סימפוניית יללות כזו לא שמעו הרבה זמן בפתח תקווה ובטח שלא בשכונת מֶצְ'נֵס, שבפאתי העיר.
תנים, כלבים, חתולים כולם יללו עד השעות הקטנות של הלילה.
בחדר הקטן, ישנו ליאו וטומי הקטן, במיטת קומתיים שתפסה את רוב השטח. ליאו שהיה בחלק העליון, קרוב לחלון היה שקוע בחלום ואילו האח הקטן נחר "פחחשש פחחשש". ככה זה כשהאף סתום מנזלת.
לפעמים אי אפשר לדעת מה מפריע יותר, השקט המוזר, שמגיע בסוף הלילה, או הרעש הנורא.
השקט, היה חמקמק, שקרי, נכלולי וזר.
לעומת זאת הרעש היה ודאי, ברור, מובן, בטוח, חלק מהנוף.
שיגעון מוכר.
פתאום: "פח פח בום בום".
אביגיל חשבה שהיא שמעה מישהו הולם בדלת, היא לא ידעה אם זה חלק מחלום, סיוט, או משהו אמיתי.
הרעש התגבר.
אף פעם לא הגיע רעש אחרי השקט, תמיד לאחר שהדממה ניצחה היא המשיכה למלוך עד הבוקר.
הפעם זה היה שונה.
הרעש חזר, הדפיקות היו חזקות, גסות, היא חששה שהדלת תעקר ממקומה.
אביגיל קמה וצעדה בשקט.
הבריח למעלה היה סגור בשרשרת ברזל כבדה.
והמפתח היה בתוך הדלת.
אלו היו בנייני רכבת של פעם, הצהובים האלה, ששרדו כל מלחמה ומשבר אפשרי.
אבל במקרה הזה הדלת רעדה מדפיקות.
הילדים ישנו, כאילו כלום, היא יכלה לשמוע את הנחירות החמודות של טומי-מי ואת ליאו מסתובב מצד לצד כמו תמיד בשנתו.
"אולי אני אתקשר למשטרה?", חשבה, "מי זה יכול להיות? מה זה? מחבל? פורץ? מה זה הדבר הזה?".
ב ו ם, ב ו ם, ב ו ם.
השרשרת נמתחה עד קצה הציר שלה, נוצר פתח קטן בין השרשרת לדלת. האם המנעול ישתחרר? "המפתח עוד שניה ייפול פנימה לתוך הבית", אביגיל חששה.
יד גרומה השתחלה במרווח הצנום, כף היד והאצבעות נפתחו ונסגרו, כמו מבקשים עזרה.
אביגיל קפאה במקומה, כמו משותקת מרוב פחד.
רעש של ניידת משטרה הפר את הדממה.
היד הרזה הסתלקה מהבית ונעלמה.
הרעש פסק בבת אחת ואביגיל צנחה על הספה.
בבוקר היא התעוררה הלומת עייפות, "איזה סיוט נוראי", חשבה לעצמה, "וזה הרגיש כל כך ממשי, כל כך אמיתי, היד הזו כמעט נגעה בי".
ליאו (או סופר-ליאו כפי שאהב לכנות את עצמו) וטומי-מי התעוררו, עשו פיפי בשירותים ושטפו פנים.
בשולחן חיכתה להם ארוחת הבוקר.
ביצים קשות, מלפפון מקולף וחתוך, קופסת קוטג' חצי גמורה ושתי פרוסות לחם לכל ילד.
"אוף אמא, כל בוקר אותו אוכל!".
"שוב שאריות של אתמול!.
"בא לי משהו מתוק…", אמרו שניהם בקול אחד.
לאחר משא ומתן קצר, לוסי שלפה מהארון ביסקוויטים ומרחה עליהם קצת ממרח שוקולד השחר.
בין לעיסה ללעיסה, הילדים החלו בפינג-פונג של צביטות והקנטות: "אתה חונדיר פישפיש, פוקפוק, שמוסמוס!", אמר ליאו לאחיו הקטן.
"די ליאו!", ענה לו טומי-מי, "אמא הוא מציק לי!".
אביגיל קטעה אותם.
"בואו חמודים, אמא עייפה מאוד, תעזרו לי, בואו נצא לבית הספר", היא אמרה.
הם יצאו מדירת השיכון ובדרך החוצה פגשו בשכן הקשיש הצנום מר זיסלמן, לבוש בכובע הקסקט האפור-רגיל שלו.
"תגיד", שאלה אותו, "שמעת משהו מוזר בלילה, אולי רעשים כאלה, דפיקות על הדלתות?".
"כלום, רק הכלבים המשוגעים הרגילים, שום דבר מיוחד חוץ מזה", הוא אמר וצלע עם מקל ההליכה שלו, לעבר המכולת, שהמתינה מעבר לכביש.
אביגיל והילדים יצאו לצעדה הקבועה שלהם.
כמו תמיד, היא לקחה אותם לבית הספר באותה הדרך בדיוק, אותם שבילים ואותם קיצורי דרך. עשר דקות על השעון והם היו בבית הספר היסודי על שם גולדה מאיר.
יום עבודה ארוך מחכה לה ולילדים יש כמה שעות לבד אחרי הלימודים, אין סיבה שלא יסתדרו.
"תזכרו לא לצאת מהבית לבד? ולחכות בסבלנות עד שאחזור", היא אמרה ונשקה להם כשהלכו לעבר דלת הכניסה, האפורה והמסורגת, לבית הספר. הם נופפו לה לשלום. לפעמים שניהם התנהגו כמו תאומים, למרות שהיו כה שונים באופיים, במראה וכמובן בגיל.
השמש התמקמה במרכז השמיים, אמצע היום והילדים הגיעו לביתם, בהסעה שהחזירה את ילדי הרחוב.
וגם אם פחדו שהשעמום יבוא לאיים עליהם, זה לא קרה.
"מה זה האור הזה?", ליאו שאל את אחיו הקטן.
"אני לא יודע, בוא נלך אחריו ונראה", ענה טומי.
אלומת אור קטנה קיפצה לעבר חדרם. היא הייתה חדה, עגולה וגודלה כשל אגרוף של ילד בן שש.
הילדים החלו לעקוב אחריה, כשהיא רצה לכיוון המקלחת, מטפסת על גבי הקיר ומסתגרת בפתח האחסון המצומק שלמעלה.
האור נעלם כאילו מעולם לא ביקר בבית.
הם הביטו לעבר החריץ בין סופו של הקיר לתקרה הצהובה.
"לך תביא איזה כסא", אמר ליאו, "אני רוצה לטפס".
"אמא לא מרשה", אמר טומי.
"אמא לא בבית, תביא כבר איזה כסא, או סולם!", הוא אמר.
טומי קיפל את ראשו בין ידיו "אני מפחד", הוא אמר, "אולי יש שם משהו? איזו מפלצת".
"אני סופר-ליאו גיבור על ואתה יודע שאני בין חמש החזקים בכיתה גימל, בגולדה. נראה לך שאני מפחד מאיזה אור קטן ומוזר שנכנס לבית שלנו?".
טומי המשיך להתקפל בתוך עצמו.
"תפסיק להיות כזה פחדן, אתה עכברוש רקוב, זה מה שאתה טומי", אמר ליאו.
"די".
"עכברוש!".
"זה לא יפה. ולא נכון!".
"עכברוש תביא לי כסא!".
טומי יצא וסחב כיסא מהמטבח וחזר לחדר האמבטיה.
"עכשיו תשמור מלמטה, זה ממש גבוה פה", אמר ליאו וטיפס על הכיסא. הוא התמתח וניסה להידחף לתוך פתח "הבוידעם", כמו שאבא היה קורא בעבר למקום.
מאז שאביהם עזב את הבית, אף אחד לא נגע בבוידעם.
"אני לא מצליח, תעזור לי, טומי-מי, תן לי דחיפה למעלה", הוא אמר.
"אבל זה לא מותר לנו לטפס גבוה, שלא יהיה לנו רגל שבור, או דם בלשון. ואמא גם אמרה..", אמר טומי, אבל ליאו קטע אותו.
"עכברוש! ואם לא תתן לי דחיפה עכשיו, אני אגיד לאימא שגנבת לה מהארנק את המטבעות הקטנים, בשביל הקופת חיוכים המטופשת שלך! וגם שלא צחצחת שיניים שבוע!".
"די".
הוא נשען על רגלית כיסא הפלסטיק, שהתנדנד ונתן דחיפה לאחיו הגדול.
ליאו תפס בידיו בפתח ומשך את עצמו לתוך הגומחה האפלה.
הוא נבלע בחושך.
טומי מיהר לטפס על הכיסא גם והביט לתוך הרׅיק, הכלום הזה, שהיה שם.
הוא התחיל לזמזם לעצמו: "עכביש אחד נפל על אבן, פגש פשפש שטייל בגשם, אמר העכביש בוא אליי לשנייה, הפשפש התקרב ואכלו אותו כמו סוכריה".
כשסיים לשיר התחיל לספור אצבעות: אחת, שתיים, שלוש.. עשר ולנקוש עליהם.
רעש הנקישות רק העצים את הדממה, שהמשיכה לצרוח מבעד לקירות.
טומי לא עמד בזה יותר: "אימאא, אימאא", הוא צעק, אבל שום קול לא חזר, רק הד קטן שעשה "מאאא, מאאא", בחזרה.
מעט חול זהוב דלף מהתקרה ולכלכך את בגדיו.
פתאום ראש הציץ "בוםםם, מצאתי משהו".
זה היה ליאו.
טומי נבהל ונפל מהכיסא.
רגלו השמאלית נחבטה ונחתכה מעט. הוא מרר בבכי.
האח הגדול יצא מהבוידעם, מלא כולו באבק צהוב ואוחז בקופסת עץ קטנה בידיו.
הקופסה הייתה מאוירת בציור של ציפור נחליאלי צבועה בכחול-דהוי. מסביב לה היו ארבעה משולשים זהובים ופסים כסופים, שעיטרו אותה.
ליאו הניח את הקופסה על הכיסא ושטף את רגלו של אחיו הקטן במי האמבטיה. החתכים היו יבשים ולא עמוקים.
הם לקחו כמה פלסטרים מהמגרה העליונה במטבח (שאסור היה להם לגעת בה) והסתגרו בחדרם עם הקופסה המסתורית.
"נחליאלי קטן, ראיתי בגן, זנב לו ארוך ויפה"
"סינור שחור קטן, על החזה. לא ניתר, לא קיפץ, רק רץ, רץ רץ רץ רץ" (עממי).
הילדים שמו את הקופסא במרכז החדר, מעל לשטיח פו הדוב וסרקו אותה במבטם דקות ארוכות.
ליאו התקרב וליטף אותה בעדינות.
"איזה יפה היא והצורות האלה, וואוו. אני רוצה לפתוח אותה", הוא הושיט יד, אבל טומי מנע מבעדו.
"מה אתה עושה, תעזוב לי את היד, זה בסך הכל קופסה. תפסיק להיות כזה פחדן!", אמר ליאו.
"לא. די. בוא נזרוק אותה לפח, או שתחזיר אותה למקום שלה", אמר טומי-מי.
"היי, רוצה שאני אראה לך איפה העוגיות שאמא מחביאה? אני גיליתי מה המקום הסודי החדש שלה לקינוחים… רוצה ש ו ק ו ל ד. טומי-מי חמודי-מודי".
"כן כן", ענה האח הקטן פיו ועיניו נפקחו.
"אז תעיף את היד שלך, מעצבן אחד!", הוא הדף אותו ופתח את הקופסה.
לוּ רק ידע מה מחכה לו.
אבל כלום לא קרה. דקה חלפה לה ועוד אחת.
השעון הסתובב, השעה הייתה חמש.
הקופסה הייתה ריקה.
הכל היה בסדר.
ואז.
אור צהוב ענקי, שורף וצורב בקע מן הקופסה לכיוון החלון בחדרם. הם הרגישו חום, אבל זה לא היה חום של שמש, זה היה יותר כמו חום של מיקרוגל, או תנור לוהט במסעדה.
שני הילדים קפצו אחורה באינסטינקט ראשוני חייתי כמעט.
טומי-מי קפא, אבל סופר-ליאו זינק מהצד, שלח את ידיו וסגר את הקופסה.
הם נשמו לרווחה.
"אוקי, הקופסה הזאת לא משהו", אמר האח הגדול.
"איפה העוגיות שלי? הקינוחים שהבטחת לי?", אמר טומי-מי, "הבטחות צריך לקיים! אל תהיה סתם מַבְטׅיחַן!" ועשה פרצוף עצוב שאפילו ליאו לא עמד בפניו.
"אל תדאג, אני קָיְימַן, בוא ננסה להגיע למגירה העליונה", הוא אמר והוביל לעבר המטבח.
אבל המגירה הייתה ריקה.
אימם בטח זיהתה, שילדים קלטו את המחבוא ומצאה לעצמה מסתור חדש למצבור הסוכרים.
הם החליטו לקחת את המטבעות שטומי גנב וללכת לקנות לעצמם ממתקים במכולת הקרובה.
"ניקח איתנו גם את הקופסא ונחביא אותה באיזה מקום, שלא תעשה לנו צרות יותר", אמר ליאו.
הם יצאו מהבית, הולכים יד ביד לאורך הרחוב. הם חצו את הכביש במעבר החציה, בפניה לעבר המכולת.
"לאן אתם הולכים?", שאל מר זיסלמן, משחק בידיו הגרומות בכובע הקסקט.
"למכולת.. לקנות משהו טעים", ענו הילדים בקול אחד.
"תיזהרו, ילדים בגילכם, לא צריכים להסתובב לבד.. איפה אמא ואבא שלכם?".
"אין לנו כבר אב..", ניסה להגיד טומי-מי, אבל ליאו השתיק אותו וכיסה את פיו בידו.
"אנחנו ממהרים לקנות את הדברים במכולת לפני שאמא תחזור!", אמר ליאו בביטחון ומשך את אחיו בעקבותיו.
מבטו של הקשיש, היה חלול, ריק, כמו חסר חיים.
הוא שיחק עוד קצת בכובעו וחזר לזחול לעבר הבניין.
האספלט בכביש היה מלא חורים, רקוב, אפשר היה לראות שאריות ביוב יבש עליו. הריח היה נורא. ואילו המדרכות היו כמו משחק של שבץ-נא, בלטה כן, בלטה לא, בלטה למה לא. הילדים דילגו בין המהמורות, בטבעיות, של מי שלא הכיר מעולם דבר אחר. כל חייהם עברו בפינת הרחובות הזו.
איך שהתקרבו לחנות, יואב ואמירי, חיכו להם בפינה.
שניהם מפריחים בועות של רוק בשפתיהם ומשחקים במקל עץ קטן.
"היי", אמרו הבריונים, "לאן אתם הולכים?".
וסימנו להם עם הידיים להתקרב.
"בואו", אמרו.
ליאו החזיק את ידו של טומי-מי ולחש באוזנו: "אל תענה להם הוא אמר, בוא נברח".
"מה יש לכם שם? מה יש בקופסה הזו? מה אתם מחביאים.. קנס, דמי מעבר, תביאו לנו את זה מייד! ", אמר אמירי והתחיל לסטור בפניו של טומי-מי, "כסף הם בטח מחביאים שם את הדמי כיס שלהם!".
עכשיו הפרצוף שלו היה אדום, לא רק הסימנים ברגליים מהנפילה.
יואב התקדם לכיוון ליאו, אגרופו הימני היה קפוץ, מוכן למתקפה ובידו השמאלית המקל המשונן.
ליאו שלף את הקופסה, פתח אותה וכיוון לעבר הבריונים. האור הצורב יצא משם בעוצמה אדירה, כמו מכת אש.
יואב ואמירי התחילו להאדים, להתקלף מהעור שלהם ולצרוח מכאב.
טומי-מי וסופר-ליאו נהדפו לאחור. הקופסה השתחררה לגמרי, האור היה כל כך גדול ועצום שהוא התחיל לעלות לשמיים. להתפשט בכל המרחב.
העננים שינו צבעם לכתום בוהק.
החום התחיל להשתולל, אפילו, שאמצע חורף בכלל.
מכוניות עצרו והפעילו את המיזוג על הכי קר שאפשר.
כל האנשים, בבתים בעיר התחילו להפעיל מזגנים לנסות לקרר את עצמם, חלקם תחבו ראשים למקפיאים.
בתוך הבתים אנשים שפכו לתוך החולצות שלהם קוביות קרח.
ברחוב היו כאלה שהתחילו להוריד מעילים, סוודרים, להסיר מעליהם כל דבר.
אבל שום דבר לא עזר.
החשמל באזור קרס תוך כמה דקות.
בזמן הזה שני הילדים עמדו על המדרכה וצפו בבריונים מתפרקים, מתכלים במהירות מהאור הכתום שאחז בהם.
עד שלא נשאר מהם דבר.
יואב ואמירי פשוט הפכו לחול זהוב, שהתפזר על המדרכה, במן שלולית צהובה, שהדיפה ניחוחות מוזרים, כמו חומר חיטוי חריף.
בדיוק כמו האבק שיצא מפתח האחסון באמבטיה.
שני האחים קפצו על הקופסא וסגרו אותה. זה היה הרבה יותר קשה מהפעם הקודמת.
החום מעט הוקל (עם סגירת הקופסה), אבל בחוץ היה עדיין בוער, כאילו היה זה לב מדבר לוהט ולא סתם עיר שינה, בחורף של נובמבר.
הילדים נמלטו לחורשה הקטנה, שהייתה במרחק כמה מאות מטרים מביתם, הם חפרו בידיהם הקטנות בור בַּחולות, הטמינו את הקופסא וכיסו בזרדים וחול.
הם נשמו קצת אוויר והביטו לשמיים המחשיכים, הכוכבים היו כתומים ולא אפורים כמו תמיד. הצבע הכתום והשורף עדיין פיזר את עצמו לכל כיוון.
המעט שעזרו אומץ ללכת ברחוב חשופים לחום, היו רטובים וספוגים מזיעה.
חלקם הלכו רק בבגדים תחתונים, כמעט בעירום מלא. לאף אחד כבר לא היה אכפת מכלום, רק לשרוד.
"איזה סיוט, חשוך, נראה לי שהשעה שש עברה מזמן, אמא תגלה שיצאנו מהבית לבד, היא תכעס עלינו ממש", אמר ליאו, שכבר לא הרגיש סופר-ליאו ומשך את טומי-מי בידיו.
"אני עייף, כבד לי, אין לי כוח. אני רוצה לישון!", אמר הקטן.
"לא זה מסוכן, השתגעת, הקופסה הזו, צריך להתרחק ממנה, לחזור הביתה! תראה איך כל העולם עוד שניה נשרף בגללה", אמר הגדול.
"לא רוצה, אתה אשם הכל בגללך, עם הקופסה הרעה הזו! אמרתי לך שאני לא רוצה אותה, בסוף נקבל עונש!".
ליאו עצר ואמר "בוא אני אקח אותך איכשהו, תטפס עליי", הוא החל לגרור את אחיו איתו על כתפיו.
הדרך הקצרה נראתה להם אינסופית, השרירים הקטנים של ליאו כאבו, שניהם הגיעו נוטפי זיעה לקרבת מגוריהם.
ברחוב, הם הבחינו בקומץ אנשים מוזרים מסתובב. האנשים לא נראו כמו שוטרים. זה היה משהו אחר. היו להם מדים, קסדות סגולות ועיניים כועסות והם היו עטופים בחליפות מגן של מגן דוד אדום, רק בצבע סגול, חיילים סגולים.
הילדים הסתתרו מאחורי חומת אבן קטנה שהקיפה מבנה משרדים שהשקיף על ביתם.
מדי פעם יכלו לראות הבזקי אור חזקים יוצאים מאחד הבניינים.
לאחר הבזק, תוך זמן קצר, היה נעצר רכב (גדול וסגול), ליד הבניין המואר.
האנשים בחליפות הסגולות היו יוצאים בריצה מהרכב, מזנקים למעלה ולאחר דקה, או שתיים מושכים איזה אדם בכוח, לפעמים אפילו גררו משפחה שלמה אזוקים ולוקחים אותם לרכב איתם.
"הם אוספים קופסאות", אמר ליאו, "הם מנסים לאסוף את כל קופסאות הרעות שיש בעולם. זה כאילו הקופסאות האלה, כל פעם שקופסה נפתחת, נוצרות עוד עשרות".
הנשימה שלהם הייתה כבדה ולחוצה.
"אני מפחד", אמר טומי-מי לליאו.
"ששש…", שלא ישמעו אותך, שלא ייקחו אותנו חיילים סגולים, אמר סופר-ליאו לאחיו.
מרחוק הם הבחינו באיש נוסף, הולך, הוא נראה להם מוכר.
האיש הבחין ברכב ושינה את כיוון הליכתו במהירות, הוא ניסה להיראות טבעי, אבל לא הצליח.
האנשים הסגולים רדפו אחריו.
"אבא", ניסה להגיד טומי-מי, אבל ליאו השתיק אותו שוב, "כבר שנים, כל איש שהולך ברחוב אתה אומר אבא, זה לא אבא, אפילו לא דומה", אמר לאחיו הקטן.
ליאו הבחין בקרטון גדול שהיה מונח לצד החומה, הוא זחל לעברו וטומי אחריו. הם נכנסו אליו וישבו מקופלים בפנים, בידיהם הילדים עשו חריץ בקרטון, שיוכלו להשקיף על הרחוב.
בתוך הרכב, הם ראו איש גדול, קירח, לבוש בגופיה סגולה, נראה שהוא היה המפקד של כל הסגולים שהגיעו. בידו הוא אחז מכשיר קשר והוא צעק לתוכו, מילים לא ברורות, משהו עם "עכשיו עכשיו" ו- "חייבים למצוא את כולם".
ליאו, שהיה חובב סרטים מצוירים (בעיקר של הרפתקאות גיבורי על), זיהה את רוב הדברים, את המכשירים וגם את המקלות חשמול, השוקרים, שהחזיקו הסגולים.
אור כתום זריז בקע מאחד החלונות, בבניין מגוריהם הישן.
כמעט דקה אחרי שבקע האור, הגיחו שלושה אנשים סגולים מהרכב ופצחו בריצה מטורפת לבית.
"רק שלא יקחו את אמא", התחנן טומי-מי.
"איזה מזל שאת הקופסה הרעה שלנו, כבר שחררנו מהבוידעם..", אמר ליאו.
מר זיסלמן יצא לרחוב. הוא היה עירום לחלוטין, למעט תחתונים לבנות לגופו ובידיו ניסה לקחת בחזרה את הקופסה מהאנשים הסגולים, שנאבקו בו. הוא צעק עליהם: "תחזירו לי את הקופסה שלי! אנשים רעים! דיקטטורים ! עובדי אלילים ! אתם לא מבינים שהקופסאות האלה הם הגאולה שלנו ! הם הפתרון, לא הבעיה, הם התרופה לכל המחלות של העולם!".
"זקן משוגע", חשב הקירח במכונית, בעודו לועס חתיכת מסטיק.
הוא לא היה מודאג במיוחד מהזקן, כמוהו, האנשים הסגולים לא היו זהירים מספיק.
זיסלמן הצליח לבעוט באחד האנשים ותוך כדי הוא הרעים עליהם בקולו: "שלטונות רעים, לא אוותר לכם לעולם ! אתם לא תעצרו את הצלת העולם, את בריאתו מחדש ! חדש חייב לבוא במקום ישן, זו עת לעולם טהור, נקי, השמש תכסה הכל, עוד תראו!". מלמוליו נראו לאנשים הסגולים, כדברי טירוף חסרי היגיון. הם היו בטוחים שאספו כבר את רוב הקופסאות ושיוכלו לחוש בטוחים.
הם היו שאננים מדי.
זיסלמן הצליח להחליק את ידו, בין החיילים הסגולים ולהגיע לקופסה. הוא פתח אותה. אור כתום שורף בקע ממנה במידיות ובטווח אפס, ידו השמאלית של האיש הסגול עלתה באש, זה היה הרבה יותר מכוויה, זו הייתה מדורה חיה.
הוא צעק וניסה להתקפל מכאב.
"אל תזוז", צעק הקירח הגדול וקפץ מהרכב.
הקירח שטף את ידו של האיש הסגול במים וכיבה את השריפה שבידו.
זיסלמן ניצל את ההזדמנות לחמוק מהם, הוא רץ מהר מאוד יחסית לקשיש, חשבו הילדים, שני הסגולים הנותרים דלקו אחריו.
על פי זעקות הכאב, יכלו הילדים להבין בקלות שהאיש הסגול נפצע קשה. הקירח שם אותו בחלק האחורי והסגור של הרכב. האזור שאי אפשר היה לראות מה קורה בתוכו.
הסגולים חזרו, "הוא נעלם", אמרו לאיש הקירח שנראה כמו המפקד שלהם.
"חייבים למצוא אותו!", אמר הקירח ולחץ על גז. הרכב דהר.
"עכשיו! רצים הביתה עכשיו, הם עסוקים בשכן", אמר ליאו ודחף את אחיו הקטן, בכוחות שלא האמין שיש בו.
הם יצאו לעבר הבניין.
למרות רגליהם הקטנות, הצליחו להגיע אליו במהירות.
אבל הדלת לביתם הייתה נעולה.
"לא שכחתי לקחת את המפתח, כשיצאנו", אמר ליאו.
לפתע, הרגישו יד קרה נוגעת בעורפם.
הם רעדו מפחד וזיעה.
"הנה אתם", הקול אמר.
"זהו נתפסנו", חשבו, אבל הקול היה מוכר.
מוכר מדי.
"אמא, אני מצטער כל כך", אמר טומי-מי, "אני יודע שאסור לנו לצאת לבד מהבית".
"אל תבכה מתוק שלי, אל תבכה, הכל יהיה בסדר", היא אמרה וקמטי דאגה צרבו את פניה.
ליאו השפיל את עיניו.
"בואו ניכנס הביתה מהר, תספרו לי הכל. בחדשות אמרו, שיש איזה קרינה מסוכנת שמשתוללת, אנשים שהתקרבו נשרפו ממנה, לא ברור ממה זה. אומרים שכולם צריכים להיכנס לבתים, לְסֶגֶר ולא לצאת במשך שבוע. עד שינקו אותה ויהיה שוב בטוח ללכת".
"זה כוחות רדיו-אקטיביים, אולטרה גלקטיים, מגה-מיוחדים?", שאל סופר-ליאו.
"לא יודעת מתוק שלי, אבל הכי בטוח בבית. בואו ילדים שלי, אוצרות שלי", אמרה, סובבה את המנעול ומיהרה להכניס את ילדיה פנימה.
שני סיבובים של מפתח.
הדלת השחוקה נסגרה.
הבית נעול.
"אמא אני ראיתי את אבא ברחוב, את יודעת, ראיתי אותו, באמת, אני לא משקר", אמר טומי-מי.
אביגיל הביטה על בנה הקטן, בעיניים מלוחות.
"שקרן ! זה לא היה אבא, אני ראיתי את האיש הזה גם והוא היה סתם אחד, לא קשור אפילו לאיך שאבא נראה!", צעק עליו ליאו.
"איך אתה יודע?? לא ראינו אותו כבר מלא זמן!", השיב לו טומי.
אם הם לא היו מותשים, הם היו כבר מתחילים להתקוטט.
אבל אביגיל, רק הסירה את בגדיהם, וקילחה אותם.
היא הלבישה אותם בפיג'מות ולחשה להם כמה שהם אמיצים וגיבורים, ושהיא הכי אוהבת אותם יותר מכל דבר אחר.
היא רצתה לספר להם על אבא שלהם, לאן הוא הלך? ולמה? מה נשבר ומה גם אי אפשר לתקן, מה בעצם קרה? והאם הוא יכול לחזור בכלל, אם אפשר לחזור. לא בטוח.
יותר מדי סימני שאלה וכמעט אפס תשובות.
אבל הם היו כבר שקועים כבר בנחירות הקטנות והחמודות שלהם, הגיבורים שלה.
באותו הלילה סימפוניית הנביחות והיללות חזרה על עצמה, כמעט עד אחת בלילה. התנים והכלבים סירבו לישון.
מדי פעם יכלו לשמוע סירנות של מכבי אש, היו שריפות בכל הארץ. החום הלך והתפשט.
לקראת השעה שתיים, שעון הקיר התחיל להסתובב במהירות, כמו אחוז דיבוק.
אחת, שתיים, שלוש ואז: הדפיקות, בום בום בום.
אביגיל התעוררה, מלאת זיעה "מה לעזאזל?????" חשבה, "לא שוב".
הקול שמע אותה. הוא שומע הכל נכון, או שהוא לא שומע כלום.
"מה אתה רוצה מאיתנו? תלך מפה!"
הוא שומע, מרגיש ומבין הכל, היא ידעה. הוא ביקר פה אתמול ועכשיו הגיע להשלים את המלאכה, לסיים את מה שרצה מלכתחילה.
לקחת את כל מה שיקר לה.
הדלת רעדה.
אביגיל ישבה בסלון על הספה, בגופיה קצרה, מנסה לחשוב הכי מהר שהיא יכולה.
"להתקשר למשטרה, לא להתקשר?".
הטלפון חיכה על השולחן, ממתין לפקודה.
אביגיל התקרבה לדלת, שרעדה, כאילו הרוח הולכת להעיף אותה מהדלת.
הקול הזה שוב יצאה אליה, מזמין אותה לסיוטים שלו, לאש הגיהינום בחוץ.
רוצה לגעת, להרגיש, לפגוע.
"למה את לא מכניסה אותי?", הקול שאל, "תלך מפה !!!", היא צעקה עליו.
הלב שלה הלם.
אביגיל רצתה לרוץ לטלפון, לקרוא למשטרה, לצרוח, לצעוק, עזרה, אבל לא היא קפאה במקומה, שוב.
"מה קורה לה?", היא לא הצליחה להבין.
אולי הקול הזה חזק ממנה? שולט בה? גם בלי לגעת.
דמות קטנה, עם שיער מקורזל ופיג'מת דובים פסעה לאיטה בבית. עיני הדמות הזו היו עצומות, זו הליכת הלילה, של טומי-מי.
הוא היה סהרורי.
אביגיל קפצה לאחור בבהלה.
אי אפשר היה לתקשר איתו. למרות שהילך באופן רגיל, הוא היה רדום לגמרי. תמיד היה לו את זה, הליכות לילה, מתוך שינה, בגלל זה הייתה נועלת גם למעלה את הבריח, שלא יצא בעצמו מהבית.
הוא כבר ניסה כמה פעמים..
גם הפעם הוא התעקש לנסות לפתוח את הדלת
ליאו שהתעורר מהרעש, רץ באינסטינקט הישרדותי, תפס את אחיו והדף אותו.
לאחר מכן, האח הגדול גרר את השולחן הכבד על מנת לעזור, לאימו לחסום את הדלת וניגש לדלת.
הדבר הזה מהצד השני היה חזק מאוד, אולי חזק משניהם.
ליאו צעק עליו, בקולו הגבוה: "תלך מפה מפלצת, איש רע, עזוב אותנו, אני ארביץ לך אם רק תעז להיכנס!!!".
אביגיל וליאו החזיקו בכל כוחם את הדלת, כשהשרשרת הייתה קרועה לחלוטין והמפתח כל הזמן מנסה להסתובב סביב צירו.
"תפתחו כבר את הדלת, תפתחו את הדלת".
הקול דיבר, כך חשבו.
אבל הוא היה רק במוח שלהם.
"הוא אומר שהוא אבא", בכה טומי-מי, "אני אפתח לו", המשיך לדבר בעוד עיניו עצומות לגמרי, "הוא מדבר איתי האיש, אני מרגיש בלב שלי, במוח שלי, אני מרגיש אותו, הוא אומר שהוא אבא, אני רוצה לפתוח את הדלת!".
"לאאאא שלא תעז טומי!", אביגיל צעקה לעברו.
החפצים נהדפו באוויר.
לא ברור איך, אבל כל הרהיטים בבית כמו עופפו.
הקול הפעיל עליהם כוח נוסף, אביגיל, הייתה בטוחה.
ליאו לא ויתר, מתעקש לייצר ערימה שתחסום את המתקפה על הבית, אך החשש האמיתי היה שטומי-מי ישתכנע מהקולות ויפתח את הדלת.
אביגיל כבר דמיינה איך זה קורה: "רגל דורכת בבית ויד זרה במלואה בפנים, בשטח שלהם. בדיוק כמו אתמול בסיוט, או שאולי זה היה אמיתי", היא כבר לא ידעה מה לחשוב.
וכל זה קורה במקום שאמור להיות הכי מוגן ובטוח, הבית.
הדלת הייתה רבע פתוחה, הלחץ עליה גבר. עוד קצת ואדם קטן, רזה יוכל לעבור בה.
היד הגרומה שוב הזדחלה ונכנסה, הכפות ידיים נסגרו ונפתחו, כמו צבתות.
"סופר-ליאו תעזור לי", ביקשה אביגיל מבנה הגדול.
בקושי רב ליאו גרר את טומי לחדר השינה וזרק לו שני חטיפי שוקולד, שלא יכל היה לעמוד בפניהם ורץ בחזרה לכיוון הדלת.
ליאו תפס חתיכת אבן ששמר לעצמו מאתמול, מהחורשה, וזרק לעבר היד.
הוא פגע בה.
דם ירד מהיד הרזה, הפולשת.
אנחת כאב.
הקול קילל אותם והיד הלכה אחורה, יוצאת מן הבית, בחזרה לחושך-גיהנום של בחוץ.
שקט.
דממה.
אין קול בבית.
הלחץ על דלת הכניסה נעצר.
שלווה.
אביגיל הייתה עדיין דרוכה, כמו קפיץ מתוח.
טומי-מי היה בסלון. מסתבר שהוא עמד כל הזמן בפינה, משקיף, השתתק ונצמד לקיר.
שיערו נראה מחושמל, כל הקוצים עמדו דום, אך עיניו היו עדיין סגורות.
"אם זה לא אבא, אז מי זה אמא", הוא שאל, "מה זה? חייל סגול, האיש של הקופסאות", שאל טומי-מי ומחה דמעה מעיניו, "אולי זה בכלל מפלצת, אבא הפך למפלצת, שרוצה להרביץ לנו, לאכול אותנו".
"אבא לא מפלצת, הוא פשוט כבר לא פה", אמרה אביגיל, "ומי זה, אני לא יודעת מתוק שלי, אני לא יודעת".
השקט הרגוע נמשך.
החיות בחוץ נרגעו, הנביחות והיללות נעלמו במכה אחת.
ואז בתיאום מושלם.
השעון במרכז הסלון הפסיק את הסיבובים שלו ועצר על שעה עגולה, השעה בול שש בבוקר.
הדלת ננעלה כמו בקסם, החפצים השונים בבית, השולחן, הכיסאות, המשחקים של הילדים, הכל התארגן בסדר מופתי.
השמש קפצה לחלון, אבל לא בעדינות, אלא באגרסיביות, בגסות.
הם בירכו אותה, "כמה חיכינו לך שמש טובה", חשבה אביגיל, "כמה חיכינו".
היא ישבה מכונסת עם שני ילדיה בחדר, מחבקת אותם בידיה, שעוד רעדו מרוב מאמץ.
ליאו היה מותש, הוא נרדם בשנייה.
גם טומי.
היא בהתה בתקרה והרגישה שכל העולם מסתובב סביבה, במעגלים אינסופיים, מעגלי שיגעון אכזריים.
"גיבורים שלי", אמרה לילדיה ונשקה להם.
היא הרגישה איך בשתי לילות, הם התגברו בעשור.
וליאו הפך לגבר קטן, שמגן על אחיו ועל אימו.
כל כך הרבה מחשבות ושום מחשבה לא מסתדרת לתחושה אחת ברורה, שאפשר לכמת בידיים. להרגיש.
לפעמים השקט, כמו הרעש, מכאיב לא פחות.
המחשבות מהלילה פסקו מלהטריד את אביגיל.
"רק כלבים משוגעים נובחים בבוקר שכזה", אמרה ונרדמה עם ילדיה.
בבוקר דווח בחדשות, שאיתרו בחורשה, גופה של קשיש, הוא נחשד ביבוא קופסאות אסורות לישראל.
לא ברור אם זו הייתה התאבדות, או שמע זה היה רצח.
המשטרה אמרה, שהוא היה חשוד בניסיון הברחה של חומרים כימים מסוכנים, הוא היה מעורער בנפשו, כך אומרים.
תושבים פנו לרשויות, בטענה שאיש מבוגר דפק על דלתות במשך שבוע, מאיים על משפחות בלילות, שהוא ניסה להיכנס לבתים, לפלוש אליהם, לפגוע, לתקוף.
היו כאלה שאמרו גם ששמעו קולות מוזרים מדברים אליהם, אבל אף אחד לא האמין להם.
רוב הקופסאות אותרו, אבל נשארו בודדות, כך חוששים.
יחידה צבא מיוחדת בשם הכוח הסגול, מטפלת במשבר.
כל המוצא קופסה מאוירת בציור של ציפור נחליאלי, צבועה בכחול-דהוי, שמסביב לה ארבעה משולשים זהובים ופסים כסופים, מתבקש לדווח על כך במיידי לָרָשׁוּיוֹת.