רוקו עמד מחוץ לאולם קבלת הפנים וזרק אגוז קשיו באוויר. האגוז הסתובב במהירות, אבל טיפס למעלה באיטיות, כאילו מישהו צילם אותו בהילוך איטי אבל משום מה שכח לכבות את מהירות הסיבוב. האגוז עצר באוויר למה שהרגיש כמו נצח, ואז החל לצנוח למטה אל שפתיו הפתוחות של רוקו. זה הרבה יותר קל מאשר בכדור הארץ, הוא חשב בזמן שלעס, מכין את האגוז הבא. אבל זה כיף בדיוק באותה מידה.
לפני שהספיק לזרוק את הקשיו הבא, דלתות האולם נפתחו, ואנשים עם מזוודות נשפכו החוצה בדילוגים. רוקו חיפש את מטרתו מבין היוצאים, ובמהרה זיהה את שיערה האדום הקצר. "ליאת?" הוא קרא בהפתעה. ליאת הסתובבה להסתכל עליו. "זאת את! איזה קטעים!"
היא התקרבה, מורידה את המשקפיים. "רוקו?"
"את זוכרת אותי!" הוא משך אותה לחיבוק, שאותו היא לא השיבה. "איזה קטעים. מה את עושה כאן?"
היא הביטה מסביב, מבולבלת. "למה אתה-?"
"את רוצה קשיו?" רוקו גירד באוזנו. "סליחה, קטעתי אותך. למה את פה?"
היא סוף סוף הבינה את הרמז. "הביאו אותי בתור טייסת מעבורות חירום," היא ענתה והסירה את משקפי השמש הסגולים שלה. "במידה ואחד הטייסים חולה ביום של הטיסה."
"אחלה ג'וב! לשבת רגל על רגל ולקוות שאף אחד בקפיטריה לא השאיר את הסנדוויצ'ים בחוץ." רוקו צחק מהבדיחה של עצמו. "אני פה באבטחה של השגרירות. שומר על האבק שלא יספיק לגעת באדמה." הוא צחק שוב. "שומעת, אני מחכה למישהו שייצא פה, אולי תצטרפי אלינו לכוס קפה? נתעדכן קצת?"
הטייסת הסיטה את שיערה מפניה, בוחנת את רוקו בעיני שקד. היא הניחה את המזוודה שלה לצידו, נותנת לה להתנדנד באיטיות לפני שהתייצבה, ונעמדה לצידו להביט באדישות מעושה אל השומר בכניסה לאולם קבלת הפנים. הוא היה לא יותר מחליפת מתכת גדולה, כלי נשק מאיים במקום בו אמורה הייתה להיות זרוע ימין. ליאת חשבה שזה סוג של רובוט אבטחה, אבל רוקו ידע שעמוק מתחת לפלדה המחוסנת, שחה לו חייזר קטן, גדול בקצת מראש אנושי אחד. קטן כל כך, שזה היה נס ביולוגי שהוא כלל הצליח לשרוד בתנאים הקשים של החלל. נס ביולוגי לא מקרי, הוא ידע.
רוקו ניסה להבין אם החייזר חשד במשהו, אבל המצלמות על החליפה המכנית לא הסגירו דבר. הכל בסדר. השם שומר עלינו. הוא שלף עוד אגוז קשיו מהשקית שבידו, וזרק אותה באוויר.
עברו עשרים דקות עד שדלת אולם קבלת הפנים נפתחה שוב, והפעם המטרה שלו מצאה אותו. זה היה בן נוער, עם כל הגמלוניות של מתבגר בן 17, אוזניות גדולות תלויות על צווארו. שיערו היה צבוע בשחור כהה עם גוונים כחולים וכיסה את פניו. "רני!" הוא אמר, מופתע. "מה עשית לשיער שלך? בוא תן לי חיבוק!"
"היי דוד רוקו," רני אמר בקול ממורמר מתחת לחיבוק. לפחות הוא היה מקצוען מספיק להבין את הרמז. "לא אמרת לי שאני אצטרך להוריד את הפירסינג כדי לבוא."
"עדיף ככה, רני, תאמין לי," הוא אמר, אוחז בכתפיו ובוחן אותו. "יש לך פנים יפות, למה אתה רוצה להסתיר אותם?"
רני גלגל את עיניו והשתחרר מהאחיזה. הוא הסתכל מסביב, בוחן את השומר ואז את ליאת. "מי זאת?"
"זאת ליאת, חברה שלי מהצבא. היא תצטרף אלינו בדרך חזור."
רני הנהן במגניבות ששמורה לבני נוער שהיו מאוד מרוצים מעצמם, והביט מסביב. "אז זאת השגרירות בירח, אה?"
הם היו ברחוב מחוץ לאולם הנכנסים של השגרירות, אבל עקב מצבה הנוכחי של האטמוספירה של הירח – או היעדרה, ליתר דיוק – הרחוב היה מוקף בקירות. אחד הצדדים היה עשוי מחלון זכוכית, ודרכו הם ראו את כדור הארץ זורח מעל האדמה הלבנה הבוהקת, סביבה שמיים זרועי כוכבים שלא נצנצו.
רוקו נתן לרני רגע להשתאות מהמראה המרהיב, ואכל עוד אגוז קשיו. "מה זה שם?" רני שאל, מצביע על החלון.
"תחנת החלל של הפולבו," רוקו ענה. "זה המקום שאליו הם מגיעים ושמים את החליפות שלהם לפני שהם מגיעים לפה."
"היא ענקית."
"בולבול מתכת מרחף," ליאת גיחכה.
רוקו ירה אליה מבט חד. "שמעתי שאפשר לראות אותה מכדור הארץ עם טלסקופ."
"איך הם בנו אותה?"
רוקו משך בכתפיו. "כמו שהם בנו בשבילנו את השגרירות הזאת, אני מניח." השקט התמלא בהרהורים לגבי הלוגיסטיקה שבוודאי הייתה מעורבת. זאת הייתה תזכורת מצמררת לכמה הטכנולוגיה של הפולבו הייתה מתקדמת בהשוואה לבני האדם.
"קדימה," רוקו אמר, דוחף את רני בעדינות. "בואו נתפוס מעבורת."
הם התקרבו לאחת המעבורות הלבנות על מסילות במרכז הרחוב, רוקו וליאת מדלגים במיומנות של מי שמורגל לכבידה הנמוכה. רני עדיין התקשה להתרגל לכך שאף רגל לא נותרה על האדמה בין צעד לצעד. הדלת של המעבורת נפתחה אוטומטית עם קול תסיסה עדין. פנים המעבורת נדף מחומר ניקוי לימוני, ומוזיקת מעליות רכה התנגנה. רוקו סימן את הכתובת של הבית שלו על הצג ההולוגרפי ליד הכניסה, והתיישב על אחד הספסלים עם הריפוד האדום. הדלת נסגרה והמעבורת החלה להאיץ.
"זהו," רוקו אמר, קולו הופך מקליל לענייני. "אפשר לדבר."
ליאת הביטה על הרמקולים עם המוזיקה. "אין מכשירי האזנה במעבורות?"
"לא. הפולבו מכבדים חסינות דיפלומטית, והשגרירים לא יכולים להתנייד באף דרך אחרת."
רני כבר בחן בעניין את הצג ההולוגרפי שעליו רוקו הקיש. הוא הניע את ידו במרווח שבין המקרן לבין הצג המרחף ובחן את הריצוד. "לא ציפיתי שתהיה איש דתי."
רוקו סידר את הכיפה השחורה על ראשו. "למה לא?"
"צריך להיות חכם כדי להרים מבצע כזה, חכם מדי בשביל להאמין באבא בלתי נראה בשמיים."
הוריד בצווארו של רוקו בלט. "והנה חשבתי שההאקר הכי מוכשר בעולם יהיה חכם מספיק לסתום את הפה לפני שאני שובר לו את השיניים."
רני צחק, בבירור לא מאוים, וליאת גלגלה את עיניה. "תרגיעו את הטסטוסטרון ילדים, אני עוד שנייה טובעת."
"יש לך מחשב מוכן בשבילי?" רני שאל.
"בבית. היו צרות בדרך?"
"צרות? רק אם אתה קורא לניצול חולשות קריפטוגרפיות במחשב קוונטי צרות." עיניו האדישות בדרך כלל התמלאו בברק. "מצאתי כמה חולשות מוצלחות בעבר, אבל אני חושב שהתעליתי על עצמי. כשאנשים יגלו על החולשה הזאת המוח שלהם-"
"סיימת ללקק לעצמך את הביצים?" רוקו קטע אותו. "אם כולנו נעשה את העבודה שלנו, אף אחד לא יגלה על החולשה הזאת. אתה יכול לפתוח לנו את הדלת או לא?"
"אם ננתק את התקשורת. אני אצטרך לעשות קצת התאמות אבל-"
"אני אטפל לתקשורת. מה איתך, ליאת? צרות?"
"הרבה גבות מורמות כשאמרתי שאני באה לכאן לחופשה. לא אוי-אוי. עכשיו שנפגשנו, אפשר סוף סוף לשמוע מה התוכנית הנועזת לשדוד את הגזע החייזרי הכי מתקדם בגלקסיה?"
"את לא צריכה לדעת את התוכנית," הוא אמר בקצרה. "את רק צריכה לעשות את החלק שלך, ולהשאיר לי לדאוג שכל השאר יעשו את שלהם. פשוט תזכרי שכשכל זה ייגמר, אנחנו נהיה אנשים עשירים מאוד."
אתם תהיו אנשים עשירים, רוקו חשב לעצמו. ואני… אני אפסיק להיות איש. אני אהיה משהו מעבר לאיש.
עברו מספר ימים לפני שהשלושה מצאו את עצמם שוב בתוך מעבורת, הפעם מלווים במישהי נוספת, אישה נמוכה עם צלקת כווייה ענקית שכיסתה את מרבית פניה וקרקפתה. השאר נמנעו מלהביט בפניה, מעדיפים לבחון את המגפיים של חליפת החלל שלה כשנאלצו לפנות אליה; היא נראיתה רגילה לזה. כולם היו לבושים בחליפת חלל מלאה, כולל מטען חמצן על גבם.
הם הניחו את התיקים שלהם בתוך המעבורת, ורני הניח את הלפטופ שלו ליד הצג ההולוגרפי, פותח כיסוי פלסטיק ומחבר כבל תחתיו. הדלתות נסגרו והמעבורת התחילה לנוע בזמן שרני תקתק באגרסיביות. רוקו הוציא תפילין מאחד התיקים ומלמל תפילה.
"אז רוקו," ליאת אמרה, נמרחת על אחד המושבים של המעבורת, "עכשיו שאנחנו מתחילים את השוד, אתה לא חושב שהגיע הזמן שתספר לנו מה אנחנו גונבים?"
"לא," הוא ענה בזמן שכרך את התפילין סביב הזרוע של חליפת החלל שלו, מראה משונה למדי. "אין סיבה שתדעו."
"בטח שיש. מה אם יקרה לך משהו, ונצטרך להמשיך עם התוכנית בלעדייך?"
"זאת שאלה מצוינת. אני מניח שכדאי שתדאגי שלא יקרה לי שום דבר."
"לך שב על קקטוס," ליאת סיננה. "למה אתה מתפלל שחרית? אנחנו באמצע היום."
"אמצע היום בשעון השגרירות. תפילת שחרית מגיעה עם הנץ החמה, אבל בחלל החמה לא נצה. אז מתפללים בהנץ החמה בעיר הקדושה ביותר ביקום. נחשי מה השעה בירושלים עכשיו?" הוא הפנה את מבטו, הניח תפילין של ראש מעל קסדתו וחזר להתפלל.
ליאת שילבה את ידיה והביטה מסביב. "אני שמחה שאתה מרוצה מעצמך. אבל אני לא אוהבת את הרעיון של להניח את החיים שלי בידיים של מישהו שאני בקושי מכירה. למזלנו, אתה לא האדם היחיד במבצע הזה." רוקו לא הגיב, שקוע בתפילה. "רני. אתה אחראי לפרוץ את המחשבים של השגרירות, אני מניחה. אתה יודע לאן אנחנו הולכים?"
"אנחנו בדרך למחסן בצד הפולבו של תחנת החלל," רני אמר, מביט על מסכי נתונים מהבהבים ומחפש משהו. "אני יודע איפה הוא. לא יודע מה יש בפנים."
"משהו בעל ערך, בוודאות. מעבדים קוונטיים, אולי? הפולבו טובים בלייצר כאלה." ליאת שילבה את רגליה ופנתה אל האישה הנמוכה והמצולקת. "מה איתך? רוקו אפילו לא אמר איך קוראים לך. מה תפקידך בכוח?"
האישה הביטה בה בהרהור לרגע. ליאת לא הצליחה להחזיק את מבטה. "טיף," אמרה האישה, מבטא אמריקאי כבד דובק בקולה. "ככה קוראים אותי. אני מומחית פצצות."
"אשת חבלה אמריקאית," ליאת אמרה בהפתעה. "חיילת אמריקאית?"
"באמת?" רני הביט בה. "מכל האנשים בעולם, היינו חייבים להביא איתנו מישהי מהצבא שברוב גאונותו החליט להכריז מלחמה על הפולבו?"
"יהודייה," טיף אמרה, כאילו זה מסביר את זה.
"זה מתחיל להתחבר," ליאת אמרה, נוקשת באצבעה. "עכשיו אנחנו יודעים מי הלקוח: המורדים האמריקאיים." רוקו שלח מבט זועם לליאת, שחייכה בתגובה, ואז חזר לתפילה.
"למה שנצטרך אשת חבלה אם אני יכול לפתוח כל דלת בשגרירות?" רני תהה, מבטו הסקרן מוסט מהמסך עכשיו.
"אלמנטרי, רני ידידי," ליאת חייכה. "כי היא לא כאן כדי לפוצץ דלתות. היא כאן כדי לפתוח חור במקום שלא אמור להיות אחד. היא תפוצץ את הקיר של המחסן, ותפתח לנו את הדרך אל פני הירח."
טיף הנהנה. "אמור להיראות כמו מכת מטאוריט. לגרום לזה להראות כמו תאונה."
"תאונה מצערת מאוד, עם הרבה מעבדים קוונטים שלא ברור מה עלה בגורלם. בחוץ, אני מתארת לעצמי, יחכה לנו כלי שיגור שמסוגל להגיע לכדור הארץ, כלי שאני יכולה לתכנת את המסלול שלו." היא הזעיפה את פניה. "אבל מה מונע מהפולבו בתחנת החלל ליירט אותנו בדרך?"
"הם לא ידעו," רני אמר, מחייך. "כי אין תקשורת. התחילה התפרצות סולרית לפני כמה דקות, היא אמורה להימשך לפחות שעתיים. אני יודע, כי הפריצה שלי עובדת רק אם יש ניתוק תקשורת. התחנות מוגנות מהקרינה, אבל התקשורת תהיה משובשת כל עוד ההתפרצות נמשכת."
"אז אנחנו נכנסים למחסן, חוטפים את מה-שזה-לא-יהיה, פותחים חור בשגרירות, מרקדים החוצה עד הטיל, ומוסרים את המטען למורדים האמריקאיים בזמן שהפולבו מנסים להבין מאיפה בא המטאוריט. קל." ליאת נשענה לאחור, מביטה ברוקו בניצחון. הוא כבר היה עסוק בלפרק בחזרה את התפילין שלו.
"כל הכבוד," קולו נטף רעל. "רק שאת לא יודעת איזה חבילה עלינו לגנוב, איפה אנחנו צריכים לנחות בכדור הארץ, ומי איש הקשר. אז אם את רוצה לראות את הכסף כשזה נגמר, את תדבקי בתכנית המקורית: את סותמת את הפה, עושה את החלק שלך, ונותנת לי לטפל בכל השאר. תגידי לי כשסיימת לשחק אותה ננסי דרו ואת מוכנה לעבוד, כי הגענו."
המעבורת עצרה באחד ממסדרונות השגרירות הארוכים, בצד השייך לפולבו. בניגוד לצד האנושי של השגרירות, הצד הזה לא היה מלא באוויר, אלא במים; הפולבו היו חיו באוקיינוסים של כוכב הלכת שלהם. אפילו שהם אף פעם לא נצפו בשגרירות ללא חליפה מכנית כזו או אחרת, הם הרגישו יותר בטוחים לדעת שתקלה באחת החליפות לא תוביל למותם.
ארבעת השודדים יצאו מהמעבורת בזוגות – תוצאה של מנעל האוויר הקטן במעבורת – לבושים בחליפות החלל שלהם, תיקים גדולים קשורים בהדיקות לצד גופם, ליד מטעני החמצן. רני הקליד משהו על המחשב שלו, והם התחילו לצעוד באיטיות לכיוון הדלת הנפתחת. רוקו היה הראשון להבין שתנועה מימית בכבידת הירח לא הייתה שונה מבכדור הארץ, והחל לשחות במקום לצעוד. האחרים מיהרו אחריו דרך הדלת שנסגרה אחריהם.
המעבורת המשיכה לחכות להם בחוץ. זאת הייתה טעות של רני. המעבורת הייתה אמורה לזהות שהיא ריקה, ולחזור לרשות המחשב המרכזי שיחליט איפה היא נחוצה. אלא שרני ניתק את הקשר שלה עם המחשב המרכזי כדי שיוכל לעקוף את מנגנוני ההרשאה שהובילו אותם לכאן. הטכנאי הראשון שהיה מגיע לבדוק את התקלה היה מזהה את הפריצה, ומקלקל את התכנית הזהירה וחסרת העקבות של רוקו.
אלא שאף טכנאי לא יגיע כדי לבצע את התגלית. המעבורת המתינה בסבלנות, על פניה חולפים צמחי נוי שהפולבו אהבו לפזר בחלקם בשגרירות. היא הביטה – במידת האפשר, עבור מעבורת חסרת תודעה – אל הדלת הסגורה. מבפנים נשמע קול תקתוק עמום, הצליל של רובה אוטומטי שנורה מתחת למים. מעט לאחר מכן קול פיצוץ הרעיד את הדלת. חלף זמן מועט לפני שהיא נפתחה שוב, ומאחוריה יצאו ארבעה: רוקו, רני, ליאת, אלא שבמקום טיף המצולקת, יצא החוצה פולבו בחליפת מתכת קטנה. עננה של מים אדומים ריחפה מאחוריהם. רוקו סחב ביד אחת קופסת מתכת גדולה, שוחה עם ידו השנייה. המעבורת המתינה שרני יקליד משהו לתוך המחשב שלו, ואז הכניסה אותם פנימה דרך מנעל האוויר.
רוקו דחף את הפולבו לאחד הספסלים האדומים, והביט בזמן שהאחרים התיישבו בספסלים גם הם. כולם התנשפו, בוהים בקופסה שנחה על רצפת המעבורת.
"מה לעזאזל…" רני מלמל, חיוור.
"מה חשבת שאת עושה?!" רוקו צעק על ליאת. "למה הבאת איתך רובה?! מי אמר לך להביא רובה?!"
"זה היה ביטוח, אם משהו ישתבש!" ליאת התגוננה.
"איך עבד הביטוח שלך? רובה אוטומטי מתחת למים, מאיפה הבאת את הרעיון המטומטם הזה?"
"אם היינו מדברים על התכנית מראש, אולי הייתי דואגת לביטוח יותר מוצלח!"
"דיברנו על התכנית מראש!" רוקו שאג. "התכנית הייתה לעשות את החלק שלך, ולתת לי להתמודד עם הבעיות! במקום זה ניסית לירות על חייל פולבו! ובגלל, טיף… " הוא כיסה את פניו עם ידיו.
"אה, חבר'ה," רני מלמל. "אני די בטוח שטיף הצילה אותנו עם המהלך מחבל-מתאבד שלה. זה היה דפוק לגמרי, אבל אני כמעט בטוח." ליאת נשענה לאחור, מחווירה כשדמיינה בראשה את הרגע. "אני רק רוצה לוודא משהו. זה לא היה חומר הנפץ היחיד שהיה לנו, נכון? יש לנו עוד? מספיק כדי לצאת פה?"
רוקו צעק ובעט בדלת של המעבורת בזעם, ואז הסתובב אל ליאת, מכוון אליה אצבע. "את האשמה היחידה באסון הזה!" ליאת התכווצה במקומה, חסרת מילים לשם שינוי.
"לא כדאי שנגיד למעבורת ללכת לאנשהו?" רני שאל, הקול שלו חלול. "במקום להישאר ליד זירת הפשע, אני מתכוון."
"בת של זונה!" רוקו בעט בדלת המעבורת שוב. "תכוון אותנו הביתה. אולי טיף החזיקה שם חומר נפץ עודף. אולי, אם ההתפרצות הסולרית תמשך יותר מהצפוי…" הוא נאנח, מתחיל לעשות חישובים בראשו.
רני הקליד על המחשב שלו משהו, והמעבורת החלה לנוע. צמחים דקים ריצדו ליד החלונות שלהם בזמן שהמעבורת נסעה, נעלמים כשהם חצו את מנעל האוויר שהוביל לצד האנושי של השגרירות והמעבורת החלה להאיץ. רוקו פסע מצד לצד, ממלמל לעצמו. "למה שלחת לי את המבחן הזה, אלוקים?" הוא לחש לעצמו. "הצבת בפניי מכשול. אבל אני בטוח בדרכך. אתה מוביל אותי במסלול, יש סיבה, להכל יש סיבה. מה רצית להראות לי?" הוא נעצר והסתובב, מביט בפולבו שישב בקצה המעבורת.
החליפה הרובוטית של הפולבו הזה הייתה קטנה יותר מחליפות החיילים שבהם נתקלו. במקום כלי נשק, הזרועות הכילו ראשי כלים מתחלפים, שאפשרו לפולבו לבצע פעולות שונות. במקום השריון והפלדה המחוסנת, הכל היה מורכב מאלומיניום עדין וקל. זאת הייתה החליפה של מדען, לא של לוחם. במרכז הגוף המכני הייתה זכוכית שקופה, מאחוריה מיכל מים שבו צף הפולבו. הוא נראה כמו כוכב ים עם שמונה זרועות תמנון, עין קטנה מביטה מהקצה של כל אחת.
רוקו שינה את ערוץ השידור של הרדיו שלו לאחד שידע שהפולבו יכול היה לשמוע, ועבר לדבר באנגלית. "מה עשיתם במחסן הזה, חייזר?"
הפולבו נראה מבוהל מכך שפנו אליו. המכשור שלו תרגם אנגלית בשני הכיוונים, רוקו ידע. האחרים הצטרפו להקשיב לערוץ כשהבינו מה קורה. "אני לא חייזר," הוא אמר. "קוראים לי סהר."
השם היה מתורגם. בני אדם לא יכלו להגות שמות פולבו אמיתיים. "מה אתה והשני עשיתם במחסן, סהר?"
"ה-הייתי עסוק במחקר שלי. השני היה השומר שלי. למקרה של פעולת חבלה אמריקאית."
"המחקר שלך. מה אתה חוקר?"
"הקשרים הביולוגיים בין בני האדם לפולבו."
"קשרים ביולוגיים?" רני זעף. "התפתחנו בכוכבי לכת שונים. אין קשרים ביולוגיים בין בני האדם לפולבו."
"כך גם אנחנו ציפינו לגלות," סהר ענה בהתלהבות מתורגמת. "רבים ניסו להפריך את הקשר, אבל הראיות בלתי ניתנות להכחשה. אף אחד לא מצא הסבר, אבל יש לפחות אלף תיאוריות. לדעתי-"
"אז אתה מודע ליכולת ההיתוך בין בני אדם לפולבו," רוקו דחק בו.
"היתוך?" ליאת נשמעה מבועתת.
"בוודאי שאתה מודע," רוקו התפרץ. "השאלה האמיתית היא האם אתה מאמין שאתה מסוגל לבצע כזה."
"לבצע היתוך..?" התרגום האוטומטי היה מוצלח מספיק כדי לשתול את הפחד בקולו של סהר. "בין מי למי?"
"ביני," רוקו אמר וצעד לכיוון הקופסה שאותה הוציאו מהמחסן, פותח אותה ברעש נשיפה. "לבין אלה." כולם הרימו את מבטם כדי להציץ בתוכן. מים מילאו את הקופסה, ובתוכם שחו ראשנים קטנים עם עין אחת אחד לצד השני. חלק היו מחוברים דרך זנבם בזווית משונה. אחד השוחים היה למעשה שלושה ראשנים מחוברים, שהזכירו את סהר, אם כי קטנים בהרבה.
"אלה ראשני פולבו," ליאת אמרה בפליאה. "התינוקות שלהם. עוברים, אולי. זה מה שחיפשנו?"
"אף אחד לא דיבר איתך," רוקו נבח עליה, ואז פנה שוב אל הפולבו. "אתה יכול או לא?" לאחר רגע הוא הוסיף: "הרשה לי לנסח את השאלה אחרת: האם אתה שימושי עבורנו או לא?"
היה קשה לקרוא את שפת גופו של סהר. הזרועות שלו היו דוממות כשלא דיבר, אבל כשהמתרגם התחיל לשדר להם מילים, זרועותיו התקפלו והתרחבו במרץ. "אני יכול," הוא ענה בטון מבוהל. "אבל אני לא בטוח שזה רעיון טוב. הראשנים שלנו, הם מהונדסים גנטית אתה מבין, כדי לשרוד את המסע. אני לא יודע איך דבר כזה ישפיע על-"
"אל תחרטט אותי. אם אתה חוקר את הקשר ביננו, אתה יודע ועוד איך."
"על תרביות תאים, בתנאי מעבדה," הוא אמר בבהלה. "לא על בן אדם חי-"
"כשנגיע, אנחנו נכנס הביתה," רוקו הצהיר, טורק את הקופסה. "ואתה תתחיל בתהליך ההיתוך שלי. כשתסיים, אני אעשה את הצעד הבא בהתפתחות שהשם ייעד לגזע האנושי. אני אהיה המשיח, ואני אביא את האנושות לגאולה."
"איך הגענו לחרא הזה," רני שאל באומללות, בוהה במסך המחשב שלו. הנתונים העידו שההתפרצות הסולרית הגיעה לקיצה, ויחד איתה הסיכוי האחרון שלהם לחזור לכדור הארץ. רני סגר את מסך המחשב. "את ידעת שהבוס שלנו מטורלל?"
"כן," ליאת ענתה בקול מלנכולי. "לא בדיוק ככה, אבל ידעתי שמשהו דפוק. ברגע שראיתי אותו."
"נדפקנו לחלוטין. אנחנו תקועים בשגרירות. זאת רק שאלה של זמן עד יגיעו אלינו."
"וגם אם נצליח להגיע חזרה לכדור הארץ, בחיים לא נקבל את הכסף שלנו."
"הכסף? באמת אכפת לך מהכסף בשלב הזה?"
"אני בטוחה שאתה מוכן לוותר על הלמבורגיני שתכננת לקנות," ליאת התפרצה, קמה ממקומה. "אבל אני לא הייתי פה אם היו לי מספיק תרופות בשביל הבת שלי. תרופות שהמחיר שלהם לא ממש צנח שמאז שהמעצמה הכלכלית הגדולה בעולם הושמדה על ידי גזע חייזרי."
רני השתתק. "אני מצטער," הוא אמר לבסוף.
ליאת התיישבה, בוהה ברגליה. אף אחד מהם לא טרח להוריד את חליפת החמצן שלו עדיין. המכשור ידע לזהות את החמצן סביבם ולהזרים להם אותו במקום לבזבז את התכולה שלו. זה איפשר להם להישאר בתוך החליפות ולדבר ביניהם בלי שסהר ישמע, בזמן שרוקו הלך להשיג את הכלים הנחוצים בשביל לבצע את ההיתוך.
"בבקשה," הם שמעו בקסדות שלהם את קולו של הפולבו. "אני צריך שתספרו לי משהו. אני לא מכיר בני אדם מספיק טוב כדי לדעת. רוקו, הוא… אם אני אעזור לו, הוא עדיין יפגע בי?"
ליאת הרימה אליו מבט. "מה אתה חושב?"
"אני חושב… אני חושב שאין לו סיבה לפגוע בי. אם הוא יקבל את מה שהוא צריך, הוא יניח לי. נכון?"
רני וליאת החליפו מבט. "אני חושבת שאין לו סיבה להשאיר עדים למה שהוא עשה פה אם הוא יכול להימנע מזה."
"יש לו סיבה," סהר מיהר לומר, מבוהל. "יש לו, כי הוא לא יהרוג חף מפשע, לא אם יש לו ברירה, נכון? אם אני אשבע שאני לא אספר כלום, אם הוא ינעל אותי בבית מספיק זמן כדי שלא אוכל להשפיע על הבריחה שלו אפילו. נכון?"
"אלוהים אדירים," רני הביט בסהר בתדהמה.
"ככה הפולבו באמת מתפקדים?" ליאת שאלה. "פשוט בוטחים אחד בשני, גם אם זה בא על חשבון החיים שלהם?"
"אבל החיים שלו לא בסיכון. גם אם הוא יתפס, אף אחד לא יפגע בו."
ליאת נענעה בראשה. "אני לא מבינה איך הפולבו הוציאו את עצמם מהאוקיינוס בכלל."
"כי אנחנו סומכים אחד על השני ומשתפים פעולה," סהר אמר, קולו כועס עכשיו. "אנחנו לא חיות, שפועלות רק למען טובתנו האישית. אנחנו מבינים כמה רחוק אפשר להגיע אם אנחנו משתפים פעולה, וכמה זה חשוב לתת סיבה לשתף פעולה. אני מתחיל להבין למה בני האדם עדיין תקועים על כוכב הלכת המחורבן שלכם."
כולם השתתקו, ליאת ורני מביטים אחד בשני. הם לא הספיקו לומר דבר נוסף לפני שהדלת נפתחה, ורוקו נכנס עם שקיות כבדות. הוא הניח אותם בקצה החדר בדממה, והתחיל לפרוש את תכולתם על שולחן האוכל המתכתי, מחווה לסהר להתקרב. ליאת העבירה את ערוץ התקשורת בחזרה לפרטי, שאותו רוקו, שלא לבש חליפה, לא יכול היה לשמוע.
"אני לא מתכוונת להישאר פה בשביל הטירוף הזה," היא אמרה לרני, לוחשת למרות שלא הייתה צריכה. "יש לי סיפור כיסוי פה, טייסת חירום. אני אחזור לחדר שהקצו לי, ואוריד את הראש עד שאני אצליח לעלות על ספינה חזרה."
"הסיפור כיסוי שלי זה שרוקו הוא דוד שלי," רני אמר, פאניקה מחלחלת לקולו. בפעם הראשונה, ניתן היה לשמוע שהוא רק בן 17. "אין לי לאן ללכת."
"אני…" קולה של ליאת היה מלא באשמה כשהיא דיברה. "אני מצטערת. אני לא יכולה לעזור."
"אנחנו רק צריכים לצאת מהשגרירות," הוא מיהר לומר. "יש לנו טיל מחכה והכל. אנחנו יכולים למצוא אותו ולעוף מכאן."
"אין לנו חומר נפץ. וגם אם היה, בקושי נספיק לכבות מנועים לפני שהפולבו יתפסו אותנו. אני מצטערת." היא הביטה ברני, שפתח את פיו וסגר אותו כמו דג, עיניו דומעות. "תספר להם כל מה שאתה יודע. אם סהר הוא דוגמה מייצגת, אולי הם יראו רחמים."
"ליאת, בבקשה," נשמע קולו של סהר בקסדות שלהם, גורם לשניהם להיבהל. הוא הצליח לתקשר איתם בזמן שעבד, מחבר מזרקי זכוכית משונים אל הורידים של רוקו העירום. "אני מתחנן, ליאת. דברי איתו. שכנעי אותו לתת לי ללכת. אני לא רוצה למות."
"איך הפכתי להיות הקדושה בסיפור הזה?" הכעס בקולה של ליאת לא היה חף מאשמה. "אתה חושב שהוא יקשיב לי? הוא נדפק. הוא חושב שהוא הופך למשיח. איבדנו את התקווה לסיים את מה שבאנו לעשות והוא איבד את זה לגמרי."
ערוץ הקשר היה דומם לכמה רגעים, ואז קולו של סהר נשמע מתוך הרמקול על החליפה שלבש. הוא דיבר בקול רם, היישר לרוקו. "אני יכול לעזור לכם להשלים את המשימה שלכם," הפולבו אמר במהירות. "יש לכם טיל, נכון? כלי שיגור לכדור הארץ? ההתפרצות הסולרית הסתיימה. אני יכול לבקש מהתחנה שתתן לכם לחזור, והכל יהיה בדיוק כמו שתכננתם. רק תנו לי לחיות."
"למה שהם יקשיבו לך?" רוקו גיחך. "זה לא משנה. כל הסיפור הזה, כל השוד המוגזם הזה, הוא היה רק בשביל להביא את הראשנים אל המדענים האמריקאיים. חשבתי שהם היחידים שיכולים להתך אותי איתם. אבל השם הניח לפני את האמצעים להשלים את המשימה הקדושה שלו מוקדם יותר. אנחנו לא צריכים לחזור." הוא פתח את הקופסה שעמדה לצידם, מתעלם לחלוטין מהכאב שבוודאי נלווה למזרקי הזכוכית שבקעו מגופו. "מספיק להימרח, סהר. אנחנו מוכנים. הגיע הזמן לגאולת האנושות."
סהר היסס לרגע, אבל לא העז להמרות את פיו של רוקו. הוא החליף את הכלי בקצה החליפה שלו למשאבה קטנה, ובעדינות שאב כמה ראשנים מתוך הקופסה, סוגר אותה אחריו. הכלי בזרועו התחלף שוב, והוא הצמיד אותו אל הזכוכיות. קול שריקה קצר נשמע, וכשסהר הרחיק את ידו, אחד הראשנים בקע מתוך הזכוכית, זנבו שקוע עמוק לתוך הוריד באמתו של רוקו.
"השם ישמור," הוא אמר בתדהמה. "אני… אני יכול לשמוע אותו."
"המערכת העצבית שלנו מבוזרת," סהר אמר. "כל אחת מהזרועות מכילה את התבונה השלמה שנחוצה בשביל-"
"שקט. עוד אחד."
סהר חיבר את זרועו אל מזרק בכתפו של רוקו, וברעש שריקה נוסף, בן האדם זעק בניצחון. "כן! כן!!! אני מרגיש אותו, אני שומע אותו, אני מרגיש את הכוח שהשם נותן לי!"
סהר מיהר אל זרועו השנייה לחבר עוד ראשנים. רוקו איגרף את ידו והרים אותה באוויר, מביט על השרירים הפועמים בזרועו. הוא הנחית את האגרוף בכוח על שולחן המתכת עם הכלים המשומשים, והשולחן התקמט והתפרק לחלוטין, כלים ומתכת מעוקמת עפים לכל עבר. רוקו צחק. "זה עובד! אתם רואים את זה? ככה נראה העתיד שלנו! אתם עדים לבואו של המשיח, לשלב הבא בתכנית הקדושה של השם עבור האנושות!" הוא הביט מסביב. "איפה ליאת?"
רני הניד בראשו, מביט בו עם פנים חיוורות.
"זה לא משנה!" הוא נתן לסהר לגשת אל המזרקים שהמתינו על חזהו, מצמיד אליהם את אחרוני הראשונים. "כל מי שבשגרירות הזאת בקרוב יצטרף אליי או ימות. זו ההתחלה של משהו ענק!"
"אתה עדיין חושב שרובה זה ביטוח גרוע?" ליאת שאלה.
רוקו הסתובב כדי לראות אותה אוחזת ברובה האוטומטי שלה. הוא החל לצחוק. "את באמת חושבת שנשק כל כך פתטי יכול לעשות לי משהו עכשיו?"
"האמת? בא לי לגלות," היא אמרה, מחייכת מתחת לקסדה שלה. "אבל לצערי יש לי תוכנית אחרת." היא סובבה את הרובה שלה אל החלון שצפה אל נוף הירח, והחלה לרוקן את המחסנית.
הזכוכיות של חלון השגרירות נבנו כדי לעמוד בפגיעות מטאוריטים קטנים, שהיו נפוצים בכוכב ללא אטמוספירה. עם זאת, הם לא נבנו כדי לעמוד בפגיעות חוזרות ונשנות באותה הנקודה, והם בוודאי לא נבנו כדי לעמוד בפני כאלה שהגיעו מתוך המבנה. סדקים החלו להופיע מסביב למקום הפגיעה, מתפשטים ברחבי הזכוכית עד שקול נפץ עצום סימן את החיבור בין הואקום של הירח לבין הלחץ האטמוספרי.
תוכן החדר עף החוצה במהירות מרשימה, מתכות וזכוכית מסתובבים באוויר לכל עבר. למזלם של הנוכחים, האבקה הרכה של רצפה הירח מנעה התרסקות עוצמתית. מזל עבור אלה שלבשו חליפת חלל, לפחות.
ליאת הביטה בגופו המכחיל של רוקו. היא הסיטה את מבטה כשראתה אדי דם דקים בוקעים מעורו, מעדיפה לא לצרוב את הזיכרון בראשה. "נראה שהמשיח עדיין לא מסוגל לעמוד בואקום," היא אמרה אל מכשיר הקשר. "סהר? אתה בסדר?"
"אני… כן, אני…" הוא הביט אל רוקו. "הוא אמר… הוא אמר שכל מי שבשגרירות יצטרף אליו או ימות? זה… איזה מין…"
"בני אדם יכולים להיות חרא של דבר, סהר," רני אמר, מתיישר. "כדאי לך לזכור את זה."
"לא אתם. אתם עצרתם אותו. סיכנתם את עצמכם כדי להציל אותי. את כל התחנה."
"בנוגע לזה," ליאת אמרה, מושכת אליה את קופסת הראשנים. "ההצעה שלך עדיין תקפה? לדבר עם תחנת החלל, וכל זה?"
הוא הביט בקופסה שבידיה והיסס. "את… את מבטיחה לא לעשות עם הראשנים האלה את מה שרוקו ניסה לעשות? לא לפגוע בהם?"
"יש הרבה גורמים שיהיו מוכנים לשלם על הראשנים האלה, גורמים פחות אלימים מהמורדים האמריקאיים." היא נשמה עמוקות. "אני אמצא דרך. אני מבטיחה לא לפגוע בהם."
הוא הנהן. "אתם בני האדם, אתם יכולים להיות לא יותר מחיות לפעמים. אבל אתם יכולים ללמוד. זה לא מעט. אולי עוד יש לכם תקווה.