אני מתפרצת למטבח. פלא מרים אלי מבט עייף מקערת הקורנפלקס שהוא אוכל בעמידה.
"יונה," הוא מניד בראשו בתנועה רכה ומחייך.
ניצוץ נדלק באפור הכהה של עיניו, ומבהיר את הצללים המסגילים תחתיהן. שוב הוא לא ישן.
"לא שמעת את הפעמון?" אני שואלת במקום לשאול מה שלומו.
"לא." הוא מניח את הקערה – אני חוטפת אותה ודוחפת לפי כפית של קורנפלקס לח מדי – ופונה אל הדלת. "אלך לפתוח."
"תגיד למי שלא נמצא שם לעוף," אני יורקת בין רסיסי חלב וקורנפלקס. "שבע בבוקר."
פלא צוחק ומבטיח לא לעשות כך. אני שומעת את צעדיו מדדים לאורך מסדרון הכניסה, לרקע עוד צלצול עצבני של הפעמון. והוא צועק: "רק שנייה, בבקשה, מיד אפתח."
רעש הפעמון מפסיק מתחלף בצליל החריקה של הצירים ובמלמול חרישי שאוזניי לא מצליחות לפרק למילים. כנראה 'שלום, מה שלומך?'. כמעט בטוח לא – 'מה אתה עושה פה, לעזאזל?'
" – מכאן," הקול של פלא חוזר לטווח הברור כשדמותו ודמות נוספת, נמוכה כמעט בראש, מופיעות על מפתן המטבח. הבדלי האור בין המסדרון החשוך למטבח המואר מעוורים את הפרטים של פניהם לירחים חסרי תווים התלויים בקצה גבעולי צוואר.
אני מצמצמת את עיניי ומכריחה אותן להסתגל מהר. לא שפניו של האורח שלנו זכירים יותר כשהם מתבהרים. לסת מעוגלת, סנטר רועד ומכונס לכיוון החזה ועיניים כדוריות וחיוורות. הוא ממצמץ בריסיו חסרי הצבע ומיטיב את חפתי החולצה האפורה שלו. בצד שמאל של חזהו מוצמד תו שם כסוף –
"יונה, הפקיד ס." פלא מציג. "וזאת אחותי, יונה איוב."
הפקיד מהנהן בתנועה קפיצית. "נעים להכיר," הקול שלו לוחש. "אל תתני לי להפריע לך לארוחת הבוקר. אני כאן רק כשליח. יש בידי מכתב עבור…" הוא מאט ושולף מתיקו מכתב במעטפה לבנה עם ציור פשוט של חרמש שחור כבול. הוא הופך אותו ומטעים: "פלא איוב."
אני קופאת ורותחת בו זמנית. האחיזה שלי בקערה מתרופפת, והריסוק של החרסינה ונתז החלב שמרטיב את גרביי מנערים אותי חזרה לחיים. צעד קדימה, חזה מתוח וידיים מאוגרפות סמוך למותניי: "תסתלק!" אני מצווה.
הפקיד נאנח וצובט את גשר אפו. עיניו מעפעפות ומבטו לא פוגש במבטי. "גברתי – "
"לא!" אני לא מחכה להמשך.
אני דוחקת אותו בגופי החוצה למסדרון, ואז לכל אורכו והחוצה מהדלת. הוא גבוה ממני, אבל צר וגמלוני – ובכל צעד שלי קדימה, הוא בורח לאחור. לא מפתיע. הפקידים שלה פחדנים. אני נוהמת וקורעת את הדלת לרווחה. הוא חומק החוצה ומניד בראשו.
"זה לא היה דרוש."
"תסתלק."
"יונה…" פלא מניח יד מרסנת על כתפי, ומושיט את השנייה לפקיד. הוא מעביר לו את המכתב ונשאר לעמוד, לסדר לרגע את החפתים. מילים מרצדות כמו גיצים מאחורי שיניי ואני רוצה לנשוף אותן החוצה כמו דרקון. פלא לוחץ על כתפיי. כולנו שותקים.
אני שונאת את הפקידים שלה. הם צצו כמו זבובים על ערמת חרא מיד אחרי שהיא הכריזה על ההתפתחות שלה. נושאי הבשורה. מלאכי המוות. אני קוראת להם מלשינים. מי רוצה בכלל לדעת מתי תמות חוץ מאנשי הביטוח?
"אני משתתף בצערכם," הפקיד שובר את השתיקה.
הפנים שלי מאדימים והחום צורב את העור שלי מבפנים. היד של פלא מתהדקת לסף הכאב.
"תודה," הוא אומר במקום כל מה שאני רוצה לקלל.
"אשאיר אתכם להתארגן." הפקיד מהנהן, מהנהן, וסב על עקביו. השטיח העבה מחפה על צעדיו המתרחקים.
פלא ואני נשארים בדממה מול הדלת הפתוחה. אני מתנשפת, החזה שלי עולה ויורד במהירות והקיר מולי צריך להתעקם ולהעלות עשן מעוצמת המבט שלי. אין לו את הכבוד לעשות זאת.
זה היה מספיק גרוע כשהגיעו להודיע לנו שההורים מתו בתאונה, עם כל ה-'משתתפים בצערכם' הפייסניים. זה הרבה יותר גרוע כשפלא עוד עומד לצדי, נושם – גם אם בקושי מסוים. אבל זה גם משאיר לי זמן למצוא פתרון אחר. אח שלי לא ימות.
מצוידת בהחלטה ועם אניצי תוכנית מתרקמים בראשי, אני מסתובבת מהפתח ופורצת בריצה אל החדר שלי. אני צריכה לארוז. חולצות, מכנסיים, לבנים ומברשות שיניים לפלא ולי. אני מנסה לדחוס הכל מהארונות אל המזוודה המתגלגלת שנשארה על הרצפה מהטיול האחרון. המזוודה גונחת ומתאמצת להתרחב, ואני מתנשפת ומסיטה שיערות דביקות מזיעה ממצחי, אבל הריץ'-רץ' לא נרכס. אני חופרת את ציפורניי נגד רוכסן המתכת, ומושכת.
בחריקה הוא ניתק, וכל הבגדים מתפוצצים לכל עבר.
"אוי," פלא לוחש מסף הדלת. הוא משעין כתף אחת כנגד המפתן. הפנים שלו חיוורים והפה הדוק, אבל החיוך שלו מקשת את עיניו ומחליק את קמטי הכאב. "אולי תגידי לי לאן אנחנו הולכים ואני אארוז?"
אני מהנהנת וקורסת על המיטה בזרועות פשוטות לצדדים. עם העיניים לתקרה והרחשים של פלא משוטט ומרים שלל ציוד ברקע, אני מודיעה: "אנחנו הולכים לשוליים."
"הו?" אני שומעת את הגבה המורמת של פלא בקולו.
"כן," אני ממשיכה בהחלטיות. "מישהו שם בטוח יוכל לנצח אותה."
פלא מצחקק לשנייה לפני שהוא עוצר את עצמו ונאנח. אני מזעיפה פנים.
"יהיה שם מישהו שיוכל," אני מתעקשת. "יש מיליון התפתחויות הזויות בשוליים! מאיה אמרה שאח שלה אמר שיש שם אנשים עם שלוש עיניים וחמש ידיים."
"חמש ידיים נשמע מועיל," פלא מאשר בשקט. הוא נאנק במאמץ, ואז פולט את האוויר בהקלה. "סיימתי."
"יופי!" אני קופצת חזרה לישיבה.
פלא יושב כנגד הקיר ברגליים מתוחות לפנים וראש שמוט לאחור, עיגולים אדומים זורחים גבוה על לחיו ופיו פעור בהתנשמויות מהירות.
"אוי!" אני מתרוממת מהמיטה ורצה למטבח להביא לו כוס מים.
פלא מתאושש לאט, וגם כשהוא מסמן לי שהוא בסדר – התנועות שלו עדיין נוקשות והפה שלו הדוק. אני גוררת את המזוודה ביד אחת, ומחליקה את היד הפנויה מסביב לגופו ומשתחלת תחת כתפו בשביל לתמוך במשקלו. הוא משעין את ראשו כנגד ראשי והחיוך שלו מתעקל כנגד קודקודי.
"תודה, אחות קטנה."
"אל תודה לי עדיין," אני ממלמלת. "אתה תהיה בסדר. אל תאמין לה. אנחנו נמצא מישהו שיפתור את זה בשוליים."
פלא מהנהן. אין לו אוויר לדבר. כל הדרך עד לתחנת האוטובוס אנחנו שותקים, והוא נרדם ברגע שאנחנו מתיישבים על ספסל התחנה. רק אנחנו והאוויר שעוד קריר מצינת הלילה. אני מסלסלת את תלתליו סביב אצבעי ונותנת לו לנוח.
הדקות עוברות לאט. אני בוהה במכוניות הבודדות שחולפות על פני, ותוהה אם מישהו מהם נוהג לשוליים. זאת לא דרך כזו ארוכה מכאן, אנחנו העיר הכי קרובה לשוליים שעוד נחשבת באזור ההתפתחות הרגיל. פה אף אחד לא מתעורר בבוקר עם יכולות ו/או איברים שלא הלך לישון איתם. פה אם משהו מתכנן להתפתח, הוא לוקח את הזמן שלו – בדרך כלל כמה אלפי או מאות אלפי שנים.
שם התפתחות לוקחת לילה אחד.
ושם יש סיכוי לא רע שמישהו פיתח יכולת לנצח אותה. בסופו של דבר, זאת המטרה של התפתחות – לנצח את המוות.
אני מאגרפת את ידיי ומזדקפת.
"יונה?" פלא ממצמץ שינה מעיניו.
הפרעתי לו. אני מתרככת חזרה ומלטפת את מצחו. "הכל בסדר."
"האוטובוס כבר פה?"
זה כמו זימון – השאלה קוראת לאוטובוס. אוטובוס מדגם ישן, ירוק ומעשן עננים בריח שרוף שצורב באפי. הוא נעצר והנהגת מדלגת במורד המדרגות ופותח את הדלת ידנית. היא מחייכת אלי, מושכת בכתפיה ומצמידה אצבע למצחיית כובעה בברכת שלום.
"בעייתית, הזקנה שלי," היא מסבירה וחובטת בחיבה על פח הדלת. "לפחות המזגן בסדר."
"הו," פלא מחייך לצדי. "תודה."
"תכנסו, תכנסו," הנהגת מסמנת לנו לעלות אחריה. "ותחגרו חגורות. אחרי שיוצאים מהעיר, הנסיעה – " היא נוגעת שוב במצחייה. "מטלטלת."
"תודה," פלא אומר בשנית. אני משלמת.
האוטובוס כמעט ריק. אנחנו בוחרים ספסל לקראת האמצע, ואני מחווה לפלא להיכנס. הוא מניד בראשו.
"שבי ליד החלון," הוא מציע. "תהני מהנוף."
"יהיה לך יותר נוח."
"אני בסדר." האצבעות שלו מלבינות על מיסד הספסל. הוא צריך לשבת. אני מחליקה מהר למושב ליד החלון, וגוררת את פלא לצדי. מתחתינו האוטובוס מתעורר לחיים בנהמה ומזנק בשיעול לדרך.
"תעירי אותי כשנתקרב?" פלא מבקש.
אני מסכימה ומניחה לו לחזור לישון.
נוף הבניינים האפורים רץ במריחה משעממת על פניי. אולי גם אני נרדמת, כי בין מצמוץ למשנהו – האפור הדחוס של העיר מתחלף בירוק מסנוור. מרחבים עצומים של יערות וכרי דשא שמשתפלים בתשבץ גוונים חיים, מנומר בברכות מים שמחזירות את כחול השמים.
"ואו."
אף פעם לא הייתי מחוץ לעיר. ההורים הבטיחו שייקחו אותנו אבל, טוב, זה לא קרה.
אני מצמידה את מצחי לחלון ומהאילה על עיני בידי בשביל לא להפסיד אפילו קצת מהבחוץ. המרחבים נראים בעיקר ריקים, רק מדי פעם הבזק של לבן או סליל עשן מצביעים על קיום חיים. מעט גרים בשוליים. אנשים לא אוהבים את חוסר הוודאות שיולד פה הלילה. ועדיין, השוליים יצרו את מלאך המוות – הם ייצרו גם את מי שינצח אותה.
טלטלה שמרעידה את כל שלדו של האוטובוס, מבקעת את מחשבותיי.
הכביש פה באמת איום ונורא. טלטול נוסף מנער אותנו ומקפיץ את פלא. הוא מתעורר בציוץ. אני צוחקת, ובין טלטולי הכביש לטלטולי הצחוק האישיים שלי, העולם בחוץ הופך לבועות צבעוניות של משקה תוסס.
"הו! מקסים בחוץ!" פלא מתפלא. וכשאני לא מפסיקה לצחוק, הוא ממרפק אותי ומרים גבה. "אולי תסתכלי?"
"ראיתי." אבל אני מסתכלת בכל זאת, ופלא נשען מעבר לכתפי ומסתכל גם.
המדשאות הירוקות מתפרעות לשיחים, שעצים בודדים מזדקרים ביניהם כמו קרניים. האוטובוס ממשיך בטלטוליו, והעצים מתרבים וחוסמים את האופק. בערך אז, בגניחה עמוקה אחרונה, הוא מאט. פלא ואני מחליפים מבטים.
"זאת התחנה שלכם!" צועקת הנהגת מקדימה.
"אנחנו יורדים!" אני מחזירה.
אנחנו קמים, ואני גוררת את המזוודה מאחוריי. הנהגת מנופפת לנו לשלום ביד אחת, את המרפק של היד השנייה היא תומכת על ההגה וביד שלישית מסמנת לי על הידית שפותחת את הדלת. מה?! אני ממצמצת ופוערת עיניים.
הנהגת מגרדת בסנטרה ביד השלישית, ומחייכת. "מאוד עוזר עם הילדים."
פלא מושך אותי במורד המדרגות עם השאלות עוד נעולות בגרוני. הוא מנופף לנהגת.
"נימוס," הוא מזכיר לי כשהאוטובוס סוגר את דלתו ומאיץ הרחק מאיתנו.
"יש לה יד שלישית."
"אנחנו בשוליים," פלא אומר.
"איך לא ראינו את זה קודם?"
פלא מחייך ומושך בכתפיו. "לא הסתכלת."
אני לא מרוצה מההסבר הזה. לא הסתכלת, לא שמת לב, את אף פעם לא רואה את מה שלא מתחת לאף שלך. פלא תמיד טוען שאני כמו הסוסים שגררו פעם כרכרות, אני מעדיפה לומר שאני ממוקדת. ואם כבר מדברים על זה – לאן מפה?
התחנה – וזאת הגדרה רחבה לצד הכביש המסומן בשלט צהוב עם מספר הקו – חסרת שם, והדרך כנראה חסרת שם גם. אין לי קליטה בטלפון הנייד בשביל לוודא. אני מניחה את אגרופי על מותניי וחגה במעגל איטי. עצים, עצים, שיחים, עצים. קצת דשא. זה לא מבטיח.
"יש שם שביל," פלא מצביע על העבר השני. שביל, כמו התחנה, זאת הגדרה רחבה מאוד לפיסת האדמה המעט יותר דרוכה שמתפתלת לה בין העצים.
"מקסים."
אבל אין אפשרות אחרת בנמצא, אז אני נאבקת במזוודה במורד השביל.
במשך כמה מאות מטרים טובים לא משתנה הנוף, ואז העצים מתרווחים ומשתופפים הרחק מהשביל – והדרך מתרחבת לתוך מה שנראה לכל דבר ועניין כמו שדות שצמחו יש מאין באמצע היער. אנחנו נעצרים. אלו אכן שדות, הגידולים מזהיבים ומתפיחים בשמש בשורות ישרות, שנמשכות מפה ועד לצד השני של קרחת היער. במרכז בנוי בית חווה ארוך ונמוך, ואסם, ומה שנראה כמו דיר.
"חוות החזירים של הדוד משה," פלא אומר.
"שמעת על המקום הזה?"
"שלט," פלא מצביע על עמוד עץ שנעוץ לצידנו, ועליו אכן תלוי שלט. חכמולוג.
"לא אסור לגדל חזירים?"
פלא מושך בכתפיו. "על האדמה."
אני בהחלט מתכוונת לציין שחזירים לא עפים, כשצל כדורי מוטל על הקרקע לרגלנו. אני מרימה את הראש. כמעט ישר מעליי, ברוב הוד ורדרד וזוג כנפי יונה לבנות, דואה חזיר שמנמן. לפני שאני מספיקה לפלוט צווחה, מצטרפים לחזיר הבודד עוד כתריסר. שמנמנים, ורדרדים, עם אפים פחוסים וזנב מסולסל וכנפיים.
כנפיים.
"טוב, הם לא על האדמה." פלא מציין לצדי בפליאה.
"היי!" קורא מישהו מכיוון הבית ורץ לקראתנו בזרועות מורמות באיום. "מסיגי גבול! גנבי חזירים! פושטקים עירוניים!"
"לפחות האחרון נכון…" אני ממלמלת.
פלא שולח לי חיוך קצר ופונה לזקן: "שלום."
הזקן נעצר. הברכיים שלו גרומות, והרגליים שלו דקות כמו מקלות ומשתרבבות כמו גפיים של דחליל ממכנסיו הקצרים. "אתה הדוד משה?"
הזקן מכחכח בגרונו ויורק הצידה בגסות. "מי שואל?"
"אני פלא," אומר פלא. "וזאת יונה, אחותי. אנחנו עוברים פה – "
"אתה יכול למנוע מוות?" אני קוטעת את הסברו האיטי.
"מה?" הזקן פוער את פיו.
"לנצח אותה."
"את מי?"
"את מלאך המוות!" אני בוטשת ברגלי ברצפה. אני לא הולכת להאמין שהוא לא שמע עליה. הוא אמנם גר בחור, אבל אפילו לפה הנבואות שלה מגיעות.
"מירי?" הזקן שואל. "מה היא עשתה עכשיו?" הוא מוצץ את שיניו ומניד בראשו. "ילדה נוראית. גרה פה בקצה השכונה – "
"איזה שכונה," אני קוטעת אותו. אין שום שכונה. יש עצים ועשב ובטח חצי מיליון חרקים.
"כמו שאמרתי," הזקן ממשיך.,"היא גרה ממש פה בקצה השכונה ולא הפסיקה להתרוצץ. היא הבהילה את החזירים שלי – "
"איפה היא גרה!" אני מתפרצת. שוב.
"וגם את התרנגולות. הן הפסיקו להטיל לפחות ליומיים אחרי הפעם שהיא – "
"לא אכפת לי!" אני צועקת.
"יונה." פלא לא צועק.
הזקן מוצץ את שיניו.
"אני רואה שלא מלמדים נימוס את הילדים של ימינו," הוא נוחר כמו חיות המחמד המעופפות שלו.
"אנחנו מתנצלים," פלא אומר.
הוא ממרפק אותי בעדינות. אני שותקת. מאוד שותקת, עם זרועות שלובות על החזה ושפתיים מהודקות כדי שהמילים אפילו לא יחשבו על לצאת החוצה. אני לא מצטערת. אני רוצה לדעת איפה היא גרה. אם היא הייתה פה, בטוח יש פה מישהו שידע לנצח אותה.
"שיגיד איפה היא גרה," אני יורה ונועצת מבטים בזקן. הוא נועץ מבט בחזרה.
"ילדה חצופה," הוא מצקצק לעברי. לפלא הוא מהנהן. "לפחות אחד מכם לא גדל ביער."
"ב-!" אני אפילו לא בטוחה מה אני רוצה לומר. אנחנו באמצע היער! אמצע היער! אם מישהו מאיתנו גדל ביער, זו בטוח לא הייתי אני. הדם שלי רותח בלחיי והאגרופים שלי קפוצים ורוטטים. "אתה חי ביער!"
"זה ביטוי, ילדה לא מחונכת!"
"חקלאי ט-" היד של פלא על פי מעמעמת את שאר הקללות שלוהטות בפי.
"זה יספיק." הוא פונה אליי ואולי גם קצת לחקלאי. "ואם לא אכפת לך אדוני, אנחנו נשמח לשמוע על מירי."
הזקן המריר מוצץ את שיניו. "בסדר," הוא מסכים בחוסר רצון. "אפשר לשבת במרפסת."
הזקן מהדס את דרכו לפנינו בגרירת סנדלים. הוא מושיב אותנו בנהמה של "שם!" על שני כיסאות עץ זקופי גב, ובעצמו נשאר לעמוד מולנו. השתיקה מנוקדת רק בקולות החפירה וזירור של החזירים ובזמזום הזבובים. היא מתארכת. אני מתחילה לנקוש באצבעותיי על ירכי ואז להקפיץ את רגליי, וכלום. הזקן שותק.
"נו!" אני נשברת אחרי שניה נוספת. "תספר כבר."
"התחרטתי," אומר הזקן.
"זקן מרושע!" פלא לא מספיק לעצור את הזינוק שלי קדימה. אני נעצרת אף לאף עם החקלאי. מקרוב העור שלו דקיק וסדוק כמו אדמה צמאה. "הבטחת שתספר!"
"התחרטתי." הוא צועד לאחור. "עכשיו, לכו."
"לא!"
"ילדה, זה השטח שלי ואין לך זכות – "
"אתה – "
"די," פלא מפסיק את שנינו. הקול שלו שקט ולח, וכשאני מציצה אליו העיניים שלו מצומצמות לחריצים מבריקים והפנים שלו חיוורים. "אנחנו אורחים פה."
"הוא מארח גרוע!"
"לא בחרתי להיות – "
"די." פלא מניד בראשו. "אנחנו נלך. אם תוכל, בבקשה, להצביע על הבית שבו גרה מירי?"
הזקן שומט את כתפיו ומנענע בראשו.
"ילדים…" נובח שוב ומצביע לצד המרוחק של החלקה שלו, היכן שהיער חוזר לשלוט, ואני מבחינה פתאום שמתמשך שם שביל כמו זה שממנו הגענו.
"זה לא היה שם קודם," אני מקטרת לפלא כשאנחנו צועדים חזרה בצל העצים.
פלא מושך בכתפיו ומחייך. "היה."
"לא."
פלא לא ממשיך.
חופת העלים הצפופה שמשלבת ענפים מעל השביל, מסתירה את מעבר השמש. יש חושך אפלולי ירוק פה ויש חושך אפלולי ירוק בהמשך. הזהות כמעט מהפנטת. ירוק אפלולי קריר מריח משרף ועלים מחוצים. עכביש חוצה לפניי בריצה מהירה בשמונה רגליים. בצעד הבא אלו שניים, ומהר מאוד השביל כולו רוחש וגועש גופים כדוריים.
"פלא…" אני קופאת. אני לא פוחדת מעכבישים. אני לא. יש פשוט פתאום המון-המון מהם.
"אני לא חושב שהם מתכוונים לטפס אלינו," הקול של פלא רועד.
הוא כן פוחד מעכבישים. הוא צועק לי לבוא כל פעם שהוא רואה עכביש בבית, ואז דורש שאני רק אוציא אותו ולא אהרוג אותו. אני מושיטה לו יד. האצבעות הקרות שלו משלבות בשלי ואנחנו ממשיכים ללכת.
העכבישים מתרבים, הנוכחות שלהם ממלאת את היער. בצדי הדרך העצים מאבדים את העלים לטובת גלימות קורים לבנות, והריח הירוק מתאבק. הפעם אין קרחת יער וגם לא שלט. רגע אחד אנחנו ביער עטוי הינומה, ובבא אנחנו מול בית גוצי בנוי מקורות עץ ומכוסה רשתות.
"הו, נראה כמו בית של מכשפה." פלא מציין.
"מצוין בשבילנו," אני מעודדת.
"זה כי אני מכשפה, כמובן!" צועקת עלינו בעלת הבית בעליצות. הדלת נפתחת בתנופה, שמניפה אותה לעבר הקיר. בפתח עומדת בג'ינס וחולצה עם גלופה של שלוש תרנגולות מזמרות, זקנה. השיער שלה סומר וזז, ועל הכתף שלה מקננת תרנגולת מרוטה.
"יש לה עכבישים בשיער…" לוחש מאחורי פלא בזעזוע.
"אהבת את התסרוקת?" מתלהבת המכשפה. "זאת עבודת צוות!"
"את רוצה עכבישים בשיער?" אני מוצאת את עצמי שואלת לפני שאני מתאפסת, מנערת את ראשי ושואלת את השאלה הנכונה: "את יכולה לנצח את המוות?"
"כן," היא עונה. החזה שלי מתנפח ואני מרגישה ציוץ מביך שאני צריכה לעכב בנשיכת שפתיים. מזל, כי המכשפה מיד ממשיכה: "ולא."
"כן ולא?" פלא שואל. במוח שלי צווחת אזעקה בטונים גבוהים.
"מה זה כן ולא!" אני צועקת. "זאת תשובה של כן או – " אני עוצרת. רק כן, אין אופציה ללא.
"אני חושבת שתגלי שהביטוי אומר שזו תשובה של כן ולא." המכשפה מהמהמת.
"אז את יכולה?"
"אני יכולה הרבה דברים," היא אומרת. "אני יכולה לגדל תרנגולות וגם לפטפט איתן על ביצים, אני יכולה לתכנן פעילויות להעסקת עכבישונים זעירים, אני יכולה לגדל תירס לא רע בכלל ואני – "
לא חיכיתי ליכולה המגוחך הבא. "את יכולה לנצח את המוות?"
"לא."
"אמרת שכן!"
"לא אמרתי שכן."
"בדיוק!" אני מתרוממת על כריות רגליי ונדחפת לתוך המרחב שלה. "אמרת שכן."
"לא."
"כן!" אגרופי נקמצים והפנים שלי מתלהטים. "את אמרת כן, ככה את אמרת!"
"ואני אומרת שלא," המכשפה עונה בשלווה, על גבול החיוך.
אני מגלגלת את כתפיי קדימה ונוחתת על עקביי בתנוחת הכנה לקרב. פלא מתערב, הידיים שלו נוחתות על זרועותיי ואצבעותיו הקרות נכרכות סביב אמותיי ומחליקות למטה להקיף את אגרופיי הקמוצים.
"אני חושב שיש פה אי הבנה," הוא אומר. "אולי נתחיל מחדש." הוא לא מחכה לשלילה שלי או למה שלא תכננה המכשפה לומר, וממשיך: "אני פלא וזאת יונה, היא אחותי. קיבלתי מכתב… ממירי?"
"ואנחנו צריכים לדעת איך לנצח אותה."
"שלום פלא," המכשפה עונה בתנועת ראש קטנה, בחיקוי לקידה. "ואי אפשר לנצח את מירי, זאת לא תחרות. ילדה מסכנה, מה שלומה, באמת? היא עדיין אוהבת מסטיק קינמון?"
"למי אכפת?"
"טוב, לי, כמובן. הייתי מחזיקה אחד כזה בכיס כל זמן שגרה פה. באמת, אולי עוד יש לי אחד!" המכשפה חופרת בכיסיה ומוציאה ערב-רב של חפצוצים; מברגים, פליירים, חתיכות ברזל מעוקמות ולא מעט נוצות וקורי עכביש, שלוש סוכריות קשות מאובקות וגם חתיכת מסטיק עטוף בנייר כסף. "הא!" היא קוראת וזוקרת את היד עם המסטיק באוויר. "ידעתי שיש לי. רוצים?"
"לא תודה," פלא משיב בנימוס.
"איך זה יעזור לנו?"
"זה יכול להטיב את ריח הפה שלך, וזה כנראה טעים, אף שאני לא מבינה את המשיכה למסטיק שדוקר אותך על כל ביס. לא, אני יותר מכשפה של דברים מתוקים בצורה פשוטה – כמו שוקולד."
"הפה שלי בסדר."
"אז את לא רוצה מסטיק?"
"ברור שלא!" אני אומרת. "למה שאני ארצה מסטיק שנמצא בכיס שלך מי יודע כמה שנים – "
"שבע."
"מה?"
"הוא נמצא בכיס שלי שבע שנים, מאז שמירי עזבה."
"למה היא עזבה?" פלא שואל.
"הא!" נוחרת המכשפה. "מי יודע. החליטה לנסות את מזלה בעיר הגדולה. התעייפה מהטרללה והטרילילי של הלילות פה. מי יודע. אספה את החפצים שלה ועזבה, ככה, בלי לומר שלום. התרנגולות פטפטו על זה שבועות אחר כך."
"מה היא בכלל עשתה איתך? היא מכשפה גם?" אני שואלת, בעיקר בשביל להפסיק לשמוע פטפוטי ביצים.
"לא, כמובן שלא!" המכשפה צוחקת. "היא האחיינית שלי. הייתה פה לחופשת קיץ ונשארה לשנתיים. איזו ילדה עקשנית, שום דבר לא מזיז את מירי ממה שהיא מחליטה. יותר עקשנית מקוקו פה – " ובזה היא טופחת על ראשה של התרנגולת שעל כתפה. "זאתי לא מוכנה ללכת בלעדיי."
"אז את יכולה לדבר איתה, נכון?" אני אומרת. "אם היא אחיינית שלך. את יכולה לשכנע אותה."
"לשכנע אותה?" המכשפה חוזרת אחריי. "לשכנע אותה במה? וכרגע אמרתי לך, הילדה עקשנית. זאתי תתעקש את דרכה לקבר מוקדם."
"היא יכולה למות?" פלא שואל. הוא נרתע אחורה על עקביו ועיניו נפערות. "חשבתי שמלאך המוות חסינה לעצמה."
"מלאך המוות?" המכשפה מנידה בראשה. "איזו מקושקשת. הילדה לא מחליטה מי ימות ובטח לא מתי היא תמות. היא אורקל עם מומחיות, לא איזה שלד עם חרמש."
"היא לא?" פלא ואני שואלים במקביל, הוא בפה פעור ואני דרך שיניים חשוקות. זו. לא. התוכנית. שלי.
"בוודאי שלא, באמת, אתם חושבים שאם היא הייתה יכולה לשלוט על המוות היא הייתה מסתפקת בעבודה משרדית? לילדה הזו יש שאיפות, אבל גם היא יודעת את הגבולות."
"אני לא מאמינה לך."
"אל תאמיני." המכשפה אומרת ומצביעה לכיוון הדלת. "אתם מוזמנים ללכת."
"תוכיחי שהיא רק אורקל." אני לא זזה.
"את יודעת שזו לא שאלה מדעית, נכון? אי אפשר להפריך קיום של משהו בלי שיש לו חוקיות מוגדרת. אני יכולה להראות לך מיליון הוכחות שהיא יכולה לחזות מוות, אבל אני לעולם לא אוכל להראות לך הוכחה שהיא לא יכולה להחליט מתי מישהו ימות. תצטרכי לקחת את המילה שלי לגבי זה. או להפעיל קצת היגיון, אבל אני רואה שבזה את מתקשה."
אני אבודה. האגרופים שלי רועדים בצדי גופי, ואני חורקת שיניים עד שזה הדבר היחיד שאני שומעת. אי אפשר לדבר איתה בהיגיון.
"זה הגיוני," פלא אומר למכשפה, אבל העיניים שלו נחות עליי. "מוות התקיים לפניה."
"אתה לא יודע את זה," אני טוענת.
"אוי באמת!" המכשפה מושכת קצוות מהתסרוקת החיה שלה. "אנשים מתים מלפני שאנשים היו דבר! זה חלק מהעולם, כמו זה שאם יש איך לשרוד איפשהו, באיפשהו הזה יהיה עכביש."
"אנשים לא חייבים למות."
"ואז מה?"
"כולם יחיו."
"התכוונת כולם יסבלו."
"לא."
"זה מה שיקרה."
"סובלים רק כשאנשים מתים."
פלא נאנח. הוא מחבק את מרפקיו ומרכין את ראשו. "יונה…"
"אנחנו לא היינו סובלים אם ההורים היו חיים!"
"לא, אולי לא," הוא מסכים. לא שיש איך לא להסכים, אנחנו מתגעגעים אליהם. אני יודעת שפלא מתגעגע, אני שומעת אותו מדבר לאמא לפעמים או מסתובב לכורסה של אבא, ואז קופא ומסתובב מיד חזרה ומחייך.
"אבל זאת לא הכוונה של מוות," המכשפה ממשיכה. "אף אחד לא טוען שזה לא קשה להיפרד, אבל בלי להיפרד אין ערך לעכשיו."
שמעתי את זה מיליון פעם.
אי אפשר ליהנות מהאור ללא חושך. אי אפשר לשמוע בלי שקט. אי אפשר –
למי אכפת.
"אני מסתדרת מצוין," אני קובעת.
"העולם לא יסתדר מצוין," ממשיכה בשלווה המכשפה.
"את לא יודעת את זה."
"ואת לא יודעת שכן," היא מזמררת.
אני מאגרפת את ידיי ונשיכת כאב מאותתת לי שציפורניי מפלחות את הבשר. אני מציצה למטה ומרגישה את העיניים של פלא עוקבות אחרי מבטי. הוא מצקצק חרש.
"אולי נצא לקחת נשימה?" פלא מציע.
"נשמע לי מצוין," מסכימה המכשפה. "אני צריכה להאכיל את התרנגולות."
זאת לא הזמנה להצטרף אליה, אבל יש לי עוד התעקשויות. אני צועדת אחריה ופלא נגרר אחרי. שלושתנו יוצאים מהדלת האחורית אל חצר מגודרת. הכל לבן כמו ציפוי עוגה, ומהפינה הרחוקה של האזור המגודר רצה אלינו להקה של תרנגולות בנדנוד גופן הכדורי.
המכשפה צורדת באצבעותיה, ושק תערובת מטילות מתרומם באוויר בצייתנות ומתחיל לפזר את תכולתו בעננים בגוון צהבהב וריח צורב. אני מחניקה עיטוש במרפקי. פלא, רגיש יותר וחסר מזל, מתחיל להשתעל. שיעולים כבדים ולחים מעומק החזה. הוא רכון קדימה ואדום ממאמץ. אגרוף מכסה את פיו ובקושי עושה משהו בשביל להחליש את ההתקף. אני אוחזת בכתפיו ומכריחה אותו להתיישר. להסתכל אליי. דמעות נצמדות לריסיו ומעבות אותם.
"אוי ווי!" המכשפה ממלמלת. היא מורה לשק לשוב למקומו וחגה אלינו. "נו, נו, אתה ממש לא נראה טוב."
היא מלטפת באצבע מגוידת לאורך קימור מצחו הלח ממאמץ ונאנחת. "חבל שאתה לא תרנגולת, התרופות שלי עובדות נהדר עליהן."
"חשבתי שאמרת שאת לא יכולה לנצח את מירי." אני מסננת.
"תרופות נגד כאבים," מבהירה המכשפה. "וכבר אמרתי לך, אין טעם לנסות לנצח את החוזה, זה כמו להרוג את השליח. לא מביא לשום מקום חדש, רק מוסיף גופות."
אני יודעת שזה מיותר גם כשאני שואפת אוויר בשביל לצעוק. המכשפה הזו ממילא לא קולטת כלום, אבל עדיין –
היא מהסה אותי לפני שהמילים שוצפות החוצה: "את חושבת שאם היה לי פתרון זה עדיין היה פה?" אני עוקבת אחרי ידה המצביעה; מעבר לגדר, לחלקה חשופה מקורי עכביש. האדמה שחורה, והאבנים, הנעוצות בה במרחקים שווים, לבנות כמו עצמות חשופות.
"מה זה?" פלא שואל בקול צרוד. הוא נשען על כתפי והראש שלו שמוט נגד שלי. לפחות הוא הפסיק להשתעל.
"מה זה נראה?" אומרת המכשפה.
"בית קברות." ההבנה נופלת עלי בו בזמן שפלא עונה.
"כן. בית קברות לתרנגולות ועכבישים ולפעמים גם ציפורים ומכרסמים."
צמרמורת קרה חורקת ציפורניים במורד גבי כאילו מישהו גנב את החום והחיוניות מהעולם. המכשפה נראית גמדית, מגובננת ושטופה מצבע. זקנה. החזה שלי נמחץ. אני מתפתה לבדוק אם אני מדממת אפילו שאני יודעת שלא.
פלא נושם בכבדות, והחום שלו – כל כך חם, חם מדי – מבעיר את כל הצד שלי.
אני דוחפת אותו ממני ומתנערת. כל הגוף, מקצה הראש ועד האצבעות. הפנים האפורים שלו עם תפוחי הלחיים האדומים והעיניים הבוערות בקדחת, מערבלים את בטני. אני צריכה החוצה מפה. אני לא יכולה לנשום. במקום לספור עד עשר אני פורצת בריצה.
אני מדלגת מעל המדרגה שמפרידה בינינו לבין החצר, וחוצה את האדמה המכוסה קורים. והופ – אני קופצת מעל הגדר הנמוכה שמקיפה את החצר, וממשיכה הלאה לתוך חשכת טרום השקיעה של היער. העצים מכבידים את האוויר בריח של שרף ומשהו ירוק, וקרירות מצננת את פניי. אני רצה מהר. מזגזגת סביב גזעים, מזנקת מעל שורשים ונשרטת מזרדים שענפים שולחים לעברי כמו טפרים שלופים. הנשימה שלי חורקת ומצייצת בגרוני. הצד שלי כואב וצורב.
אני שוברת להליכה רק כשאני לא יכולה להמשיך לרוץ.
נראה שהחושך פעפע החוצה מראשי להזדחל על הקרקע. הלילה ירד בזמן שרצתי, והצללים רק ממשיכים להתארך. הם נצמדים לגזעים וממלאים את החללים בין העצים. ושקט.
שקט מדי.
אין ציפורים, אין זמזום חרקים או צרצור ציקדות. כלום.
אני נעצרת ומטה את הראש בשביל להרגיש יותר כאילו אני מתאמצת להקשיב. וכלום.
לא. לא כלום.
מהשקט מתחילים להיווצר צלילים. הם מתנגנים בקצה טווח השמיעה שלי, כמעט לא שם. הם מתמקדים לאט, מתבהרים. צליל קבוע, מונוטוני, כמו תקתוק שעון. אני הולכת בעקבות הרחש. הוא מתחזק והיער משתנה. העצים פחות סבוכים, הגזעים דקים וחינניים והעלים חושפים בטן כסופה כשהרוח משחקת בהם. ביניהם נוצצים מימי אגם. המים משקפים את שמי הלילה בראי מעוות באדוות. אין פרטים, רק חושך ושביבי אור כוכבים.
אני נעצרת על הגדה וקורסת על ברכיי. רוח קרירה עולה מהמים ומלטפת את לחיי. אני נרעדת ומנגבת את עיניי בגב ידי אף שאני לא בוכה. העיניים שלי צורבות מהרצון לבכות, ואני צובטת את גשר אפי בין העיניים. לא לבכות.
כמו בשביל להסיח את דעתי, רעש של עלים נמחצים מתחת לעקבי נעליים נשמע מהצד השני של האגם. אני מרימה את הראש. מהצד השני מופיעה בחורה, בערך בת גילי, בג'ינס רחב מקופל לאמצע השוק וחולצה פרחונית מבד קליל שמרחף מכתפיה. היא לא מחזירה לי מבט. הפנים שלה מופנים מטה לבריכה שבינינו, ואני רואה רק סהר דק של עור מצחה השחור.
"היי!" אני קוראת ונעמדת.
כלום.
"שלום!" חזק יותר.
כלום.
"מה הקטע שלך?!" אני מנופפת בידיי ומתחילה להקיף את האגם לקראתה.
כלום.
אני מאיצה את צעדיי. שונאת שמתעלמים ממני. היא לא מגיבה. היא לא זזה – רק השיער המתולתל שלה מתנודד ברוח.
"היי, את!" אני מנסה שוב.
כלום.
האגם לא נראה גדול כל כך כשהתיישבתי על הגדה. ועדיין היא באותו מרחק ממני, ממש בצד השני.
"את שומעת אותי?" – "היי!" – "תקשיבי!"
כלום. כלום. כלום.
אני נעצרת. ומתיישבת. אותה רוח מהאגם מתחככת בי כמו חתול ידידותי. הבחורה מהצד השני צופה בהשתקפות שלה, בדיוק באותו מרחק שהייתה ממני בהתחלה. אני מרימה ענף שנפל מאחד העצים, וזורקת אותו לעברה. הוא נופל במרכז האגם ונבלע בלי להשאיר אדוות. אני מוצאת עוד ענף וזורקת אותו גם. ועוד אחד. ועוד אחד. אני לא מזיזה לאגם. אני לא משנה כלום.
דמעות חמות זולגות מעיניי ומטפטפות מסנטרי לטבוע באגם. הן נבלעות בדממה. אני מצטנפת לכדור ונותנת ללילה להקיף אותי. היער דומם מלבד הפעימה הקבועה של אדוות מי האגם הזעירות והשיר של הרוח בעלים. מהצד השני, הבחורה מטה את פניה מצד לצד בשביל לבחון את דמותה בהשתקפות.
הזמן עובר.
"יונה…" פלא לוחש. אני ממצמצת קורי נמנום מעפעפיי. השרירים שלי קרים ונוקשים מחוסר תנועה. האגן שלי מצפצף מכאב והגב שלי מוחה כשאני מתמתחת. אחי עומד מאחורי ומחייך אליי.
"פלא." אני מכחכחת צרידות שינה מגרוני ומנסה שוב. "איך מצאת אותי?"
"דני – " פלא מתחיל להסביר.
"מי?"
"המכשפה. היא אמרה לי שכנראה תגיעי לפה."
"למה?"
פלא מושיט לי יד. "הו, אסביר לך בזמן שנלך?"
"לאן אנחנו הולכים?" אני שואלת ומתאימה את צעדיי לשלו. האיטיות מתאימה לי כרגע. העולם מעורבב כמו סלט והערפל של הנמנום הלא מתוכנן שלי מסרב לסגת.
"מצאתי גבעה, נוכל להשקיף משם על הזריחה."
הייתי על הגדה הזו כל הלילה? זה מסביר את המפרקים החורקים והקור שנספג עמוק בעצמותיי.
"אמרת שתסביר," אני מזכירה אחרי כמה מטרים שקטים נוספים.
"כן," פלא מהנהן, שוקל ואומר: "זה היה האגם של גבירת האגם. דני חשבה שהגיוני שהשוליים יביאו אותך לשם, זאת ההתפתחות הכי קרובה למה שאת מחפשת. גבירת האגם לא יכולה למות."
"ידעתי שזה אפשרי!" אני חובטת באוויר באגרופי, הערפל מתמוסס ממחשבותיי. אני מסתובבת לחזור. פלא תופס את כתפי ומסובב אותי חזרה.
"היא קפואה בזמן. היא גם לא חיה. אף אחד כבר לא יודע מי היא הייתה. היא לא יותר מתמונה לכודה באותו רגע."
"אבל היא חיה," אני מתעקשת. "היא חיה."
"זה לא חיים, זה פשוט לא מוות."
"וזה גם טוב."
"לא בשבילי." פלא נאנח ומרפרף בידיו לצדדים. "זה לא חיים, לא להשתנות."
"למות זה לא להשתנות."
"לא," פלא מסכים איתי. הוא לא מסתכל עליי, הראש שלו מוטה למעלה לשמיים שמתחילים להאפיר והעיניים שלו מנצנצות. "זה רק היעד."
"אני לא מבינה."
"בואי, זה פה," פלא משנה נושא. הוא מאיץ את צעדיו ומושך אותי אחריו במעלה קימור קרקע שמתעגל לאיטו מתחת לרגלינו. העצים נדחקים לאחור כשאנחנו חולפים על פניהם, וכשאנחנו מגיעים לראש הגבעונת אנחנו חשופים לקרני השמש הראשונות. כל היער נפרש כמו ים ענק וירוק מתחתינו.
"תסביר עכשיו." אני נעצרת בגג העולם ומשלבת את זרועותיי על חזי.
"יונה, אם אין יעד מסתובבים במעגלים."
"אתה תמיד יכול להציב לעצמך יעדים."
"וכשאני אגיע אליהם?" הוא שואל בלי כעס. העיניים שלו על עיניי. אני מסיטה מבט.
"יעדים נוספים," אני אומרת לאופק. "תמיד יש לאן להמשיך."
"ומה אם לחיות זה היעד?"
"אז למה אתה מוכן למות?" אני מקשה. זה לא הגיוני, הוא מתנהג כמו מטומטם. הוא סתם פוחד. כן, זה זה. "אתה פוחד."
"למות?" הוא מהנהן. "כן, אני פוחד למות." ובמקום להמשיך הוא מסמן לי לשבת: "הלכתי רוב הלילה ואני מותש."
אנחנו מתיישבים כתף אל כתף, ואני משלבת את אצבעותינו.
"כואב לך?"
"עכשיו פחות."
לפחות הוא לא משקר. אני רוצה להמשיך לשאול, אבל פלא מוציא את המכתב המזדיין וכל הריכוז שלי מתמקד בנייר הלבן המקומט. הוא עוד חתום. פלא מחליק את המעטפה על ברכו ומסתכל עליי.
"אני פוחד למות, אבל אני יותר פוחד לאבד את מה שיש לי עכשיו."
"לא הסתכלת על התאריך."
"מה זה ייתן לי לדעת? דני הסכימה לדאוג לך אם אמות לפני שתהיי בת שמונה עשרה, ואת מסתדרת מצוין גם בלעדיי."
"אני לא."
"את חזקה, יונה." הוא לוחץ את ידי. "את יודעת לאן את הולכת."
"אני אוהבת אותך! אני אתגעגע."
פלא מושך אותי אליו לחצי חיבוק. "איפה שאני לא אהיה, גם אני אתגעגע אלייך. אבל אני לא רוצה שתחפשי פתרונות במקום לחיות איתי עכשיו."
"ומה אם יש פתרון?"
"ואם אין?"
"עוד לא ניסינו הכל," אני מתעקשת, אבל אני שומעת את ההיסוס בקולי. לא משנה לאן פנינו, נטרקו לנו דלתות בפרצוף.
פלא לא מזכה אותי בתשובה. במקום זה, הוא אומר: "ראיתי את השקיעה מפה, הצמרות נטבלו באדום" – עכשיו הן מוטבלות בזהב, הירוק מלוטש למתכת יקרה – "ולא היית לראות את זה איתי."
"אני מצטערת," אני מתכווצת ומחביאה את ראשי מתחת לסנטרו.
"אני לא רוצה שתצטערי, אני רוצה שתהיי איתי." פלא עוצר להשתעל. "אני פוחד להיות לבד. אני פוחד למות, אבל אני יותר פוחד לא לחיות. אני לא רוצה שאנחנו ניעלם בשביל מטרה בלתי אפשרית."
אני שותקת ונותנת לחום הגבוה מדי שלו לחמם את הלילה.