"יש מדענים שטוענים שקן נמלים הוא אורגניזם חי אחד. הסיבה היא שבתחילת היקום האורגניזמים החיים היו רק תאים בודדים שתפקדו לבד, ובמשך מיליוני שנים הם למדו לשרוד כקבוצה, עד שהתמזגו ויצרו את בעלי החיים שאנו מכירים היום. קן נמלים, למרות היותו מורכב ממאות בעלי חיים, יכול לשרוד רק כאחד, ולכן הם בעצם השלב האמצעי בין להפוך לחיה אחת ובין לשרוד כיחיד. מגניב, לא?"
קשת הביטה מעלה בסקרנות. "איך את יודעת את כל זה?"
תמר חייכה אליה ומשכה בכתפיה. "חקרתי על זה. זאת העבודה שלי, ללמוד על הדברים שמקיפים אותנו ולגלות עליהם דברים חדשים."
נראה שבת העשר רוצה להגיב, רק שאז יצאה נטע מפתח הדלת האוטומטית של הבניין, עוטפת את עצמה בחלוק ישן שתמר הכירה יותר מדי מקרוב. "תמר! למה לא אמרת לנו שאת באה לבקר? לא ראינו אותך מאז החגים של השנה שעברה!" האישה המבוגרת המשיכה להתקדם לעבר השתיים, שערה המאפיר מחליק מהגומיה שאספה אותו.
האישה הצעירה התמתחה למלוא גובהה, חיוך קטן מפציע לעבר דודתה. "היי דודה נטע, מה נשמע? האמת ש – "
"אמא שלך יודעת שאת פה? בואי, תכנסי, איך גדלת! ספרי לי, איך בעבודה? החלטת כבר מה את רוצה להציע לקן? אני יודעת שאמא שלך תשמח מאוד שחזרת מוקדם מהצפוי. איפה המזוודות שלך? הן יגיעו בחללית הבאה?"
להציע משהו לקן פירושו היה לתרום את חלקך בכל תחום שהוא בעבודות השירות של המקום. בין אם זה לשטוף רצפה או לבנות קיר ספרים חדש, זאת הייתה תרומה כלשהי לקהילה. זה היה רעיון חמוד, אבל תמר שמחה שהיא כבר לא חלק ממנו.
"דודה נטע," האחיינית הניחה את שתי ידיה על כתפיה של דודתה. "רק באתי למלא קצת ניירת, זה הכל. אני עוזבת מחר לפנות בוקר. אני לא חוזרת לקן."
נטע קפאה לרגע, אבל אז פניה זרחו. היא הביטה בקשת, וקרצה לתמר. "למלא ניירת, הא? טוב, אני מקווה שהקן שלו יהיה מרוצה ממך, אם את מבינה למה אני מתכוונת. בואי, בואי, ניקח אותך לאמא שלך. איך שהיא תהיה מאושרת! היית צריכה להגיד משהו. קדימה, היא בטוח חזרה כבר מהשירות שלה."
הצעירה נאנחה, לא טורחת לתקן את קרובת משפחתה שוב, ורק הביטה לצדדים בנוסטלגיה מרירה. היא התגעגעה לזכרונות הישנים מהמקום בו גדלה, אבל המציאות והדמיון רחוקים מאוד זה מזו. בתור ילדה, הקן נראה כמו המקום המושלם לגדול בו. מבנה ריבועי גדול, קומת הקרקע היא כניסה פשוטה מלאה בעציצים וצמחים, במרכז מפוזרים כיסאות של המסעדה המקומית ובצדדים כמה חנויות נוחות. מכולת קטנה, חנות בגדים, חדר הקרנת סרטי הולוגרמות לילדים, עוד כמה מקומות ישיבה. אמצע המבנה היה חלול, כך שהיה אפשר לראות את כל הקומות במבט אחד.
בקומה הראשונה גרו המבוגרים ביותר. רובם כבר לא עבדו בעבודות חוץ, ואלה שיכלו תפעלו את עבודות הבניין – מוועד הקן עד העסקת הנוער המקומי בחנויות שבקומת הקרקע. מעליהם גרו סטודנטים ובני זוג שעוד למדו, וכמעט שלא היה להם פנאי לעבודות שירות, רק כמה עבודות חוץ שלא הביאו הרבה כסף, ולכן הקומה הזאת כמעט תמיד הייתה חשוכה כדי לחסוך בחשמל ותקציב.
תום, אחותה הגדולה של תמר, גרה שם כמעט שלוש שנים עד שסיימה את לימודיה והתחתנה עם בעלה אופק. הם גרים כעת במפלסים העליונים של הבניין, היכן שהמשפחות הצעירות מתגוררות. המפלסים האחרונים מחולקים בצורה אחרת, כשצד אחד שייך למשפחות עם ילדים קטנים והצד האחר למשפחות שאצלן ילד אחד לפחות כבר עזב את הבית.
כשעוד שיחקה בבובות, תמר הייתה בטוחה שהיא גרה בבית הבובות הכי טוב ביקום. אחד כזה שיש בו הכל – חנויות, מסעדות, מכולת, גן שעשועים בחצר האחורית לכל הילדים, ודירות רחבות ידיים ועשירות בציוד. לא חסר דבר, נכון?
נטע נכנסת ראשונה למעלית הישנה, סורקת את האגודל שלה ומקישה את הקומה הנכונה. תמר לא הייתה מתנגדת לעלות במדרגות, אבל נטע כבר מושכת אותה לתוך המעלית והדלת נסגרת מאחוריה בנקישה.
"אז, ספרי לי קצת על הבחור בר המזל! איך החלטתם שאתם עוברים לקן שלו ולא אלינו? נהיה נורא עצובים שנפסיד אותך ככה, אבל כמובן שתבואו לבקר אותנו בחגים וגם כל שבת שלישית, נכון?" היא לא מחכה לתשובה וממשיכה בשטף הדיבור שלה. "איפה עבודת החוץ שלך תהיה? אם עברתם בגלל שיקולי מרחק זה מובן לחלוטין, מתוקה. את יודעת שבן הדוד שלך מצד אבא, גבריאל, הוא עבר עם אישתו לקן שלה כי העבודה שלו – הוא מהנדס תשתיות, אם שכחת – "
הצעירה מביטה בהשתקפותה בזכוכית של דלת המעלית. שערה החום בהיר יותר מהשיער של נטע, וגם עורה בהיר יותר ומנומש כולו. כמה החיים שלה שונים משל דיירי הבניין הגדול. לפעמים היא קינאה בתמימותם העזה והרצון העמוק להישאר כמו שהם לנצח. לפעמים.
"הגענו! בטח תוכלי לפתוח את הדלת עם טביעת האצבע שלך, מותק." תמר מתנערת ממחשבותיה, בוחנת את דלת העץ הישנה. השלט הישן עדיין תלוי באלכסון על הדלת, למרות מאות הפעמים שהזכירה לאביה לתקן אותו.
"כן, כן, בטח." תמר מושיטה את ידה קדימה ולוחצת על המנעול קלות. הוא לא מביע התנגדות והדלת נפתחת בחריקה ישנה ומוכרת עד כאב.
השתיים נכנסות למטבח הקטן. כסאות הפלדה הצבועים טורקיז כמעט שלא דהו בשנה שחלפה, והתמונות שעל הקיר לא הוחלפו, למרות שהבן של תום כבר בן שלוש, והבת הקטנה שלה נולדה לפני חצי שנה. אפילו הווילונות נשארו אותו הדבר, למרות שתמיד היו קרועים בקצה מאז שאימצו את החתול הזקן.
"תום, זאת את?" הקול הצרוד מעט, החספוס הקהה שלו, גורם לליבה להתכווץ. תמר מסתובבת להביט בנועה יורדת במדרגות, על אפה מונחים המשקפיים הצהובים שהיא תמיד שוכחת בכל מקום. "תמר!" היא צווחת, מצמצמת את המרחק ביניהן לכדי חיבוק מוחץ.
"היי אמא," ריח הסבון הנקי והכביסה החדשה מציף את אפה. אמה מתנתקת ממנה כדי לבחון את פניה. "משהו קרה, נכון? חזרת מוקדם מהצפוי הביתה. הכל בסדר?"
גוש מציף את גרונה של תמר, וכל שהיא יכולה לעשות הוא להנהן.
"אויש, היא בסדר גמור. האמת שהיא פה כי יש לה חדשות טובות! אבל אני אשאיר את שתיכן לדבר על זה. בינתיים אכין לך ולחבר שלך קצת עוגיות שתקחי לדרך, בסדר, מותק?" נטע מנופפת בידה לשלום, מפריחה נשיקה באוויר וטורקת את הדלת אחריה.
"חבר?" נועה מרימה גבה, בעודה מוציאה שתי כוסות זכוכית מהארון שמעל הכיור.
"דודה נטע פשוט הבינה אותי לא נכון. אני לא פה לביקור, אמא. אני פה כדי לסדר קצת ניירת ואני חוזרת הביתה." תמר גוררת את אחד הכסאות לאחור ומתיישבת בקצהו.
"…הביתה."
"כן. אני, טוב, האמת שבאתי לסדר את הדואר שנשלח. אני צריכה לבטל את מספר הדירה שלי פה, זה מתחיל להיות קצת לא נוח שאני מבקשת מכם לשלוח אליי את כל החפצים שאני מזמינה. זה יקר וחבל על הכסף. אני רק צריכה שוועד הקן יחתום לי על כמה טפסים ואני חוזרת."
נועה עוזבת את הספלים ומסתובבת אל בתה. "את עוזבת. לתמיד. למה? מצאת קן אחר לגור בו?"
"האמת שזאת הטעות של דודה נטע, אני לא עוברת לגור בקן. אני ממשיכה לגור ליד המעבדה שלי. יש שם כמה דירות ממש נחמדות וזולות, ואני אמשיך לגור עם השותף שלי למעונות, רק שנהיה בדירה גדולה יותר." תמר נושכת את שפתיה, נמנעת מלהוסיף. נראה שכל מילה גורמת לאמה רק להחוויר יותר.
"אז את לא עוברת לדירה בקן אחר, את עוברת פשוט לדירה אחרת. עד מתי, תמר? עד מתי השטות הזאת תימשך? את כמעט בת שלושים, שהאלים ישמרו." נראה שנועה לא יכולה להתמודד עם המידע החדש וגם להביט על הילדה שלה, שכן היא חוזרת להתעסק בכלים שעל השיש וממשיכה להכין לשתיהן את התה הביתי מהעלים המיוחדים שהם מגדלים במרפסת.
"זאת בדיוק הנקודה שלי אמא. אני כמעט בת שלושים. אני אדם מבוגר. אני יכולה לעשות מה שמתחשק שלי. יש חוקים בשביל לקנות דירה, והתנאי הוא מעל גיל עשרים ושבע. אני מתכננת להמשיך במחקר שלי – "
"המחקר המטופש שלך על הנמלים לא מעניין אותי תמר! המחקר שלך לא יכול לממן לך חיים כמשפחה. עם המחקר הזה את לא יכולה להתחיל לעבוד, את לא יכולה לפרנס." היא נרעדת לרגע, וממשיכה. "אף קן לא יסכים לקבל אותך עם הכנסה כזאת נמוכה. אלא אם כן תעבדי באחד ההכנסות המקומיות של אותו קן, ואני לא מוכנה שהבת שלי תהיה מוכרת בחנות בגדים, בטח לא כשיש לה ראש כמו שלך על הכתפיים!"
"אמא, את נלחצת סתם. את בכלל לא יודעת על מה המחקר שלי מדבר – "
"אני לא יודעת? אני?" היא סוף סוף מסתובבת, משקפיה כמעט מחליקים מאפה. נועה ניגשת אל הארונית הקטנה מאחורי תמר, ושולפת משם ספר עבה ומלא ניירות מבולגנים שנדחסו בכוח לתוכו. "תפתחי את זה, תמר. תפתחי ותסתכלי."
האישה הצעירה לוקחת את הספר בחשש, פותחת אותו בעמוד אקראי.
"נייר אמיתי. כבר לא מייצרים את הדברים האלה, ואני התעקשתי שזה יהיה מודפס על נייר אמיתי ולא ממוחזר. כל אחד ואחד מהמחקרים והמאמרים שלך נמצא פה, המילים הצבעוניות הן המילים שלא ידעתי והייתי צריכה לחקור עליהן." האישה המבוגרת מתבוננת בביתה מדפדפת בהשתאות.
"המחקרים שלך מעניינים. נכון, זה מוזר שנמלים הן בין בעלי החיים הבודדים שנשארו על כדור הארץ לאחר ההתחממות הגלובלית. במובן מסויים הצורות שבהן אנחנו חיים כעת דומה מאוד לצורת החיים של הנמלים. אבל זה לא נותן לך סיבה לקום יום אחד ולהחליט שאת רוצה לנתק קשר עם המשפחה שלך."
"אמא, זאת לא הסיבה למה אני רוצה דירה משלי. אני רוצה להמשיך במחקר, ואני עוד לא רוצה דירה וילדים. אולי אני גם לא ארצה. אם עניין הילדים מדאיג אותך, אני יכולה להעביר לתום את אישורי הלידה שלי, והיא ואופק יוכלו להביא עוד ילד." תמר קמה ממקומה, לוקחת מנועה את הספלים ושמה אותם על השולחן כדי להביט בעיניה של אמה.
"אני לא מנתקת אתכם קשר. אני פשוט מסדרת לעצמי נתיב משלי בחיים. ואם הוא לא כולל בתוכו לגור בקן, אז לא נורא. זה לא סוף העולם. סוף העולם התרחש לפני כמה מאות שנים, להזכירך. ואז לא היו קנים."
נועה רק מנידה בראשה. "אני לא יכולה להבין אותך. איזו סיבה יש לך להמשיך לחקור? לא כבר מצאת הכל?"
תמר צוחקת, עיניה פתאום יבשות וגרונה משוחרר. "מה פתאום, אמא. המחקר שאני מפרסמת הוא רק פירור ממה שגיליתי. ידעת שאם מאיצים את התהליך האבולוציוני של הנמלים אפשר ליצור זן חדש לגמרי של נמלה אחת? האנלוגיה לבני אדם זאת רק ההתחלה – "
"תמר. תמר!" האמא קוטעת את שטף דיבורה. "אני מבינה שאת אוהבת את מה שאת עושה. אני שמחה שזה מה שגורם לך לקום בבוקר עם חיוך על הפנים. באמת. אבל זה לא חיים. לחיות כשאפך תקוע בתוך מבחנה זאת לא דרך לחיות את חייך. ואם לא תחזרי לקן כלשהו בקרוב, את תמשיכי להזדקן. זה לא משנה לך?"
האישה הצעירה פולטת צליל מוזר הדומה לשילוב בין צחוק ואנחה. כן, הפחד של מתגוררי הקנים לאבד זמן יקר, או אחיזה בשליטה על כל דבר בחיים. כמה אירוני. נכון, היה אפשר להתבגר אחרת בקנים. לתפעל, לתכנן את הזמן היקר שיפעל כרצונך. איזה שקר גס. אשליה ותו לא. גם אם הזמן יעבור לאט יותר, גם אם אפשר לחזור על אותה שנה פעמיים, החיים בחוץ ממשיכים.
"אמא, אני לא מפחדת להזדקן. אני עוד לא בת שלושים. יש לי את כל החיים לפני. נכון, אי אפשר להחזיר אחורה את השנים, אבל אני לא אתחרט עליהם. אלה שנים שאני מקדישה לעצמי כדי לעשות את מה שאני אוהבת."
נועה מסיטה בהיסח דעת את שערה של תמר מאחורי אוזנה. "לא תרצי להזדקן עם מישהו שאת אוהבת? לפחות לא להזדקן, אבל תישארי בת עשרים ושמונה עוד שנתיים שלוש! מה זה משנה לך?"
"מה זה משנה לי? אני נואשת לשינוי! כל בוקר אני קמה ומגלה משהו חדש! אני משתנה, מתפתחת, מתקדמת. אני חלק מהאבולוציה האנושית, וכאנשים נועדנו לצמוח ולהתפתח!"
"אה, אז למה לא אמרת שאת מאלה." טון קולה של אמה משתנה באחת לטון ארסי יותר, נגעל.
"מאלה…? למה את מתכוונת?" תמר לא אוהבת את הכיוון שאליו מתקדמת השיחה.
"מכל האנשים האלה שמאמינים בקידום העולם הישן, שצריך להתחיל לגלות את חוש הסקרנות שלנו מחדש. הם מופיעים בחדשות פעם בכמה זמן, אני חושבת שבקן לידינו יש איזה מישהו שמאמין בדיבורים האלה." נועה מתיישבת ליד שולחן הקפה הקטן שבמטבח ומקרבת את הכוס לשפתיה.
תמר צריכה לאגור את כל כוחה כדי לא להתפרץ. "אמא, זה לא ככה, אני מבטיחה לך. אבל בתור חוקרת, קשה לי להפסיק לדבר על ההתפתחות שלנו כבעלי חיים. אני לא יודעת מה לעשות כדי שתקבלי את זה, אבל המקום הזה לא השתנה בכלל בשלושים שנים האחרונות. לא צריך לפחד משינוי, זה טבעי לגמרי."
"אני לא מפחדת משינוי, תמר. זה פשוט משהו שלא נחוץ כאן. למה להשתנות כשהכל טוב כמו שהוא עכשיו? אני ואבא שלך חיים ביחד כבר שישים ושלוש שנה ולא רצינו לשנות דבר אחד בחיים שלנו!" האישה המבוגרת סוגרת בחדות את הספר המונח מולה ומחזירה אותו לארון.
"אבל כן שיניתם משהו. הבאתם את תום ואותי. גידלתם אותנו. אולי לא שמתם לב, כי אלו שינויים מאוד קטנים ורק לאחרונה כששתינו יצאנו מהבית הפסקתם אותם. במיוחד עם כל ההתנגדות הגדולה להזדקנות, קשה לשים לב לזה, אבל אתם לא כמו משפחת פורטמן שכבר שלוש שנים הילדה שלהם בת עשר!" היא נושמת עמוק, חוזרת לטון דיבור שלא יגבול בצעקה. "אמא, השינוי הוא בלתי נמנע. את יכולה לסרב, אבל זה קורה. ההבדל ביני לבינך זה שאני בוחרת להשתנות ולהתפתח. אני בוחרת מסלול חיים משלי."
נועה מנידה בראשה. "אני אנסה להגיד את זה בשפה שלך. את חוקרת על האבולוציה של הנמלים, נכון? איך שהיום אתם כבר קוראים לקן נמלים אורגניזם חי אחד, ובעתיד כבר לא יהיה קן, יהיה זן חדש של נמלים שהן בעצם חיבור של כל הנמלים עכשיו. נמלה יחידה לא יכולה לחיות לבד. את כל כך רוצה לחבר בין בני אדם לנמלים? הנה דוגמא. נמלה בודדת לא יכולה לשרוד לבד, וגם את לא. תקבלי את זה ותפסיקי עם השטויות שלך."
הבחורה הצעירה חושבת שמגיע לה פרס על היכולת להישאר סבלנית לאורך כל השיחה הזאת. "שכרתי דירה קרוב למעבדה שלי. השותף שלי ישן בבקרים, כך שתמיד יהיה מישהו בבית. הדירה שלנו קטנה, אבל המשכורות שלנו יכסו על הכל, ולא נצטרך להתקמצן על כלום. את מוזמנת לבוא לבקר, אני לא חושבת שיצאת בעשור האחרון מהקן יותר מעבודת החוץ שלך ובחזרה. "
"למה את לא מקשיבה למה שאני אומרת? נמלה בודדת לא יכולה לחיות לבד! גם את לא!"
"אמא, את גם לא מקשיבה לי! לא רציתי להיכנס איתך לדיון הזה, כי בבירור יש לך דעות מאוד שונות משלי, אבל אני נהנית לגדול. אני נהנית להסתכל במראה ולגלות אדם חדש לחלוטין. אני נהנית להיות חלק מהתפתחות האבולוציה האנושית, ולא אכפת לי שאני לבד. לא אכפת לי להזדקן. אני פה כי אני רוצה להחליף כתובת לדואר שלי, לא מעבר. הדיון הזה בכלל לא היה צריך לקרות." תמר קמה ממקומה, מרוקנת את שני הספלים הקרים לתוך הכיור. "את יכולה לא להסכים איתי, אבל אלה החיים שלי ואני יכולה לעשות איתם מה שארצה. את מוזמנת תמיד לבוא לבקר אותי."
תמר מסתובבת ומיישרת את בגדיה. היא מתבוננת עוד פעם אחת באישה המבוגרת, ויוצאת מהמטבח מבלי להגיד מילה. היא יודעת שנועה לא תבקר אותה. למה שתצא מהמקום שיש בו הכל למקום שבו צריך להתאמץ כדי להשיג דברים?
היא סוגרת אחריה את הדלת בשקט, שולפת מכשיר קטן מכיסה ודוחפת אותו לאוזנה. היא יוצאת בזריזות מהקן לפני שהיא לוחצת על הכפתור השחור בגב המכשיר.
"תמר? כבר סיימת? חשבתי שזה יקח לך עוד שעתיים לפחות!" קול מתכתי קורא באוזנה. היא חייבת לתקן את המכשיר כשתהיה במעבדה.
"היי רפאל. כן, סיימתי. אני מוכנה לחזור. איפה המעביר הכי קרוב?" היא מופתעת שקולה נשמע יציב לחלוטין.
"היי, כמה מטרים מצד שמאל שלך. את רואה? תתחילי ללכת… בדיוק. כן את עומדת מולו עכשיו, זה הביתן האדום הארוך. צבענו אותו כדי שיהיה קל לזהות אותו." רפאל נשמע עייף. היא תביא לו כוס קפה גדולה כשיזדמן לה. הוא עשה בשבילה מעל ומעבר.
"נכנסתי." היא סוגרת את הדלת ועוצמת עיניים. תמר שונאת את התחושה של המעביר. כאילו ניתקו את גפיה מגופה והחזירו אותם בערבוביה, וגופה נמעך לכדור. צלעותיה כואבות וראשה פועם. לפחות זאת תהיה הפעם האחרונה שהיא נכנסת לדבר כזה. היה משהו מריר מתוק בידיעה הזאת.
לבסוף, הקובייה האדומה נעצרת בטלטלה. הדלתות נפתחות, והמעבדה המוכרת שבה ומתבהרת לעיניה הצורבות. היא לא תבכה, לא עכשיו.
"ברוך הבא לכדור הארץ. איך היה ביקור עכברי המעבדה שלך?" רפאל, שיערו השחור הארוך מסתיר את מסגרת משקפיו, מנסה להצחיק אותה בבדיחותיו הקבועות.
"לא עכשיו רפאל."
"את צריכה לשמוח, תמר. הצלחנו."
האם היא שמחה שגופה בגודל המקורי שלו, ושהיא חזרה לחיים הרגילים שלה? ברגע שתסיים יום עבודה היא תחזור הביתה לבעלה ולילד שלהם, תעזור לו בשיעורי הבית, תבקש ממנו להכניס את הכלים למדיח בפעם השלישית ותצנח למיטתה, מותשת?
המעבדה שלהם הייתה בנויה בצורה משונה מעט. במרכזה הייתה קובייה מתכתית גדולה, שקירותיה בנויות כמראה חד צדדית. הקוביה הייתה הפרוייקט הכי גדול בחייה של תמר, קובייה שאולי תוכל להציל מיליונים. מצלמות ומוניטורים הקיפו אותה יומם וליל. ובתוכה, הפרוייקט שיציל את האנושות.
בפנים יש כ24 קנים, מחולקים יפה ומסודר. בכל קן גרות בין עשר לשמונה עשרה משפחות. מטרת הניסוי היא לבדוק האם אפשר לאכלס את כל אוכלוסיית כדור הארץ בשטח המוגבל שלהם. בהתחלה, המחקר היה על נמלים. מתפקדים כאורגניזם חי אחד, שורדים בכל מחיר.
ואז עברו לבני אדם.
הם לא סיפרו לאף אחד, כמובן. ניסוי כזה יעורר את בהלת התקשורת ויסגר מיד. לא, הם לקחו בני אדם, לניסוי שאמרו שיארך חודש. הוא באמת ארך חודש, בעולם הרגיל. אצלם, עברו שלושים שנה. לאחר כחודשיים וחצי, הדורות התחילו לשכוח מאיפה הם באו, ועוזרי המעבדה הצליחו ליצור להם מציאות מדומה. הכל כל כך מיניאטורי, שהיה צריך לבנות את האתר במיקרוסקופ. אבל הם התאוששו. חייהם עוברים מהר מהצפוי, אבל פחות מנמלה. ככל שהגוף קטן יותר, כך המהירות שלו גדלה, והוא מתפקד באופן זריז יותר.
הם הצליחו להאריך את חייהם של אנשי הקנים בעשור. כמובן שזה שווה לחודש בחיים רגילים על פני כדור הארץ, אבל זאת בעיה פחותה. הבעיה הייתה בקרת הניסוי מקרוב, ומה הם מדדי ההצלחה.
תמר התנדבה. להיות שתולה, לבקר מדי פעם, לדאוג שיש להם הכל.
"תמר? הכל בסדר?" ידו של רפאל אחזה בכתפה. המדענית התנערה ממחשבותיה, ממצמצת כמה פעמים.
"כן, הכל בסדר. הניסוי הצליח. האוכלוסיה השתקמה ופרשה שורשים. פרוייקט 'האבולוציה של הנמלים' הצליח. אפשר להכריז על הפסקת הניסוי."
חיוכו של רפאל כמעט קרן מפניו. "מעולה. נרים כוסית בארוחת צהריים? כל המשרד מחכה בנשימה עצורה."
"בטח."
הם יוצאים מהחדר ביחד, זרועו של רפאל כרוכה מסביב לכתפיה של תמר. המגע מיצר חמימות בביטנה, כשהיא חושבת על השיחה של נועה מקודם. נמלה לא יכולה לשרוד לבד, נכון. אבל תמר חלק ממשהו גדול עכשיו, היא לוקחת חלק בהתפתחות האבולוציה האנושית, והיא לא נמלה בודדת. ביחד, היא ורפאל מכבים את האור על פרוייקט 'האבולוציה של הנמלים' פעם אחת אחרונה.