ג'יימס שקולניק התיישב בחדר ההמתנה. הוא בהה בקיר שהיה אפור כולו מלבד ציטוט בודד שהתנוסס עליו באותיות קידוש לבנה:
"הבה נניח לעבר להיות עבר"
הומרוס.
ג'יימס תהה לעצמו, אם הוא היה אומר משפט כזה סתמי, האם היו מציגים אותו על קיר?
האחות יצאה אליו וקראה בשמו, הוא נכנס לחדר קדם ניתוח שם חתם על מסמכים שפוטרים את כולם מאחריות, כולם מלבדו. אם יקרה לו משהו במהלך הניתוח, לפחות יוכל להאשים את עצמו. לאחר המתנה מורטת עצבים הוא נכנס לחדר הניתוח לבוש בחלוק ונפגש עם הרופא המנתח, דוקטור שפיגלמן. הדוקטור עלעל ברשימה שג'יימס סיפק למחלקה מבעוד מועד ותלה בו מבט ספק מרחם-ספק שיפוטי. לא הייתה סיבה למבט השיפוטי, ג'יימס לא פירט שם את החטאים שלו, להם היה טעם מתוק. לרשימה הוא הכניס רק את הזיכרונות עם הטעם המר.
"אני מאמין שכבר הסבירו לך הכל", פתח הדוקטור, "אך מחובתי לחזור על הדברים לפני הניתוח. אתה נכנס לניתוח להסרת זיכרונות רעים. יש לנו כאן את הרשימה של כל הזיכרונות שביקשת להסיר. אנחנו נאתר אותם וניפטר מהם בעזרת טכנולוגיה חדשנית כך שלא ייסרו אותך עוד. רק תופעת לוואי אחת ישנה, תאלץ לחוות שוב את אותן זיכרונות רעים כך שאתה עומד לחוות חוסר נעימות במהלך הניתוח, אך אל דאגה. בסופו תקום אדם חדש, יש שאלות?"
"כן", ענה ג'יימס בעוד האחות מרכיבה את מסיכת ההרדמה על פניו, "זה יכאב?".
"מאוד", ענה דוקטור שפיגלמן, "אבל נסיר עבורך גם את הזיכרון של הכאב".
ובמילים אלו, שקע ג'יימס בתרדמת עמוקה.
בר מצווה. שלוש עשרה שנות ילדות חלפו ביעף וכעת עליו להתבגר בעל כורחו. הכל התנקז לרגע הזה, כל הלחץ, החרדה, האימה והציפיות. מחנק עלה בגרון כשניסה להקריא את המילים הכתובות בכתב יד מסורבל. השפתיים זזות אך הקול לא יוצא ואביו מאדים ומכחיל ומסגיל. הוא רוצה להתנצל על עצם קיומו, אך סליחה היא רק סוג של בריחה. כל קהילת המדע באה להשתתף בשמחתו של דוקטור שקולניק, האיש והאגדה, וכעת מושא השמחה עומד ושותק כמו עכבר מעבדה. דוקטור שקולניק מציל את המצב, כמו תמיד, וזורק בדיחה שמשלבת חורים שחורים ופיטוצין. גל צחוק שחציו מזויף עובר בקהל, וג'יימס מנצל את ההפוגה כדי להיעלם.
הנה אתה! קוראת אימו לאחר דקות ארוכות של חיפושים. בוא, היא לוחשת ומושכת בזרועו, אבא עומד לדבר.
אביו עומד על הבימה ממנה ברח לפני כמה רגעים, לבושו הדור ומבטו חודר. הוא מודה לכל מי שבא מרחוק ומקרוב, מכדור הארץ ומכוכבים אחרים, ממציאות זו ומיקומים מקבילים. הוא מזכיר את סבתא דבורה שעל אף שהיא איננה פה, ההולוגרמה שלה צופה מלמעלה. לבסוף הוא מברך את חתן השמחה, העומד מכווץ ליד אימו ומייחל שקרן ההיעלמות שזיכתה את אביו בפרס נובל שלישי הייתה בידו.
"ג'יימס שלנו היקר, גדלת כל כך מהר, מאחל לך שתלך במסורת בית אביך ותהיה גם אתה מדען דגול שישפר את העולם".
ג'יימס רצה להנהן ולגמור עניין, אך שלוש עשרה שנים של עלבון צרבו את קיבתו והוא פלט את אדי הרעל מתוכו לפני שיכלו אותו מבפנים: אני לא רוצה להיות מדען!" הוא צעק בדציבל אליו לא התכוון להגיע, "אני רוצה להיות שחקן תיאטרון".
השקט שהשתרר הפריע למילים להתאדות באוויר העולם. למרות שהתבייש בעצמו, הוא הרגיש קצת יותר נקי, הוא הוציא את זה החוצה. עכשיו כולם יודעים שלמרות כל הציפיות והתקוות שתלו בו, הוא לא יהיה מדען.
הבהוב.
הוא מדען.
כמה מפתיע, ג'יימס חושב לעצמו, ממורמר, ומביט במראה שהייתה תלויה בדירת הרווקים המוזנחת. החלוק הלבן כאילו תפור למידותיו, תג השם מנציח את שמו בחריטות מדויקות על המתכת הקרה. אין לאן לברוח, המשוואה פשוטה- גורל הוא סך כל החוויות שעברת בילדותך פלוס השפעתם העדינה של הסובבים אותך. שחקן הוא כבר לא יהיה, הוא לא ישנה את מצב רוחם של הצופים משגרה להשתאות, הוא לא יספוג לקרבו את תשואות הקהל המריע. לפחות הפרויקט שלו תכף מוכן. ג'יימס הציץ בשעון, לעזאזל, הוא חייב להגיע לבניין המחקר לתפוס את מעבדת הקוגניציה לפני שתיתפס על ידי סטודנטים צעירים שמתכננים לבצע את זממם במעבדה הריקה תמיד.
הוא החנה את הרחפת בחניון הבניין וטיפס את המדרגות שתיים שתיים עד שהגיע לפתח המעבדה. שקט בפנים, מה שאומר שהסטודנטים הצעירים עוד לא התעוררו. החיישו שסרק את פניו אישר את זהותו ופתח עבורו את דלת הכניסה. קול מתכתי ביקש ממנו את קוד הזיהוי והוא הקריא אותו בקול מתוך הרגל. הקוד אושר והאבטיפוס עליו עבד בשנה האחרונה גלש מתוך הארון האפור. ג'יימס הביט בו בייאוש, המכשיר הארור פשוט לא עובד. הוא ניסה לחשב כמה עכברים הוא בזבז עליו, אחד התפוצץ, השני הפך לנחש, השלישי התחיל לדבר ספרדית, הרביעי הפך למומחה בתורת המשחקים ומעביר הרצאות מקוונות באוניברסיטת פנסילבניה. המכשיר עשה הכל, חוץ מאת הדבר אותו הוא אמור לעשות. ג'יימס נאנח, הניח עכבר חדש במבחנה והתחיל להקליד את האלגוריתם החדש לזיכרון המכשיר. זה הניסיון האחרון שלו, אם הפעם זה לא יצליח הוא מרים ידיים, פורש ועובר לפנסילבניה להיות מרצה אורח בקורס של ריקו העכבר.
המכונה מתחילה להשמיע רעשים וג'יימס נסוג אחור, הוא מביט בהשתאות בארובה שתכנן כדי לווסת את החום פולטת עשן שחור בשריקה מבשרת רעות. הזרועות הקטנות מסתובבות סביב עצמן וריח של מרשמלו שרוף נישא באוויר. הוא מנסה להתקרב ולבטל את הפעולה האחרונה אך המכונה המשתוללת מרתיעה אותו והוא תופס מחסה. העכבר מביט בו בבהלה כשקרן הלייזר בוקעת מתוך ההתקן ומששפיעה על הנוירונים במוחו. חמש שניות חלפו, המכונה נרגעת, זמזום עדין מלווה את מנוחתה. ג'יימס מתקרב בזהירות ופותח את המבחנה. העכבר יוצא משם, נרגז, ומאיים על ג'יימס בתביעה על הפרת זכויות לפי ס' שמונה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, נזק גוף ורשלנות. הוא קופץ מהשולחן ופוסע לעבר היציאה, קורא "ניפגש בבית המשפט!" וטורק את הדת מאחוריו.
ג'יימס צנח על ברכיו, לא מספיק שהמכונה לא עובדת, הוא הרס לעכבר את החיים והפך אותו לעורך דין מן השורה. עצב מתגנב לליבו, תחושת כישלון צורבת בגרונו. הוא יושב בפינת החדר ומרשה לדמעות לעלות בעיניו. אין כאן אף אחד, אפשר לבכות בשקט.
"סליחה?" שואל אישה עם חלוק לבן ושיער שחור פזור, "כאן זו מעבדת קוגניציה?".
הבהוב ארוך. תקופה ארוכה בלי זיכרונות רעים.
"זה בטוח?" שואלת הדס בחשש, מביטה מעלה להתקן הזכוכית שמפעיל את הלייזר.
"יש לך רגליים קרות?" הוא צוחק ומנשק אותה על שפתיה, היא נרגעת, "זה עבד עד עכשיו, אין סיבה שזה לא יעבוד".
"אני לא אתחיל לדבר ספרדית?" היא שואלת והוא צוחק, "מה רע בספרדית? שפה יפה לאישה יפה".
היא מרפה את גופה והוא מקליד התאמות אחרונות, הכל נראה טוב. "מוכנה לשכוח את מה שגרם לך לטראומה?".
גל של חרדה שוטף את פניה כשהזיכרון עולה אך היא מסווה אותו במהירות, "מחכה לזה בקוצר רוח", היא אומרת, "ככה אוכל להיות שלמה לחלוטין כשאני איתך".
הוא מהנהן ומפעיל את המכונה. אין טרטורים, עשן דק מיתמר מהארובה, בדיוק כמו בפעמים הקודמות. הוא בוחן את פניה השלוות, מזהה את הנקודות האדומות על המסך ומוחק אותן אחת אחרי השנייה. כשתקום, כלום לא יעיב יותר על זיכרונה. היא לא תתעורר בצרחות באמצע הלילה ולא תירתע מפניו כשיבוא לחבק אותה בהפתעה. היא תהיה שמחה כמו שלא הייתה מעולם.
המכונה מסיימת את עבודתה. בדרך כלל לוקח למטופל בערך חמש דקות להתעורר מההרדמה. אבל הוא לא זז ממנה, הוא מתיישב לידה בציפייה ומחזיק בידה. אט אט היא פוקחת את עיניה, סוקרת את החדר כולו עד שעיניה נפגשות בעיניו הדומעות מהתרגשות. הוא שואל אותה: "איך את מרגישה?".
היא מתמהמהת בתשובתה, עיניה ממצמצות, מתרגלות לאור. היא לוקחת נשימה עמוקה לפני שהיא עונה:
"מי אתה?".
ג'יימס נחרד, זו תגובה שהוא עוד לא קיבל מאף אחד מהמטופלים. יתכן שזו תופעת לוואי קלה, פליטת פה שלאחר הטיפול. הוא לוחש לה ברוך: "זה אני, ג'יימס, אהובך, את לא זוכרת?".
היא מקמטת את מצחה, גבותיה מתכווצות. ג'יימס יכול היה לדמיין את גלגלי השיניים חורקים במוחה.
לאחר דקה של חשיבה היא עונה:
"מי אני?".
הבהוב.
העכבר מסדר את המסמכים לפניו.
"העסקה פשוטה מאוד", אומר עורך דין יוסי פינטו, ככה הוא קורא לעצמו היום, רק חמש שנים אחרי שיצא מהמבחנה, "אתה חותם כאן, כאן וכאן וכל הידע על המכונה להסרת זיכרונות עוברת למרשתי- חברת זרדינקום. אתה מוותר על כלל הזכויות שלך בטכנולוגיה, כולל הקניין הרוחני אותו נמחק מראשך לאחר הפגישה הזו, ולאחר מכן תצא מכאן עם סכום נאה של מיליון דולר".
ג'יימס מנסה למצוא זיק של אנושיות בעיניו של עורך הדין, אך עיניו הקטנות והעכבריות לא משיבות לו רגש. הוא לוקח את העט ביד רפה ובאיטיות, כפי שנהג בכל פעולה שעשה לאחר עזיבתה של הדס וחותם על המסמכים. חיוך ממזרי עלה על פניו של עורך הדין העכבר והוא מושיט יד זעירה ללחוץ את ידו של ג'יימס. "תענוג לעשות איתך עסקים" הוא מציין וג'יימס מגיב בהמהום שבור. הוא ידע שהוא מכר את הטכנולוגיה בסכום אפסי, אך הוא הבטיח לעצמו לעולם לא לגעת יותר במכשיר שהרס את חייו, שהפריד ממנו את אהובתו.
יוסי חותם על המסמכים עם זנבו ומורה לג'יימס ללכת לכיוון הדלת. ג'יימס מתרומם וצועד החוצה. לפני שהוא נכנס לחדר הניתוח הוא נזכר בשאלה שרצה לשאול: "אפשר במקרה למחוק לי גם את הזיכרונות מהדס?".
יוסי מהנהן בשלילה, "תצטרך לקבוע תור במיוחד בשביל זה, אנחנו לא לשכת הסעד".
ג'יימס נאנח ונכנס לחדר הניתוח.
הבהוב.
ג'יימס פוקח את עיניו, האורות מסנוורים אותו ופיו יבש. אחות מסייעת לו להתיישב ומגישה לו כוס מים אותה הוא גומע בלגימה אחת. רופא בחלוק לבן מתקרב אליו, מרוצה. הוא מתיישב לידו ושואל אותו איך הוא מרגיש.
ג'יימס מביט עליו בעיניים פעורות לרווחה ושואל: "מי אתה?".
דוקטור שפיגלמן משתעל, "מה זאת אומרת, זה אני, המנתח שלך".
ג'יימס מקמט את מצחו, הוא מנסה להיזכר מה הוא עושה במקום הזה, למה הוא כאן, אבל מוחו ריק. הוא מרגיש אבוד. יש רק זיכרון אחד אותו הוא מצליח לזכור. דלת נטרקת, דמעות אישה, סניטרים עם לוגו של בית החולים אברבאנל אוזקים אותו בזמן שהוא צועק את שמה של הדס.
הוא מרים את עיניו אל דוקטור שפיגלמן שמכין את זריקת ההרגעה ושואל אותו בלחש:
"מי אני?"