פרפרים ג'ינג'ים

סימונה וסופיה יושבות זו לצד זו על הספה מול הטלוויזיה. אופרה ווינפרי מתארחת בבית הנופש של טום קרוז. על אפה של סימונה נחות משקפיי הראיה המרובעות הקטנות. הטלוויזיה במצב השתק. סימונה מתעניינת בביתו של טום ובפניו, קולו מייגע אותה ודבריו, כמו מרבית הדברים, מתישים את מוחה שעייף זה מכבר. במטבח מקיאה מכונת הכביסה מים חומים לתוך הכיור, הם שוטפים את שאריות הפירה שנתקשו זה מכבר על צלחת החרסינה ומצטברים בקרקעיתו של הכיור. סופיה, שישנה וראשה נח על כפה, מתעוררת ומתמתחת בעצלות. סימונה זזה מעט ומאפשרת לסופיה לפרוש את גופה לכל אורכו על הספה, אך סופיה לא חוזרת לרבוץ כי אם מתרוממת וקופצת בקלילות מהספה. היא מטביעה את ציפורניה בצידי הספה, מותחת את אגנה הקטן לאחור ומקמרת את גבה. הכתמים הג'ינג'ים שעל פרוותה הצחורה מתמתחים איתה ומטים את זוויות פיה הקמוטות של סימונה, היא כמעט מחייכת. שתי כפותיה הזעירות של סופיה מונחות עתה על שולחן הסלון. אופרה וטום התיישבו על ספה רחבה והחלו בדיון מעמיק על הפרשיות האחרונות שבהן טום היה מעורב, אבל סימונה עוקבת בערנות אחר סופיה ששולחת כפה ומפליקה לגליל נייר הטואלט שנמנם על השולחן. הגליל נוחת על הרצפה, סופיה מתרחקת וניצבת ממש מתחת לטום, היא מתקינה את אגנה, מנמיכה את ראשה ואז מזנקת על גליל הטרף היקר שלה. הגליל משיב מלחמה ונפרס לכל אורכו של הסלון, בורח מציפורני הטרף השובבות של סופיה. סימונה מחייכת עכשיו מלוא שפתיה, בשתי ידיה היא דוחפת את הספה ומקלפת את אגנה הדואב מריפוד העור הדהוי. סופיה נוטשת את טרפה ומייללת בהנאה לקראת העונג הצפוי. קערית האוכל מתמלאת על גדותיה, סופיה נוברת בה עד קרקעיתה. גבה של סימונה כואב ודורש לשוב אל הספה אך היא ניצבת עוד רגע ומתבוננת בכתמים הג'ינג'ים מפרפרים בהנאה על גבה הרוטט של סופיה. מכונת הכביסה נדמה. סימונה נאנחת, היא עוזבת את מקומה ופונה אל המטבח, גופה קמור כשהיא צועדת. כאילו הייתה עשויה מסמרים ובטבורה מגנט. בפינת המטבח ניצב סל הכביסה. היא פונה לכיוונו, חולפת על פני המראה הגדולה והעכורה התלויה מימים אחרים בקצה הסלון, היא לא מביטה בדמות הגבנונית שחולפת בתוך המראה היא ממשיכה הלאה ופותחת את המכונה מוציאה ממנה באיטיות בדים רטובים. קול יללה נשמע בדירה. סימונה מזדקפת עד כמה שטבורה הממוגנט מאפשר לה, ודורכת את אוזניה שתעלותיהן סתומות למחצה כמו פתח הניקוז של כיור המטבח שלה. היא חוזרת אל הסלון. סופיה לא מייללת. היא ניצבת לצד קערת האוכל הריקה וממרקת את כפות ידיה בלשונה. סימונה פונה אל דלת הדירה, מדליקה את האור במסדרון ומציצה מבעד לחור ההצצה שבדלת. רק לאחר שוידאה שאין איש אורב לה לשיחת חולין היא מסובבת את המפתח, מתירה גם את המנעול העליון ומשחררת את שרשרת המתכת שמתחתיו. היא פותחת את הדלת לכדי סדק צר, וסופיה, בצעדים חרישיים וקלילים חומקת מבעד הסדק ומתיישבת על המרבד. הדלת נסגרת מאחוריה. המפתח חוזר וננעל, גם המנעול העליון ושרשרת הביטחון ורק לאחר מכן, בתזמון מושלם, מציצה סימונה מבעד לחור ההצצה ורואה את קצה זנבה של סופיה נעלם בעיקול המדרגות- היא יוצאת לעשות את צרכיה. הבית נעשה גדול, כאילו בצאתה של סופיה גבהה התקרה והקירות נסוגו לאחור, מותירות את סימונה קטנה להחריד ובדיוק אז נשמעת שוב יללה. הפעם סימונה בטוחה- זה הוא לא קולה של סופיה, היא מתחלחלת. מישהו חדר אל תוך בועתה. היא לא אוהבת פולשים, אפילו נכדתה עם שמלותיה המתנופפות ועגיליה הגדולים עוררה בה סלידה כשעמדה במרכז הסלון שלה. איפה סופיה? למה הוציאה אותה בדיוק עכשיו? בשקט היא אוחזת במטאטא נכונה למצוא את הפולש הזר. היללה נשמעת בשנית. זה גור, פוסקת לעצמה סימונה, אבל הדבר לא מרכך את ליבה שנימיו הסתיידו ברובם זה מכבר. היא עוברת על פניי הדירה והמטאטא אחוז בידה, היא לא מבחינה בהתבהרות הפתאומית של המראה. היא אפילו לא מסבה פניה לראות אותה. אבל המראה, שכבר שנים ניצבה סופגת את הפיח העירוני, והחלה משקפת במעומעם את המתרחש מולה, כמו השילה את שכבת עור וניצבה בהירה וחדה. בעוברה על פני החלון היא נעצרת. היללה קרובה, ממש סמוכה אליה. בזהירות היא מסיתה את הוילון. מחוץ לחלון ממש בצמוד לשמשה על ענף לא גבוה במיוחד ניצב גור חתולים אפרפר ופשוט למראה. סימונה נרגעת, מניחה את המטאטא לצד החלון ובוהה בגורון במשך דקות ארוכות. זה מצידו נאבק בפחד. ציפורניו נעוצות היטב בענף והוא מנסה להציב את רגליו בהיכון לקראת הירידה. לפתע נשמט אגנו כלפיי מטה, ציפרוניו נאבקות להאט את הירידה אך הוא נופל בקול חבטה. סימונה לא יכולה לראות את הקרקע מבלי לפתוח את החלון, הוא יצא מטווח ראייתה. היא מושכת בכתפיה וחוזרת למשות מתוך לוע המכונה את יתר הבגדים הרטובים. היא גוררת אחריה את הסל הכבד מהמטבח אל הסלון, נעצרת לצד הספה ומשעינה עליה את כל כובד גופה, היא לא מעזה להתיישב מחשש שלא תוכל לקום שוב. היא לא תתיישב עד שסופיה תחזור הביתה. היא ממשיכה במסלולה עד לחלון, הוילון הוסת זה מכבר, היא מקללת מתחת לשפתיה את השמש הדוקרת בעיניה ומסיתה בכוח את השמשה. באיטיות חדורת כאב היא מתכופפת אל הסל ומוציאה מתוכו כותונת חיוורת ומרוטה, אנחת הקלה מלווה אותה כשהיא מתרוממת. הכותונת יוצאת אל מעבר לחלון ומונחת על גבי חבל התליה. סימונה נועצת את האטב ומוודא שהוא אוחז היטב בכותונת הבלויה ואז נפקחות עיניה לרווחה. מתחת לכותונת, איפה שאמורה הייתה להיות המדרכה, מנצנץ לאור השמש חול בהיר וצח. סימונה בוהה בחול, ריסיה מפרפרים. באיטיות היא מרימה את מבטה מצפה לפגוש בענפיי העץ אך במקום זאת נפרש למולה חוף הים. נערות נטולות בושה מפגינות את שדיהן לעיניי העוברים ושבים ולעיניה של סימונה. סימונה מסיטה את הוילון באחת בפני המראה הצורם, אך רוח ים קלילה מניעה אותו ומכניסה לבית ריח מלוכלך. אצבעותיה של סימונה רוטטות, היא אוחזת בקצה הוילון ומסיתה אותו מעט, מציצה בעדו אך מעט, הנערות אינן עוד מול חלונה, זוג צעיר משחק מטקות ניצב במקומן. סימונה אוזרת אומץ ומוציאה את ראשה החוצה, הנערות ניצבות עתה מימין לחלונה והן הולכות ומתרחקות ממנה, היא חולפת גם על פני הזוג במטקות. היא מביטה סביבה אל תוכנו של הבית. התמונות על הקיר לא התנדנדו, האגרטלים לא רקדו, הטלוויזיה המשיכה לעבוד והאור דלק אבל הנוף בחלון שלה התחלף. הבית זז. סופיה! היא מזדעקת בדממה וממהרת אל דלת הבית. מסובבת את המפתח, פורמת את המנעול העליון, משחררת את שרשרת הביטחון ופותחת את הדלת לרווחה אך נעצרת על עומדה. את פניה לא מקבל ריחו המעופש של חדר המדרגות כי אם גן ציבורי. היא מכירה את הגן הזה. משהו בצבעים או בצורות מהדהד בתוכה. היא פוסעת צעד לאחור ומתבוננת מבעד לדלת הפתוחה, הבית חולף על פני הנדנדות והקרוסלות על פני האמהות והזקנים ויוצא אל הרחוב. סימונה מתקשה לנשום. החמצן נאבק לעבור בורידיה. היא מרגישה את פניה מכחילים ואת עיניה כמו יוצאות מחוריהן ואז היא שומעת יללה מוכרת מרחוק. היא נאבקת להחזיר את גלגלי עיניה למקומן הראוי ולחדד את ראיתיה. אי משם ממורד הרחוב מגיחה סופיה. "סופיה!" היא קוראת אליה. אוזניה של סופיה מזדקרות מבטה סורק את הרחוב ונעצר על הבית הנע. בלי שהות מזנקת סופיה אל עבר סימונה המתרחקת. רגליה מתחרות זו בזו והיא חוצה את הרחוב כרוח סערה, מזנקת מעל מכשולים וממשיכה במרדפה. סימונה ניצבת אובדת עצות בפתח הבית, לפתע עולה בה הברקה היא ממהרת חזרה אל הסלון, לוקחת את המטאטא בידה ושבה אל פתח הדלת. סופיה עדיין רצה בכל כוחה בעקבות הבית. סימונה לוקחת נשימה עמוקה ונועצת את קצה המטאטא בקרקע שמחוץ לבית. חריקה רמה נשמעת. סימונה משקיעה את כל כוחה במטאטא, הוא מתחפר באדמה נגרר בעקבות הבית ומאט את ריחופו. פניה של סימונה מוארות. היא הצליחה! הבית האט. בעיניים קורנות היא מרימה מבטה ונתקלת בדממה. גם העולם סביבה האט. האנשים, העצים, כל הדברים כולם, ממשיכים בתנועתם בהילוך איטי. כמו שפעם הייתה צופה שוב ושוב בהילוך איטי ברגע מפגש שפתותיהם של אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בקזבלנקה אחרי שהיא אומרת לו "נשק אותי, נשק אותי כאליו הייתה זאת הפעם האחרונה". כעת מאבד העולם האיטי גם מחדותו, היא מתבוננת החוצה כמו מבעד לאקווריום מוצף מים. היא מוחה את עיניה בחוסר סבלנות ומביטה בסופיה שלה. רגליה של סופיה נעות תחתיה זו אחר זו, דוחפות את האדמה ומפלחות את האוויר במאמץ כאילו היה נפט גולמי. זה ההילוך האיטי שמשווה לאוויר את סמיכותו. שריריה של סופיה נמתחים ומתכווצים תחת פרוותה המתנופפת סביבה כענן. הכתמים הג'ינג'ים שלה כמו ניתקים ממנה ומותירים מאחוריה שובל מפרפר וצבעוני באוויר. סימונה מרפה מאחיזתה במטאטא והבית חוזר לנוע בקלילות, גם החיים המקיפים אותה. אכזבה מרה מילאה את גרונה של סימונה והיא ניצבה מובסת בפתח הבית והתבוננה החוצה, היא חולפת עתה אל מול פתחו של סופר מרקט, שני כלבים קשורים בפתחו ואישה מבוגרת נאבקת בים של שקיות שמקיף אותה כמו שמלת כלה עשוית ניילון, היא חולפת גם על פני פתחו של בנק לאומי, כך נדמה לה, כשלפתע פענחה את שראו עיניה. בכל מקום שבו חלפה סופיה היא השאירה אחריה פרפרים ג'ינג'ים. הם כאילו נתקו מפרוותה ונשארו לעופף באוויר. הפרפרים ריחפו בעקבותיה ונדמה היה שהם מתרבים תוך כדי תעופה, חלקם עפו ישירות מעל סופיה וחלקם הרשו לעצמם יותר חופש תנועה, נכנסו אל חצרות הבתים, התיישבו בין כפות ידיהן של ילדות קטנות ולכדו את תשומת ליבם של כל החתולים. הבית חולף על פני גן ציבורי נוסף, קבוצת פרפרים עופפה מעל המדשאה וגרמה למשחק כדורגל שכונתי להיעצר. כעשרה גברים מיוזעים עמדו והביטו בסופיה רצה במורד הרחוב, להק הפרפרים שלה בעקבותיה. הם כולם, כל הפרפרים, חייכו ונראה היה שהם גורמים לעולם לחייך אליהם בחזרה. ליבה של סימונה מאיים לקרוס לתוך עצמו, המדפים העמוסים שעל קירות חדריו מרקדים כמו ברעידת אדמה. "סופיה" היא קוראת אך סופיה נעצרה על עומדה, פרפר חצוף התעופף ממש בסמוך לאפה. היא שלחה את כפה וחבטה בו. הוא נשר על הרצפה ופרפר בכנפיו. "סופיה!" אך את תשומת ליבה של סופיה משך פרפר נוסף, גם הוא עם נטיות אובדן קלות אך עם כישוריי תעופה והתחמקות משוכללים משל קודמו. סופיה הלכה וקטנה, כפותיה משתובבות בפרפר המחוצף והיא מנסה ללכוד אותו, עד שנעלמה מטווח הראייה. סימונה נשארה עוד רגע בפתח הדלת ואז פסעה פנימה וסגרה את הדלת בפני העולם כפוי הטובה. בצעדים עייפים עד בלי די היא פוסעת אל הספה ומתיישבת, אין לה סיבה לחשוש שלא תוכל לקום. היא בוהה בטלוויזיה האילמת, מקבץ פרסומות, היא לא מתעניינת אך בכל זאת בוהה. מוחה ריק ונימוח תחת מעמסת הכאב הפיזי והנפשי, אלא שבדיוק אז היא שומטת את ראשה אל הספה בעייפות ועיניה נחות על המראה. נשמתה נעתקת. במקום ההשתקפות דהויה של חלל הבית המוכר ממשיך הרחוב במעופו בתוך המסגרת העבה, העתיקה. להק פרפרים ג'ינג'ים עומד על סיפה כממתין שסימונה תבחין בו. היא נאנחת בלאות וענן הפרפרים משיק את כנפיו עוזב את הרחוב ונכנס אל הבית. הם מפרפרים בין החפצים המזדקנים, בין הקירות המתקלפים. סימונה עוצמת עיניה, הפרפרים מרפרפים על פניה. משהו בתוכה נרפה ואולי נרפא יהיה נכון יותר. כמנתחים פלסטיים מיומנים ממלאים הפרפרים את הקמטים שבעורה, מותחים את נקבוביות העור שחוזרות לנשום לרווחה. צליל פקיקה של בקבוק שמפניה מהדהד בתוכה, אלה תעלות שמיעתה שנפקחו לרווחה. גופה מאבד את משקל השנים, שדייה מתרוממים ומזדקרים ואז באחת מצטמקים, הולכים וקטנים כאילו היו בלון ובו נקב יחיד. ציפורניה הצהובות מחווירות וקטנות. שערות ערוותה נושרות אל הרצפה, שערותיה שחזרו והשחימו כבצעירותה צומחות פנימה ומתקצרות עד שהופכות פלומתיות. העצם שבקטע הגולגולת שמעל מצחה נסוגה והאזור מתרכך למגע. היא שוכבת על גבה על הספה, זיכרונותיה המרים נלקחו מעימה. הפרפרים עודם מרחפים מעל הפעוטה הנינוחה שבוהה בתקרה ונהנית מכתמי השמש המרצדים. סימונה שלווה עכשיו.