף חייל או שומר לא נראה. אל תוך סמטה צרה הוא נכנס, ומולו ראה מחזה נוראי: אהובת ליבו משכבר הימים שרועה על הרצפה ומעליה טרול משתולל. המלך שלף את חרבו ותקף. הטרול הסתובב ותקף גם כן, מנסה לחסום את המכה. אך חרבו של המלך הייתה קסומה ולהבה החד חתך את הטרול ברגלו.
צעקתי. לפני שהרים את החרב למכת הניצחון הורדתי את המסיכה ושוב הייתי אני. דם חם החל לפרוץ מהפצע. הכאב היה נוראי. המלך הביט באשת הנפח ואז הביט בי פעם נוספת. לאט לאט התגנבה לה ההבנה.
"קראי למשמר, הזעיקי חובש," אמר לה.
"הוא חטף אותי!" קראה בכעס, אך המלך התעקש ולבסוף היא הלכה.
במיטת חוליי חלמתי על שדונים ופיות, על חדי קרן ודרקונים, על קוסמים עם כובעים מחודדים שרק בקצות אצבעותיהם נטווים קסמים. ברגעי ערות חשבתי על אשת הנפח, איך חטפתי אותה מביתה והטחתי אותה על רצפת הרחוב. משהו בי נהנה לעשות זאת. אך האם המסכה היא ששינתה אותי, או שגם אני בורח מפני כיעורי שלי?
הפציעה ברגל החלימה, המלך העניק לי את המחברת בטקס חגיגי, והסביר לי כיצד לחזור. ואני תהיתי: האם כל זה ייכתב בסיפור הפנטזיה המושלם?
עמדתי בסלון הבית שלי מול שתי המראות. מחוץ לחלון עוד עמדה שמש חמה ובוהקת. לרגע תהיתי: האם בכלל עזבתי? הפיה שכבה על המיטה, מכרסמת ענב וצופה בטלוויזיה. "הצלחת?" שאלה.
"הצלחתי. כמה זמן לא הייתי פה?"
"שעתיים וקצת."
הרגל שלי לא כאבה עוד, אך כעת הרגשתי עייפות כבדה. הכנתי לעצמי קפה. "מצאת משהו מעניין בטלוויזיה?" התעניינתי.
"לא הצלחתי להתעמק במשהו אחד. כל כמה רגעים לחצתי על כפתור ותמונה אחרת הופיעה. הבנתי איך לחזור לסיפור שלפני אם רציתי, אבל היו כל כך הרבה סיפורים… הרגשתי שחבל לפספס אז פשוט המשכתי ללחוץ על הכפתור."
הבטתי בה מעבירה ערוצים. שמחתי לראות אותה נינוחה יחסית. התיישבתי על המיטה והיא אפילו לא נרתעה מפני. לאחר רגעים ארוכים הפיה עזבה את השלט והביטה אל ארון הספרים שלי. "תגיד, כל הספרים האלה שלך?" שאלה.
"כן."
"וקראת את כולם? כולם כולם?"
"כן. חלקם יותר מפעם אחת."
בזווית עין ראיתי איזו הבנה מתגלה על פניה. כעת הסתכלה עליי אחרת. היא הבחינה אז בתמונה של רותם לצד המיטה, אך ידעה לא לשאול מי היא ואם אני גר לבדי.
"אתה בטוח שאתה רוצה להמשיך?" שאלה, "הממלכה החדשה היא לא בדיוק כמו הממלכה הישנה. החוקים שם אחרים. אנשים לא תמיד חוזרים משם."
"את תאמרי לי. אם אני חייב אז אני חייב."
"ואתה כמובן לא מתכוון לשחרר אותי לפני. אם לא תחזור אני תקועה כאן."
"מישהו בטח יבוא לחפש אותי. יש לי שכר דירה לשלם, יש מזונות. מישהו ישים לב לתיבת הדואר. ובינתיים, טוב, בינתיים יש לך טלוויזיה."
"למה זה כל כך חשוב לך?"
חיפשתי את הכוח לענות לה, אך לא מצאתי אותו. לא עכשיו. "כשאני אחזור אני אומר לך," השבתי. כיביתי את הטלוויזיה. "אז את מי אני הולך לפגוש עכשיו? עוד מלך?"
"סוג של מלך."
"כדי להגיע לממלכה החדשה אתה צריך ללכת לעיר. כשהשמש שוקעת, כשהכול קצת אפור ואי אפשר לראות טוב, אז אתה צריך ללכת לאיבוד. ואני מתכוונת ללכת לאיבוד באמת. ואחרי זה – תמשיך ותלך לאיבוד עוד יותר."
הלכתי לאזור התחנה המרכזית, המקום המושלם ללכת בו לאיבוד. למרות שלא גרתי רחוק תמיד דאגתי להימנע מהמקום. הייתה שם יותר מדי תנועה לטעמי, יותר מדי דברים קרו שם – יותר מדי דברים שהם לא אני. האנשים שם היו מסוכנים: מסוממים וחברי כנופיות, או סרסורים, או מוכרים שמנסים לדפוק אותך במחיר, או סתם תימהונים, או סתם אנשים.
אז דווקא לשם הלכתי.
לפני שהגעתי הפסקתי להסתכל על הדרך. גיליתי אז שלא קל ללכת לאיבוד. במשך חצי שעה ניסיתי ללא הצלחה. כל פעם ששמעתי קול לצדי הרמתי את המבט ומיד חיפשתי משהו שיעזור לי להתמצא. רותם הייתה צוחקת עליי. מבין שנינו היא הייתה החברותית, אני הייתי עושה כאילו. גם היום אני עושה כאילו.
הכרחתי את עצמי להתרכז. הבחנתי אז ברחוב צדדי ונכנסתי לתוכו. השמש כמעט שקעה, ושורת מחסנים נטושים נצבעה בגווני סגול ואפור. המשכתי ללכת, פונה בסמטאות ובין המבנים, עד שנכנסתי במקרה לסמטה סגורה. הלילה בלע את קרן האור האחרונה. לא היה עוד לאן ללכת…

הבטתי בקבוצת האנשים ההפוכים שעמדו סביבי. הייתי תלוי מרגליי והראש שלי פעם בכאב. גבר מזוקן בעל מראה מרוט התקרב אליי. "אני אשאל אותך שוב, אתה זוכר מתי נפצעת?"
"נפצעתי?"
האיש נגע בצוואר שלי וכאב מסחרר התפוצץ בכל הגוף שלי. כשמשך את ידו היא הייתה אדומה מדם. "ננשכתי," אמרתי. נזכרתי בו. היצור שראיתי בזווית עין, תמיד בזווית עין – כאילו התחבא "רק לפני כמה רגעים, יצאתי מהסמטה והותקפתי. לא ראיתי מי זה היה."
זאב גדול ואפור נכנס אז לחדר, פוסע בטבעיות בין האנשים. הזאב נהם והאיש שחקר אותי פקד: "תורידו אותו, תורידו אותו עכשיו."
"הם נשכו אותו," מחה אחד מהם.
"בן אדם או לא, הוא אורח של השאמאן."
הורידו אותי לרצפה, וכעת הייתי פנוי למתוח את גפיי ולהרגיש את כל המקומות שבהם כאב. מכל המקומות הכאב בחזה היה הגרוע ביותר. הגבר פנה אליי שוב, "אני מצטער על הכנסת האורחים הגרועה, פשוט-"
"זה בסדר," אמרתי, "אני מבין."
"אל תדאג, עוד מעט השאמאן יסביר הכל."
חייכתי חיוך קלוש, הייתי חלש מכדי לענות. נתתי להם להוביל אותי מטה במורד מדרגות בטון. האוויר במקום היה קר ודחוס, ונעשה מחניק עוד יותר ככל שירדנו. לבסוף הגענו לחדר מואר בנרות שהסריח מתערובת ריחות חריפים. הם הושיבו אותי על ברכיי, ומולי ישב נער צעיר בשיכול רגליים ועיניים עצומות. ראשו היה מגולח ופניו היו צבועות. שאמאן, בלי ספק, אך אילולא העגילים הרבים והקעקועים שעל גופו היה נראה כמו תלמיד תיכון.
"אני חושב שאני צריך טיפול רפואי," אמרתי.
הנער פקח את עיניו. היה לו מבט בטוח וחמור. יתר האנשים יצאו מהחדר, ורק אז הוא דיבר. "תוך זמן קצר הכאב שאתה מרגיש יחלוף. הפצע שלך ייסגר וכל הסימנים ייעלמו. אתה תהיה חזק כפי שלא היית מעולם. אבל- זמן קצר לאחר מכן אתה תמות ותתעורר בתור משהו אחר."
"אני יודע. נשך אותי ערפד, ואתה המנהיג של עדת אנשי זאב. אני מבין."
עיניו התרחבו בהפתעה, אך מיד חזר להיות שליו כפי שהיה. "האם אתה תמיד כל כך בטוח בכל דבר?"
"לא," עניתי, "לא תמיד."
"הגעת מ'ממלכת האמצע'-"
"ממלכת האמצע?"
"-כדי לבקש משהו ממני. מה אתה רוצה לבקש?"
סיפרתי לו, והוא הנהן בהבנה. "ברשותי עט קסום," הוא אמר, "איתו תוכל לכתוב את הסיפור שלך. התנאי שלי הוא שתשיג לי דבר אותו אני רוצה ולא מוצא. אתה רשאי להסתובב בתחומי השטח שלי כרצונך, אבל בכל מקום אחר לא אוכל להגן עליך."
"כמה זמן יש לי?"
"הערפד לא הספיק לנקז ממך את כל הדם, אבל בלילה של היום השלישי הגוף שלך ימות. כשזה יקרה אתה תהיה אחד מהם. עד אז אתה חייב למלא את הבקשה שלי, לאחר מכן אורה לציידים שלי להרוג אותך."
יצאתי מחדרו של השאמאן. אנשי הזאב הביטו בי בחשד ולא ניאותו לענות לשאלותיי. מהמעטים שהסכימו לעזור גיליתי שאיש לא יודע דבר על המנהיג שלהם או על העבר שלו. 'הוא לא כמונו', אמרו לי, וגם 'יום אחד הגיע משום מקום'. כששאלתי מה הוא עלול לרצות ענו לי בפשטות, 'שלום', 'סוף למלחמה'. אבל זה לא היה העניין, חשבתי. זה לא משהו שהוא לא מוצא אלא משהו שהוא לא מצליח להשיג. יש משהו אחר.

יצאתי מפתח הבניין הנטוש לכאורה אל רחבת קרנבל, אלא שהקרנבל היה לא יותר מאשר קרן רחוב. להבות כתומות בצבצו מפחים בוערים וסביבם עשרות חסרי בית, חבורת פאנקיסטים התרוצצה מטה ומעלה ברחוב, משחקים בכדור ומנפצים שמשות רכב בדרכם. זו לא הייתה תל אביב. למעשה, פקפקתי אם זו הייתה איזושהי עיר שהכרתי.
איש לא שמע על השאמאן, אפילו לא בשמועות. הם לא ידעו עליו כי לא רצו לדעת, כי לדעת היה מסוכן. כי לדעת היה להתמודד עם הפחד, ויותר קל לעצום עיניים. בעולם הזה, חשבתי, קבצנים אינם יודעי כל.
התקדמתי במהירות. סביבי נפרסה עיר עמוסה וחסרת מנוחה, אך למרות גודלה נראו לי כל הרחובות דומים. בכל אחד ואחד מצאתי סימנים לאגודות סודיות או בתי מחסה וכולם היו שרויים בתוהו ובוהו. גם העולם הזה, חשבתי, גם כאן זה קרה.
באותו לילה התחמקתי מספר פעמים ממהומות ועימותים שלא יכולתי להם, עד שלבסוף מצאתי גשר לישון תחתיו.
בלילה השני התעוררתי עם השקיעה. תהיתי עד כמה קצרים הימים בעולם זה. הפצע שבצווארי כבר נסגר והראש הפסיק לכאוב, אך הכאב בחזה רק הלך והחמיר.
המשכתי בחיפושיי כאשר לפתע הבחנתי במשהו, דבר מה שנעלם ברגע שהסתכלתי לכיוונו. עוקבים אחרי, חשבתי. ניסיתי להתחמק, רצתי מהר ככל שיכולתי, אך הדבר המשיך לעקוב בנחישות. ניסיתי למצוא אותו – אך הוא התחבא בזוית עין, תמיד בזוית עין. נזכרתי בדבריה של הפיה ובדבריו של השאמאן. בעולם הזה אין גיבורים, רק ציידים – ובמקרה שלי – ניצודים.
המשכתי לרוץ עד שנתקלתי בגוף זר. נפלתי על הרצפה. גבר עמד מעליי, לבוש בג'ינס, בחלקי שריון, ובבדים מטולאים. הוא נראה מופתע לראות אותי כפי שאני אותו, אך הוא התעשת לפניי ושלף סכין. "וואו, בחור, אתה צריך לשמור על עצמך," אמר, "עכשיו תביא ת'כסף."
גמגמתי, לא הצלחתי לקום. הזר התקרב אליי, אך לפתע נעצר במקומו. ידעתי כי הצייד נעמד מאחוריי. "הוא שלי," אמר הקול. עכשיו זה היה תורו של הזר לגמגם, ותוך רגע הסתלק משם.
עצמתי את עיניי, רעדתי מפחד. חשבתי אז על רותם, כעסתי על עצמי שלא התקשרתי אליה, שמעולם לא התנצלתי.
הערפד כרע על רגלו, ובאצבעו הדקה נגע בפניי. "הוא צודק, אתה יודע. אתה באמת צריך לשמור על עצמך."
פקחתי את עיניי לראות אישה שהייתה יפה מכל אישה שראיתי אי פעם. עיניה בהירות ושיערה בלונדיני בוהק. היא הריחה מסיגריות ואלכוהול, אך באותו רגע היה זה הריח הטוב ביותר שהרחתי מעולם. "אל תפחד," אמרה, "אם הייתי רוצה הייתי הורגת אותך קודם. אבל איכשהו ידעתי שאתה אחר, ידעתי שכדאי לשמור אותך."
היא הראתה לי את הלילה מבעד לעיניים חדשות, וסיפרה לי על עולמה ועל החיים בין אחרים כמוה. הייתי בטוח בחברתה. כל העת חשבתי כי בעולם שלי אישה שכמותה מעולם לא תטרח להסתכל עליי. כששאלתי על השאמאן היא צחקה, ואז נשקה לי, נושכת את השפה שלי כמו חולקת איתי בדיחה פרטית. בלילה היא חלקה איתי גם את מיטתה בבית דירות מהודר שהיה שייך לשבט שלה.
האם הייתי תחת קסם? האם זה משנה?
לפני שעלה השחר שאלתי אותה אם היא חייבת להרוג. "אל תדאג חמוד. גם לי היו ספקות בהתחלה. אבל מתרגלים לזה. מתרגלים מהר. זה הופך לחלק ממי שאתה, ואז מתחיל הכיף."
"ובכל זאת, אולי אפשר-"
היא קמה לרגליה, מעוצבנת בגלוי. "מה כל כך טוב לך בלהיות בן אדם? אתה אוהב שהחיים בועטים בך מכאן לכאן? אוהב לפחד כל הזמן? אוהב את הרגשות המבחילים האלה?" היא נרגעה אז, ובקול שקט הוסיפה, "שום דבר לא טוב בכל החולשה הזו. אתה תראה. מחר אתה תשתנה, והכל ייראה לך אחרת." היא יצאה מהחדר והותירה אותי לבדי.
מאוחר יותר יצאתי לרחוב. השמש הייתה חלשה אך הפריעה לי בכל זאת. ישבתי על הטיילת והבטתי באנשים הולכים ובאים. יחד עם הכאב הנוראי הרגשתי את הכוח שכבר הלך וגאה בי. כעת ראיתי דברים בבירור, ראיתי כמה האנשים היו שונים מכפי שנראו. בכל מקום שהסתכלתי ראיתי אנשי חיה ומשני צורה, מכשפים מוכי גורל ומעלים באוב. איפה בני האדם הרגילים במקום הזה?
חשבתי על מה שאמרה, והופתעתי לגלות שהיא צודקת. למה לא בעצם? למה לא לוותר על החולשה הזו? למה לא להתמכר לטירוף הזה? ממילא לא ידעתי מה השאמאן מחפש, אז איזו ברירה בכלל יש לי?
המשכתי להביט בהם, אנשים תמימים בעולם מסוכן. הם ידעו שמשהו לא בסדר, ובכל זאת המשיכו, בכל זאת התעקשו להיות עצמם. נזכרתי בדבר הראשון שאמרה לי, ולפתע יתר הדברים שאמרה קיבלו משמעות חדשה. הבנתי את התשובה. ידעתי מה השאמאן מחפש, אך הפעם לא הייתי משוכנע שזה יעבוד.

בלילה הגעתי לבניין הנטוש. אנשי הזאב הסתכלו בי בחשד גלוי, הריח שלי הסגיר את מה שהייתי, אך אני דרשתי לראות את השאמאן והם נאלצו לפנות לי את הדרך. הלב שלי התאמץ לפעום את הפעימות האחרונות שלו.
"מה זה?!" שאל השאמאן, "זה מה שהבאת לי? ילדה קטנה?"
"לא." הנחתי את הילדה המבוהלת על הרצפה. חטפתי אותה מהרחוב, חסרת בית קטנה. מי בכלל יתגעגע לאחת שכזו? היא ניסתה להשתחרר, אך אני הייתי חזק ממנה.
"איזו מן חוצפה זו?! איפה מה שביקשתי?" שאל בכעס.
"חכה."
"היום הוא היום השלישי, זאת או-"
"אמרתי חכה!"
באותו רגע החל השינוי. החזה שלי כאב כפי שלא כאב מעולם, כל פעימה הייתה דקירה נוספת של חשיכה. כשלבסוף הלב נעצר הרגשתי הקלה עצומה. החשיכה הייתה מוחלטת כעת, ואני נפלתי על הברכיים ונעלמתי. אך כעבור רגע הכל נעשה מואר שוב, בוהק וברור כפי שלא היה מעולם. האם מישהו באמת הצליח להביע את התחושה? איך אתה נדחק החוצה, ואיכשהו בכל זאת נותר? אולי על זה צריך להיכתב סיפור הפנטזיה המושלם. כאב מסנוור שטף אותי. צרחתי. אך את הילדה עדיין החזקתי. מרגע לרגע העולם נעשה שוב ממשי, וכך גם צליל פעימות הלב שלה, וכך גם הצורך שלי.
השאמאן הביט בי, עוצר בידו את חייליו מלהסתער. קמתי לרגליי. קמתי אחר משהייתי. הרמתי את הילדה באוויר כאילו הייתה צעצוע. הריח שלה היה משכר, ובאותו רגע שקלתי לוותר על התוכנית שלי, לוותר על הכל ולהתמכר לצורך. אפילו שקלתי לתת לזאבים לקרוע אותי לגזרים – אבל אם הבחירה לא הייתה קשה, לא הייתה במחווה שלי שום משמעות.
הנחתי את הילדה. "אתם יכולים ללוות אותה למעלה," אמרתי.
למשך רגע ארוך נעלנו מבטים, אך הוא הסיט את שלו ראשון. הוא שקל את מה שקרה ואז הנהן. לאחר מכן הגיש לי את העט והסביר איך אני חוזר הביתה.

בחוץ היה חשוך לגמרי. לאחר שמצאתי את הדרך לתחנה המרכזית, גררתי את עצמי ברגל כל הדרך הביתה. דווקא עכשיו לא מצאתי מונית. נכנסתי בהתגנבות, מקווה לא להעיר את הפיה. הייתי עייף. עייף מאוד. משום מה הייתי בספק אם זו עייפות שתעבור עם כוס קפה, או אפילו אחרי שינה. כשנכנסתי לחדר הטלוויזיה עוד הייתה דלוקה, אך הפיה כבר ישנה בנחת על אחת הכריות. כיביתי את הטלוויזיה ושכבתי לצידה.
באותו לילה לא הצלחתי להירדם. הבטתי בפיה ישנה וחשבתי. תוך זמן קצר חלקתי מיטה עם ערפדית, ועכשיו גם עם פיה, אבל ברותם לא היה פחות קסם. איך לא הצלחתי לראות את זה?
מאוחר יותר בלילה הפיה פקחה את עיניה. "חזרת," ציינה.
"כן."
"אני שמחה," אמרה. היא השתתקה לרגע ארוך, מביטה בתקרה. "אולי עכשיו אתה מוכן לומר לי למה כל זה?"
"זה כי אנחנו כבר לא יודעים מה טוב ומה לא טוב. כי לא ברור מה אנושי ולא אנושי. את מבינה? כלומר, את ראית טלוויזיה, את יודעת למה אני מתכוון, לא? יש כל כך הרבה דעות, כל כך הרבה אמונות. והבעיה האמיתית היא שהן כולן נכונות. וזה עושה אותנו ציניים ואדישים. מכוערים."
"אבל למה פנזטיה?"
"כי איכשהו זה נכנס גם לשם, ופנטזיה לא אמורה להיות כזו… היא אמורה להיות.. אחרת. משהו אחד חייב לשמש כאמת מידה. לא אכפת לי מה זה יהיה – אבל משהו אחד חייב לעמוד לפני כל השאר." השתתקתי. "זה נשמע לך… מטופש?"
"לא, זה לא נשמע לי מטופש בכלל."
בבוקר הבטתי בפיה מתעוררת. השיער הדקיק שלה היה סבוך על הראש שלה, בדיוק כמו שהוא סבוך על הראשים של כולנו. חתכתי לה מעט מארוחת הבוקר שהכנתי לעצמי ומזגתי כמה טיפות של קפה שנראה שמצא חן בעיניה במיוחד.
"אז יש לך את העט ויש לך את המחברת, עכשיו אתה רק צריך את הלחש שייתן לך את היכולת לכתוב את הסיפור המושלם שלך."
"כן. אבל מי יכול להטיל עליי לחש כזה? את מי אני צריך לראות?"
"בוא נאמר שהיא כאן בחדר, והיא יותר קטנה מעיפרון." אמרה.
הבטתי בה בהפתעה. "לא ידעתי שלפיות יש בכלל את היכולת-"
"לא לכל הפיות."
"ואת… את גם רוצה לבקש ממני משהו?"
"בערך. זה יותר כמו תנאי. אם מרצונך החופשי תבחר לא לכתוב את הסיפור, אז אתה תהיה חייב למלא כמה בקשות שלי."
"למה שאני אעשה כזה דבר? אחרי כל מה שעברתי?"
"נכון. אתה צודק. אז לא אמורה להיות לך בעיה."
"ומה הבקשות?"
"אני אומר לך רק אם זה יהיה רלוונטי."
"אבל אם אני מסכים עכשיו אני לא אוכל לסרב לך."
"בדיוק."
הלכתי לחדר השני כדי לחשוב על זה. חיפשתי את החידה בדברים שהפיה אמרה אבל לא מצאתי. מדוע הייתה כל כך בטוחה? על עדן החלון נחה קופסת סיגריות. אני לא מעשן, אלו היו הסיגריות שלה, עוד בפעם הזו שבאה לראות את הדירה היא השאירה אותן. אומרים שאם השארת משהו – זה אומר שאתה רוצה לחזור. אבל עד היום היא לא חזרה. אולי חיכתה שאחזיר לה אותן בעצמי.
"בסדר," אמרתי לה, "אני מסכים."

ניצוצות קטנים בקעו מידיה של הפיה ונחתו ברכות על פניי. התעטשתי, ואז שטפה אותי רעננות והקלה. "הלחש יתחיל לעבוד רק עוד שלושה ימים," אמרה.
"את בטוחה שאת לא מנסה לעבוד עליי?" שאלתי.
"ולהישאר בדירה שלך עוד שלושה ימים ללא צורך? לא תודה."
"מה אני עושה בינתיים?"
"לא יודעת. מה שבני אדם עושים."
במשך שלושה ימים נשארתי בבית וחשבתי. חשבתי על מה שטוב ומה שלא, על מה שהיה ועל מה שיהיה. הסתכלתי מהחלון אל העולם, ה'ממלכה האמצעית' שלנו, על האנשים שחיים בו. חשבתי על רותם, חשבתי להתקשר אליה. חשבתי.
ביום השלישי ישבתי לשולחן הכתיבה והתכוננתי לכתוב את סיפור הפנטזיה הטוב ביותר. על מה הוא ייכתב? תהיתי. על מה הוא ידבר? על סיפורי גבורה וטוב לב או אולי על פיתוי ואנושיות? על מלכים וטרולים, או על ערפדים ואנשי זאב? מה שלא יהיה, אני כבר מחכה בכיליון עיניים לקרוא אותו.
"אז מה אני עושה עכשיו, פשוט מתחיל לכתוב?"
"כן, בעיקרון. החלטת כבר על נושא?"
"מה פתאום? למה שאני אחליט כזה דבר."
"בטח. מה חשבת, שהסיפור ייכתב מעצמו?"
בהלה תפסה אותי. כן, ככה חשבתי למען האמת. מה פתאום שאני אחליט דבר כזה? אני לא יכול לקחת על עצמי את האחריות הזו. הבטתי אל ארון הספרים שלי, מחפש איזו תשובה. ואז הבנתי עוד משהו: אחרי שהסיפור הטוב ביותר ייכתב, כל שאר הסיפורים האלה יראו לידו נדושים. אנשים יקראו את הסיפור הזה פעם אחת וישר יתחילו לקרוא אותו פעם נוספת. מרגע שהוא ייכתב – אף אחד לא ירצה לקרוא או לכתוב אף סיפור פנזטיה אחר. לעולם.
"מה קרה? למה אתה לא כותב?"
תפסתי את הראש בין הידיים שלי. "אלה האפשרויות היחידות? או דעה אחת או אינספור דעות?"
"הדברים האלה משתנים. אולי מתישהו זה יהיה אחרת. אבל זה באמת כל כך רע? אתה באמת חושב שזו הבעיה?"
"אני לא יודע." חשבתי על דבר נוסף לומר, אבל לא היה. פשוט לא היה.
הפיה צפתה בי מהצד בעודי מטאטא את קו האפר לשקית. אחרי שסיימתי התיישבתי לצידה. "אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"קודם כל – אני לא יודעת מאיפה השגת אפר עץ אלון, אבל על כל עץ שפגעת אתה חייב לשתול עץ חדש. אני חושבת שזה רק הוגן. דבר שני, אני רוצה שתכתוב סיפור."
"זה לא מה שהתחיל את כל זה?"
"לא, לא. לא משהו מיוחד, פשוט תיעוד של כל הדברים שעברת. אני רוצה שתכתוב ואני רוצה שתראה את זה לכמה שיותר אנשים. אולי אפילו תפרסם באינטרנט הזה שאתם כל כך אוהבים. זהו, זו הבקשה שלי."
"למה זה חשוב לך?"
"כי אתה לא היחיד שחושב כמו שאתה חושב, או ניסה את מה שניסית. אבל אני מאוד מקווה שאחרי זה אתה תהיה האחרון."
ראינו ביחד טלוויזיה, ולשם שינוי הכרחתי אותה להישאר על ערוץ אחד. הסרט שראינו לא היה מיוחד, עוד גרסה מתומצתת לסיפור שהיה אמור להיות טוב, אבל נהנינו ממנה בכל זאת. שתינו יחד קפה, ולאחר מכן התכוננה ללכת.
"יש רק עוד משהו אחד שאני רוצה לשאול. לפיות יש ילדים?"
"לא," אמרה, "אין לנו. אנחנו לא נכנסות להריון כמוכם."
"אז איך אתן… נוצרות?"
"האמת, אני לא יודעת. אף אחד לא יודע באמת. אף יצור לא ראה פיה נוצרת. יש תיאוריות, אבל בסופו של דבר אין לזה הסבר או סיבה. אולי לא צריך להיות. אני רק יודעת שיום אחד התעוררתי על עלה, כאילו ישנתי שם. אני זוכרת איך התמתחתי, מתענגת על התנועות הראשונות. זו הבנה מלאה ונפלאה שפתאום אתה יותר ממה שאי פעם היית. אתה קיים. כשפקחתי את העיניים ידעתי שזה הרגע השמח ביותר שאי פעם יהיה לי – כי כל דבר – הכול – היה חדש. אבל זה גם היה רגע עצוב – כי ידעתי שעכשיו הרגעים הראשונים ילכו ויגמרו, ובסוף שום דבר לא יהיה מרגש באותה מידה."
"אולי על זה צריך להיכתב סיפור הפנטזיה המושלם," אמרתי לה.
היא חייכה, והתכוננה עתה לצאת מהחלון.
"רגע!" קראתי לה. הפיה הסתובבה. "תוכלי לומר לי איך קוראים לך?"
"זה באמת משנה?" שאלה. היא חייכה שוב ופנתה לחלון, מוכנה לצאת לדרכה.
"רגע, רגע!"
"מה?!"
"הלחש שהטלת עליי, הוא עדיין יעבוד? כלומר, הסיפור שלי באמת יהיה עד כדי כך טוב?"
הפיה התחילה לצחקק, והצחקוק הפך לצחוק מתגלגל שלא הפסיק, והוא היה כל כך מדבק עד שלבסוף התחלתי גם אני לצחוק. צחקתי גם אחרי שהיא יצאה מהחלון ונעלמה, וצחקתי גם כשהסתכלתי אל העיר, וגם כשניגשתי לשולחן הכתיבה. הסתכלתי על המחברת הריקה, ואל מדף הספרים, ואל הטלפון ואל התמונה שעל השידה.
מה שבני אדם עושים? הם חיים, חשבתי. התשובה היא חיים. אולי הסיפור הזה יכול לחכות קצת… לקחתי את הפלאפון, את הסיגריות ואת מפתחות לאוטו. אני כבר אתקשר אליה מהדרך.