אני זוכר הייטב שבאותו לילה לא הצלחתי להרדם. הפסקתי לחשוב, אטמתי את הראש, עצמתי את העיניים – ושום דבר, לא כבשים ולא נעליים. העירנות כפתה עליי את עצמה בכוח, ולצערי לא הייתי אחד שמסוגל להתנגד לדברים כאלה. אני זוכר שעברו לי הרבה מחשבות קיומיות בראש, חלקן אפילו באור אדום, וכולן היו מטרידות באופן מטריד… או משהו כזה. לבסוף נכנעתי – אני זוכר שהחלטתי לישון מתישהו לפני חצות, נכשלתי כישלון מוחץ עם כל טקטיקות השינה שלי, והחלטתי להפסיק לנסות לישון מתישהו אחרי חצות (טוב, פלוס מינוס שנייה), כי זה כבר היה מוגזם. ועוד דבר, אחרון לפני הכל, אני מצטער שכל מה שיש לי זה זכרונות. אם היה לי משהו מוצק יותר להביא הייתי מביא… אבל לא מצאתי אחד כזה. למה אני מספר את זה? ובכן, הייתי רוצה להסביר את כל מה שהוביל אותי לעשות את מה שעשיתי. לא שזה 'חשוב בטירוף' לעלילה עצמה אבל, בכל זאת, קצת הסברים מעולם לא הזיקו.
כלאחר מעשה, הבנתי שכל הדברים שהתרחשו לפני הלילה הזה – ויסלחו לי הדברים שקרו לפני הלילה הזה – ובכן, הם היו פשוט לא חשובים. אז מה בעצם הפך את הלילה הזה לחשוב כל כך מבחינתי? לכאורה, עוד לילה שגרתי ללא שינה, כבר היו לי גרועים יותר. או לפחות ככה חשבתי בהתחלה. הסתבר שההשלכות של הלילה הזה היו קצת שונות מכל השאר… טוב, קצת הרבה שונות.
ובכן, מיד אחרי שסיימתי עם נסיונות השינה חסרות-התועלת שלי (ראה ערך 'מתישהו אחרי חצות') קמתי בעצבנות מהמיטה והתחלתי להתלבש. לא ידעתי למה, אבל כבר לא יכלתי להפסיק אחרי שהחלטתי על זה. זאת עובדה מאוד בעייתית שהייתי יכול להעיד על עצמי, מגרד בראש עם חצי חיוך – שהחצי השני פשוט מסרב להכיר בזה כסיבה לחיוך. אם הייתי צריך לתאר את האישיות שלי, אממ… הייתי אומר שהיא מסובכת, לא רגועה, עקשנית, ילדותית, מפוצלת, לא הגיונית, לא צפוייה ובכלל, לא בטוחה שהיא יכולה לתאר את עצמה… מה שאומר, בעצם, שיש מצב טוב שכל הדברים האלה לא נכונים. אני אולי לא התייחסתי לזה ברצינות, כי הייתי כזה, אבל העובדה הזאת השאירה אותי הרבה פעמים מחוץ לתמונה. בניסוח אחר – הייתי נער די בודד. זה לא שאף-אחד לא ניסה להתקרב אליי או לדבר איתי, זה פשוט שאחרי כל השנים הללו – הרגשתי כאילו שלא באמת הכרתי מישהו, שלא באמת התקרבתי למישהו, אי-פעם. קשה לי להסביר את ההרגשה הזאת, אבל הייתי בטוח בה בצורה בלתי-ניתנת-לערעור.
כאמור, התלבשתי בעצבנות יתרה ויצאתי מהבית אל תוך הלילה של שעה מאוחרת כלשהי. הרחוב היה ריק, ריק לחלוטין. אפילו חתול אחד לרפואה לא זינק פתאום מאיזה פח. חציתי את הכביש וירדתי לשביל הישן המוביל לחורשה קרובה, לא הייתה לי מטרה מסויימת, רק רציתי חלופה מספיק טובה לשינה האבודה שלי. פנסי הרחוב נעלמו לאט לאט ככל שהתרחקתי מהרחוב אל תוך העצים. עכשיו היה גם חשוך. שקט כדממה וחשוך כאפילה. ורק בשעה כזאת של הלילה יכולתי לחשוב על דימויים שכאלה ולהתגאות בזה. באותו רגע הבטתי למעלה – היו כל כך הרבה עננים בשמים וכל כך מעט מקום בשבילי לראות אותם דרך כל העצים, ולכן זה היה די מפתיע שהצלחתי לראות את הכוכב הנופל הזה. קטנטן שכמותו, קצר כפעימת לב. החלטתי שאם היה לו כל כך חשוב להראות את עצמו בפתח היחיד שבין העננים – שבין העצים – אני חייב לנצל אותו למשאלה, וכך עשיתי. לאחר מכן השפלתי את מבטי בחזרה לקרקע, כדי שלא אמעד על איזה אבן תועה שרוצה להתפרסם על חשבוני. דקה או שתיים אחרי כבר נגמרו העצים והשמים נחשפו במלוא הדרם. ספסל בודד על הגבעה הציע לי את שירותיו – ואני קיבלתי אותם, התיישבתי והתחלתי לחשוב… על סתם דברים, או שלא… החזרתי את מבטי לשמים והחלטתי שיהיה יותר נוח לשכב על הספסל מאשר לשבת עליו. אז נשכבתי, מביט למעלה ומחפש עוד כוכבים נופלים – מה לעשות, הייתי חמדן, רציתי עוד משאלות… הרגשתי שכל מה שעשיתי הוביל אותי למקום הזה בסופו של דבר…
אם הייתי צריך לחלק את החיים שלי לשני חלקים, אני חושב שכאן הייתי שם את הנקודה.
העננים התמשכו עוד ועוד וגם אם לרגע נפרץ מחסום השמים – שום כוכב נופל נוסף לא טרח ליפול. לעיתים עלו בראשי תהיות על עצם קיומי במקום הזה… לא הקיום בעולם, אלא הקיום על הספסל. לפתע המטרה (גם אם לא הייתה אחת מלכתחילה) נראתה חסרת מטרה. אבל בכל זאת המשכתי לשכב שם, בראש הגבעה, בלילה הקר – פתאום שמתי לב שהוא גם קר – לבדי, מביט על השמים ברעבתנות. שום דבר לא הראה סימן של שינוי, לכן החלטתי לקום ולחזור הבי…
רעש של צעדים הפריע לי לסיים את המילה. הייתי עצלן מדי כדי לקום ולראות מה זה היה, מתעלם מהעובדה שלפני רגע רציתי כבר לקום, ולכן ניסיתי להטות את ראשי הצידה, לכיוון הקול. עיניי נחו על החריצים שבמשענת הספסל, וכיוון שאלה היו קטנים נאלצתי להתאמץ בצורה לא נוחה במיוחד, בנוסף לחושך החשוך. אבל בסוף ראיתי צללית של משהו מסתורי מטפס במעלה הגבעה – לכיווני. הבטתי בזה לרגע… אה, יופי, זה רק חתול. נאנחתי בהקלה, לא היה לי כוח להתמודד עם משהו שהוא יותר מחתול.
שלחתי מבט נוסף בחתול, שהרים את ידו וסידר את שיערו הארוך – פעולה אופיינית לחתולים, הרהרתי לעצמי בסתמיות… רגע, מה?! מרוב הבהלה שהייתה מהולה בהבנה הזאת, כל גופי נטה שמאלה ונפלתי מהספסל הארור, הזכרתי לעצמי לא לשלם לו אחר כך. מסתבר שמי-שזה-לא-היה שמע את הנפילה הזאת או אפילו ראה אותה, ולכן נעצר. אני בינתיים הבטתי בו מבעד לרגלי הספסל. ראיתי דמות נמוכה במקצת, דקה, והשיער הארוך קבע שזוהי דמות נשית… למרות שהיום כבר אי-אפשר לדעת. היא קפאה על מקומה, חצי צעד קדימה כבר היה בתהליכי השלמה.
"הו… יש שם מישהו" אמרה. הטון החלש שבו השתמשה לא איפשר לי להבין האם היא שאלה אותי שאלה או דיברה לעצמה. ההגיון אמר, אם כך, שלא צריך לענות. מצד שני, אף-פעם לא הגדרתי את ההגיון שלי בגדר הנורמלי.
"אממ, כוכב נופל?" היה הדבר היחיד שהצלחתי בחכמתי להוציא מהפה. התכוונתי כמובן לשאול אותה האם היא הגיעה למקום הזה כדי לראות כוכבים נופלים. לאחר מכן הבנתי שלא רק שניסחתי את השאלה הזאת בצורה הכי גרועה שאפשר, אלא גם הסיכוי שהיא תבוא דווקא לכאן בחיפוש אחר כוכבים נופלים, ודווקא בלילה הזה, היה כמעט אפס.
"אולי…" ענתה הנערה, ואני די בטוח שהיא אמרה לעצמה את אותו הדבר כשענתה לי את התשובה הזאת. תשובה שהייתה כל כך מוצלחת בלא להעביר לי את המסר הרצוי. האם היא הבינה? לא הבינה? חושבת שאני סתם טיפש? פתאום אפילו התחלתי לפחד שהיא כן הבינה אותי ואני לא הבנתי אותה.
"הבנתי…" לא הבנתי. זאת הייתה השיחה-הגרועה-ביותר בהסטוריה של השיחות הגרועות.
"תגיד, נוח לך ככה?" שאלה. ורק אז הבנתי שעדיין לא קמתי מהנפילה (ושיכול להיות שהיא בעצם שאלה את זה ברצינות?). גיחכתי בצורה מגוחכת לפני שקמתי ונעמדתי, סוף סוף.
"האמת היא" אמרתי "ככה הרבה יותר נוח"
"בטח" ענתה, בזמן שהתחלתי לנקות את בגדיי בטפיחות קצרות. כשסיימתי, הרמתי את מבטי אליה. היא הביטה בי בסקרנות, משחקת עם קצוות שיערה.
"רוצה…"
"כן, כנראה" החליטה משום מקום, עוד לפני שאמרתי משהו מובן, ומיד התיישבה בקצה הספסל.
"…לשבת, אוקיי, כבר התיישבת" מלמלתי בנסיון להסוות את דברי. גם אני התיישבתי. הבטתי בה כאילו היא הייתה האדם הראשון שראיתי בחיי. לרגע אחד חשבתי מה לומר, כשאף-אחד מאיתנו לא דיבר. ואז…
"אה!" קפצה פתאום, גם אני משום מה "אני מצטערת, ה… הערתי אותך?"
זאת הייתה צריכה להיות השאלה הראשונה שלה, כנראה, אבל לא התלוננתי.
"לא, לא, הייתי ער" חייכתי.
"יופי" נאנחה הנערה בחיוך "זה היה ממש חבל אם היית ישן, הא?"
חשבתי לשאול מדוע אבל משהו עצר בעדי. בכל מקרה, לא נראה שהיא חכתה לשאלה ממני, ולפני שידעתי מה קורה, הרגע לשאול עבר וכנראה שלעולם לא אדע את הסיבה לדבריה.
"היי, נראה לך שהייתי בא לכאן רק כדי לישון?" צחקתי.
"לא חשבתי, לא" חייכה לעברי.
"נכון?" הנהנתי. לא ראיתי כיוון מסויים לשיחה הזאת, אבל מאוחר יותר התחלתי להבין שלא ממש איכפת לי מכיוונים. בשביל מה צריך לשאול שאלות? לנסות להבין? כבר ככה לא שאלנו אחד את השנייה מה אנחנו עושים כאן. שנינו רק הבטנו לשמים, כאילו שכבר ידענו מה אנחנו מחפשים.
"וואה! ראית? ראית?!" זינקה ממקומה הנערה והצביעה השמיימה "כוכב נופל!"
עקבתי אחרי האצבע שלה, למרות שידעתי שלא אמצא את הכיוון המדוייק שאליו הצביעה, ושלא לדבר על כך שהכוכב כבר היה אוסף חשוך של חלקיקים. אבל היא המשיכה להצביע כאילו פתרה את כל בעיות ההתמצאות בעולם.
"לא, לא ראיתי" נאנחתי.
"הוא היה שם" היא מתחה את אצבעה קדימה, לא הבנתי את המטרה בלהצביע על מקום שכבר אין בו כלום "כוכב נופל לא חוזר לאותו מקום פעמיים, אז תדע שלא להסתכל לשם בפעם הבאה"
צחקתי בהנאה פתאומית. הבטתי לאותו מקום וזכרתי אותו הייטב, הוא כעת מסומן באיקס.
"עכשיו נשאר לנו את כל שאר השמים לסמן" אמרתי, מה שייקח בערך שנתיים…
"יופי!" חייכה לעברי ברצינות.
סרקתי את השמים במבטי, נזהר לא לחזור על אותו מקום, צוחק בביטול מבלי לשים לב.
"מעניין איך קוראים להם" הרהרה. ראיתי את הניצוץ בעיניה, שהיה בעצם כל מיליוני הכוכבים הזוהרים שבשמים. כעת לא היה אפילו ענן אחד שהעז להסתיר משהו.
"למי, לכוכבים הנופלים?" שאלתי. היא הנהנה. חשבתי על זה לרגע "יש להם שם, אני בטוח…"
היא נעצה בי את עיניה בזמן שניסיתי להיזכר. איכשהו ידעתי שהמטאוריטים הקטנים הללו מאירים את שמי הלילה כל שנה בתאריך הזה.
"אממ… נראה לי… פרסאידים" הצלחתי לבסוף.
"פרסא-מה?"
"פרסאידים"
"פריסאים?"
"לא משנה…" נאנחתי "כוכבים נופלים"
"כן, כוכבים נופלים" הסכימה איתי. מי צריך שמות בכלל? הייתה המחשבה הכללית שצפה באוויר. מיד לאחר מכן הרמנו שנינו את מבטינו כלפי מעלה ושתקנו. לא כי לא היה לנו מה לומר, פשוט הרגשנו צורך שכזה – רק לבהות באינסוף בשקט, וכשאני אומר 'אנחנו' אני מתכוון כמובן ל'אני'… לא היה לי מושג מה עבר לה בראש באותו רגע…
ולכן הייתה דממה קצרה.
"אני רק מקווה שיש להם מצנח" שברתי את השקט, נדהם מעצם העובדה שמכל הדברים שעברו לי בראש, אמרתי דווקא את הדבר היחיד שנשאר בחוץ. ככל הנראה זהו הרגע שבו הבנתי שאני מתחיל להנות מכל העניין הזה.
למרבה ההפתעה, נשמע צחקוק קל מצידה ('הי-הי' קצר שכזה, עם הכתפיים, סתם שתדעו…).
"איזה דבר מוזר להגיד" אמרה, בעודי ממצמץ קלות, נמנע מלגלות שמץ של מבוכה "הם לא צריכים מצנח – יש להם כנפיים!" הוסיפה, כמובן מאליו, ואז צחקוק נוסף, קטן מקודמו, הגיח לאוויר.
"אז… אז למה הם נופלים?" הקשיתי עליה עם היגיון מינימלי.
"הו!" קראה בהתפעלות "מעניין, הם באמת נופלים"
"כמו שאמרתי…"
"אולי הם משחקים?"
"מה, מחבואים?"
"תופסת" תיקנה אותי "תופסת"
"כן, הגיוני…" הנהנתי לעצמי בהבנה "גם ככה אין להם מקומות מחבוא, נכון? אם היה להם איפה להסתתר אז…"
"לא היינו יכולים להביע משאלות" השלימה אותי הנערה. מוזר, זה בדיוק מה שרציתי להגיד.
"נכון, לא היינו יכולים" אמרתי בכל זאת.
תחושה מוזרה עברה בי כשחשבתי על זה, משום מה, תחושה שגרמה לי להשפיל את מבטי ולהתמקד ב… שום דבר, בעצם. הרגשתי, מוזר ככל שזה יהיה, כאילו שזאת הפעם הראשונה שאני באמת מכיר מישהו, מדבר עם מישהו. בדיוק באותו רגע קרה משהו עוד יותר מוזר – והייתי שרוי באפילה מחשבתית לכמה שניות בגלל זה. הנערה הניחה את ידה על הלחי שלי, בעדינות מצמררת, כשכף היד עצמה גלשה מעט לכיוון הסנטר. לא רציתי להפריע לפעולה הזאת בשום אופן, תהיה מטרתה אשר תהיה, ולכן רק הסטתי את עיניי לכיוונה, ממשיך לא לחשוב על כלום.
היא בהתה בי בהבעה מלאת משמעות. עיניה הבריקו לשנייה עם השתקפותו של כוכב שנפל אי-שם.
"אתה…" לחשה בהיסוס "אתה… אמיתי?"
שאלה פשוטה יחסית שגרמה לי לחשוב על כל כך הרבה דברים, באופן מוזר ביותר.
"אני… אמיתי… אני חושב" אמרתי, ובהתחלה אפילו צחקתי על זה בראשי, לפני שהתחלתי לחשוב על זה "אני חייב להיות אמיתי… לא?"
"כן, כן!" הסכימה הנערה "ואני?!"
"את בטח אמיתית…" זרקתי לאוויר, כמובן מאליו. שנינו נמנענו מלדבר לכמה רגעים לאחר מכן, רק הבטנו אחד בשנייה וחשבנו על כל מני דברים. ככל שהשניות עברו להן המחשבות נהיו גדולות יותר, מובנות יותר. לא שמתי לב לכך, אבל מסתבר ששנינו החלטנו לעמוד איפשהו במהלך השיחה. מבטינו נפגשו לרגע אחד ארוך, שלאחריו, הנערה החלה לנענע את ראשה, לאט, לאט. ואני נשמתי עמוק.
"את…"
"…לא אמיתית" השלימה אותי שוב, בעצב פתאומי. היא השפילה את מבטה לרגליה.
"את לא אמיתית" חזרתי אחריה, מבין לבסוף מה קרה "כי… כי ביקשתי אותך"
הנערה שבה לבהות בי.
"הכוכב הנופל – הבעתי משאלה, הבעתי אותך" הכל היה כל כך ברור עכשיו. איך חשבתי לרגע שזה אמיתי? זה היה פשוט טוב מדי. תראה אותה, אמרתי לעצמי, היא מושלמת בשבילך – ההתנהגות הזאת, המראה הזה, כל הלילה הזה, ממש משאלה שהתגשמה. ראיתי שהיא לא מסירה ממני את עיניה.
"אבל – זה לא יכול להיות" אמרה, משום מה.
"למה?" ניסיתי. לא חשבתי שקיימת דרך לסתור את ההגיון הזה שלי.
"כי אני ביקשתי אותך קודם!"
כל מחשבותיי נעצרו, הכל נעצר "את… ביקשת אותי?" נדהמתי.
"כן! ראיתי את הכוכב הנופל, ביקשתי אותך – ואז כשבאתי הנה וראיתי שאתה ממש כאן, ועוד אמרת לי 'כוכב נופל' חשבתי שהמשאלה שלי התגשמה, אבל לא חשבתי שזה אפשרי!"
"אז את רומזת ש… אני לא אמיתי?" שאלתי, מבולבל מדי "זה לא הגיוני – אני חייב להיות אמיתי, יש לי חיים, משפחה, אני מכיר אנשים, אני מכיר… אני מכיר…" נעצרתי שוב. לא באמת הכרתי מישהו, נזכרתי, שלא לדבר על העובדה שיש לי רק זכרונות, ושהרגשתי יותר מדי דברים כמו בפעם הראשונה שהם קרו… לא, זה לא יכול להיות!
"אני… לא… אמיתי"
הנערה תפסה את ידי בפתאומיות "שנינו לא"
"שנינו?"
"שנינו" חזרה שוב. זאת הייתה סיטואציה די מוזרה, אני חייב להודות. אפילו לא ידעתי אם צריך לצחוק או לבכות. תהיתי אם בכלל צחקתי או בכיתי אי-פעם באמת.
"מה נעשה, עכשיו כשאנחנו לא אמיתיים?" שאלה, שאלה שלא חשבתי שאפשר לשאול ברצינות.
"בואי נראה" אמרתי וחשבתי על זה "ביקשנו אחד את השנייה, הגשמנו זה את זו"
"איך זה בכלל אפש…"
"אל תחשבי על זה" הצעתי לה "פשוט נשאיר את זה איך שזה"
"טוב" הסכימה.
הפעם איפשרתי למחשבות לזרום בראשי ללא שום דבר שיעצור אותן. הייתי זקוק למשהו לחשוב עליו. מה היה לפני, מה יהיה אחרי, מה בדיוק יכול לקרות עכשיו. הפרדוקס שנוצר עקב ההתגשמות שלנו זה מזו לא העסיק את מחשבותיי – וברגעים הבודדים שבהם הוא כן הגיח לראשי, נתתי לעצמי לצחוק, בעיקר כי זה הצחיק אותי. צחקתי בקול ולא הרגשתי את הצורך להפסיק, ובשלב מסויים בצחוקי שמתי לב לכך שלא רק אני נהנה מהמצב המוזר הזה – גם הנערה שלצידי צחקה, את הצחוק הזה שכל כך אהבתי לשמוע, למן הפעם הראשונה ששמעתי אותו. ואז הבנתי…
הרמתי את שתי ידיי והנחתי אותן בעדינות על שני צידי ראשה. עיניה העניקו לי מבט מלא – בהן ראיתי את השתקפותו של כוכב נופל נוסף.
"בואי נהיה אמיתיים" אמרתי ברצינות המתאימה.
"איך… איך אפשר…"
"אפשר" השבתי לה "תסתכלי עמוק לתוך עיניי ותגידי לי מה את רואה"
היא התקרבה אליי באיטיות והביטה בי, ממש כמו שביקשתי "אני רואה את עצמי…" אמרה "אני רואה את עצמי!"
"אי-אפשר לראת השתקפות של משהו שלא קיים" סיכמתי "אנחנו אמיתיים!"
אושר הציף אותי כשהמילים הללו יצאו מפי, ולפני ששמתי לב לכך – היינו מחובקים. הסברתי לעצמי באותו רגע שזה לא משנה מה היה או מה יהיה, ושאלות כמו 'איך' או 'מה' ממש לא חשובות עכשיו. כל מה שבאמת חשוב זה למה, והתשובה כבר הייתה בידי.
"אז מה עכשיו?" שאלה, נשענת על כתפי, נושאת את עיניה לשמים בחיוך.
"כל אחד מאיתנו הגשים את משאלתו, אני כאן בשבילך ואת כאן בשבילי" אמרתי בשלווה "את יודעת מה? אני חושב שאין דבר יותר טוב מזה"
"נכון" הסכימה איתי הנערה לחלוטין. לאחר מכן היא הסתובבה, הציבה את פניה מול פניי והתקרבה באיטיות. כל מה שאני יכול להגיד זה, שבאותם רגעים לא ראינו את הגשם הגדול של האור שהתרחש מעלינו. כנראה שכשהמשאלות מתגשמות, גם השמים שמחים.