ברחוב חלם, שבו הייתה חנות הצעצועים שטליה ואביה חיפשו, לא היו חיים. לא חתולי רחוב מייללים או ציפורים שנחו על עמודי חשמל וצייצו. החלונות של שורת הבניינים הארוכה היו שחורים ושקטים, כאילו החנות הייתה באמצע המדבר, ולא בלב פתח תקווה.
טליה בלעה את הרוק, והכריחה את עצמה להביט קדימה.
אל החנות. חנות הצעצועים נמצאה במרכז הרחוב, בקומה הראשונה של בניין בטון מלוכלך בעל ארבע קומות, ללא גג רעפים. לא היה שלט בכניסה. זה היה הבניין היחיד ברחוב שהאורות בו היו דלוקים. לטליה הם נראו בוהקים כמו כוכבים בחלל שחור. כלומר, אם החלל היה מסריח מביוב וחיות מתות.
לאחר שנכנסו לחנות וחזרו לנשום, אביה שלח אותה לשוטט בחנות, להסתכל, בזמן שהוא בשיחת טלפון מהעבודה. טליה בחנה בעיניה את המקום, מותחת את צווארה בסיבובים של הגה כדי לראות הכול. היא לא האמינה בקסם או במפלצות או בשטויות כמו פיית השניים, לא כמו שאר התלמידים בכיתה שלה. היא, לעומת זאת, האמינה בהיגיון ובמבוגרים שמנסים להפחיד ילדים במעשיות. אבל כעת, במרכז החנות, כשאביה לא לידה, טליה נאלצה להזכיר את זה לעצמה.
בהתחלה, היא לא שמה לב לשום דבר מוזר. כלומר, החנות נראתה רגילה. חנות צעצועים לילדים, מה יש לחדש? טפטים של מלך האריות ונסיכות דיסני משני צדי הקירות, מתוחים מדלת הכניסה לקופה שבקצה השני. מדפים עמוסים בבובות צבעוניות ושלטים מנויילנים של מחירים. אבל זה רק כשהביטה במבט לא ממוקד, כמו שמסתכלים על האופק מפסגה של הר גבוה.
כשהעמיקה לחקור, בעיניים של שוטר בזירת פשע, לא מעזה לגעת בדבר, החושים שלה נכנסו לפעילות מבצעית. כעת היא הבחינה שהריח במקום היה כבד. ריח כמו של ספה שצברה אבק עם השנים, כאילו עברו בחנות עשרים לקוחות בדיוק בעשרים השנה האחרונות, חשבה. השעה הייתה לקראת סגירה, והקול היחיד שנשמע היה הגומי בסוליות הסניקרס שלה, שהתחכך באריחים המבריקים.
טליה התקדמה למרכז של החנות בזהירות. כאן הדברים התחילו להיות מוזרים.
מולה, הייתה עמדת תצוגה שכמעט נגעה בתקרה, כמו עוגת שכבות עצומה, רק שבמקום דובדבנים היו עליה בובות צבעוניות. החל מרועה גרמני בגודל של כדורעף שחוטי פרווה כסופים היו שזורים בחום של הפרווה, ועד לתמנון ורוד עם כובע שחור מרשים ושפם ועניבת פפיון כמו שרואים ג'נטלמנים בריטים בסרטים. היה נדמה לה שהיא צופה במופע של קרקס נודד שחלף בכל העולם כדי להביא את החיות המעוותות ביותר עד אליה. חיה אחת, מעין ינשוף עם שתי עיניים צהובות עגולות ובמרכזן אישונים בולטים וחדים הייתה עם מרקם חלק כמו של פנתר, כולה שחורה. קומה אחת מעליה, השקיפה עליה בובה שאולי הייתה עורב, עם מבנה הגוף הציפורי והמקור החד והדורש שלו, אבל צצה לו מתוך הבטן רגל נוספת, עקומה ודקה כמו קש.
מצד אחד, טליה הרגישה את הצורך להרים, לבחון, לחקור, לראות איך בדיוק לעורב יש שלוש רגליים, כי תמיד חייב להיות היגיון. אבל מהצד השני, היה משהו מלחיץ בבובות האלה. זה היה כאילו עשרות העיניים המתות האלה צופות בה, והעניין שלהן בה היה אנושי למדי. התחושה הזאת…
לפני שבועיים, ביום ההולדת האחד־עשר של אלירן מהכיתה, טליה הרגישה אותו הדבר. היא התערבה איתו שהוא פיזית, אנטומית, לא יכול לדחוס לפה חמישה קרמבו בבת אחת. אבל אלירן לא חשב ככה. או חשב בכלל, אם תשאלו את טליה. הוא רק הביט בה בעיניים טיפשות ואמר באדישות, "רוצה להתערב?" אז הם התערבו, על שנקל. זה היה מלא כסף, השנקל היחיד של טליה, והיא הפסידה אותו. "איך אבל! זה לא אפשרי פיזית! אנטומית!" היא התלוננה לאלירן, אבל הילד רק עיוות את הפנים – כנראה חשב שאנטומית זה סוג של קללה – חטף ממנה את השנקל, ואמר לה, כשהפנים שלו עדיין מרוחים בקצף של קרמבו, "אמא שלך אנטומית!"
אבל זה קרה רק פעם אחת, טליה אמרה לעצמה. בסופו של דבר, כשאביה ניתק את השיחה והם הגיעו לקופה, הוא הבחין בלחץ שלה.
"הכל בסדר, מתוקה?" הוא שאל. "אנחנו… יכולים לחזור הביתה בכל רגע, פשוט חשבתי ש…"
הוא חשב שיהיה נחמד לבלות, הבינה טליה. אבל לפעמים זה הרגיש לה כאילו המוות של אמא פער בלב שלו חור, שהוא צריך למלא ב"לבלות". אבל בגלל שהחור היה חור של מוות – ובגיל אחת עשרה היא כבר ידעה מה זה מוות – אז כל בילוי היה נראה אותו הדבר: ממש כמו החנות המפחידה הזאת עם עיני הבובות המלחיצות.
טליה הנידה בראשה והתכוונה לענות, אך כשהגיעו לדלפק, איש זקן עם חולצת מיקי מאוס פנה אליהם בחיוך.
"ערב טוב, איך אני יכול לעזור?"
האיש הזקן לא הביט בהם. הוא החזיק מחט וחוט, ובתנועות מהירות, תפר בטן של חיה משונה. פעם היא ראתה חיה דומה, בגן החיות התנ"כי. היא זיהתה את השיריון, ואת הזנב הארוך שגם הוא נראה עשוי משיריון, ואת האף המוארך, והרגליים שהיו להן ציפורניים ארוכות כמו עקבים. אבל במקום צבע חום של ארמדיל רגיל, הבובה הזאת הייתה צבעונית. טוב, צבעונית ועם חתך עצום במרכז שגרם לליבה לצאת אל החיה המסכנה. חוט התפירה נצמד לאורך החתך, והמחט חדרה לבטן הרכה של החיה ויצאה וחדרה. הכאב בוודאי היה נורא! טליה רצתה לקחת את הבובה ולחבק אותה, להגיד לה שהכול יהיה בסדר.
"אני רואה שיש כאן אהבה ממבט ראשון." הזקן הציץ בה בעניין, ועצר את מלאכת התפירה. הוא חייך, מצביע במחט החדה על הבובה ואז עליה. טליה בלעה את הרוק. הוא לא היה יכול לדעת שגם לה יש צלקת ארוכה בבטן, ממש כמו לארמדיל… נכון?
כשהייתה בת שבע – ומטורפת על כל הראש, חשבה טליה בת האחת עשרה – ניסתה לטפס על עץ בחצר בית הספר. היא לא ידעה למה. אולי חשבה שמנקודת מבט אחרת דברים יראו שונה, טוב יותר. היה לה קטע כזה אחרי שאמא מתה. אבל היא נפלה ותפרו לה את הבטן, ומאז לא טיפסה יותר.
לא, היא הרגיעה את עצמה. אי אפשר לקרוא מחשבות. אבל בעצם, אם אפשר לדחוף חמישה קרמבו לפה, אולי כן?
אביה השיב חיוך, וטפח על גבה של בתו. "את רוצה אותה? כמה עולה התענוג הזה?"
הזקן הציץ בטליה במבט שובב, כאילו ידע משהו שהם לא וזה הצחיק אותו ואמר, "אני בדרך כלל לוקח שבעים וחמישה שקלים, אבל אם הילדה, סלחי לי, מה שמך יקירה?"
"ט-טליה…"
"אם טליה, תבטיח לי שהיא תשמור עליו טוב טוב, או ליתר דיוק עליה, אז אתן לה בחינם."
"עליה?" טליה שאלה בעניין, מציצה לראות סימני זיהוי אצל הארמדיל הצבעוני המצולק. אצל תינוקות היה קל לזהות לרוב לפי הלבוש. אבל איך מזהים מין אצל ארמדיל? היא ראתה שהבטן של החיה הייתה חלקה ופרוותית בצבע טורקיז, והשיריון מורכב מפסים של צבעי הקשת. אבל לא היו צבעים ברורים.
"אכן כן, יש גם ארמדיל ממין נקבה. אל תשאלי אותי איך קוראים לנקבת הארמדיל. האמת היא שאין לי מושג באנטומיה של חיות. אני רק תופר אותם ומכניס לתוכם נשמה," ושוב הזקן חייך. "בכל אופן, תנו לי כמה דקות והבובה שלכם."
טליה ואביה צפו ביצרן הבובות הזקן בדממה כדי שיסיים לתפור את הריפוד בעזרת החוט האדום – לטליה זה הרגיש כמו לצפות ברופא מנתח, בשקט של שעות הערב, כשרק קול המחט החודר את הבד נשמע, קול פאף-פאף מקצועי וקצבי – ואז הזקן מסר לטליה את הבובה.
"הנה." הוא חייך.
"כמה עולה התענוג?" אביה שאל, שוב באותו הניסוח. היה לו קטע לחזור על בדיחות.
יצרן הבובות החליק את זקנו המתולתל. "אמרתי לכם, זה בחינם."
"באמת?" טליה שאלה, מופתעת.
"כן," הוא אמר בפשטות, ואז הביט בטליה, כאילו הוא מתלבט אם לשתף אותה במשהו חשוב. "בתנאי…" הוא אמר לאט. "בתנאי שתחזרי לכאן בדיוק כשאת בת שתיים עשרה ותחזירי לי אותה. את מבינה, הבובות האלה מאוד יקרות, במובן הלא מילולי של המילה. זה אולי נשמע מוזר, אבל את תביני כשתקבלי אותה. לצערי זו לא בובה שכדאי להשאיר אצלך זמן רב, לרוב עד יום ההולדת זה מספיק, מהניסיון שלי."
אביה הביט ביצרן הבובות בגיחוך, אולי הניח שהוא מספר בדיחה, ולא מתכוון לדבריו. אבל טליה הרגישה שמשהו לא בסדר, כמו שהרגישה שבובות עם צלקת זה לא בסדר. האיש הזקן היה רציני.
"אז אתה לא מוסר לי אותה?" טליה שאלה. "אתה משאיל לי אותה?"
"בדיוק… אם זה בסדר מבחינתך כמובן?"
טליה רק משכה בכתפיה. הוא בטח רק רוצה לוודא שהתפר של הצלקת בסדר, לא פרום. הוא לא באמת ייקח ממנה את הבובה.
אביה צחק בהקלה מכך שלא ייאלץ לשלם. "זה מעט מוזר, אבל זה בסך הכול בובה, לא? ולהצעה כזאת טובה קשה לסרב."
יצרן הבובות רק חייך בביישנות.
באותו הלילה, כשטליה נרדמה במיטה עם חוברת החשבון של כיתה ו' על פניה, ועיפרון מנקר לה את הלחי, היא גילתה מה היא באמת קיבלה.
זה התחיל כששמעה קול בחשיכה.
היי, תודה רבה שקנית אותי, הקול צץ לפתע. כבר שנים שרציתי לצאת מהחנות.
זה היה קול דק ושברירי. קול שנשמע כמו גולה סדוקה. אבל באופן מוזר, טליה חשבה, גולה סדוקה שהיא שיחקה איתה שנים והכירה כל סדק וסדק בה. מאיפה היא מזהה את הקול הזה?
היא שיפשפה את עיניה בעייפות והרימה את ראשה למקור הקול, מתיישבת על המיטה ומסירה מעליה את השמיכה. החוברת והעיפרון נפלו לריצפה בקול חבטה דק. לרגע, לא שמעה דבר מלבד הווילון המתעופף מאחוריה. היא סקרה את החדר במבט מצומצמם: דלתות הארונות היו סגורות, על שולחן הכתיבה נחו רק עפרונות צבעוניים וקלמר עם ציור של מערכת השמש עליו, ועל רצפת הפרקט הבהיר הדבר המוזר ביותר שהלך היה עכביש קטן שטיפס על הקיר ונעלם מאחורי הארון. החדר היה ריק.
"את מדמיינת, טליה." אמרה לעצמה. "מה ציפית לראות? מפלצת?" היא נחרה בבוז מהמחשבה הילדותית של עצמה, מסתדרת שוב מתחת לשמיכה, אבל היא עצרה באמצע הדרך, השמיכה רועדת כמו רוח רפאים באחזיתה החלשה.
מולה, על המיטה, עמדה בובת הארמדיל שקנתה. הזנב שלה זז בכבדות מצד לצד, כמו כלב שמרסן את התלהבותו, ממצמצת אליה בעיני פלסטיק נוצצות. היה עליה לפחד, לצרוח, לברוח מהחדר ישר מתחת לשמיכה של אבא שלה. אבל היא… לא פחדה. להיפך. כמו בחנות עצמה, היא חשה שמשהו מושך אותה אל הבובה הזאת, שהייתה אנושית כל כך עם הצלקת המכוערת בבטן, הצלקת שדומה לשלה.
"אתה… כלומר, את חיה?" טליה שאלה, מבולבלת. נראה לה שהמוכר אמר שזו נקבה.
לא, זה… מסובך. אני מתה. רק הנשמה שלי בתוך הבובה. אני לא יודעת בדיוק איך זה עובד, ולמה אני חיה. אבל אני מתרגשת, מעולם לא עזבתי את החנות מאז שמתתי.
טליה בחנה את הבובה בעיניים של שרלוק הולמס, נושכת את פנים הלשון שלה כדי לשחרר כאב ארוך של טליה-את-לא-חולמת.
היא הביטה בשעון הקיר המתקתק בצורת הפרפר. השעון הראה 1:35. היא שוב נזכרה באלירן שובר את חוקי הפיזיקה ודוחף חמישה קרמבו לפה. היו לה כל כך הרבה שאלות, אבל פיה נותר פעור, גרונה סמיך וכבד.
הארמדיל כנראה הבחינה בבלבול של טליה, כי היא הסבירה מעצמה, אני מגיעה מעולם המתים. אבל מאז שתפרו לי את הנשמה לבובה, אני יכולה להתנתק משם לפעמים, לרוב בשעות הלילה, אם נחתי מספיק. לרוב יום שלם מספיק כדי להטעין את עצמי לחלוטין. אענה לך על כל השאלות שתשאלי, כמובן.
"יש כזה דבר עולם המתים?" טליה שאלה והלב שלה פעם בחוזקה.
הפרווה הצבעונית של הארמדיל נצצה באור הצהוב של מנורת הלילה, והצל שלה נמתח על המיטה.
כן, יש כזה דבר.
עולם המתים? עד לפני כמה רגעים, טליה הייתה אומרת שזה שטות גמורה. נשמה, חיים אחרי המוות הכול שטות גמורה. אבל לפתע, היא ראתה שוב את הניצוץ המסתורי שבעיניים של יצרן הבובות, כמו מנעול נוצץ בשמש של תיבת אוצר.
הבובות האלה מאוד יקרות במובן הלא מילולי של המילה, את תביני כשתקבלי אותה.
לפתע, טליה ידעה מה עליה לשאול.
"אז את ראית את אמא שלי אולי? בעולם המתים? קראו לה מרינה, היו לה משקפיים מיוחדות ממש, שרק לה היו. עם ירוק בחלק העליון של המסגרת, והיה לה רווח בין השניים… היא חייכה המון, אז בטח שמת לב לזה אם -"
לי קוראים מרינה. האמרדיל אמרה בקול חלש, מחככת את ידיה מלאות הציפורניים בחוסר נעימות, הזנב שלה צונח לפתע.
טליה התיישבה באיטיות על המיטה ובהתה בארמדיל שקראו לו מרינה שהגיע מארץ המתים שבו אמא שלה הייתה. ידייה רעדו.
לא, אין סיכוי….
לא רציתי להלחיץ אותך, קודם לכן, הארמדיל מילמלה. אבל אני…
"אין סיכוי שאת…"
אני יודעת למשל שיש לך נקודת חן בישבן, ושהשם השני שלך הוא חביבה, על שם סבתך שנפטרה ושאת היית בת חמש וחודש כשנפטרתי…
טליה עצמה את עיניה. צמרמורת טיפסה במעלה עמוד השדרה שלה. רק אמא שלה יכלה לדעת מידע כזה! אבל למה עכשיו? תהתה. למה לא לפני שנים?
הלב שלה התכווץ כשחשבה על כל השנים שחלפו מאז שהן נפרדו. בגיל חמש אבא רק אמר לה שאמא הלכה רחוק רחוק. היא לא ידעה עד כמה. וכעת, היא שבה אליה. טליה נשכה את שפתיה והחליטה שהלילה הזה היא מאמינה בזה. מחר בבוקר כנראה תבין שחלמה, אבל הלילה, זאת אמא שלה.
הארמדיל התיישבה לצידה על המיטה ונתנה לה יד, הציפורניים הרכים של הבובה דיגדגו את טליה.
לאחר ששתיהן שתקו כמה דקות, טליה שאלה, "לכמה זמן את הגעת?" אבל הארמדיל שמולה כבר הצטופפה בתוך השמיכה שלה, כאילו נגמרה לה הסוללה, בצמוד לכתפה ונרדמה.
טליה הציצה אל הבליטה בתוך השמיכה שלה, היכן שנחה הבובה הפרוותית בצורת כדור משוריין. היא דמיינה לעצמה שזה מסע קשה להגיע כל יום מעולם המתים ובחזרה. היא העבירה ליטוף על הפרווה הרכה של אמא שלה, ונרדמה כשחיוך על פניה, ללא כל מחשבות. אמא שלה. היא לא רצתה לחשוב מעבר לזה.
למחרת בבוקר, טליה התעוררה במחשבה שחלמה. אמא שלה לא הגיעה, לא היתה בובה מדברת. אבל מהר מאוד היא מצאה בקצה המיטה, בסמוך לכפות רגליה מתחת לשמיכה, את הארמדיל שזזה כמו קוצים של קיפוד בשנתה. אמא שלה באמת שבה אליה.
אז אולי באמת יש קסם בעולם, חשבה. אולי התקרית עם הקרמבו לא הייתה תקרית, אלא רק חלק מההיגיון של חוסר ההיגיון של הקסם. אני אצטרך לחשוב על כך.
טליה כל היום חשבה על הבובה, ושלא כהרגלה, היא לא הפסיקה לדבר עליה. בדרך חזרה מבית הספר, היא סיפרה לאביה כל מה שקראה במחשב בספרייה באותו היום בנוגע לארמדילאים, כמובן חוסכת ממנו את כל הסיפור ההזוי על הבובה המדברת. זה היה הסוד שלה ושל אמא שלה.
היא סיפרה לו על השיריון של הארמדיל המצטנף הדרומי שעשוי מקרטין, שזה אותו חומר שממנו עשויות ציפורניים של בני אדם. ועל כך שארמדיל ארוך־האף הדרומי חי בארגנטינה, בברזיל, בפרגוואי ובאורוגוואי. מדינות שהיו לה מסתוריות ממש כמו עולם המתים שכעת אמא שלה נמצאת בו.
וכשלא פיטפטה עם אביה על החיה המשונה, טליה הסתגרה בחדרה. המחשבות שלה היו בקרוסלה אינסופית, ובקרוב נדמה שמוחה יעלה באש מרוב מהירות.
האם היא אוכלת צהריים? אולי היא בהפסקת שירותים? ישנה שנ"צ? קוראת ספר? האם בכלל יש ספרים בעולם המתים? עוד שאלה ועוד שאלה, כמו בצק עלים שיצרה משכבות של שאלות. היו לה בסך הכול שבעים ושלוש שרשמה בפנקס. בעצם, זה, ועוד שתיים שהיא תעבוד על הניסוח שלהן. בכל זאת, היא לא רוצה לבזבז זמן יקר עם אמא שלה על הסברים.
"חישבתי את זה," טליה אמרה באותו הערב, כשאמא שלה שבה אליה מעולם המתים. "ואם אנחנו כל יום נבלה שלוש שעות ביחד, תוך שנתיים נצליח לכסות לפחות ארבע שנים מהחיים שלי."
הארמדיל חייכה חיוך מנומס וחיככה את אפה בלחייה של הילדה שחיבקה אותה.
כל רגע איתך הוא כמו נצח שלם, אמרה הארמדיל בכנות וגרמה לטליה להסמיק.
שתיהן שתקו, וטליה הרגישה צורך לשאול את אמא שלה הכול. הכול. למה היא הגיעה לכאן פתאום? איך זה הגיוני שהיא חיה בתוך בובה? האם גם אני אחזור לכאן אחרי שאמות בתור בובה?
אבל לפתע, ההכול של השאלות סטה לנתיב אחר שהפחיד אותה: מה אם זה חלום? מה אם אגלה שדבר מזה לא קורה באמת? שאמא לא באמת כאן?
"ספרי לי קצת על עצמך, אמא, " היא אמרה לבסוף. את השאלות היא תשאל ביום אחר, החליטה. "אני רוצה להכיר אותך. אני רוצה שנהיה חברות טובות ואדע עלייך הכול."
מה את רוצה לדעת?
"את אוהבת את הארי פוטר? ג'ינג'? אני מתה על ג'ינג'י. קראתי את כל הסדרה."
הארמדיל צחקה. כן, אני אוהבת. אני קניתי לך את הספרים. ידעתי שתאהבי אותם.
"זה הדבר האהוב עליי בעולם." טלייה חייכה והרגישה להבות קטנות ונעימות רוקדות בחזה שלה ונסחפות לעבר כל גופה. "איזו מוזיקה את אוהבת?"
כל שיר ישראלי שנכתב מקום המדינה ועד לשנות התשעים. אבל האהבה הגדולה שלי היא לאריק איינשטיין. את מכירה את השיר פראג?
טליה הנידה בראשה, ואמא שלה הסבירה לה . השיר מדבר על עיר בשם פראג שנמצאת היום במדינה בשם צ'כיה. בשנת 1972 פלשה אליה מעצמה בשם צ'כוסלובקיה. טליה הרגישה את ליבה יוצא מהחזה עבור אותם 70,000 תושבים שברחו מהעיר ללא כלום, אבודים. היא התחילה לבכות, כי העולם היה מקום רע, אבל אז אמא התחילה לשיר:
לַיְלָה כֹּה רַד
עֶרֶב יָרַד
נוּמִי נָא, יַלְדָּתִי
רֹאשֵׁךְ עַל הַכַּר,
קָטָן וְיָקָר,
הַקְשִׁיבִי נָא לְאַגָּדָתִי:
מֶלֶךְ פַּעַם חַי
עִם שַׂר צְבָאוֹ
עִם זוֹ הַמַּלְכָּה
חָיוּ בְּלִי רִיב
בִּשְׂדֵרוֹת הָאָבִיב
דָּבָר זֶה יָדוּעַ לַכֹּל.
הַמֶּלֶךְ אָהַב
אָהַב גַּם הַשַּׂר
אֶת זוֹ הַמַּלְכָּה,
וְהִיא גַּם אוֹתָם
בְּלִבָּהּ הַחַם
שָׁזְרָה בְּחוּטֵי אַהֲבָתָם.
אַךְ פַּעַם קָרָה
מִקְרֶה עָצוּב
עַל זוֹ הַמַּלְכָּה:
כֶּלֶב, חָתוּל
הַמֶּלֶךְ אָכוּל
נֶאֶכְלוּ גַּם הַשַּׂר וְהַמַּלְכָּה.
אַךְ אַל נָא תִּבְכִּי,
יַלְדָּה שֶׁלִּי,
עַל זוֹ הַמַּלְכָּה:
הַמֶּלֶךְ סֻכָּר
הַשַּׂר מִתָּמָר
מִקְּרֵם גַּם הָיְתָה הַמַּלְכָּה.
לפני שטליה נרדמה, היא קלטה, מתוך המנגינה האיטית והכבדה, קול נסתר. קול שרק היא שמעה. הקול אמר לה: יהיה בסדר, טליה. את יכולה להירדם.
* * *
בלילה השני שלהן ביחד אימא אמרה לה, טליה אני אצטרך ללכת בשלב מסוים, את יודעת את זה. זה לא באשמתך, אסור שתחשבי ככה. זה פשוט המצב, ככה החיים עובדים, הם מתפתחים. החיים ממשיכים ללא המתים.
טליה רק תקעה את אצבעותיה באוזנייה. לא היה כזה דבר עולם ללא אמא שלה.
אמא שלה המשיכה לשיר לה את שיר הערש העצוב.
* * *
"אמא, למה אבא… ככה?" טליה שאלה לילה אחד, חודשיים אחרי שנפגשו. היא לא ידעה למה זה לקח כל כך הרבה זמן, לשאול על אבא שלה. האם פחדה? אולי סתם רצתה את אמא לעצמה?
למה הכוונה שלך, ככה? אמא שאלה.
טליה סיפרה לה על אביה שבתור עורך דין היה משוחרר וזורם ממש כמו העניבה המהודקת שלבש.
"הוא תמיד מנסה לשנות את עצמו בכוח למעני," טליה אמרה. "כאילו הוא מנסה בכוח ליצור אצלו פיצול אישיות: יום אחד הוא את – רך ועדין ומתחשב. ויום אחר, הוא העורך דין העסוק שאין לו זמן אפילו לקרוא לי סיפור בלילה." הקול שלה היה חלש, בקושי נשמע אפילו באוזניה.
אמא של טליה שתקה לרגע, וטליה הרגישה שהווידוי הזה ניצב ביניהן כמו חומת בטון עד שאימה דיברה שוב. מזל שהמילים של אמא שלה היו חזקות מספיק לשבור כל חומה.
המוות עושה דברים משונים לאנשים. אומרים שצומחים, מתפתחים מהמוות, אבל עד שזה לא קורה אתה לא יודע כמה זה קשה, לצאת מזה.
הארמדיל שתקה לרגע. טליה לא זזה.
אביך אוהב אותך מאוד, כשהיית קטנה את תמיד רצית להיות בידיים שלו, את יודעת? כי הוא תמיד היה יציב ובטוח, והידיים שלו חמות ומנחמות. הרגשת אצלו בבית. שלי תמיד היו קרות, אפילו באמצע אוגוסט. לא יודעת למה. לא כעסתי על זה, הוא אבא טוב אחרי הכול. זה היה הגיוני.
טליה חייכה, ומחצה כרית בין זרועותיה. הרוח נשפכה מהחלון הפתוח כמו מפל של קור נעים, וקריאה של תן הידהדה באוויר. מנורת הלילה הצהובה הקיפה אותן בבועה בצבע של דבש זהוב חמים.
"מה עוד אהבתי כשהייתי קטנה, אמא? עשיתי הרבה צרות?"
הארמדיל זקפה את זנבה, בתנוחה המקבילה להרמות גבות אצל בני אדם.
צרות? את? אם כבר אני עשיתי לך צרות, כמו…
אימה דיגדגה אותה בזנבה כדי להדגים, וטליה התפקעה מצחוק, מתכווצת במיטה ממש כמו הארמדיל, כמו אמא שלה.
אבל אחרי שהצחוק דעך, טליה גילתה שהתיישבה על המתג של מנורת הלילה, והן נותרו בחושך. טליה הביטה באימה ועיניה רעדו לפתע. היא הרגישה כאילו היו בל"ג בעומר והיא צלתה עם אימה מרשמלו סביב המדורה, ואז מישהו שפך מים על האש, ואמא שלה נעלמה והיא נשארה לבד עם העשן הסמיך והאפר הרותח. לבד.
"מחרתיים אני בת שתיים עשרה," טליה מילמלה, מסובבת לפתע את גבה לארמדיל, הכרית עדיין מעוכה בזרועותיה.
מחרתיים היא הבטיחה להחזיר את הבובה.
אני יודעת, אימה השיבה. את גדולה כל כך שזה לא ייאמן.
טליה שתקה.
תשכבי לישון מתוקה, אמא לחשה כמו שיר ערש, כאילו קראה את הפחדים שלה. מחר זה מחר ומה שיהיה הוא מה שאמור להיות. בדיוק עוד חודש הבת־מצווה. יגיעו כל החברים, ותהיה עוגה ואולם. את תהני כל כך…
"את תהיי שם אמא." זו לא הייתה שאלה.
ששש, תירדמי. תירדמי. אני אוהבת אותך….
* * *
למחרת, בסיום יום הלימודים, טליה ביקשה מאביה שיוריד אותה בחנות הצעצועים. למרות שפחדה מהבובות, ומרחוב חלם שהיה שקט כמו קבר, היא אמרה לעצמה שהיא תדמיין שכל הבובות בתחתונים ותחלוף על פניהן בקלות ותגיע ליצרן הבובות ישר ותציג לו את הרעיון שלה. זה לא היה הרעיון הכי טוב, היא ידעה את זה, היא לא שרלוק הולמס, אבל איזו אפשרות אחרת הייתה לה? רק המחשבה על אמא שלה שתלך שוב….
היא טרקה את דלת המכונית מאחוריה, אמרה לאביה שתחזור תוך כמה דקות, ונכנסה לחנות. היא צעדה אל הדלפק, הלב שלה קפוא מהבובות, מההרגשה שצופים בה, וראתה את האיש הזקן כמו בפעם הקודמת: פנים מקומטות כמו מנגו ישן, זקן גבשושי ונפוח כמו הירח, וחולצת מיקי מאוס שחורה. הוא חתך כעת בטן של בובת פנדה במספריים בשרניות.
לפתע מערבולת כבדה וסמיכה, נוצרה בבטנה והתפשטה במהירות בכל גופה.
"למה אתה עושה את זה?" שאלה. "חותך ככה את הבובות? זה אכזרי ממש. הבובות האלה לא באמת מתות. "
האיש הזקן לא הרים אליה את מבטו, והמשיך ללא כל הפתעה במלאכת התפירה, כאילו רק שמע את דלת החנות נפתחת.
"את כבר אמורה לדעת עד עכשיו מה אני עושה."
טליה שתקה. האיש הזקן לא ציפה שתדבר, כי הוא המשיך, ללא המתנה. "אני תופר להן את הנשמה כמובן. נשמה שמשוטטת ללא גוף אולי מתקבלת בשמחה בעולם המתים, אך אינה עוברת סלקציה בעולם שלנו. את אמא שלך תפרתי בדיוק באותה הצורה."
טליה הרגישה את הדם שלה נעצר בתוכה בבת אחת. כאילו הכניסו אותה להקפאה והוציאו בכוכב לכת אחר.
"רגע אתה… ידעת שזאת אמא שלי?"
"כמובן, אני נתתי לך את הבובה, לא?"
"כן, אבל…" למה היא ניסתה למצוא היגיון? זה היה מגוחך. "יודע מה, זה לא משנה. אתה נתת לי את הבובה, אז אתה תדע מה צריך לעשות."
כעת הזקן הפסיק את פעולת התפירה, המחט נתקעה באוויר כאילו חדרה לבד עבה בלתי נראה, והוא הביט בטליה בעניין.
טליה לקחה נשימה עמוקה. "אני צריכה להפסיק לגדול. להישאר ילדה לנצח. שאמא תישאר איתי לנצח."
הוא הינהן באיטיות, זקנו בקושי זז. "אז את רוצה את מה שרבים ביקשו בעבר. לא לגדול. כמו בסרט הזה…"
"פיטר פן, אני יודעת. אבל זה לא זה. פשוט אני לא יכולה לגדול, אני… " טליה הרגישה את הדמעות נערמות בגרונה. היא חיכתה כמה רגעים כדי להירגע לפני שאמרה, "אני לא רוצה לאבד את אמא שלי, לשכוח אותה."
הזקן הינהנן והשפיל מבט, כאילו לא היה דבר מובן מזה בעולם. כאילו היה עושה אותו הדבר בעצמו אילו ניתנה לו האפשרות. טליה הבחינה בידיו הרועדות ונשכה את פנים החיך שלה. האיש היה זקן, אבל הנשמה שלו הייתה של ילד. הוא הבין אותה.
"אז את רוצה את העזרה שלי." הוא סיים בטון שדילג בין שאלה להירהור, מלטף את המחט החדה באצבע מצומקת כמו עלה יבש.
טליה הינהנה במרץ, בטנה מרגישה כאילו בלעה בטון. הזקן שיפשף את עיניו בעייפות, והוביל אותם לדלת מאחורי הדלפק, שם יצרן הבובות הראה לטליה דלת נוספת, קטנה יותר.
בעצם, לא. זה היה… חור, טליה קלטה. חור כמו במערה. האם מכאן הגיעו המתים? תהתה.
היא התרוממה על קצות האצבעות כדי להציץ אל המערה שהסתתרה מאחורי הגומחה בקיר. סיבים של ערפל שחור התערבלו בפנים כמו מרק סמיך של דלק, נצמדים לדפנות הנוקשות של המערה כאילו ניסו לנשוך אותם.
"זה הפתח לעולם המתים," הזקן אמר, הקול שלו צנח לאדמה בכבדות של ברד. "בכל יום, בשעה שמונה בערב, אני נכנס דרך הפתח הזה ואוסף נשמות תועות שרוצות לקבל הזדמנות לחזור לעולם הזה, לסגור מעגל עם יקיריהן. זו מלאכה לא פשוטה, אבל גיליתי שנשמה מתה יכולה להסתפק בהרבה פחות מגוף אנושי. בובה קטנה ופרוותית מספיקה. אני רק תופר את הנשמה לתוכן."
"למה הן מגיעות דווקא לכאן?" טליה שאלה, מדמיינת לעצמה צוות של פועלים מנסה לתקן אינסוף פעמים את החור הקסום, אבל השער צץ ומופיע שוב, באותו המקום, ללא כל התחשבות בניסיון להרוס אותו, בעקשנות של ילד שלא מוכן לקבל לא. הסיבים נושכים ונוהמים כמו חיה שמרגישה בסכנה.
יצרן הבובות משך בכתפיו. "אני לא יודע, אבל ככה זה. המקום הזה, החנות הזו, היא פתח בין העולם שלנו לעולם המתים. אולי יש מקומות נוספים בעולם, דרכים נוספות להחיות את הנשמות העתיקות, אבל גם אם כן, הם לא מוכרים לי."
"אני רוצה להיכנס לעולם המתים. אני אשכנע אותם להשאיר את אמא שלי אצלי. זו תהיה עסקה הוגנת: שנים בתמורה לשנים. אני אשאר בת אחת עשרה ואמא שלי תישאר כאן בעולם הזה, איתי. לנצח."
הזקן הביט בה במבט רציני, ואז הינהן בקושי, כאילו הניחו לו שק תפוחי אדמה בוער על הראש אבל קשרו את ידיו כך שאין לו מה לעשות בעניין, על אף הכאב הנורא.
"אני לא יכול לעצור אותך."
"ומה תרצה בתמורה?" טליה שאלה.
"תמורה? עבורי?" האיש הזקן אמר בקול עצוב. "אם את בוחרת לא להחזיר את הבובה בגיל שתיים עשרה, את תצטרכי לוותר על השנים, על ההתפתחות שלך. את תהיי מבוגרת שכלואה בגוף של ילדה. לנצח. אני לא יכול לקחת ממך יותר מזה. "
* * *
בבוקר למחרת, טליה לא מצאה את אמא שלה על המיטה, במקומה הרגיל. היא הרגישה כאילו מישהו משחק עם המוח שלה בחידות היגיון שלא הייתה להן אף תשובה או הסבר.
"אמא?" היא קראה. "אמא? איפה את?"
היא ניערה את השמיכה חמש פעמים, הפכה את הכרית פעמיים, פתחה את כל המגירות בארון ובמדפים שלוש פעמים, ולמרות זאת, הילדה שההיגיון הלך איתה יד ביד לכל מקום, לא יכלה להאמין למה שראו עיניה.
אמא שלה משחקת איתה, חשבה.
כן. מחבואים. בקרוב היא תצוץ ותאמר לי שצחקה.
אבל כשהארמדיל לא צצה אחרי כמה רגעים, טליה הרגישה את ליבה מתבקע, כמו עץ, לחתיכות ונשרף, ומחשבה נוספת בערה במוחה. האם היא –
"לא, זה לא יכול להיות…" היא לחשה לעצמה ותפסה את שיערות ראשה, לפני שהמחשבה קיבלה צורה. היא חיפשה וצרחה את השם של אמא שלה בכל מקום, עד שאביה התפרץ לחדר בעיניים אדומות משינה, חלוק השינה שלו פתוח ושיערו פרוע. כשקלט את בתו על הרצפה, מכה באגרופיה בשטיח ובוכה, הוא כרע לידה, תפס אותה בשתי זרועות חזקות ואימץ אותה אליו.
אמא, אמא, אמא… המילה התנגנה בראשה במעגלים, כמו תיבת נגינה שנתקעה על תו בודד, שיר ערש קטוע, ילדה שלא תירדם. אמא…
היא הבינה שחזרה על זה בקול, כי אביה מילמל לתוך אוזנה, "אמא לא הלכה, היא כאן איתנו, תמיד… אל תדאגי, אני כאן, אמא כאן, יהיה בסדר. הכול יהיה בסדר, מתוקה…"
טליה ניסתה להתנגד ולהשתחרר מהחיבוק, אבל הידיים של עורך הדין, כמו שאמא שלה הזכירה לה, היו פחות שבריריות מאיך שנראו ואחיזתן התהדקה כנגדה, עד שלא הייתה לטליה ברירה, אלא לוותר. הגוף שלה התרוקן באחת, וכל הבכי נפרץ מתוכה, כמו צינור ביוב דולף. היא פלטה את כל מה שקרה לאביה: הארמדיל שקנו בחנות הצעצועים ברחוב חלם, ושהיה למעשה אמא; החודשיים שדיברו כל לילה ביחד. היא אמרה לו שאמא הלכה מבלי לומר שלום.
"את פשוט מודאגת מהבת מצווה המתקרבת." אביה החליט אחרי הנאום, וליטף את לחייה. "זה אירוע גדול ואת כבר תהיי בוגרת, נערה כמעט, זה מובן שאת חוששת, מתוקה שלי."
"אמא אהבה להקשיב לשירים ישנים." טליה התעקשה. היא לא הייתה שקרנית, למה אבא לא מאמין לה? "ואת אריק איינשטיין. היא אהבה במיוחד את השיר 'פראג'." היא סיפרה לו במילים המדויקות של אמא על השיר.
אביה שיפשף בעיניו הנפוחות, וטליה צפתה בהבעתו מתחלפת מדאגה ל: מה לעזאזל קרה כאן?
לאחר רגע של דממה, הוא תפס את בתו בזרועותיו, ולחש, "אני יודע שלא סיפרתי לך על אמא שלך כמעט אף פעם. זה פשוט כואב מדי לפעמים. זה כמו לתת תוקף למוות שלה, לסרטן הארור… כלומר זה קשה להגיד ש… החיים… ממשיכים בלעדיה." עיניו ריחפו אל החלון, ואולי לזמן אחר, חשבה טליה. "אבל זה נכון, החיים כן ממשיכים. אנחנו חייבים להמשיך לחיות, טליה. את כבר בוגרת, ואני לא יכול לשמור אותך בתוך נייר בועות לנצח כאילו את איזו בובת חרסינה שבירה. את מתפתחת וגדלה מהר כל כך… זה הזוי. מחר מתוקה, אחרי הבת מצווה, נשב יחדיו ונדבר על הכול. נשתחרר מהעבר. "
טליה שתקה ורק הינהנה בשקט. נשתחרר מהעבר.
כשאביה יצא מהחדר, היא פנתה לחלון כדי לנשום אוויר, מרוקנת מדמעות, ליבה סחוט כהוגן. שם, מעטפה ורודה עם פרחים נחה וחיכתה לה. היא בהתה במכתב. השם שלה היה כתוב עליו בכתב מסולסל כמו גבעול של פרח.
טליה, אני אוהבת אותך כל כך.
בבקשה תסלחי לי על מה שאגיד כעת.
זה אולי נשמע נורא, להגיד שעזבתי אותך בשבילך, אבל זה נכון. עכשיו את לא רואה את זה, כמובן, וזה בסדר, מותר לך לכעוס עליי. ככה זה ילדים והורים. אבל אני בכל זאת רוצה להסביר (כמה שניתן כמובן) את מהלך העניינים.
עוד לפני שפגשת אותי, יצרן הבובות ואני דיברנו. לאחר שתפר לי את הנשמה, הוא אמר לי : 'אם את רוצה להיפגש עם הבת שלך, יש סכנות. הילדה תרצה שתישארי, היא לא תהיה מוכנה לתת לך לחזור חזרה.'
וידעתי בלבי שיש סיכוי כזה, אבל זו הייתה מעין ידיעה מרוחקת. כמו המוות עבור אנשים חיים. כי האם אתה באמת יכול לדעת משהו מבלי לחוות אותו על בשרך?
אבל למזלי, יצרן הבובות נתקל בעשרות מקרים כאלה. ילדים שהתחננו להיכנס לעולם המתים, שביקשו, דרשו, איימו. ילדים כמוך טליה, שגדלו במחסור, בתוך החור של המוות, שלא הצליחו לגדול מחוצה לו. אז סמכתי עליו ונתתי ליצרן הבובות להפגיש ביננו, בידיעה, שמתישהו אצטרך לחזור. שמתישהו תגדלי מספיק כדי שאדע שאת חזקה מספיק להתמודד עם העזיבה שלי.
אני יודעת, אני יודעת שלא התחלתי אפילו לענות לך על קמצוץ מהשאלות שרצות במוחך כעת. גם אם הייתי מנסה לענות עליהן אני לא חושבת שהייתי מצליחה. ואני כעת מבינה שהתשובות שלי לעולם לא יהיו התשובות שלך.
רצית לראות אותך צומחת, מתפתחת. רציתי להכיר אותך יותר. ואלוהים, אני לא מתחרטת על אף דקה שבילינו ביחד בתקופה הזאת. תזכרי, התפתחות הוא תהליך של שינוי שקורה לאורך זמן, טליה, ואת גדלה להיות נערה הרבה יותר מוצלחת משיכולתי לדמיין. הרבה יותר מוצלחת ממני או מאביך.
אוהבת אותך יותר מכול,
מרינה, אמא שלך.
נ.ב תסתכלי מאחורי הדף, יש לי שם הפתעה קטנה עבורך.
טליה ניגבה את דמעותיה בחולצת בית הספר, ובידיים רועדות הפכה את הדף. עיגול מתכתי נצמד לדף השברירי בנייר דבק ונצץ לעברה באור השמש שנשקף מהחלון. טליה הוציאה את נייר הדבק והחזיקה בידה את השנקל המבריק. היא אימצה אותו לחזה – השנקל הקטן היה יקר יותר מתיבת אוצר מלאה בזהב עבורה – ואז הניחה את המכתב במגירה הראשונה בשולחן הכתיבה, בקופסה שבה שמרה את כל הזכרונות שלה; מדלייה על חידון כיתתי שזכתה בו בשיעור מדעים על אבות המזון; עטיפה של קרמבו וניל, שהכניסה לשם מאז שפגשה את אמא כדי שתזכור שלפעמים פשוט אין היגיון בחיים האלה. וכעת היא הכניסה את השנקל לקופסה. טליה ליטפה את הקופסה באיטיות, ידה חולפת על רקע העטיפה הכחולה ועל המדבקות הכסופות של הכוכבים. עכשיו בתיבת הזכרונות שלה היה השנקל שאמא שלה נתנה לה. התיבה נראתה לה מסתורית לפתע, עצומה כמו הגלקסיה, והשנקל היה קטן כל כך. היא הבינה איך השנקל הזה מרגיש. היא קיוותה שהוא לא יילך לאיבוד.
טליה חגגה את בת המצווה שלה חודש בדיוק אחרי שאמא עזבה, אחרי יום הולדתה השתיים עשרה. כשהיא רקדה עם אביה לצלילי השיר "קחי לך" של ריטה ומשי קליינשטיין – אביה לא התנגד כשבחרה את השיר – וכל החברים שלה מחאו כפיים, היא התחילה לדמוע ולהרגיש מסוחררת. באותו הרגע, המחשבות שלה ריחפו אל השנקל שמחכה לה בקופסת הזכרונות. בלילה, חשבה טליה, היא תפתח את הקופסה, ותוציא את השנקל ותקרב לאור הירח, והיא שוב תהיה עם אמא שלה. קמצוץ מהנשמה שלה נותר בו, בשנקל. טליה ידעה את זה כמו שידעה שאבא שלה לצידה כרגע, מחבק אותה בזרועות מזיעות מהתרגשות. כמו שידעה שהיא בת שתיים עשרה. כמו שידעה שאמא הגיעה כל הדרך מעולם המתים בשבילה. כמו שידעה ש –
אני אוהבת אותך. הארמדיל לחשה לה. טליה חייכה, מרגישה קלה כמו בלון פורח מלא באוויר חם, מרחף בחופשיות, משוחרר.
היא הבינה פתאום. היא תגדל, ותתפתח ותצמח.
"הלוואי," אמרה לאביה, מחייכת חיוך עצום. "הלוואי שיכולנו להמשיך לרקוד לנצח."
השיר "לילה כבר רד" המופיע בסיפור הוא ששיר ערש פולני שנכתב על ידי המשוררת הפולניה יאנינה פוראינסקה בשנת 1993