עתיד

יולנדה עברה על השורות האחרונות של כתב ההגנה. בתנועת יד אחת היא הגדילה את הטקסט שריצד על מסך האור שמולה ובתנועה נוספת לחצה עם האצבע והאגודל את גשר האף. היא היתה עייפה. הנוף מהחלון הגדול במשרד הציג מראה עוצר נשימה של הדנובה בתחילת הסתיו. הנהר זרם הרחק מתחתיה, משתרע עדיין במלוא הדרו. יערות פראיים השתלטו עכשיו על שתי גדותיו של הנהר. יולנדה הביטה החוצה ונשמה עמוק לנוכח קרני השמש שהציפו את הנוף בפסי אור אדומים. הגיע הזמן ללכת הביתה.

היא נכנסה אל המכונית המועפת שלה, ומסך אור קטן הופיע מולה. "הביתה" אמרה יולנדה, והמכונית התניעה עצמה, התרוממה באוויר ויצאה ברכות מהמשבצת שלה. בדרך התבוננה יולנדה בעיר. היא חשבה שהעייפות מיום העבודה תחלוף, אך היא עדיין אחזה בה. כל יום אותה הדרך, היא חשבה פתאום, אותם קומפלקסים ומנהרות מתחת לכיפות, אותן פניות, אותן נקודות האצה. כל יום אותו הדבר. המכונית האטה והצטרפה בתנועה חלקה למסלול הכניסה למנהרת החניה המוגבהת. הן נכנסו אליה אחת אחת, מפעילות כל אחת בתורה, לשבריר שניה, את הטקסט על מונה החניה: "קומפלקס הדיור 7א45, בודפשט המוגבהת".

בבוקר המחרת היתה יולנדה עדיין עייפה. עייפה מהמחשבה על סדר הפעולות שעליה לעשות לפני שתצא מהבית. אותן הפעולות שהיא עושה כל יום. היא צחצחה שיניים, שטפה את פניה ונטלה גלולה צהובה. לאחר מכן לבשה במיומנות את החליפה שלה. אותו מכנס צמוד מניילון מסונתז, אותן נעלי עקב שקופות. נוחות מאוד אבל בלי אופי, ציינה לעצמה. היא סירקה לאט את שערה ומשכה אותו לקוקו גבוה כמו פעם. כבר מזמן לא סידרתי את השיער ככה. לפחות משהו אחד שונה, חשבה לעצמה והתעודדה, אך כשנכנסה שוב למכונית השתלטה עליה אותה עייפות. אותה הדרך בכל יום, חשבה, כל יום אותה זריחה, אותה שקיעה, אותו מזג אוויר תחת הכיפות.

זה כבר שמונה עשורים כמעט. יולנדה זכרה את היום שבו החלה לקחת את הגלולות, ואיתה כל מי שהכירה. תוצאות מיידיות הובטחו והגלולות אכן עשו את העבודה. הן האטו את קצב הזקנה באופן משמעותי, חיסלו רבות מן המחלות והפכו את תאי הגוף לחזקים, מוגנים מפגיעות החמצון והרעלים. אין אלרגיות, אין דיכאון או חרדה, וחסל סדר מחלות סופניות. אוכלוסיית העולם בריאה כמעט לחלוטין ואנשים הפסיקו למות. כל אחד עושה עכשיו שתיים, שלוש קריירות. יש זמן. יולנדה התבוננה בהשתקפות שלה על חלון המכונית. בת כמה היא עכשיו? הגוף שלה נשאר בן 30.

היא עצמה את עיניה וחשבה פתאום על האדמה ועל הדרך אליה. היא ראתה את הכבישים ההופכים למדרונות מתונים, יורדים מטה מטה ככל שמתרחקים מהמבנים השקופים האדירים, מובילים בחזרה אל העולם שנזנח. מאז שעברה לחיות בעיר המוגבהת לא עברה בדרך הזו אפילו פעם אחת. הכל היה כואב מדי, הימים הרחוקים שלפני המעבר אל העיר המוגבהת, כשמכוניות עוד נסעו על הקרקע עצמה, ואנשים יכלו לטייל בטבע ולהתרחץ בים. היא נזכרה פתאום ביאנק, בימים בהם היתה לידו, באופן שבו הרגיש המגע של עורו על עורה. הימים שהיו לה ואינם.

***

כשהגיעה שוב למשרד הגדול, התיישבה יולנדה ליד השולחן. עתירה חדשה היתה מוצגת על מסך האור הגדול שמולה. העמותה להגנת רפואת האזרח שכרה את שרותי המשרד והיא, יולנדה, צריכה לייצג אותם בבית המשפט. נושא העתירה: מחיקת זיכרונות. עד לפני 10 שנים היתה זו עוד אגדה אורבנית. שמועות הסתובבו על מכשיר שיכול להרוס תאים ספציפיים במוח, מבלי לפגוע בכל השאר. היום היתה זו כבר מציאות קרה. מכשירים יכולים לאתר תאים שאחראים על תפקוד מסוים, לטפל או להסיר אותם מבלי לפגוע בתפקודים אחרים. מהזיכרון למשל, ניתן למחוק תקופות, אנשים, חוויות. הרשויות השתמשו במכשירים הללו כדי לרפא מחלות ניווניות, לתקן דיבור ולווסת רגשות. המכשיר נכנס לא מזמן לטיפול בהתנהגות חברתית, למחוק השפעות של טראומות והלם קרב. להחזיר לחיים את מי שהיו קורבנות לפשעים, התעללות וסבל. יולנדה קראה את השורות בעיון. העתירה החדשה עסקה בזכות האזרחים להשתמש במכשיר לצרכים פרטיים, ובאופן ספציפי בזיכרון. האזרחים רוצים זכות לבחור מה למחוק מהחיים שלהם.

במרכז העתירה, אישה גרושה. היא רוצה למחוק את כאב הגירושין שלה, להסיר ממוחה את תקופת הנישואין כולה. היא רוצה לשכוח את בעלה לשעבר, את כל מה שהיה ביניהם. מדוע לבזבז עוד ועוד שנים על כאב לב? היא רוצה לשים פניה אל העתיד. העתיד, חשבה יולנדה. והרי יש לנו כל כך הרבה עתיד עכשיו.

בסוף אותו יום היא שמה לב שמתחיל להחשיך כבר מוקדם. כבכול יום, היא נכנסה אל המכונית המועפת שלה ועשתה את אותה הדרך, מחכה לתורה להיכנס אל המנהרות, בוהה בכלי הרכב המתעופפים סביבה. אותה עייפות השתלטה עליה. היא שוב שמה לב לפרטים הקטנים שבדרך. לצריחים המגרדים את השמיים, שקופים ונוצצים, נגלים בין אינספור כלי רכב מועפים המפלחים את האוויר, נעים אחד לעומת השני במין סדר מבולגן. המכונית המועפת החנתה עצמה במשבצת הקבועה במנהרה ויולנדה נכנסה לפתח הרחוב. כמו תמיד שרר שם שקט מוחלט. געגועים עזים תקפו אותה פתאום לרחובות של אז, לקירות מתקלפים, ריחות ורעש. געגועים לאנשים ברחוב, אפילו לחתולים זקורי זנב המשתלשלים מפחי אשפה, שמים פעמיהם אל היעד הבא. יולנדה התגעגעה אל האדמה, אל הטבע ושיפעתו הירוקה, אל גדות הנהר הגדול והגשרים, ואל ההרים והיערות העבותים שמסביב. היא הבינה פתאום. יש פה בעיר המוגבהת כל מה שהיא צריכה, כל מה שכולם צריכים, אבל אין פה ולא כלום. פלסטיק מגולוון צבוע בצבעים. לעולם לא מתקלף, לעולם לא מתיישן. כאילו לא מסכים להפוך אותנטי.

כשהיתה צעירה לא הצליחה להבין איך אנשים ממשיכים ככה, קיץ אחרי חורף אחרי קיץ, עם אותם אנשים לידם, באותו מקום, באותו משרד, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע אחרי חודש אחרי שנה. שוב פעם בגדים ארוכים ואז שוב קצרים. שמש, לחות ומזגן, ואז שוב גשם ומחשיך מוקדם. היא נזכרה שוב ביאנק. כשהיתה איתו לא הרגישה כלל את חילופי העונות. קיץ חם ומהביל או חורף קר ושלג, לכל זאת לא היתה משמעות לצידו. היא לא זוכרת לא חום ולא קור, רק אהבה שורפת. רצתה שיהיה איתה לאורך כל השנה, שיעבור איתה את כל העונות כולן, עד שתחדל. עד שהכל יחדל. ככה אהבה אותו.

***

יולנדה החליטה לקחת את התיק. היא תילחם בשביל העותרת. היא תמיד נלחמת. הזכויות הרפואיות של החלשים קיימות לעיתים על הנייר בלבד, והתפקיד שלה הוא להפוך אותן למציאות. אבל בתיק הזה היה משהו אחר. האישה, בעלה, הזיכרונות שלהם.

אורח החיים המוקפד והבריא כל כך הפך בעיניה מאוס. הגלולות הצהובות פתחו עידן חדש לאנושות. הכל היו שמחים ומאושרים והפחד והכאב הפכו לאגדה רחוקה. זמן רב היתה יולנדה חלק מאותה שמחה. מאותם נעורים. היא לא השמינה ועל פניה לא הופיע ולו קמט אחד. עורה היה חלק כשל תינוק, שריריה מוצקים ושיערה החום מלא ושופע, אף לא שערה לבנה אחת. מתחת לכיפות לא היה זיהום אוויר, לא היה רעש ולא לכלוך. אך פתאום החלה יולנדה להיות מודעת לקיומן של הכיפות, לעובדה שכל מה שהיא רואה ונוגעת בו אינו אלא פלסטיק מחוזק. זה תקופה שהיא מתגעגעת אל העיר הישנה, אל הצבעים והריחות שלה. אל הברים הקטנים ברחובות הצדדיים. אל יאנק ואל הלילות בהם היו משתכרים ואוכלים נקניקים שמנים בבר צדדי, מתפוצצים מצחוק. היא התגעגעה לנעורים אמיתיים, בהם לכל דקה יש משמעות וכל ערב יכול להיות האחרון.

יולנדה ישבה במשרדה. כבר כמה שבועות שהיא עובדת על התביעה החדשה. בתנועת יד העלתה מולה את מסך האור והתיישבה שוב לקרוא את החומר. בעוד חודש יחל המשפט. היא כבר קראה חומר רב על זיכרון, על הפונקציות הפסיכולוגיות שלו ועל האופן שבו הוא עלול לתעתע. פיסות המידע שאספה התיישבו במוחה וכל פרט מחיי הנישואין של הזוג העלה בה זיכרון משלה. לא היו אלו זיכרונות משמונים השנים האחרונות. לא כאלה שאספה משלוש קריירות מפוארות, שלל תפקידים, משימות, תיקים. לא. הזיכרונות שעלו בה היו מלמטה, מהעיר הישנה, מיאנק, מהנהר. כל אותם הדברים שהצליחה במשך שנים לא לחשוב עליהם, להשאיר מאחור, צפו עכשיו ועלו. היא מצאה עצמה בוהה במסך האור וחושבת על החיים שנזנחו. ככל שהתעמקה בשאלה האם כדאי ונכון למחוק זיכרונות, כך עלו בה עוד ועוד מהם.

היא עצמה את עיניה. היא ויאנק נכנסים יחד לפאב צדדי ליד המים. ליד הבר יושבים טיפוסים שונים, אפלוליים וכהים. חלקם הגדול מלחים שחונים כאן ללילה, בבוקר יחזרו אל הספינה העוגנת על הנהר. יולנדה ויאנק מתיישבים בפינת החדר ומזמינים בירה קרה. על הבר בייגלה בצלוחית שקופה. יולנדה לוגמת מהבירה, ועווית של מרירות חולפת על פניה. היא לוקחת בייגלה ומוצצת ממנו את המלח. יאנק מביט בשפתיה. בעורה הלבן המדגיש את עיניה הכהות. הוא מביט אל הבייגלה ושואל אם היא לא מתכוונת לאכול אותו. לא, היא אומרת, היא אוהבת רק את המלח. בייגלה עושה לה אבק בפה. חבל, הוא אומר ולוקח את הבייגלה מידה, עיניו לא עוזבות את עיניה. היא מחייכת. הוא פותח את הפה ונוגס בבייגלה. היא צוחקת. הוא לועס ומסתכל אל תוך עיניה הכהות ומקרב את פניו אל פניה. את המתוק של הנשיקה ההיא היא מרגישה עד עכשיו.

***

יולנדה למדה את התיק, את חיי הנישואין של העותרת ושל בעלה לשעבר. החתונה עצמה גם היא מיועדת למחיקה. יולנדה נאנחה. היא עצרה והסתובבה אל הנוף בחלון. היא נזכרה איך צעדה בשמלה לבנה. כר דשא ירוק מסביבה. החופה, לבנה ופרחונית, ניצבת בסוף השטיח הלבן הפרוס על הדשא. אביה אוחז בידה אך היא רואה רק את יאנק, עומד בדיוק מולה. מחייך. גם היא מחייכת. היא לא יכולה להפסיק. כשתגיע אליו יוציא את הטבעת ואחר כך יברך, ובסוף יחפון את פניה בשתי ידיים, יקרב אותן אליו וינשק. והיא תרגיש שליבה פורח באויר, כמו היונה הלבנה ששילחו מולה, כמו הבלונים האדומים שעפו לה מהיד כשהיתה ילדה קטנה.

בסוף אותו יום שוב נחתה המכונית המועפת של יולנדה במשבצת במנהרת החניה. יולנדה יצאה מהמכונית לאט. במקום ללכת אל דירתה היא יצאה מקומפלקס החניה והחלה ללכת.

היא הלכה לאורך המדרכה המוגבהת. מסביבה המו המנועים של המכוניות והאופנועים המועפים. יולנדה לא שמעה את כל אלו. היא הסתכלה מסביבה על המבנים האדירים ועל הטבע המרוחק ושאפה לקרבה את האוויר שמחוץ לקומפלקס. הכי קרוב לאוויר צח שאפשר, חשבה. היא עצמה את עיניה וזכרה פתאום את התחנה המרכזית ההיא, שהאספלט שלה רותח ומשופשף מרוב חום והמדרכות שחורות. זכרה איך היתה עוצרת את נשימתה כשאוטובוס עבר כדי לא לנשום את הפיח. היא פתחה את העיניים, מאוכזבת לגלות שהיא עומדת עדיין מול הבניינים השקופים והנוצצים. מונית מועפת חלפה לידה וכמעט פגעה בה. היא החסירה פעימה, אך ההתנגשות נמנעה. המנגנון החכם של המונית זיהה אותה וברגע האחרון הטה את כיוון הנסיעה כך שההתנגשות נמנעה. איפה אני עכשיו, שאלה את עצמה. אין כאן שום דבר מהחיים ההם. הכל שונה כל כך, כל כך רחוק. נקי ובריא כן, אבל ריק. וקר.

גם לחום וללחות היא מתגעגעת. לאותה שלווה חמימה שעטפה אותם כששכבו במיטה שלו. על איך שהריחות והתריסים הזכירו לה ספר של מארקס. היא יצאה עירומה מהמיטה והלכה יחפה על הרצפה הקרירה עד לקיר, עליו נשענו בשורה הספרים שלו. היא הרימה את הספר של מארקס, חזרה למיטה והקריאה לו קטע על אישה לבד עם ילד, דוברת ספרדית אקזוטית כמובן, המחכה לבואו של גבר עד ששדיה קמלים. היא חשבה פתאום כמה היא מתגעגעת לתריסים המוגפים ההם ולצחוק המתגלגל שלה כשביד אחת חטף ממנה את הספר, ועם השנייה קרב את גופה הרך אל שלו, תפס את שדה הימני בידו ומצץ, נותן לה ללפף את רגליה סביבו ולפרוע את שערו.

***

כשנכנסה הביתה, התיישבה בסלון. מחר מתחיל המשפט. יולנדה הרימה את ידה בתנועה חדה ומסך אור גדול הופיע מולה. קבצים שונים הוצגו עליו בערבוביה. בתנועה נוספת סידרה כמה מהם ואז החלה לקרוא. זיכרונותיה של העותרת היו פזורים לפניה כמו ספר פתוח. ילד בוכה בגן המשחקים, חתול עזוב שאמצו, חופשה בעיר המוגבהת של פאריז. חיים שלמים, חשבה יולנדה. וכל זה יימחק.

אז מה עם הזיכרונות? חשבה פתאום. מה עם הזיכרונות שלי? הם נשארים. פשוט נערמים להם זה על גבי זה, שנים על גבי שנים. השאלה שאף אחד לא מעיז לשאול עברה פתאום במוחה. עוד כמה שנים תחיה? היא לא ידעה. אף אחד לא ידע לענות. הגלולות הלכו והשתכללו וחיי האנשים התארכו עוד ועוד. עוד ועוד זיכרונות, עוד ועוד תמונות. ומה ישאר מהזיכרונות הללו אם ניתן יהיה למחוק אותם? לשם מה לצבור כל כך הרבה מהם, כל כך הרבה שנים?

***

קהל רב התכנס באולם. הקירות והרהיטים נראו כעשויים עץ מהגוני כבד. מתחת לחזות הזו, ידעה יולנדה, מסתתר לא אחר מאשר הפלסטיק המגולוון, שקוף וקר. היא יישרה את צווארון החליפה והביטה שוב לעבר הפרקליט שייצג את מועצת העיר. הוא נראה כבן 25. כמה שנים הוא כבר עורך דין? אי אפשר לדעת. חבל שדווקא עליו לא בררה עוד פרטים. עור הפנים הצעיר שלו בהק על רקע החליפה היוקרתית שלבש. יולנדה ידעה שמצפה לה קרב לא פשוט. ניצחון במשפט נגד הועדה להגנת רפואת האזרח לא היה עניין של מה בכך. יולנדה היתה אחת מעורכות הדין היחידות שהצליחו אי פעם להביס את המערכת. היא התכוננה תמיד היטב והיתה בקיאה בכל, עד הפרט האחרון, מה שהוביל לכך שלא הפסידה עד כה באף משפט. אך הפעם הזו היתה שונה. הזיכרונות האלה. זו הפעם הראשונה שלא חשה רצון עז לנצח. היא גם לא רצתה להפסיד. היא לא חשה כל אמביציה בנוגע למשפט הזה והנה הגיע יום הדיון. הדלת נפתחה והשופט נכנס. הכול נעמדו.

פרקליט מועצת העיר פתח את הדיון. הגלולות, החל את טיעוניו בקול רם ובדיבור איטי, הוענקו במתנה לבני האדם על מנת לשפר את איכות חייהם. הן כאן כדי לגאול את כולנו מאותן המחלות שקיצרו והרסו את חיי ההורים שלנו. הסרטן, האיידס והאלצהיימר הם זיכרונות רחוקים עכשיו לכולנו, ותודה לאל על כך. הזיכרון שלנו, כפי שיודעים כל היושבים פה בחדר, השתפר פלאים. אנו לא שוכחים דבר, פרטים לא בורחים לנו, הכל במקום. וכל זאת, בל נשכח, בזכות הגלולות. ישנם זיכרונות כואבים ומייסרים, נכון, על כך אין חולק. לשם כך ניתן היום, באופן חוקי ומבוקר, למחוק זיכרונות שלא נותנים לאדם לתפקד כראוי. אך השאלה האמיתית היא האם ישנם זיכרונות מיותרים? האם אנחנו יכולים לבחור להסיר זיכרונות רק משום שאינם רצויים לנו?

הוא פנה אל המושבעים. אם היה אדם רוצה לכרות את ידו או רגלו משום שהן כואבות לו, האם הייתם מסכימים לכך? הייתם ודאי רושמים לו תרופה או מורים לערוך מחקר למציאת פתרון לכאב. והרי זה אותו הדבר בדיוק. מחיקת תאי זיכרון איננה תרופה. היא אינה פיתרון לכאב שלנו. אל לנו כבני אדם לזלזל בכוח שנותנת לנו הקידמה הרפואית. אל לנו לנצל את הטכנולוגיה לפי גחמותינו. עלינו להוקיר תודה על הכוח שיש בידנו ולנצל אותו לטובה בלבד. טוב תעשה העותרת אם תנצור את כל זיכרונותיה, טובים ורעים כאחד, ותהה אסירת תודה על אורח החיים המאפשרות לה, ולכולנו, הגלולות.

יולנדה הקשיבה לדבריו מצועפת. הנחרצות שבקולו הזכירה לה את יאנק. אל מול עיניה ראתה אותו באותו יום נמהר. הם עולים על הגשר ביחד. יולנדה כבר עומדת על קרש הקפיצה ובעיניים עצומות נותנת למדריך לקשור אותה אל הרתמה והחבלים. אימה אוחזת בה. של מי היה הרעיון לקפוץ באנג'י. יאנק מתקדם אל עבר הקרש. הוא תופס אותה בשתי ידיו ומסתכל אל תוך עיניה הכהות. קדימה, הוא אומר לה, הגעת עד לפה, מה תגידי בבית לכל החברים? שפחדת קצת אז פספסת את חווית חייך? אבל התנינים.. היא מוחה, מנסה בשארית כוחותיה לטעון טענות, ויש גם סלעים במים… שום דבר! הוא אומר בשובבות, את קופצת! ואני אחריך.

***

המשפט נמשך והנה נותר עוד שבוע עד לטיעונים הסופיים. הטיפול בתיק הזה היה ליולנדה קשה מנשוא. היא הראשונה להלחם בעריצות הרפואית של מועצת העיר ולהגן על האזרחים. אבל למחוק זיכרונות? יולנדה לא ידעה מה לחשוב. בכל יום התנדנדה בין קוטב אחד למשנהו. חלקה האחד התנגד לכך עד מאוד. מה עוד נשאר לנו חוץ מזיכרונות? הבזקים של אור בתוך כל החושך, מכוונים אותנו בים הזמן הפרוס לרגלינו. מה חשוב יותר מאותן רגשות ותחושות פנימיות, אלה שעולים מאיתנו, מתעקשים להישאר, לא אלה שאומרים לנו להרגיש, לא המחשבות שמלמדים אותנו לחשוב. הכל עובר בחיים האלה. אנו משנים מקום עבודה, עוברים דירה לקומפלקס נוח יותר, גדול יותר, גבוה יותר. אפילו הפלסטיק המגולוון משנה צורתו חדשות לבקרים, מנהרות ישנות נעלמות, במקומן מופיעים בניינים חדשים וקומפלקסים מתחברים זה לזה. מה שנשאר לאחוז בו הוא רק מה שבפנים.

חלקה האחר נמשך אל הרעיון למחוק זיכרונות. אולי לא צריך לאחוז בזיכרונות הישנים? אולי כל העתירה הזו היא סימן עבורה שהיא צריכה לשכוח? החיים ארוכים עכשיו כל כך דווקא כדי שנוכל להיות חלק מכל הקידמה הזאת, שנוכל להיות נוכחים בכל התגליות, ליהנות מהיתרונות הרפואיים. לעיתים מחיקת זכרונות לא נראתה לה מוזרה כלל. ברקע צף ועלה יאנק. כל דבר שראתה הזכיר לה אותו, כל מראה של נוף החזיר אותה לשביב זמן שבילו יחד. הזיכרונות העלו בה עצבות שלא ידעה זמן רב. אך העצב, כמו הזיכרונות, היה מתוק כל כך. מה אם לא היו לה הזיכרונות מיאנק? מה אם היא עצמה היתה יכולה למחוק אותו מהזיכרון שלה?

השימוע הסופי במשפט נפתח. הקהל באולם ישב בשקט מתוח. יולנדה ידעה שידה של ההגנה על העליונה. בניגוד אליה היה פרקליט מועצת העיר חד כתער וניכר היה שגם הוא דקדק בכל פרט הקשור במשפט. הוא היה תמיד מוכן. לאורך כל המשפט טען טיעונים הגיוניים, רפואיים, כאלה שלא ניתן לערער עליהם מבלי שישתמע מכך שהעותרים מתנגדים לא פחות מלטובתה של האנושות כולה. כדי לאזן את המצב היתה יולנדה צריכה לדבר יותר ויותר אל הפן הרגשי של הדברים. אחרי כל דיון היא חשה מרוקנת. הסאגה הזו התישה אותה.

תורה של יולנדה לדבר הגיע והיא התרוממה מכיסאה. היא דיברה לאט וברור, כמו מכונה. הגלולות אכן שיפרו את איכות החיים שלנו עשרות מונים, פתחה, על כך אין ויכוח. כולל את הזיכרון האנושי. במשך שמונים השנים האחרונות התארכו חייהם של בני האדם והשתנו ללא היכר. אנו חיים עוד ועוד שנים טובות ובריאות. הדאגות לחיינו ולבריאותנו הפכו לנחלת העבר ואנו מקדישים עתה יותר תשומת לב לסובב אותנו. אך האם אורח החיים הבריא והמוקפד שולל מאיתנו את זכות הבחירה בכל הנוגע לגופנו ושכלנו?

אנו עושים דברים טובים למען כדור הארץ, להבטחת המשך קיום המין האנושי, הטבע ובעלי החיים שעל האדמה, ולמען בני אדם החיים במחיצתנו. תוך כדי כך עוד ועוד זיכרונות נאספים, עוד ועוד ימים, חודשים ושנים מצטרפים אליהם, פרטים חשובים יותר ופחות, נדבך על גבי נדבך. אנשים עוברים בחיינו, חלקם חשובים לנו, את חלקם לא נראה שוב לעולם. לפעמים אנחנו נוצרים זיכרון של משהו שהיה לנו אך לרגע וכבר אינו בנמצא ולעולם לא ישוב. ומה הטעם לזכור אותו? ומה הטעם לשמר זיכרונות שמכאיבים לנו? והרי הזיכרון האנושי ממילא ברובו אינו אלא השתקפות של מציאות שהיתה פעם ואיננה עוד. פרשנות מעוותת של מוחנו למה שהיינו רוצים שיהיה, מה שבחרנו לאחסן מתוך מה שרצינו לזכור.

בזיכרונות מסויימים אנו נאחזים בכוח כה רב. יולנדה התקרבה אל המושבעים והסתכלה בעיניו של מושבע שרירי ומשופם. שנים על גבי שנים האמנת שהאישה בשמלה האדומה חשקה בך אז באותו לילה קסום. שנים תזכרי, יולנדה פנתה אל מושבעת בלונדינית כבת 20, ותשבחי את טעמן של העוגות המדהימות של אמא. אבל גם אני, כמוכם, יודעת איך זה מכה פתאום. להסתכל בתמונה ישנה על רישיון הנהיגה. להיזכר באיזו חולצה לבשת באותו יום, שמי יודע איפה היא, מזמן נזרקה ומוחזרה, והגוף שלנו אותו גוף והפנים אותן פנים, אבל כל כך הרבה זמן עבר, והאדם הזה שבתמונה הוא מי שהיינו פעם, מזמן, מישהו שהוא כבר ממש לא אנחנו. שום דבר לא נשאר אותו דבר.

מה מרשתי מבקשת? שתתנו לה לבחור. תנו לה לשחרר עצמה מאותו זיכרון מאוס, אותה תלות נצחית באהבה שכבר לא תהיה שם, שלעולם לא תמלא את מבוקשה. תנו לה לשכוח, כדי לפנות מקום לאהבה חדשה, בלי זיכרון של כאב, בלי הפחד משברון הלב, המכתים את חוויות העתיד. תנו לעותרת את הזכות לבחור במה לאחוז ואת מה לשחרר. זו זכותה. זוהי זכותנו כולנו.

שקט השתרר באולם. אחת הנשים באולם מחתה דמעה. לכמה רגעים נדמה היה שגם השופט לא מוצא את המילים. הוא התעשת והיכה בפטיש, מכריז על הפסקה בת חצי שעה לפני נאומו הסופי של פרקליט מועצת העיר. יולנדה התיישבה בחזרה בכיסאה. היא סרבה בנימוס להצעה של עמיתה להביא לה קפה מהמסעדה שבחוץ. ממילא לא יהיה לו את הטעם אליו היא משתוקקת. לא היה לה כוח לעמוד בכך עכשיו.

***

הכול התכנסו באולם לצורך נאומו המסכם של פרקליט מועצת העיר. ניכר היה שהתכונן אליו היטב. הוא חזר על כל הטיעונים הרפואיים שהעלה בעבר. על כך שהגלולות משפרות את חיי האנשים ועל כך ששיפור הזיכרון הנו חלק מהעניין, ושהסרת תאים מהמוח כמוה כבגידה במתנה היקרה שנותנות הגלולות. אך עתה החל מעלה טיעון נוסף. לזאת יולנדה לא התכוננה. הזיכרון נותן לנו מתנה נוספת, אמר. היכולת ללמוד ממנו ולצמוח. נניח למשל, שרצונה של העותרת יתממש וזיכרון נישואיה ובעלה יוסר ממוחה. מה יקרה אם תפגוש שוב בבעלה לשעבר? האם תוכל להתאהב בו שוב? כיצד יגיב הוא למצב? כיצד יגיבו כל אותם אנשים אחרים שהיו חלק מחייה אך פתאום יהיו זרים לה? ומה יקרה אם תפגוש בגבר אחר? אם לא תזכור את כישלון מערכת היחסים הקודמת, כיצד תוכל להימנע מלחזור על אותן שגיאות בדיוק?

אתם מבינים, פנה שוב אל המושבעים, לזיכרון האנושי תפקיד מעבר לאחסון גרידא של אירועים ורגשות. הוא נועד כדי שנלמד מהם. הוא כאן כדי למנוע מאיתנו לחזור על אותן השגיאות, להימנע מהדפוסים המעכירים את חיינו. זוהי גדולה נוספת של הגלולות. העובדה שהן משפרות את יכולת הזיכרון שלנו, את יכולת הלמידה מזיכרונות אלה וכך משפרות את חיינו הפיסיים והרגשיים כאחד.

תוך שהוא מדבר הבינה יולנדה שהפסידה במשפט. היא לא הופתעה שהדבר לא הפריע לה. כיצד אפשר לדבר על אהבה ונישואין כעל שגיאה? מה יקרה אם תפגוש מרשתה בבעלה לשעבר? אולי היא תאהב אותו שוב בכל מאודה. אולי כל אותן הרגשות שהובילו אותם לנישואין יהיו שם שוב וכשיתגרשו יחוו שניהם שוב את כל הכאב הכרוך בכך. האם ניתן למנוע את זה? האם הזיכרון ממערכת יחסים אחת בהכרח מונע מאיתנו לעשות את אותן שגיאות בדיוק במערכת יחסים הבאה? כעת, ידעה יולנדה, היה מאוחר מכדי לטעון את הדברים הללו. דבריו של הפרקליט סתמו את הגולל על המשפט ולא היתה דרך להפוך את הדברים.

***

לאחר כחודש התכנסו שוב הקהל, השופט והמושבעים באולם. בצד של ההגנה ישבו הפרקליט ועוזריו מתוחים לקראת החלטתו של השופט. יולנדה ישבה נינוחה בכסאה. תיק מספר 5567 7ג8 נגד מועצת העיר המוגבהת של בודפשט, קרא השופט את ההחלטה, אנו פוסקים לטובת ההגנה. הכל באולם קמו על רגליהם והריעו לשמע ההחלטה. קהל של אנשים בני 25 עד 30 מי יודע כמה שנים. לא חולים, לא זקנים, חשים בטוב תמיד. הנה קיבלו עוד משמעות לשיפור העצום בבריאותם ובזיכרונם. הזיכרונות שהם צוברים, הלמידה ממערכות יחסים כושלות, ינותבו מעתה ליצירת מערכות יחסים בריאות וטובות יותר. תנחומי, פנתה יולנדה למרשתה. אך זו היתה גם היא שמחה לשמע החלטת השופט. יולנדה הביטה בה. הלוואי ויכלה לשמוח באותה מידה. היא לחצה את ידו של פרקליט מועצת העיר ויצאה לבדה מהאולם.

***

היא לא חשבה על דבר מלבד הדרך הביתה המחכה לה. אותו מסלול נסיעה במכונית המועפת, אותו משפך מכוניות ארור, אותה מנהרה ואותו רחוב ובו שקט מלאכותי מאוס. פתאום הבזיק בה עוד זיכרון. שתי גדות הנהר משני הצדדים והיא בתוך קבוצת נוסעים, שטה על מעבורת. סירות נוספות וגשרים מכל עבריהם אך היא רואה רק את חיוכו של הבחור שמולה, המהפנט אותה אליו. הוא מתיישב לידה, מסיט את קבוצת השיער הסוררת אל מאחורי אוזנה. יאנק, הוא אומר לה. נעים מאוד.

יולנדה נאנחה. הזיכרונות האלה המציפים את ראשה יומם ולילה. ועכשיו נפל הפור, גם אם תרצה למחוק אותם, לא תוכל. הכרה הבליחה בה. היא ידעה עכשיו מה עליה לעשות.

כשהגיעה לדירה הלכה יולנדה לחדר השינה. שם, בתוך ארון הבגדים התחבאה לה קופסה. קופסה אמיתית, שריח הקרטון שלה עמד עכשיו בנחיריה, ישן אך מוכר. יולנדה שאפה מלוא ריאותיה. הקופסה היתה הדבר היחיד בעל ריח בתוך הבית כולו, אולי אף בכל הבנין. בתוך הקופסה נח האוצר שלה, מסמכים ותמונות מלפני עידן הגלולות, חלקם אף מהאדמה, מהעיר הישנה. יולנדה הרימה חלק מהדפים, פשפשה מעט ומצאה את מבוקשה. על המעטפה התנוסס השם "יאנק".

יולנדה נכנסה אל המכונית המועפת. בתנועת יד מול מסך האור הפעילה את הנהג הידני והחלה מובילה את המכונית במסלול שלא מוכר לה. בקצה הכיפה עמדו שוטרים במחסום. דרך צלחה, אמר אחד מהם כשהחזיר לה את המסמכים. כל התקופה האחרונה מקננת המחשבה הזו במוחה. עכשיו, אחרי שהמשפט נגמר היא סוף סף תעשה זאת. המכונית התעופפה לאורך מנהרה משופעת המובילה אל האדמה. יולנדה הוציאה את המעטפה מהתיק. בלחיצה על מסך האור שלח המחשב שבמכונית קרן אור אל המעטפה. הוא סרק וזיהה את שרידי הד.נ.א שהיו עליה והציע יעד לנסיעה. ״סע״ אמרה יולנדה. המכונית השמיעה צפצוף והמשיכה במסלול שנקבע לה. יש עוד זמן עד שנגיע, חשבה יולנדה. היא הביטה אל הנוף שנשקף אליה מהחלון והתרווחה בכסא.

העיר הישנה החלה מקבלת צורה אל מול עיניה. זה יותר משמונים שנה שאין איש מאכלס את שתי גדותיו של הנהר ומרכז העצבים של העיר עומד יתום וריק. גורלה של בודפשט, ידעה יולנדה, היה כשל שאר הערים הגדולות בסוף המאה ה-21. היא זכרה את המצאת הפלסטיק המגולוון, את השנים שבהן החלו לבנות את הערים המוגבהות, הרחק מהזיהום והרעש. ניתן היה לבקר על האדמה, אך בני האדם התרגלו מהר לחיים הנוחים בערים המוגבהות וכמעט שלא עשו זאת כלל. בודפשט והנהר שבמרכזה פונו מאנשים, מכוניות וספינות. הטבע, שאונו חזר אליו אט אט, נשקף אליה מחלון משרדה מדי יום ביומו. יולנדה עצרה את נשימתה. היערות הפראיים שכיסו את העיר היו ממש מתחתיה עכשיו, מסתוריים ומושכים.

המכונית המועפת נעצרה מול שער ברזל כבד. יולנדה חלצה את נעליה הבוהקות. ביד אחת החזיקה את המעטפה. כף ידה השניה היתה פתוחה ומעליה ריצד מסך אור קטן נייד. דמעה ירדה על לחיה כשנגעו רגליה בעשב הקריר. היא נשמה עמוקות את ריח החורש הטחוב. שרידי השער החלוד שרטו את רגלה אך יולנדה לא שמה לב לכך. היא נכנסה אל השטח הזרוע מצבות לבנות המכוסה עשב פראי. הזיכרונות כולם הציפו אותה. התקופה בה חיו היא ויאנק ביחד עברה כולה לנגד עיניה. לו רק היה בוחר אחרת, חשבה. לו רק הייתי אני בוחרת אחרת. היינו יכולים ליהנות מחיים שלמים של אושר ביחד. אולי לא היו אלה חיים בריאים וארוכים אך לפחות היתה בהם אהבה.

מסך האור כיוון אותה אל אחת המצבות. כשנעמדה מולה, היא פתחה בידיים רועדות את המעטפה שהיתה עד אז עדיין חתומה.

יאנק שלי,

 שלוש שנים עברו מאז שהלכת ממני. לעולם לא אשכח את הזמן שלנו יחד, גם אם יעברו אלף שנים. הזיכרונות מהחיים שלנו יחד כולם איתי, ממאנים לעזוב אותי, מוחשיים בראשי. האם אתה זוכר את אותה נסיעה במעבורת בשעת בין ערביים, מנקודה אחת של הנהר אל השניה? את אותם ביקורים בבר האהוב עלינו, את אותו טיול מוטרף וחם עם תֿנֿינים? את הבקרים הלחים עם התריסים המוגפים, את שעות השגרה השקטות מול הטלויזיה? איפה אתה היום יאנק? למי אתה מקריא סיפור נוגה, מי מנשקת אותך נשיקות רכות? כמה עצוב שאתה לא כאן.

כולם כבר לוקחים את הגלולות באופן סדיר. תוך כמה חודשים יתחילו גם הילדים לקחת אותן. הלוואי והיית פוחד קצת יותר מהמוות, כמו כולנו. הלוואי ויכולתי להניע אותך מהחלטתך ולשכנע אותך לקחת את הגלולות ולעבור לגור איתי בעיר המוגבהת. אבל דווקא בגלל זה אני אוהבת אותך כל כך. העקרונות שלך, היכולת לראות את הדברים מעבר לפרסומים של מועצת העיר. האהבה שלך לטבע, לחיים כמו שהעניק לנו אותם אלוהים, על האדמה ולא באוויר, בלי מחיצות, בלי פלסטיק. אתה יכול להשפיע גם כאן. אתה עוד יכול להתחרט ולחזור, יאנק, הם יתנו לך להירשם שוב כאזרח, אולי אפילו בלי לקחת את הגלולות.

אני חושבת עלינו כל הזמן יאנק, על מה שיכול היה להיות לנו. חיים שלמים נכונו לנו. אתה אוהב אותי באמת, אני יודעת, אני מרגישה את זה. וגם אני אוהבת אותך. עדיין אוהבת. תחזור אלי יאנק, תחזור לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מקווה שהמכתב הזה ימצא את הדרך אליך, איפה שלא תהיה, על האדמה, מתחתיה או מעליה.

שלך באהבת נצח,

יולנדה.

 

מצידה השני של המעטפה צרבו את עיניה המילים "להחזיר לשולח". יולנדה השתטחה על המצבה. אז הנה אתה, בכתה. על האבן הלבנה עוד ניתן היה להבחין בכיתוב: "יאנק מדיקובסקי, לעולם בן תמותה ואיש האדמה, 2070-2110".