זה היה בילתי אפשרי כמעט, להשיג שולחן במסעדה ביום מילוי השאלון החציוני. תמרה ידעה זאת, כמובן, ולכן דאגה להזמין, שבועיים מראש, שולחן במסעדה בדרום העיר. אך הודעה שקיבלה מהבייביסיטר קילקלה את הבטחתו של אותו יום והוציאה ממנה קריאת יאוש.
"תראה", היא הושיטה לדני הסמארטפון כשישבו עם אדם סביב השולחן לארוחת בוקר. "תראה מה הבייביסיטר שלחה, אתמול, באחת עשרה בלילה". הבייביסיטר כתבה שהיא עוזרת לידיד לעבור היום דירה, לא נראה שזו תהיה בעיה והיא בטח תסיים הרבה לפני 19:00, אבל היא רצתה רק לידע אותם. ליד הטקסט הופיעו אימוג'י מחייך ואימוג'י מבולבל.
"אז זה אומר שנבטל?" שאל דני
" מה פתאום לבטל, כבר קבעתי עם הרובינזונים", אמרה תמרה. "אני אחפש בייביסיטר אחרת לגיבוי. תוכל בינתיים להוריד את אדם להסעה?"
דני ניגש אל אדם שישב על הספה בסלון, מתעסק עם דמות לגו קטנה בידיו ומניע את שפתיו במלמול חרישי. "בוא, נלך", אמר דני, והושיט לו את ידו. תמרה חיבקה את אדם ונפרדה ממנו, והם פסעו אל עבר המעלית. כשדלתות האלומיניום נסגרו לפניהם והם מצאו עצמם עומדים שקטים בקופסה המלבנית שצנחה מטה במהירות, חייך דני חיוך אבהי אל בנו. אדם נשא אליו את פניו ונתן גירסה מהוססת לחיוכו. ההסעה הגיעה כמה דקות לאחר שיצאו לרחוב. אדם טיפס במדרגות אל עבר הנהג ודני חש כאב קל בביטנו. "אבל המשובים מבית הספר הראו תוצאות טובות, וגם היועצת אמרה שהילד הסתגל באופן מצויין", הוא אמר לעצמו, כשהוא מנופף לאדם לשלום, " טוב לו שם". ההסעה התרחקה ודני נתקף לפתע בהלה. הוא לא זכר אם אדם לקח את בקבוק המים שלו. עלה בו צורך פתאומי להגיד משהו ידידותי למישהו, ולקבל, בתגובה, תשובה חמימה, אבל אף אדם שניתן לפנות אליו לא נראה בסביבה.
הם התלבטו במשך מספר חודשים לגבי סוג בית הספר אליו ישלחו את בנם. כל ההורים בשכונת מגוריהם התלבטו לגבי סוג בית הספר אליו ישלחו את ילדיהם, וזה היה נושא זמין לשיחה בגנים ציבוריים, בבתי קפה, בארוחות עם חברים. לבקשת תמרה, הגיעה יועצת מיוחדת מטעם החברה לביתם. תמרה העדיפה חינוך מונטסורי, המדגיש את עצמאותו של הילד. דני נטה לחינוך אנטרופוסופי. הוא דימה במחשבותיו צמר רך, עץ מחורץ, בובות רכות. כשהיה ילד השתתף בחוג פיסול בעץ. הוא זכר כיצד הראה לאימו שביב עץ חד שחדר לכף ידו. חתיכת העץ הדקה ננעצה מתחת לשכבת עור שקופה. האם חזרה עם פינצטה ואמרה: "אני אלחץ, וזה יכאב רק לרגע", והוא נשא את הכאב בלב מלא אמון, וכששלפה אימו את הקוץ הביט בה בעיניים דומעות בהוקרה ובעונג.
היועצת שהגיע לביתם הקשיבה בסבלנות. היא שיבחה את ההורים על המחקר שעשו. הדבר מעיד, היא אמרה, על הורות טובה. אך בסופו של דבר, אמרה בחיוך, סוג בית הספר אינו הגורם המשנה. המחקרים מראים כי החינוך תלוי בגורם אחד בלבד, והוא טיב המטפל או המורה המחנך, והללו, כפי שאתם יודעים, נבחרים על ידי החברה לאחר מיונים קפדניים. היא הושיטה להם את הטבלט עם הגרפים. "כל המחנכות שלנו הינן בעלות תואר שני ומעלה. תהליך ההכשרה ארוך והמתמחים מלווים במנטורים שהם יועצים בכירים של החברה. אנו מקפידים, בכל שליש, לערוך משובים הן בקרב ההורים והן בקרב המורים. מורים שאינם עומדים ברף הציונים הנדרש מנופים מיד".
תמרה הזדקפה למשמע מלותיה של היועצת. היא עצמה היתה יועצת מטעם החברה, אם כי בפרבר מרוחק של העיר. זה לא השפיע על המשכורת, שהיתה נמוכה מהמשכורת של דני אבל עדיין גבוהה יותר מכל משכורת שתוכל לקבל בשוק הפרטי. ביחד הם יכלו לרכוש דירה מרווחת באזור טוב של העיר, ב"שכונת בוטיק המעניקה חוויה משפחתית יחודית". הם צחקו על השם הזה, אבל הדירה היתה מצויינת, עם מרפסת שמש רחבה המשקיפה אל הים.
"גם בתי הספר הפועלים בשיטת מונטסורי משתמשים בצעצועים עשויים חומרי טבע" אמרה היועצת כשהיא מביטה אל דני בחיוך חומל, אימהי. תמרה נשמה בהקלה. הם החליטו על חינוך מונטסורי והבחירה הוכיחה את עצמה כנכונה. לאחר תקופה קצרה הגיע המשוב השלישוני והראה כי אדם הסתגל באופן מצויין לבית הספר. הממוצע הכללי שלו היה גבוה ביחס לחבריו. הוא קיבל ציונים גבוהים מאוד ב"שמירה על סדר", ב"היענות לכללים" וב"חשיבה ויכולת ניתוח אנליטית". הוא גם קיבל ציונים טובים ב"אסרטיביות" ו"פתיחות ליוזמות חברתיות" אך הם לא היו גבוהים כמו הציון ב"שמירה על הסדר" .
&
תמרה היתה לבושה בז'אקט חום בהיר, מכנסיים משובצים ומגפיים גבוהיי עקב כשנכנס דני הביתה. "אני יוצאת לסידורים , היא אמרה בעודה בודקת הודעות, "ואחר כך אני נפגשת עם הבנות, כדי לחגוג את יום ההולדת של ליזה. זוכר?"
הוא לא זכר אבל הנהן.
"אני אמלא את השאלון מאוחר יותר, כשאחזור" היא התקרבה אליו. "ואתה?"
"אני חושב שאעבוד קצת", אמר דני
"אתה הולך לעובד?" תמרה הביטה בו בפליאה. יום מילון השאלון החציוני היה יום חופש לכל השכירים וגם רוב העצמאיים לא עבדו ביום הזה.
"כן", אמר דני. "יש משהו שלא סיימתי וקצת לא נעים לי."
הוא התיישב מול המחשב, סגר את חלון קבוצת היוגה , ופתח את חלון העבודה. גרף הנתונים הופיע לפניו כקו אופק מרוצף גורדי שחקים משוננים, משובצים מלבנים שחורים זערוריים. השינוי שרצה לעשות נראה מזערי, אבל דני ידע שבחישוב השנתי הוא יכול לחסוך כמאה אלף בשנה.
הוא עבד כשעתיים. ב12:00 צלצל הסמארטפון והוא ירד למטה ואסף מתוך המגירה שבדופן המכונית-שליח חבילה של שנים עשר סבונים ומפצל ל- USB . הוא חזר אל חדר העבודה והתישב שוב מול גרף הנתונים אך לא יכול לחזור לרמת הריכוז שהיה בה. לבסוף חפן את ראשו בכפות ידיו. "נמאס לי, אני לא יכול יותר". הוא אמר בקול. אחר כך הזדקף ובהה שוב במסך. "נמאס לי לעבוד", הוא אמר שנית אל חלל חדר העבודה הריק. הוא הרים את הסמארטפון שהיה מונח על השולחן וחייג לדבי אך לא נענה. היא בטח הלכה לעבודה, אמר לעצמו דני, ואז חייג הישר להוצאת הספרים.
"הלו?", הוא שמע את קולה השואל, אשר הסתיים בצליל גבוה.
היא תמיד נשמעה מופתעת, חשב דני, כאשר ענתה לטלפון. מופתעת עוד לפני שידעה מי נמצא מעברו השני של הקו.
&
הבנות כבר היו שקועות בשיחה עירה, כשהגיעה תמרה לביסטרו-בר האיטלקי. לפני כל אחת מהן היתה מונחת כוס סנגריה, וליזה סימנה בידה למלצר שיביא כוס גם לתמרה. מלבד ליזה ובת זוגתה נועה, שהיו להן שני בנים, ישבה שם נורה, שהיתה בזוגיות עם גדי, והיו להם בן ובת ובת שלישית, שנולדה בטעות. נטע לא הגיעה, והשיחה נסבה, תוך התרגשות מסויימת, סביב היעדרותה. היו שמועות שהיא ועמוס נפרדים.
"אבל הם נפגשו עם מישהי? עם יועצת ?" שאלה נורה
"זה היה יועץ, לא יועצת", אמרה ליזה
נורה שתקה רגע.
"טוב ,אוקיי, מי שזה לא יהיה, הוא לא עשה את העבודה. הם יפגשו עם יועצת נוספת?"
"אני לא חושבת", אמרה ליזה. "נטע אמרה שזה לא יעזור. שהם החליטו להיפרד".
אף אחת מהנשים אשר ישבו שם לא אמרה דבר, מן הראוי שאדם יפעל על פי רצונו החופשי. אבל מחשבותיהן של הנשים אשר כמו התפתלו מראשיהן והצטרפו לנהר משותף היו ברורות לתמרה: שנטע עשתה טעות, ושהביאה על עצמה את כישלון הזוגיות. היא העבירה בדמיונה את תוצאות השאלון שלה ושל דני מהשליש האחרון. התוצאות היו טובות , אך הדו"ח המסכם הציע כי הם יכולים להרוויח מיועץ זוגי. "למה לא בעצם", היא שאלה את דני, "כאשר זה ממומן לגמרי על ידי החברה? מה אנחנו כבר יכולים להפסיד, כאשר אנו מקבלים את זה בחינם? אבל דני סרב. "תעזבי" הוא בנימה חותכת שהיתה שמורה אצלו בדרך כלל לענייני עבודה.
מסביב לשולחן השתנה בינתיים נושא השיחה.
"הייתן מאמינות", אמרה נורה, שגדי כל כך מטומטם, שהוא פשוט לא קרא נכון את השאלה?" ישבנו שם כולנו, גדי ואני והיועצת ולא יכולנו להפסיק לצחוק" ונורה צחקה צחוק שהיה צלול כל כך עד שהדביק את כל שאר הנשים היושבות מסביב לשולחן. תמרה צחקה איתן אבל תחושת החשש שהיתה מפוזרת כאבק דק בגופה התגברה. תוצאות השאלון של נורה וגדי היו תמיד גבוהות, היא ידעה. הם היו זוג מצוין. היא הוציאה את הסמארטפון ובדקה הודעות, אך שום הודעה נוספת לא התקבלה מהבייביסיטר, והיא לא הצליחה למצוא שום בייביסיטר נוספת לגיבוי. ומה אם הבייביסיטר לא תגיע?
כעס קר פילח אותה למשמע הסיפור של נורה, מלווה בגל של תיעוב כלפי כל אחוות הנשים המצחקקות שבעולם. תפסיקי, היא פקדה על עצמה. זה מגוחך. נורה כל כך עזרה לך כשאדם נולד. תפסיקי.
אך התחושה לא פסקה למרות מאמציה.
&
דני לא זכר מתי בדיוק החל לשים לב לדבי. במבט ראשון, לא היתה בה כל תכונה אשר תצדיק התייחסות מיוחדת. הוא ראה אותה לראשונה באירוע סיום השנה של החברה בה עבד. היא ישבה לצד בועז, בן זוגה , בשולחן בו ישבו חברי הצוות עליו היה אחראי דני כמנהל. שיערה החום סופר בתספורת מדורגת, והחולצה שלבשה נראתה כגדולה עליה בשתי מידות. מבטה היה אדיש. מבטו שלו היה עירני אך מפוזר, כי הוא ניסה לדוג בכירים ממנו שהיה לו חשוב לנהל איתם שיחה לא רישמית.
הוא זכר, במעומעם, כי בועז בעלה אמר משהו, ודבי הגיבה במשפט צורם שהתבלט כמו תפיחה מוזרה על גבי שיחת הנימוסין שהתנהלה מסביב לשולחן. היא הבחינה במבוכה שיצרה בקרב היושבים, הסמיקה, וכעבור כמה דקות יצאה לשרותים. כשחזרה לא התיישבה לצד השולחן אלא פנתה אל בר המשקאות. דני ניגש אף הוא אל הבר. הם החלו לדבר, והשיחה ביניהם החליקה באותה הקלות בה מילאו את הכוסות.
הם נפגשו כחמש עשרה פעמים, מסוף שנת 2063 ועד תחילת שנת 2064, אז החליטה דבי לסיים את המפגשים ביניהם. מהתקופה ההיא הוא זכר רק תמונות חטופות, לא של הסקס, בהכרח, אלא שלה, חובטת בו בכתפו כשלא היתה או מרוצה ממנו , מתפקעת מצחוק לאחר שהצליחה לשכנע אותו במשך עשר דקות תמימות בסיפור שהיה כולו מצוץ מן האצבע, או נותנת לו מתנה אידיוטית שנשבעה שהוא חייב אותה לעצמו. יותר מכל הוא זכר את תחושתו שלו- העולם פסק מלהיות מקום העשוי חתיכות המוערמות אחת על השניה של משימות שיש לעשותן, והפך לדבר מה שלם עגול ומרטט, בו התערבלו שניהם באיטיות, כקרני אור על פני בועת סבון.
כחודש לאחר שנפרדו פרש גם בועז מהצוות שלהם. בשיחת "אחד על אחד" אמר בועז שסך הכל טוב לו מאוד בצוות, ואין לו תלונות מיוחדות, אך הוא מרגיש שאיננו ממצא את יכולתיו, והוא היה רוצה לעבור לצוות בעל גוון מחקרי יותר. דני ניסה לעקוב אחר הבעות פניו. האם בועז יודע עליו ועל דבי ומרגיש טינה כלפיו? הוא התקשר לדבי אבל היא, בטון נדהם ומרוגז, אמרה שלא סיפרה לבועז דבר.
הם קבעו להיפגש בבית קפה שהיה משוייך לבית דיור מוגן, בפרבר מרוחק, שם קיוו שאיש לא יזהה אותם. הם לא התראו כחודשיים. דני התאפק שלא לגעת בשערה שהיתה מסלקת הצידה בידה. למרות שכבר נפרדו, עדיין הפך האויר סביבו לרוגש כששהה בקירבתה.
"אתה יודע שעשינו את הדבר הנכון" אמרה דבי.
הוא הינהן ולא אמר דבר, כי הכאב שכן כעת בכל אבריו ואיים לפרוץ דרך עורו.
"זה לא מגיע לאדם. גם לא לתמרה. היא אדם ממש טוב"
הוא נשא אליה את עיניו הדומעות בלב מלא הוקרה ועונג, כלפיה וכלפי כל הנשים שהיו מאז ומעולם חכמות יותר, מיטיבות יותר.
היא היתה צריכה לחזור לעבודתה ולכן הזמינה חשבון. דבי התבוננה בפניו ודני ראה את עצמו כמו ניבט ממרחקים דרך מבטה. כשעזבה הוציא את המחשב הנייד ונשאר לשבת זמן מה ליד השולחן, בוהה במסך, מביט אל קו האופק המרוצף גורדי שחקים משוננים. הכאב המפוזר באבריו התגבש כעת לכדור של כעס במרכז ביטנו.
"הרגיש שאיננו ממצה את יכולותיו ורצה לאתגר את עצמו במשימות בעלי גוון יותר מחקרי…"
שידחוף את הסיפורים הללו אל חור התחת של מישהו אחר.
"לא סיפרה לו שום דבר…"
האם, באמת???
&
הוא הגיע הביתה קצת אחרי 18:00. "אני כאן, ממלאת את השאלון", הוא שמע את קולה של תמרה מחדר השינה. היא שכבה על המיטה, שערה מפוזר על הכרית שהיתה שעונה על הקיר, רגליה מכופפות קצת והטאבלט נשען עליהן. התאורה היתה מכוונת למצב מעומעם. עשר דקות ואני מסיימת, היא אמרה, "אה, והבייביסיטר כתבה שהכל בסדר, היא תגיע בזמן".
"מעולה" אמר דני בעליזות שקיווה שהיא לא מוגזמת מידיי.
הוא לקח את המחשב הנייד אל השולחן במרפסת, פתח את הקישור לשאלון, ולחץ על כפתור הפליי. הוידאו החל לפעול, ועל המסך הופיעו הפרזנטורים של החברה, מחייכים. הפרזנטורית, כמו תמיד, החלה ראשונה.
החברה למשפחה והורות מיטיבה בשיתוף עם הרשות המאגדת של חברות הטכנולוגיה, שמחים שהצטרפתם אלינו במילוי השאלון החציוני. אנו עומדים לרשותכם כדי לעזור לכם בכל שאלה הנוגעת לאופן מילוי השאלות. אנו מזכירים לכם כי השאלון הינו פרטי ואישי וכי יש למלאו ביחידות. אנא, קחו את הזמן הדרוש בכדי להקדיש את מירב תשומת הלב לכל אחת מן השאלות.
התמונה התחלפה לגבר בעל זקן מטופח וחולצה בהירה שישב לצד שולחן מטבח, המחשב הנייד מונח מולו וכוס אספרסו לידו, והתמונה הזו התחלפה לתמונת אישה לבושה חליפת ספורט, שישבה על ספסל בפארק, הטאבלט מונח על בירכיה ואופני הרים נשענים על הספסל לצידה. הפרזנטורית שבה והופיעה.
זכרו כי אנו כאן בשבילכם, על מנת לעזור לכם להתמודד עם לחצים ומשברים הנוגעים לארועי חיים. במהלך חייו חווה כל אחד מאיתנו רגעי בדידות. אנו כאן כדי להקשיב ולהיות אתכם ברגעים הללו. אינכם צריכים להרגיש שאתם לבד…
פעם שעברה היא היא היתה לבושה בצורה יותר מחמיאה, חשב דני. סגול זה לא הצבע שלה, והחולצה לא מתאימה לג'אקט. הוא הזכיר לעצמו לדבר על כך עם תמרה מאוחר יותר, אולי במסעדה.
כעת דיבר הפרזנטור.
"בין השנים 2048 ל2064 פחתו מקרי הגירושים מ35 אחוז ל7.2 אחוז, ומידת הסיפוק מחיי המשפחה עלתה מ7.3 ל9.5. אנו שמחים לבשר כי הודות לפעילותה של החברה למשפחה והורות מיטיבה המגמה הזו נמשכת…
הוא העביר למהירות כפולה. הוא ראה את הוידאו הזה עשרות פעמים אך לא היתה כל אפשרות לעבור אל השאלון מבלי לסיים את הצפייה.
סוף סוף יכל לעבור לשאלות. הוא לחץ על "הורות ומשפחה" והשאלות הופיעו לפניו.
באיזו מידה אתה מבלה את שעות הפנאי שלך עם אדם?
דני חשב לרגע. בחצי השנה האחרונה דאגו, הוא ותמרה, לקחת את אדם לחוג שחיה, זאולוגיה ומוסיקה. הם גם השתתפו, מידי שבועיים, בטיולים של בית הספר. אני אבא טוב. אמר דני לעצמו. אנחנו שנינו הורים טובים. הוא בחר בסיפרה 9.
באיזו מידה אתה יוזם פעילויות משותפות עם אדם?
דני נאנח. המלחמה המתמדת נגד השיעמום הנצחי של הילדים, היתה עסק מתיש. לפעמים, לאחר שהתייאשו מלמצוא חבר או פעילות, היו שוכבים על הספות בסלון ומשוחחים. אבל האם זו פעילות יזומה? הוא התלבט ובחר לבסוף בסיפרה 7.
באיזו מידה מספר לך אדם על יומו בבית הספר?
אדם תמיד סיפר על פעילויות שהתרחשו בכיתה כשחזר מבית הספר, אך לדני היה נדמה כי הסיפורים הללו הינם דיווח אינפורמטיבי, המכסה על סיפורים אחרים שקרו, אותם אדם איננו מגלה. אבל אולי זה רק בדמיונו? הוא בחר ב- 8.
הוא המשיך לענות על השאלות עד שהסתיים החלק של "הורות ומשפחה", ואז עבר ל"זוגיות".
באיזו מידה אתה ותמרה עוסקים בפעילות משותפת, כגון צפייה בסרטים, בילוי משותף, הרצאה וכדומה.
שאלה קלה, חשב דני . פעמיים או שלוש פעמים בשבוע? הוא בחר בספרה 8.
באיזו מידה אתה מרגיש רגשות שליליים, כגון זעם, כעס, או טינה, כלפי תמרה?
זה, חשב דני, כמעט מעולם לא קרה. הוא כיבד אותה מאוד, וחש כלפיה אהדה רבה. היא היתה אמא מצויינת, מעולם לא שכחה לשים בתיק דבר. הוא בחר בסיפרה 2.
באיזו אתה ותמרה שואבים הנאה מפעילות משותפת?
הוא העביר במחשבותיו תמונות מהטיול האחרון לאיסלנד שעשו הוא ותמרה עם עוד שני זוגות חברים. בדרך כלל אנחנו מאוד נהנים, אמר לעצמו דני, ובחר ב- 9.
באיזו מידה אתה מרגיש מסופק מן התדירות בה אתה ותמרה מקיימים יחסי מין?
תמרה בוודאי בחרה 8, חשב לעצמו דני. הוא לחץ על הסיפרה 8.
באיזו מידה אתה מרגיש מאושר בחיי הזוגיות שלך ושל תמרה?
מאושר? הוא הפך את המילה במחשבותיו. מעולם לא חשב על עצמו כמאושר, בתוך הזוגיות או מחוצה לה. האושר, או מה שזה לא יהיה, הגיע תמיד באופן בלתי צפוי, בחטף, ונעלם לפני שהצליח להשיגו. לבסוף בחר ב-8.
הוא המשיך לענות על השאלות, שחלקן חזרו על עצמן במילים דומות, וכעבור חמש עשרה דקות סיים וסגר את המחשב. הוא נשען לאחור. אל מול פניו הותירה השמש השוקעת פסי אור ורודים- חוורים על רקע שמיי לילה מתכהים. דני שאף אויר והוציא אותו באיטיות מחזהו. הוא הרגיש מטוהר. הכעס ששכן ככדור בביטנו נעלם וליבו היה חלק ושקט.
הם היו בסדר. זה יהיה בסדר.
הוא נכנס אל חדר השינה ומצא את תמרה עומדת מול המראה, מנסה לרכוס את כפתור קשיח בצד האחורי של שימלתה. היא לקחה את הסמארטפון והסתכלה בשעה. "כבר רבע לשבע. איפה לעזאזל הבייביסיטר??"
דני ניגש אליה ורכס את הכפתור.
אבל זה היה יכול להיות, באותה המידה, כל כפתור, הנרכס עלדי כף ידו של כל גבר, הנוגע בעורפה של כל אישה, הוא חשב.
היא חייכה אליו מבעד למראה ונראתה יפה מאוד בשימלה השחורה שלבשה.
"אתה הולך ככה? כמו שאתה? "
הוא השפיל את מבטו אל עבר עצמו והחזיר אותו אליה, מופתע לכאורה. "מה זה לא…?"
"אולי כדאי שתחליף לפחות חולצה" היא הסתובבה אליו בחיוך אמהי, נוזף.
הוא רטן, כמצופה ממנו, אבל הלך לחדר הארונות ארון בצייתנות, וסגר את הדלת מאחוריו.
בחדר הארונות עמד כמה רגעים, מוקף בחולצות מקופלות שלו ושלה, סופג את תמהיל הבושם שלה, האפטרשיב שלו, וריח דפי מיבש הכביסה שכמו כיסה על שני הריחות ביחד.
היא כל כך רצתה שזה יצליח. גם הוא רצה שזה יצליח. הם רצו בזה יותר מכל דבר אחר שבעולם.
הוא שמע, מחוץ לדלת הסגורה, את קול פעמון הכניסה ואת עקביה של תמרה ממהרים לדלת. אחר כך שמע, במעומעם, את קולה של הביביסיטר אשר הסבירה, במשפטים מקוטעים שלוו בפרצי צחוק, את הסיבות לאיחורה. הוא גם שמע את תמרה, שהרגיעה את הבייביסיטר ואף התעניינה בהישגיה במכינה האוניברסיטאית.
"היא אישה טובה" הוא שמע את קולה של דבי, מהדהד בחלל חדר הארונות הקטן. הוא הינהן, והכאב למשמע קולה שב ונגע בליבו. היא באמת אישה טובה. הם שניהם רצו שזה יצליח.
אבל האם זה די לאהבה?
מחוץ לחדר הארונות נשמע קולה של תמרה קרוב יותר, מזרז אותו לבוא. הוא בחר חולצה אקראית והצטרף אליה. הם נפרדו מאדם שכבר סידר את משחקי הקופסא על השולחן, והזכירו לו לצחצח שיניים. אחר כך יצאו אל המעלית. הרכב שהזמינו המתין להם לצד המדרכה והם פסעו בצעד מהיר לעברו. "אנחנו כל כך מאחרים", אמרה תמרה, הוציאה את הסמארטפון מהתיק והצמידה אותו לאוזנה. "אני אגיד לרובינזונים שלא יחכו לנו בחוץ, ושיכנסו כבר פנימה למסעדה".