השבוע התקיימו חגיגות חצי היובל לניצחון הטוב על הרע. כולם בעיר הצפונית והקרה בה התגוררה נועה התלבשו חגיגי, רקדו ושרו ברחבי העיר והעלו טקס גדול בו שיבחו את עבודתם של המדענים והרופאים וכל אותם אנשים שתרמו את חלקם בדרך לניצחון הטובים.
נועה ישבה אל מול מכשיר הטלוויזיה בסלון בית הוריה, אביה ואימה ישבו במרחק לא גדול ממנה, בוהים במכשיר המרצד. המשדר החגיגי העביר סקירה מרוכזת על כיצד ביום אחד העולם לפתע השתגע בעקבות התפרצות הווירוס, ועל איך אחרי המגפה הכול השתנה. לא נותרו עוד גבולות, מדינות, גזעים ודתות. כל מי ששרד את הווירוס היה "הגזע החזק" והאמונה היחידה שנותרה היא האמונה במדע. העולם התחלק ל-3 אזורים: האזור הקר, אותו מילאו השורדים של מדינות הצפון. האזור הטרופי, אותו מילאו שורדי מדינות הדרום, והמטרופולין אשר התפרס מגבולו הדרומי של האזור הצפוני ועד גבולו הצפוני של האזור הדרומי. אל המטרופולין הגיעו העשירים, המדענים ואלה שהיו להם חלומות להיות כאלה. יתר העולם נותר אזורי פרא נרחבים ולא מיושבים, מלאים בשרידים של העולם שפעם היה.
נועה לא הכירה את העולם שלפני, היא נולדה אל תוך המציאות שלאחר הווירוס, מציאות בה ווירוס מסתורי הכה בכל האנשים הנושאים את הגן הרע.
"האנושות הכחידה את עצמה, מפני שלא נותרה עוד סולידריות בין אדם לאדם." שמעה את אביה ממלמל תוך כדי המשדר החגיגי.
בזמנו הדתיים האמינו שזה אלוהים, מכה את האנושות על חטאיה, כפי שעשה בסיפור המבול ובסדום ועמורה. הרבה אנשים ניסו לחזור בתשובה כשהבינו שהווירוס הורג את הרעים, אבל זה לא עזר להם. הווירוס לא הורג את אלה שלא שומרים מצוות, הוא הורג את אלה שנושאים את הגן הרע. זה היה מדע פשוט.
הכול התחיל במים. כך הווירוס עבר: במקורות מים ובגשמים, במי התהום ובאוקיינוסים. כל המים על פני כדור הארץ היו נגועים בו. השמועה אומרת שזה היה ניסוי שהשתבש או שמישהו עשה זאת בכוונה. אבל הסיבה לא שינתה לנועה, הסיבה לא תחזיר את המתים ולא תשנה את המצב, כך חשבה.
נועה מעולם לא השתלבה בין האנשים הטובים. היא הרגישה שלאנשים הטובים אין הומור, או דעות או יצירתיות או אופי. הם תמיד הרגישו לה מנומנמים, מדוכאים. אימה פעם השוותה אותם למסוממים, או לאנשים שמילאו אותם בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה. אמא שלה זכרה איך זה היה אז, כיצד המטופלים שלה היו משנים את אישיותם כאשר היו מתערבים בכימיה של המוח שלהם. היום אמה כבר לא מטפלת באנשים החולים, כי פשוט לא נותרו כאלה.
הדבר שהיה הכי חשוב לנועה הוא להיות טובה. בעוד שנראה כי לחבריה לספסל הלימודים הטוב בא בקלות, היא נאלצה להילחם כדי להצליח בדברים הבסיסיים ביותר. חבריה מעולם לא העבירו ביקורת, או העירו זה לזה על דבר. הם לא חשו קנאה כלפי איש, לא העירו הערה צינית לאדם אחר ולא השתמשו בהומור או סרקזם כדי להעביר נקודה. הם לא הטילו ספק במה צודק ומה לא, הם לא שפטו אנשים אחרים. נועה עשתה את כל אלה, כמו היו חלק בלתי נפרד ממנה. עוד כשהייתה ילדה הגננת הייתה מביטה בה בעין חשדנית ומוזגת לה עוד כוס מים, רק כדי לוודא שהיא לא ילדה רעה.
עם השנים היא למדה לשתוק ולהתאפק. היא למדה להיות צנועה, צייתנית ולא ביקורתית, בדיוק כפי שצופה ממנה. לעיתים הייתה חוטאת בינה לבין עצמה בכתיבה של כל אותן מחשבות רעות ומשעשעות: לעיתים היא הייתה כותבת את כל אותם דברים שרצתה לומר לאדם שעמד מולה, אולם לא יכלה. בסוף כל יום הייתה שורפת את דפיה, שאיש לעולם לא ידע מה מתחולל בתוך ראשה.
היום היה היום הראשון בדרך לחייה החדשים של נועה. כל חייה חלמה להגיע למטרופולין כמדענית. היא רצתה לחקור את הביולוגיה של אנשים, ובעיקר רצתה לחקור ולגלות האם יש שם עוד אנשים כמוה. על אף שלא תמיד הייתה טובה, היא הבריקה בלימודיה. כימיה וביולוגיה היו המקצועות האהובים עליה. היא אהבה גם ספרות, אולם הפריע לה שלא הרשו להם לקרוא ספרים שהוגדרו כמשחיתים. היא תמיד חשבה שהדמויות הכי מעניינות הן דווקא אלה הלא מוסריות. היא גם לא הבינה מדוע לא לאפשר לקרוא ספרים על דמויות לא מוסריות אם גם כך האנשים הרעים נכחדו מהעולם? קריאה לא אמורה להשפיע על מוסריותם של אנשים טובים. אולם היא מעולם לא שיתפה איש במחשבותיה כמובן, חוץ מהוריה, שדרשו ממנה להבטיח להם שלא תחזור על המילים האלה מול איש מלבדם יותר לעולם.
היא חלמה על הרגע הזה כל כך הרבה זמן: לעלות על הרכבת שתיקח אותה למטרופולין. היא התקבלה ללימודים גבוהים באוניברסיטת המטרופולין והצליחה להתקבל גם למשרת סטודנט במעבדה של פרופסור דולי גוטמן, מהפרופסוריות הנחשבות ביותר במטרופולין. "היא הייתה החוקרת שהובילה את המחקר בנושא הגן הרע, זה שהוכחד מן העולם." סיפרה נועה לאימה בנלהבות מהוססת. אימה בעיקר הראתה חשש, "את חושבת שזה רעיון טוב שתהיי ליד האישה הזאת כל הזמן?" שאלה. נועה אכן חששה, היא דאגה שהפרופסור תראה בשקיפות דרכה ותבין שהיא לא טובה, שהיא איכשהו הצליחה לחמוק מהווירוס ולטמא את העולם בגנים הרעים שלה. "אולי אני רוצה שיתפסו אותי," אמרה נועה. "אל תדברי שטויות!" נחרדה אימה. "את יודעת מה קורה לאנשים עם הגן הרע שתופסים אותם!" הפצירה בה. "אולי פשוט תישארי פה, איתנו. לא כל כך רע פה. אף אחד לא חוקר פה, ומחפש או חושד. הכי טוב להוריד פרופיל ולחיות בשקט." הפצירה בה אימה, אולם עוד בטרם סיימה את דבריה, כבר ידעה שאין סיכוי שביתה תישאר בבית.
השבוע הראשון באוניברסיטת המטרופולין היה מרגש מאוד עבורה, כל הסטודנטים סביבה שהגיעו מכל רחבי הגלובוס נראו לה כל כך חכמים וטובים. המרצים היו מרתקים ומשכילים והיו כל כך שונים מהאנשים שהכירה כל חייה בעיר הקטנה שלה.
אולם גולת הכותרת של השבוע שלה חיכתה לה ביום שלישי, היום בו הייתה אמורה לפגוש את פרופ' גוטמן ולהתחיל את תפקידה במעבדה שלה.
כבר כשירדה בתחנת האוטובוס הסמוכה לבניין המעבדות המרשים, פגשה שני סטודנטים שנה א' נוספים, שזיהתה מהאוניברסיטה – שירלי ונתן. גם הם, מסתבר, זכו למשרת מתמחים במעבדתה של פרופ' גוטמן. נועה הייתה מהופנטת מהבניין העצום, 210 קומות שכולן מעבדות ומכוני מחקר. הבניין נראה היה שקוף, כולו היה בנוי חלונות זכוכית עבים שהקנו לו מראה יוקרתי, מתוחכם ומרשים. השלושה עלו לקומה ה-104, קומה שהייתה מוקדשת כולה לעבודתה החדשנית של פרופ' גוטמן.
היא קיבלה את פניהם בעצמה, ונועה הייתה מלאת התרשמות מן האישה שניצבה לפניה: עורה השזוף ועיני השקד שלה, שיערה השחור היה מגולגל בתוך תסרוקת כדורית הניצבת במרכז קודקודה. היא דיברה ברהיטות וסבלנות במבטא של ארצות הצפון.
"בחרתי את שלושתכם מתוך מאות בקשות שקיבלתי. נבחרתם כי הייתם הטובים ביותר." ציינה פרופ' גוטמן. "אתם תסייעו לי במחקר חדש בנושא הגן הרע.
גילינו מוטציה נקודתית בגן, החלפה של נוקלאוטיד בודד, אלאנין לטירוזין בעמדה 501, שמאפשרת עמידות לווירוס. זהו ממצא מדאיג ביותר, שכן זה אומר שבינינו מסתובבים עוד לא מעט אנשים רעים." אמרה בדאגה אמיתית ונועה הבחינה בדאגה שהתפשטה גם על פניהם של שירלי ונתן. "אני חוקרת את החלבון העמיד, ובודקת את התכונות שלו, למה עוד הוא עמיד, ולמה לא." הוסיפה.
פרופ' גוטמן הובילה אותם אל חדר גדול הסגור בדלתות מזכוכית כפולה, בקצה השני של הקומה. "כאן אתם תשבו." הצביעה להם על 2 שולחנות זכוכית קטנים. בצידו השני של חדר העבודה שלהם, ניצב מיכל אשר לא היה רחב יותר מאקווריום. על רצפת המיכל ישב אסיר, נער אשר נועה העריכה כי הוא צעיר ממנה בשנים ספורות בלבד. לגופו אוברול כותנה, שמפתח צווארו הרחב ושרווליו המקופלים חושפים פצעים וכוויות טריות. הנער ישב מקופל בפינת המיכל, ראשו קבור בין ברכיו. כאשר הסטודנטים נכנסו לחדר, הוא הרים את עיניו השחורות והביט בהם ישירות. לרגע היה נדמה כי ניצוץ של תקווה ניצת בעיניו הכהות, אולם הוא מיד כבה והנער קבר שוב את עיניו בין ברכיו.
"אסיר G706, הובא לכאן ממתקן המעצר בדרום. הוא נתפס על גנבה, נבדק ונמצא חיובי לגן הרע." פרופ' גוטמן נתנה בריף קר לנועה, שירלי ונתן. "מה הוא גנב?" קטעה אותה נועה ושאלה. פרופ' גוטמן הביטה בה בהפתעה "זה לא רלוונטי למחקר שלנו." ענתה בלקוניות. "את תוכלי לרפא אותו מהגן הרע?", שאלה שירלי ונועה הביטה בה בתקווה. "אותו אי אפשר לרפא. אבל ברגע שנסיים את הריצוף הגנטי של המוטציה שלו, נוכל לאתר אותה בעוברים ולתקן אותה בטרם הם ייוולדו." אמרה והוסיפה "למישהו יש עוד שאלות?" נועה התלבטה אם לשאול דבר מה נוסף, היא רצתה לדעת מה היא מתכננת לעשות עם הנער, או גרוע מכך, מה היא מצפה מהם לעשות איתו, אולם התחרטה והנהנה לשלילה ביחד עם נתן ושירלי. פרופ' גוטמן נראתה מרוצה מהמחסור בשאלות והסתובבה מיד לצאת מהחדר, מותירה את נועה שם לבדה עוד מספר שניות, בוהה באסיר המקופל בפינה.
המפגש עם פרופ' גוטמן והאסיר ערערו את נועה כל כך עד שלא הבחינה כי הותירה את התיק שלה במעבדה. היא גילתה זאת רק כשכבר חזרה לחדרה במעונות ולא הצליחה להיכנס ללא המפתח שהיה בתיק. היא צעדה חזרה לכיוון המעבדה, "שכחתי את התיק עם המפתחות לחדר שלי." אמרה לשומר בחיוך והתנצלות והוא חייך בחזרה ונתן לה לעלות מיד במעלית, שוב לכיוון הקומה ה-104 בבניין המחקר העצום. היא השתמשה בתג שלה כדי לפתוח את דלתות הזכוכית הכפולה שהפרידו בינה לבין התיק שלה. היא ראתה אותו מונח מיד מולה, תיק עור חום מונח על שולחן המעבדה. היא ניגשה והרימה את התיק, מפשפשת בתוכו עד שמצאה את המפתחות שלה.
לפתע שמעה קול מאחוריה, "לחם", אמר קול דק ושבור. היא ידעה שאסור לה להסתובב, שעליה להמשיך ללכת לכיוון הדלת ולברוח משם. שוב היא הרגישה שמשתלט עליה הגן הרע שלה, אמא שלה צדקה, זה היה מסוכן מידי בשבילה לבוא לכאן.
היא הסתובבה וראתה את הנער הרזה עומד לפניה, כשמחיצת הזכוכית של המיכל שלו מפרידה ביניהם. "אתה רעב?", שאלה נועה. "לא. שאלת מה גנבתי", ענה הנער. נועה ידעה שאסור לגנוב, אנשים טובים לא גונבים. אבל היא חשבה שלכלוא מישהו בשביל לחם זה מוגזם. בדיוק בגלל המחשבות האלה שהסתובבו בראשה, היא הייתה משוכנעת שיש בה את הגן הרע. "האמת שגנבתי גם גבינה כי הלחם היה יבש בלי", הוסיף הנער וחייך. חיוך משועשע נפלט גם מצידי פיה. ברור שיש לו הומור, האנשים הטובים לא צוחקים אף פעם על פשעים.
נועה עמדה עוד מספר שניות אל מול הנער, שכעת כשראתה אותו עומד ראתה עד כמה הוא גבוה. היא התלבטה לעוד מספר שניות ולבסוף הסתובבה ומיהרה לצאת מן המעבדה ולחזור לחדרה.
'לא יכול להיות שזה מה שאנשים טובים עושים.' חשבה לעצמה במשך כל הלילה. 'אנשים טובים לא היו כולאים ילד רעב. הם היו עוזרים לו.' המשיכה לחשוב. 'אני צריכה לארוז את הדברים שלי ולחזור חזרה לאמא ואבא. מסוכן לי כאן. גם אני אסיים בתא.' מחשבותיה המשיכו. 'אני צריכה לחזור לשם ולשחרר אותו ואז לברוח. זה מה שאדם טוב היה עושה. זה מה שאדם מוסרי היה עושה.' נועה כבר החלה למלמל לעצמה בקול רם. מראהו של הנער הגבוה והצנום לא עזב אותה, היא החלה לחשוב מה פרופ' גוטמן עושה לו שם מידי יום שגורם לפצעים ולכוויות שראתה על גופו. האם במסגרת תפקידה במעבדה גם היא תיאלץ להכאיב לנער? חלחלה עברה בבטנה מהמחשבה על כך.
לפני שהבינה מה היא עושה, היא כבר קמה ממיטתה והחלה להתלבש. רעד עבר בכל גופה, והיא מצאה את עצמה עוטה על עצמה עוד ועוד שכבות כדי להרגיעו. היא אספה את חפציה לתוך תיק גב גדול: בגדים, ספרים ועוד כמה חפצים אישיים שאהבה והביאה איתה למטרופולין.
האפלה עוד שררה בחוץ, זה היה בשעות הקטנות של הלילה, ועל אף שהמטרופולין היה העיר הגדולה של העולם החדש, העיר נראתה מנומנמת למדי. 'יהיה קל מאוד להבריח כאן אדם.' חשבה לעצמה בזמן שפסעה ברחוב החשוך. אין נפש חיה סביבה, רק מדרכות מצוחצחות ומבריקות מטיפות הגשם שירד מוקדם יותר בערב.
היא צעדה לכיוון בניין המחקר החדש והמרשים, היא חלפה על פני חנויות סגורות ומשרדים שנשכחו בהם האורות והצליחה אף לראות את המבנה הנמוך של אוניברסיטת המטרופולין שהציץ אליה במרחק של לא יותר משלושה בניינים. כמה חלמה על הרגע שרגליה ידרכו באוניברסיטה הזו ובמעבדה כמו מעבדתה של פרופ' גוטמן.
מה אם תחזור עכשיו למעבדה ותגיד לשומר שפרופ' גוטמן ביקשה ממנה להביא לה את האסיר? הוא ייתן לה, כי הוא חושב שהיא טובה, האנשים הטובים לא משקרים. הם לא מבריחים אסירים בלילה, הם לא עושים מה שאסור. הוא יאמין לה כי רק אנשים טובים מתקבלים לאוניברסיטת המטרופולין ולמשרה במעבדה. כה שקועה הייתה במחשבותיה שכלל לא הבחינה שכבר הגיעה לבניין המעבדה. ליבה הלם חזק, נשימותיה מואצות ופיה יבש.
"שכחת עוד משהו?" קטע את מחשבותיה קולו של גבר מאחוריה וגרם לה לקפוץ בבהלה. היא הביטה בשומר הבניין שזיהה אותה. "לא אני מחכה לאוטובוס." אמרה וניגשה לעמוד בתחנת האוטובוס הסמוכה למעבדה. ניכר שתשובתה סיפקה את השומר שנכנס חזרה לעמוד בעמדתו שבכניסה לבניין.
אוטובוס ריק למחצה נעצר מולה, היא התלבטה לרגע אם לעלות. רגליה הרגישו כבדות וקלות בו זמנית. נהג האוטובוס היה סבלני ונעים, על אף השעה המאוחרת, 'הוא בטוח מהאנשים הטובים,' חשבה לעצמה.
היא עלתה לאוטובוס והתמקמה במושב האחורי. הנסיעה הייתה ארוכה למדי, כשהגיעה לשם רק לפני מספר ימים ברכבת המהירה זה לקח שעה וחצי. באוטובוס, על אף שהיה חדיש ומהיר, הנסיעה ארכה ארבע שעות וחצי.
היא ירדה בתחנת האוטובוס לא רחוק מבית הוריה, הבית בו נולדה והרגישה בטוחה. השמש כבר החלה לזרוח בעיר הקטנה בה גדלה.
היא נכנסה בשקט מהדלת הראשית, פסעה על קצות אצבעותיה כדי לא להעיר אף אחד. אביה כבר אחז בעיתון היומי ואימה ישבה במטבח עם כוס הקפה שלה. הם תמיד היו משכימי קום חשבה לעצמה.
הם לא אמרו דבר ולא שאלו, והיא לא סיפרה. והיא נשארה בעיר הקטנה בה גדלה.