בשיאו של היום, תום הגיע הבייתה לוהט ונוטף זיעה. הוא היה בחור נמרץ, עם זוג עיניים חומות ושיער מתולתל. כמו כל תושבי האזור, גם הוא לא הצליח להתחמק מן השרב – תלתלי ראשו היו דבוקים אחד לשני, ועל חולצתו בלטו כתמים רטובים. "מקלחת! אני חייב מקלחת!" התפרץ פנימה. בציפייה לקבל זרם קריר, הוא סובב את הברז עד הסוף ימינה, אך המים היו עדיין לוהטים. "לא שוב!" צעק בתסכול. מאוכזב מהמים הבלתי מרעננים, הוא חשב על רעיון אחר. הוא ניגש למקרר והוציא לעצמו בקבוק מיץ תפוזים. הוא מילא את הכוס עד הקצה, בדיוק כפי שאהב, והחל לרוקנה לפיו. "פפפפף! זה מקולקל!" קרא כשעיניו מכווצות. לרוע מזלו, המיץ החמיץ, וכך גם ההזדמנות לשתות אותו. הוא זרק את בקבוק הפלסטיק לפח. כמוצא אחרון, תום הלך לסלון והדליק את המיזוג על שיא עוצמת הקירור. הדירה הייתה חמה, והוא הבין שייקח עוד זמן עד שיחוש בשינוי. "איך חיו פה בלי מזגן פעם?" שאל את עצמו, אך לא ניסה באמת לדמיין את התשובה.
באופן כללי, חייו של תום התנהלו כסדרם: היו לו חברים טובים, הורים אוהבים וגם אחות מעצבנת מעט. רק דבר אחד היה חסר לו: עבודה. כמו רבים בני גילו, הוא התנסה בכיוונים שונים, אך בכל פעם התאכזב. בעבודתו הראשונה היה מלצר באולם אירועים. הוא שמח על ההזדמנות שקיבל, ושמח עוד יותר כשקיבל טיפים נאים, אך דבר אחד הפריע לו במיוחד: תמיד כשהביט בצלחות האוכל המלאות בסוף האירוע, הזדעזע מכמות המזון המושלכת לפח. עד אז, מעולם לא תיאר לעצמו כי שפע של אוכל מתבזבז לו מדי יום, אחרי שהושקעו זמן וכסף בהכנתו. יום אחד, משמאס במצב, התפטר מן העבודה לטובת תפקיד חדש – מתדלק.
בתחנת הדלק החיים היו יפים. אך רק לזמן מה. אמנם לא ראה דלק שמתבזבז לו, אך העבודה הצמודה לרכבים המתדלקים עשתה את שלה. מדי יום היה חוזר מסריח מאדי הסולר והבנזין, ולעיתים, בעקבות עשן הרכבים המניעים היה נתקף סחרחורת קלה. באחד הימים, כשהציע תוספי דלק במחיר מבצע לאחד הנהגים, נתקל בתשובה מפתיעה: "אין צורך, יש לי רכב חשמלי". הרכב התרחק משם בקול חרישי, ללא ריח וללא תופעות לוואי, ותום החליט בליבו שישוב להיות מתדלק רק כאשר כל הרכבים יהיו כאלו.
תום התיישב על הספה והמתין בחוסר סבלנות לכך שגופו יתקרר. בינתיים, ניסה לחשוב על העבודה הבאה. הוא מאס בעבודות הפשוטות, והרגיש שהוא מסוגל ליותר מזה. "אני לא מחפש סתם כסף, אני מחפש עבודה עם שליחות! אני מחפש התפתחות אישית!" היה אומר תמיד לכל מי ששאל. אבל מהי העבודה הזו? הוא סרק את אתרי האינטרנט, גלש ברשתות החברתיות ושאל את חבריו על המלצות, אך תשובה לא עלתה בידיו. כעת, ביושבו על הספה, נכנס שוב לאחד מאתרי הדרושים, ושוטט בין המודעות. לפתע מודעה מסתורית תפסה את תשומת ליבו:
מחפשים מקצוע לעתיד?
השאירו פרטים וניצור עמכם קשר.
לא הופיעו פרטים נוספים במודעה, ותום הסתקרן עוד יותר. "אולי זה שטויות, כמו כל העקיצות שיש היום…" חשב לעצמו, "אבל מה אם לא?". נכון לאותו רגע, לא הייתה לו שום עבודה באופק. הוא הבין שאין לו מה להפסיד, ושלח את הפרטים שלו. לאחר מכן הדליק את הטלוויזיה, בתקווה למצוא תוכנית לטעמו בין מספר הערוצים האינסופי.
"מאות נעדרים בשיטפונות ענק באירופה. הארגון המטאורולוגי העולמי ציין ש…"
– "אוי, אין לי כוח לחדשות עכשיו" אמר לעצמו והעביר הלאה.
"…ועכשיו, רוברט יוהאנסן הבא בתור. הוא יוצא לדרך, התחלה טובה, והנה נחיתה מושלמת על הדשא… 106.4 מטר. הישג מצוין עבורו בקפיצת סקי השנה…"
– "קפיצת סקי על דשא? איפה השלג? זה מגוחך! מה עוד יש לראות?"
"עד כאן תוכניתנו על ההתפתחות הטכנולוגית. זכרו שההתפתחות לא נפסקת לרגע! כלים, רעיונות ואפילו מקצועות ייעלמו מחיינו ויוחלפו בסוגים חדשים שלא הכרנו. אך מה צופן לנו העתיד? זאת כבר לא נדע."
"הלוואי והייתי יודע" הרהר תום, נזכר שוב במאמציו לחיפוש עבודה, "באיזה כיוון להתפתח היום כדי להשיג מקצוע לעתיד?"
לפתע, צלצל הטלפון.
"הלו?"
"שלום תום, מדברת קליסטה. התעניינת בעבודה אצלנו."
"קליסטה? איזה שם מיוחד! תודה שאת חוזרת אליי כל כך מהר. תוכלי לספר לי פרטים נוספים על המשרה?"
"אשמח לספר לך הכול כשניפגש."
"נהדר" שמח תום על ראיון העבודה שהשיג בקלות שכזו, "מה הכתובת?"
"רחוב התנופה 15. תמשיך במסדרון עד שתגיע לחדר הבקרה. אבל יש תנאי הכרחי שאני צריכה שתסכים לו."
"אני מקשיב…"
"אתה צריך להיות מוכן למסע אל העתיד"
תום התפקע מצחוק. "כן, כן, כמובן…"
"מצוין, נתראה!" ענתה קליסטה והשיחה התנתקה.
"אבל לא קבענו מועד! הלו? הלו?!"
תום ניסה לחזור למספר ממנו התקשרו אליו, אך הקו לא היה מחובר. הוא התלבט האם המראיינת שכחה לקבוע לו את שעת ההגעה, או שמא מצופה ממנו להגיע אל המקום מיוזמתו ללא התראה מוקדמת. בעודו מהרהר, צלצל לפתע פעמון הדלת.
"מי זה?"
"החלבן"
"מה? חלבן?!" אמר ופתח את הדלת. לפניו ניצב גבר שמנמן בשנות הארבעים לחייו, חסר סממנים מחשידים.
"למה אתה מופתע? הנה, שמתי לך שני כדי חלב טרי, כרגיל. תמהר להכניס הבייתה."
"למה?" ענה תום מבולבל.
"כי זה מתחמם בשמש. תשלום היום או בסוף השבוע?"
תום פשפש בכיסו, אך הארנק לא היה עליו. "הממ…בסוף השבוע".
"בסדר, אני רושם לעצמי".
החלבן עמד לעזוב, אך תום המשיך: "חכה רגע… אבל, למה בכלל אני צריך חלבן? אני יכול לשמור חלב במקרר לכל השבוע…"
"אתה הרי מכיר את המצב: סופת החול שוב פגעה ברשת החשמל, אז בכל העיר יש הפסקות חשמל כל הזמן. אני בספק אם משהו יכול להחזיק במקרר יותר מיום. בטח שלא חלב. אלא אם כן השגת קרח טרי אצל מוכר הקרח. בכל מקרה, אני חייב לזוז. נתראה בסוף השבוע!"
"סופת חול? על מה הוא מדבר?" חשב תום לעצמו, נזכר בכך שמקצועות כמו חלבן ומוכר קרח הוא פגש רק בשיעורי ההיסטוריה. הוא הרים בידיו את שני כדי החלב וסגר את הדלת עם הרגל. כשפתח את המקרר, גילה להפתעתו שהוא לא עובד. אכן, הפסקת חשמל. "עכשיו זה מסביר את מיץ התפוזים המקולקל" הבין לפתע. גם המזגן בסלון לא עבד, והדירה החלה להתחמם בהדרגה. תום החליט לצאת החוצה להתאוורר מעט, ובהזדמנות זו גם לחקור את הצעת העבודה המסתורית. הוא שם על עצמו גופייה ויצא לדרך.
להפתעתו, הרחוב היה שומם – אין אף אדם, אין אף מכונית. הוא התקדם מספר צעדים כשלפתע, שמע זמזום של מנוע. לפני שקלט את כיוון הרעש, הגיח מולו אדם רכוב על גבי כלי מעופף, חציו אופנוע – חציו רחפן. הכלי המשיך לרחף חצי מטר באוויר, מצליף בפניו של תום במשב רוח עוצמתי.
"ילד! למה אתה בגופיה? אסור להסתובב ככה עכשיו!"
"אסור? למה?"
"מה למה? בגלל הקרינה! אנחנו עכשיו בקוד סגול. אתה רואה, אין אף אחד בחוץ בשעה הזו. מזלך שיש לי חולצת קרינה נוספת!" וזרק לו חולצה לבנה עם שרוולים ארוכים. "קח, שים על עצמך את זה מהר! החולצה הזו משנה את הצבע שלה לאדום לפי החשיפה לקרינה קיצונית"
תום הזדרז והכניס ידיו לשרוולים הארוכים. "תודה. ומי אתה? מדוע אתה בחוץ?"
"שמי אלפרוס. אני עובד בעבודה חיונית – אני מודד מרחקים!"
"מודד מרחקים? למה זה חיוני?"
"זו העבודה הכי חשובה היום! בגלל סופות החול, פני השטח מסביב משתנים כל הזמן. החול מתקדם לעבר העיר ועלול לכסות את כל התשתיות. גם האגמים מתייבשים בקצב הולך ומתגבר. אנחנו חייבים לדעת מה קורה…"
"מה? לא ידעתי את כל זה". התפלא תום. "ומה עם GPS?"
"השינויים מהירים מדי. לפעמים מגיעה סופת חול ומשנה הכול תוך שעה. אנחנו מוכרחים למדוד כול הזמן. ומה אתה עושה בחוץ?"
"האמת היא שרק יצאתי לחפש עבודה. נמאס לי מעבודות משעממות, אני מחפש עכשיו משהו עם התפתחות אישית"
"בדיוק כמו כולם… כל אחד חושב על ההתפתחות האישית שלו. ומי יחשוב על התפתחות העולם?"
תום לא הבין לכוונתו של אלפרוס. "תראה, אני בסך הכול רוצה לעבוד. אולי יש אצלכם משרות?"
"ידידי, בשביל העבודה שלי צריך לעבור שנים של הכשרה. וצריך גם רישיון לדאסטר…"
"דאסטר?"
"כן, ככה נקרא הכלי הזה. זה הדגם החדיש ביותר, אני מת עליו! אני טס אתו עשרות קילומטרים ביום!"
"מעולם לא ראיתי כזה דבר!"
"כן. דאסטר זה דבר יקר. הוא ממוגן מפני חדירת אבק. רק ככה אני מצליח לרחף בתוך סופות החול. תראה, אני חייב להמשיך במדידות… שיהיה בהצלחה!" איחל לו מודד המרחקים. "רק תישאר בשרוול ארוך כל הזמן!" הוסיף. הוא איפס את מד המרחק שלו, ויצא לדרך.
"תודה אלפרוס!" נפרד ממנו תום, כשהדאסטר נעלם מעבר לפינת הרחוב. "איזה דברים מוזרים קורים היום…"
בעודו הולך ברחוב בחולצה החדשה, החל תום לחוש כי גרונו התייבש, שכן ויתר אפילו על כוס מיץ התפוזים. הוא פנה לפארק הציבורי הסמוך, וחיפש אחר ברזייה. בזמן שהלך על השביל המתפתל, הוא שמע ציוץ נעים במיוחד, שאף הזכיר לו מנגינה מולחנת. כשהביט למעלה אל צמרות העצים, ראה כי על ענפיהן מקפצות ציפורים ממין שמעולם לא ראה בעבר. צבען היה כחול ועל כנפיהן נקודות לבנות. הן נראו לו ידידותיות מאוד. הוא התקרב אליהן והתפלא כי הן לא נרתעות ממנו כלל. הוא הסתכל סביבו. "לאן נעלמו הציפורים הרגילות? איפה הדרורים והיונים?"
ציפורים אחרות הוא לא ראה בשטח, אך הוא זיהה ציפור כחולה אחת, שוכבת פצועה על הדשא.
"אוי! היא בטח נפלה מהקן…" מיהר תום אליה, והרים אותה בזהירות בידו.
"מה זה? היא שוקלת כמו גוש מתכת!" הופתע.
לצערו, לא נראו שום סימני חיים. תום החל לבחון אותה מקרוב. הוא חש כי מרקם כנפיה מעט מלאכותי ואינו דומה למגע הרך של נוצות. גם העיניים דמו יותר למצלמות מאשר אישונים.
"אני בטח שוב הוזה. אולי קראתי יותר מדי סיפורי מדע בדיוני?"
בצער רב, הוא לקח את הגוש הגוסס והשליכו לפח האשפה הקרוב. בתגובה, פח האשפה התמים למראה החל לחיות חיים משלו: בליווי קולות של מנועים חורקים, הציפור לשעבר נגרסה כליל ושאריותיה מוינו לפי סוג החומר. על המסך הדיגיטלי שהתרומם מן הפח הוצגו כלאחר כבוד רכיביה השונים: 52% פלסטיק, 36% מתכת, 12% זכוכית.
"צדקתי! זו באמת ציפור מלאכותית!" התפרץ בגאווה. "אבל… למה שיהיו ציפורי ריגול באמצע הפארק? מה זו התרמית הזו?"
נסער מהגילוי, כמעט שפספס את הברזייה בקרבת מקום. אך כשהתקרב אליה, גילה כי מי הברזייה היו בתשלום.
"מה? ממתי לשתות מים עולה כסף? העולם השתגע היום?"
הוא ויתר על השתייה. ממילא היה סקרן כבר להגיע אל הזדמנות העבודה החדשה.
לפתע, משום מקום הגיחה ניידת אמבולנס, ונעצרה בסמוך אליו בקול חריקה. מתוך הרכב יצאה דמות מכוסה חליפת מיגון לבנה. סרבל הסתיר את פלג גופה העליון והתחתון, כפפות היו על ידיה, ורק שתי עיניים עייפות הגיחו מבעד למסכת הפנים. "צהריים טובים. שמי ד"ר ארסניו, רופא מגיפות מטעם משרד הבריאות" פנתה אליו הדמות בקול סמכותי. "אתה מתבקש להתלוות איתי לאמבולנס למספר דקות לבדיקה"
"בדיקה? באמצע הרחוב?"
"מדובר בבדיקה אקראית לסקירת מגיפות, עניין שגרתי לחלוטין. לפי תקנות בריאות הציבור, אדם המסרב לבדיקה, מוכנס באופן מידי לבידוד. ההחלטה בידיך".
מתוך כוונה להימנע מעימות מיותר, תום נכנס בחוסר רצון לרכב, אך אף אחד לא קיבל את פניו.
"שלום תום! שמי ג'ייד" נשמע לפתע קול.
"מי זה?!" נבהל תום מהדמות הבלתי נראית.
"אני אהיה האחות הדיגיטלית שלך. אנא חתום במסך על טופס המידע".
תום הסתובב למסך. הוא החל לקרוא בעיון ונחרד למראה עיניו:
בשנים האחרונות אנו עדים להתפרצותן של מחלות מדבקות קשות בכל רחבי העולם, הגובים עשרות מיליוני קורבנות בשנה. הדבר נובע מהטמפרטורות החמות המהוות כר פורה להתפשטות חיידקים, וירוסים ומעבירי מחלות שונים. לצורך מניעת התפשטות המגיפות, משרד הבריאות מבצע בדיקות מדגמיות. הינך מתבקש לאשר הסכמתך לבדיקות אלו.
"עשרות מיליוני קורבנות?" התחלחל תום.
"כן, זו טרגדיה גדולה, אולי אפילו הטרגדיה הגדולה ביותר של ההיסטוריה האנושית, כי אנחנו בנינו בעצמנו את המצב האיום והנורא הזה!" ענתה האחות הרובוטית, כשותפה מלאה למין האנושי.
תום חתם על הטופס בשתיקה, בזמן שסביב רגליו, זרועותיו ופניו התהדקו להם מכשירי מדידה משונים.
"נא לא להתנגד! שכב על הגב והרפה את השרירים" דרשה האחות.
תום השתדל להישמע להוראות, ובמקביל שב לנושא השיחה: "עם כל הטכנולוגיות שיש, למה אף אחד לא מנע את זה?"
"לפני כמה עשרות שנים, כולם חשבו 'עד כמה גרוע זה כבר יכול להיות'. קצת התחממות הדרגתית לא תהרוג אף אחד. אבל הנה זה כאן. אם רק היינו עוצרים את זה בזמן…"
"אבל איך זה קרה? איך המחלות התפרצו?"
"יש הרבה סיבות. חיידקים קטלניים שהמתינו רדומים במשך מאות שנים השתחררו מהקרחונים שהפשירו, היתושים שהתרבו בעקבות שינויי מזג האוויר הפיצו את המחלות, וכמובן – החום הקיצוני"
תום התקשה לעכל את כל המידע ששמע. הוא סקר את פנים האמבולנס, כאשר צינורות מסתלסלים הובילו מתוך גופו רוק, זיעה ודם אל מבחנות מוכנות מראש.
"זהו. אתה משוחרר. התוצאות יישלחו אליך תוך מספר שעות. הרבה בריאות!" סיכמה ג'ייד את המפגש.
תום יצא מהאמבולנס, ונזכר כמה חם בחוץ. הוא הבחין כי חולצתו מתחילה לקבל גוון אדמדם. "הקרינה! אני חייב להזדרז!" אמר והגביר את קצב הליכתו. הוא כיוון אל הכתובת שקיבל בשיחת הטלפון, אך הנופים שמסביב ואף שלטי הרחובות היו זרים לו. בתי המגורים נראו לו אפלים, נטושים ומאיימים למראה. הוא תהה כיצד יתכן שהוא לא מזהה לפתע את עיר הולדתו, וחיפש אדם שיוכל לסייע לו. רגליו נשאו אותו בעקבות קולות ששמע ממרחק, עד שהוא מצא את עצמו במקום מוכר – כאן הייתה תחנת הדלק שבה עבד עד לאחרונה. אולם, כעת השתרע במקומה מגרש ריק, וקבוצת עובדים בחולצות קרינה פרקה בשטח שתילי צמחים. על גבי החולצות נכתב: שותלי העשבים.
"שלום, אני מחפש את בניין מספר 15? תוכלו לכוון אותי?"
"בוודאי. זה ברחוב המקביל, הבניין השני משמאל!" ענה אחד העובדים, שאחז בעציץ עם שיח ירקרק.
"מצוין, תודה!" ענה תום, שמח שלא נותר לו מרחק רב ללכת. "דרך אגב, תוכלו לספר מה אתם עושים?"
"אנחנו שותלים כאן צמחים שותי דלק".
"מה זה אומר?"
"במקום הזה הייתה בעבר תחנת דלק. אחרי שכולם עברו לרכבים חשמליים, פינו את התחנה וגילו שכל הקרקע ספוגה בסולר. עכשיו אנחנו שותלים כאן צמחים מיוחדים, שמסוגלים לנקות את הקרקע מזיהומי דלק."
"כולם נוהגים ברכבים חשמליים?"
"לא בדיוק נוהגים, אתה יודע… הרי הרכבים אוטונומיים כבר הרבה שנים…"
"מוזר. אני עבדתי בתחנת הדלק כאן עד לא מזמן", מלמל תום בקול מבולבל. הוא מיהר להיפרד מהם והמשיך שוב בדרכו.
אחרי שספר שני בניינים, הגיע סוף-סוף ליעד, כשחולצתו כבר בעלת צבע אדום בוהק. לפניו ניצב מבנה מרשים של כיפה גאודזית. הכיפה נצצה תחת השמש, ועל ראשה התנוסס הכיתוב: "המרכז לבקרת אקלים". תום נכנס פנימה והתקדם לאורכו של מסדרון ארוך. עשרות אנשים לבושים חלוקים לבנים התרוצצו בין החדרים, והוא תהה בליבו לאן עליו לפנות. למזלו, הבחין על אחת הדלתות בשלט שחיפש:
חדר בקרה
לדלת לא הייתה ידית, וגם פעמון אינטרקום לא נראה בהישג יד. הוא דפק על הדלת. "כדאי שתצמיד את כף היד לדלת" רמז מאחוריו אחד העובדים. הוא עשה כמתבקש. על הדלת נוצרה טבעת חשמלית ומעליה נכתב שמו המלא, ומספר סידורי שלא הכיר. לאחר חמש שניות, הדלת נפתחה כלפי מעלה, ולעיניו של תום התגלה מחזה מרהיב: הולוגרמות ענק האירו את חלל החדר, והציגו מודלים תלת ממדיים של דברים שלא ראה מעולם. על קירות החדר הותקנו עשרות מסכים, שהציגו מפות צבעוניות. לידן הופיעו מספרים שהתחלפו מדי כמה שניות ונצבעו בצבעי אדום וירוק. היה זה נראה כמו חדר מבצעים צבאי, כפי שראה בסרטים. מעולם לא האמין כי תהיה לו הזדמנות לבקר באחד כזה בעצמו.
"אתה הולך לעמוד ככה כל היום? מה אתה צריך?" פנתה אליו גברת במשקפיים, שעמדה לצד משהו שהיה נראה כמו מסך מכ"ם.
"כן! כלומר…לא, סליחה. שמי תום, באתי בעקבות המודעה של מקצוע לעתיד"
"אני יודעת מי אתה. חיכיתי לך, התעכבת יותר מדי זמן." ענתה בענייניות.
"מצטער, פשוט לא קבענו שעה, אז…"
"למצוא מקצוע לעתיד זה עניין דחוף, אתה לא חושב?"
"המממ…כן, אני מניח. מה זה המקום הזה בעצם? מי את?"
"אני קליסטה, מנהלת חדר הבקרה. זהו לב ליבו של המרכז לבקרת אקלים" ענתה בגאווה.
"ולמה הוא נועד?"
"עדיין לא הבנת מה קורה סביבך?"
"לא, אני לא שומע חדשות, מצטער…"
"חבל. למרות שממילא מי ששומע חדשות, לא מנסה להפנים. שלא לדבר על השלב הבא – לעשות משהו…" הצהירה בכעס עצור. "בכל אופן, העולם גוסס. האנושות על סף הכחדה. כאן אנחנו מנתחים את כל הנתונים מהשטח: זיהום הסביבה, אספקת מים וחשמל, ניהול אסונות טבע, שינויי מזג אוויר. הכול מנוהל מהמסכים שמסביבי. זה כל מה שנשאר לנו לעשות. אתה רואה?"
"החדר מרשים!" התלהב תום. הוא התעלם מהפתיחה הדרמטית של קליסטה, והתמקד יותר בכך שעדיין לא ידע דבר על הצעת העבודה אליה פנה. "אז מה המשרה? עדיין לא סיפרת לי…"
"צריך כאן בעיקר הרבה שיקול דעת, לקיחת יוזמה וקור רוח. אתה תבין עוד מעט. אני יוצאת להפסקה קצרה. בינתיים שמתי את המערכות שכאן על טייס אוטומטי. תשמור על החדר כמה דקות לבד?" הציעה, בעודה מניחה בידיו אביזר משוכלל, שהיה נראה כמו לקוח ממשחק מחשב. "וזה שַׁלָט הבקרה הראשי" הוסיפה.
"לבד?" נבהל תום מכובד האחריות. "כלומר – כן, אין בעיה!" תיקן את נימת קולו. "רק… תוכלי להגיד למה משמש המתג הזה?" והצביע על מתג אדום בחלקו התחתון של השלט.
"זה למקרי חירום בלבד. תבטיח שלא תיגע בזה!"
"מבטיח!"
קליסטה עזבה את החדר והשאירה את תום לבדו. תום התרגש מן הסמכות שקיבל לידיו, אך פרטיה המעורפלים של המשרה המוצעת, הביאו את חוסר סבלנותו לשיאים חדשים. מתוך סקרנות, החל להסתובב בין העמדות השונות בחדר. תחילה, ניגש אל העמדה הראשונה, שהציגה נתונים אטמוספריים:
טמפרטורה (מעלות צלזיוס): 42.6
פליטה יומית של פחמן דו חמצני (טון): 47,876,556
כמות כימיקלים רעילים יומית (טון): 12,939
"זה נורא!" הזדעזע תום מהסטטיסטיקות. הוא המשיך אל מסך אחר, אך הנתונים שראה שם היו קודרים אפילו עוד יותר:
מספר קורבנות יומי עקב מחסור במים: 1,106
מספר קורבנות יומי עקב מחסור במזון: 14,841
מספר קורבנות יומי עקב מגפות: 25,164
נדהם מהמספרים שהלכו וטיפסו אל מול עיניו בקצב מסחרר, החליט תום כי מוטב שיתעסק בדבר אחר. הוא ניגש אל אחת ההולוגרמות, שנראתה לו מוכרת. היא הציגה את מפת העולם, אך הייתה משונה במיוחד. קווי החוף של היבשות היו שונים מכפי שזכר אותם. את מקומן של ערי חוף גדולות תפסו כעת מי האוקיינוסים, וגם איים שלמים שבעבר הופיעו על המפה, כמו האיים המלדיביים ואיי שלמה, היו כעת מתחת למים. גם כיפות הקרח בקטבים, שתמיד קישטו בצבע לבן את פני הכדור הכחול-ירוק, נראו מצומקות במיוחד.
"איזו סימולציה מוזרה, אני צריך לשאול את קליסטה מה קורה פה!"
הוא המתין לבואה של קליסטה, אך שם לב כי היא מתעכבת זמן רב מדי. הוא הוציא את הפלאפון שלו כדי להביט בשעון. השעה הייתה 17:04, אך מה שהיה מוזר היה התאריך. 22 באפריל 2050. "בטח יש פה בעיית קליטה" חשב לעצמו. "אולי כדאי שאבדוק את השעה באחד המחשבים". תום בדק במחשב הראשון שראה, וגילה כי השעה והשנה תואמים לפלאפון. הוא ניגש למחשבים נוספים וכולם הראו שהשנה היא 2050.
"זה לא ייתכן!" צעק תום.
הוא חזר למסדרון ועצר את אחד העובדים: "סליחה אדוני, תוכל לומר לי מה התאריך היום?"
"22 באפריל".
"כן, כן. אבל מה השנה?"
"2050 כמובן."
"אבל… איך?" שאל תום את עצמו.
"סליחה, אני חייב לחזור לעבודה" פלט העובד והסתלק.
"לא ייאמן! אני בעתיד!" נדהם תום, "והעתיד נורא!". הוא שיחזר בראשו את ההתרחשויות שניכרו בדרכו מאז שיחתו עם קליסטה, והבין כי כולן היו חלק מן העולם החדש אליו הגיע: החלבן שהגיע בגלל הפסקות חשמל, החולצה נגד הקרינה הקיצונית, הדאסטר שטס אל תוך סופות החול, הציפורים שמרגלות אחרי תושבים בפארק, המחסור במי שתייה, הבדיקות מפני המגפות שמשתוללות. ראשו הסתחרר מהיקף הבעיות, שאותן החל להבין רק כעת. הוא רץ אל חדר הבקרה והסתכל מסביב. על אחת העמדות התעדכנו עוד ועוד התראות אודות אסונות טבע:
שריפות ענק באוסטרליה. הצפות בגרמניה. בצורת קשה בארצות הברית.
"הצילו!" פרץ בזעקה. "מה אני עושה עכשיו?!" הוא לא דמיין כי דבריה של קליסטה על הביקור בעתיד יהיו רציניים. אך גם אם כן, מעולם לא יכול לדמיין כי העתיד כה קודר. הוא היה לכוד. הוא הביט לכל עבר באימה. המספרים מן המסכים השתקפו בעיניו , ממשיכים לטפס בכל שנייה שחולפת. מצחו התכסה זיעה קרה. "אין משמעות לחיפוש מקצוע לעתיד, אם אין בכלל עתיד!". ייאוש תקף אותו. "קליסטה! היכן קליסטה?" צעק.
כך, באמצע יום שגרתי ומבלי שהבחין בכך, הוא מצא את המשמעות החמקמקה שאחריה רדף, את אותו רגש שליחות שאחרים לא יכלו לחוש. הוא הצליח להשתנות, והגיע אל השלב השני – להפנים את מה שאחרים טרם הפנימו. כעת דבריה של קליסטה הדהדו בראשו: "העולם גוסס. האנושות על סף הכחדה". אך לפניו היה עוד שלב אחד – לעשות משהו.
לפתע ראה את השלט עם המתג האדום. הוא נזכר שהבטיח לא לגעת בו. "אבל זה בהחלט מקרה חירום!" ניסה לשכנע את עצמו, "אני חייב למנוע את זה!" אמר לעצמו. בלי לחשוב על ההשלכות, הוא לחץ בעוצמה על המתג האדום. תוך שבריר שנייה, כל המסכים בחדר הבקרה שינו את התצוגה ל"מצב חירום". אורות אדומים החלו להבהב על התקרה. אזעקה עולה ויורדת נשמעה בכל רחבי הבניין.
"אוי ואבוי! מה עשיתי?" נבהל מהמצב.
"תום! תום!" שמע את קריאותיה של קליסטה ממרחק, "איפה השלט? תום! תום!!!"
לפתע תום מצא את עצמו שוב על הספה, כשאחותו רוכנת מעליו.
"איפה השלט? תום! נו, קום כבר! גם אני רוצה לראות טלוויזיה!"
"מה? איפה הייתי? מה קרה?"
"ישנת על הספה. האמת שאתה נראה קצת אדום…"
"הממ…אני צמא ממש"
"נראה לי שהתייבשת, המזגן לא עבד פה בכלל כשהגעתי… תשתה מים. ותביא כבר את השלט לטלוויזיה!"
תום הלך למטבח ורוקן לגרונו שלושה כוסות של מים, אחד אחרי השני. הוא הבחין בבקבוק הפלסטיק שבפח, והוציא אותו מיד. "למה לא מחזרתי?" כעס על עצמו. הוא בדק בפלאפון מה התאריך, ושמח לראות שהוא חזר לעצמו. באותה הזדמנות בדק גם את התחזית, וגילה שבימים הקרובים תמשיך ההתחממות ההדרגתית. הוא בדק גם את אפליקציית החדשות.
שריפות ענק באוסטרליה. הצפות בגרמניה. בצורת קשה בארצות הברית.
"העתיד כבר כאן! הכול באמת קורה!" קרא באימה. מן הטלוויזיה שבסלון בקעו קולות סדרת הריאליטי, בה צופה אחותו. "אבל למה העולם שותק? למה אף אחד לא עושה שום דבר?"
המחשבות הציפו את מוחו של תום. כעת הוא ידע מה העבודה שאותה הוא מחפש. לא היו לו כישורים מיוחדים או תואר מתקדם, אבל היה לו מסר להעביר. זה היה הדבר החשוב ביותר. הוא נכנס אל אתר הדרושים והביט שוב בדפי המודעות, אך המודעה המסתורית ההיא, "מקצוע לעתיד", כבר לא הייתה שם. במקומה הופיעו כל המודעות הרגילות: מכירות, פיקוח, ניהול בכיר… אך כולן לא היו מתאימות לטעמו של תום. "אלפרוס צדק! הכול מתמקד סביב התפתחות אישית, אף אחד לא חושב על התמונה הגדולה!"
אך תחושת דחיפות פנימית בערה בו וגברה על כל דבר אחר. הוא החל לחפש לעומק, וניסה מילות מפתח שונות. הוא שוטט מאתר לאתר, וחקר מודעה אחרי מודעה. המשימה לא הייתה פשוטה, אך לבסוף, הוא אסף בהצלחה כמה אפשרויות מבטיחות ועמד לשלוח לכולן את קורות חייו. לפתע עצר. קורות חייו הרגילים לא תאמו את חשיבות המשימה. הוא חיפש אחר כותרת ראויה עבור המקצוע לעתיד, והתלבט עם עצמו רגעים ספורים. לבסוף, הוא כתב בראש הדף:
להציל את העולם
ההודעה נשלחה בהצלחה.
"רק שלא יהיה מאוחר מדי…" קיווה.