צבעי הקשת

אני חייבת למצוא אותו.

נראה שהעולם היה צבוע בצבעי הקשת באופן מוזר. צבעים התערבבו זה בזה. אדום, כחול, סגול, ורוד. קרני השמש חיממו את העולם בשלל צבעים. כתום, ירוק, צהוב, תכלת. העננים הצבעוניים חגו מסביב לשמיים השקופים. מבעד לשמיים נשקף אורו של הירח ומסביבו מלווים אותו כוכביו, ילדיו הקטנים. לאנשים שונים בטח ראשם היה טרוד במחשבות – האם עכשיו יום או לילה? מה פשר כל הצבעים? אך לאותה אחת זה לא הפריע. לא היה לה שם. הייתה לה רק מטרה אחת – למצוא את אחיה.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות נעה בשביל המשתנה בכל רגע נתון. לרגע אחד פנה ימינה, לרגע אחר פנה שמאלה. היו אף פעמים שפנה למעלה ולמטה. אך לה זה לא הפריע. היא הייתה חייבת להתמיד. הייתה חייבת למצוא את אחיה. מסביבה העולם היה פרוש בפניה. זרעים שצמחו ונהפכו לעצים בין רגע ונעלמו באותה מהירות שבה הם צמחו. בתים אשר דיברו בינם לבין עצמם. נהרות שהתפצלו לכל עבר ויצרו צורות בשמיים ובקרקע. הזרם היה תמידי ובלתי פוסק.  לא היו בני אדם. לא היו בעלי חיים. לא היו הרים. העולם חזר על אותה תבנית. צמחים, בתים ונהרות בשלל צבעי הקשת.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות לא הקדישה זמן למחשבה ולמנוחה. היא הייתה נחושה במטרתה. לא הייתה לה תכלית אחרת. ולכן, המשיכה לצעוד. ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה.
לפתע השביל נעצר. נגדע. לא היה לאן להתקדם. היא הייתה תלויה בשמיים, בעוד הקצה השני של השביל החל להיעלם. לא הייתה לה ברירה. לא היה לה פחד. לא היה לה היגיון.
היא קפצה.
צונחת על עננים רכים המלאים במשי. ומשם אל הקרקע. לעבר מפל ענק.
מוזר. חשבה לעצמה. לא ראיתי את המפל לפני כן. זו הייתה המחשבה הראשונה שלה. הניצוץ היחיד לאנושיות שבה. לפתע היא החלה לתהות. על העולם המוזר שהיא נמצאת בו, על כך שהיא צונחת כנראה אל מותה.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות התנגשה במים כשגופה ישר. והיא המשיכה לצלול לעבר התהום במהירות שלא פוסקת. במים הבחינה בבעלי חיים תת ימיים. בדגים, בדולפינים, בסוסוני ים.
איך לא הבחנתי בהם קודם? חשבה. כל העולם היה פרוש בפניי.
ואז הבינה. היא לא התמקדה במה שהיה מוסתר מעיניה. היא בחנה רק את החיצוניות. וזה תאם גם את דרך חייה. אך מה הם היו חייה? היא לא הצליחה לזכור. הכל היה מעורפל. לא מובן. אך הייתה לה מטרה אחת ברורה. למצוא את אחיה.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות הגיעה אל התהום וחדרה אל תוכו. עולמה נצבע בצבע חום כהה. לא היה שום דבר אחר. רק חלל גדול וריק.
לא ראיתי את הצבע הזה לפני כן. חשבה. מדוע הוא כה מודגש ובוטה? אני רוצה לחזור אל העולם הצבוע בצבעי הקשת. אל העולם הבהיר והשמח.
אותו רצון בלבל אותה. וכי רצונה היחיד לא היה למצוא רק את אחיה? האם היה לה פנאי לרצון אחר? האם היא הייתה יכולה להרשות את זה לעצמה?
הדמות התנערה ממחשבותיה. היא התמקדה במטרתה. באחיה. היא השתוקקה למצוא אותו. אם כי לא ידעה למה. היא לא זכרה למה.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות חיפשה דרך מילוט מתוך החלל הריק, אך ללא הועיל. הכל היה נראה אותו הדבר, ללא שוני. איך אני אוכל לצאת מפה? חשבה. היא לא פחדה. לא דאגה. היא רק ידעה שיש לה מטרה אחת ואותה היא רוצה להשיג. מה שאני רואה זה רק החיצוניות. חשבה לעצמה, והבינה. חייב להיות משהו מעבר לחיצוניות. מעבר לכל החלל הריק הזה. היא עצמה את עיניה. דמיינה איך מעבר לכל הצבע הכהה הזה, מעבר לכל הריק הזה, יש משהו. היא פקחה את עיניה ולהפתעתה ראתה דלת מולה.
היא שמחה. אך היא לא הבינה את פשר השמחה. היא לא הבינה את הרגש הפתאומי.
אני חייבת למצוא את אחי. זו התכלית שלי. זה הרגש היחידי שלי. מה הוא הרגש המוזר הזה? מדוע הוא מפריע לי? יש לי רק מטרה אחת. למצוא את אחי.
הדלת הייתה בגוון שחור. צבע שמעודה לא ראתה. או לפחות לא הבחינה בו. והידית צבועה בזהב. הצבע היה טרי והוא טפטף אל החלל הריק. טיפות זהובות נוצצות בחלל הריק והכהה.
הדמות התקדמה לעבר הדלת ועוד לפני שידה הגיעה אל הידית, הדלת נפתחה. לדמות זה לא שינה דבר. לא היה אכפת לה. היה רק דבר אחד חשוב לה.
היא התקדמה ועברה דרך הדלת לעבר הלא נודע.

אני חייבת למצוא אותו.
העולם היה צבוע בצבעי שחור ואפור. בניינים גבוהים, כבישים רחבים, מכוניות פאר. נראה שהשעון עצר מלכת והעולם נתקע. לא הייתה תנועה. לרגע הדמות התכוונה לחזור אחורה. לחזור אל החלל הריק. אולי למצוא דרך לחזור אל העולם הצבעוני. היא לא הייתה מסוגלת לחזות באי-תנועה הזו. היא התגעגעה אל קרני השמש היפות ואל אורו הזוהר של הירח. היא התגעגעה אל הצמחים ואל הנהרות. היא התגעגעה אל הצמיחה. אל הזרימה.
מדוע הרגש הזה? מדוע אני מרגישה געגוע? הרי את אחי לא מצאתי באותו עולם צבעוני. מדוע אני לא דבקה במטרתי? מדוע?
הדמות הסתובבה וראתה שהדלת השחורה נעלמה. על המדרכה האפורה היו טיפות זהובות. זכר לאותה ידית.
אין לי דרך לחזור. אין לי רצון אחר. יש לי רק מטרה אחת.

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות שמעה צחוק. היא הוכתה בתדהמה יותר משחשה הקלה. איך אפשר לצחוק במקום כה קודר? הדמות האזינה לצחוק, מחפשת מהיכן מגיע אותו צליל. אך חושיה תעתעו אותה. נראה ששמעה את אותו צחוק, את אותו צליל הנעים לשמיעה, מכל עבר. לא היה לה כיוון. היא נפלה על ברכיה בייאוש.
עוד רגשות. חשבה. מדוע כל הרגשות האלו? מדוע הם מפריעים לתכלית שלי? אסור לי לוותר.
והנה עוד רגש. תקווה. אסור לי לוותר. אני אמצא את מקור הצחוק.
הדמות התרכזה. היא הייתה חייבת למצוא כיוון. לפתע חשה שהצחוק מגיע מבניין גבוה שהיה מולה. היא הביטה מעלה. נראה שלבניין אין סוף. הוא חצה את השמיים העכורים.
היכן השמש, הירח והכוכבים? היא אף לא ראתה זכר לעננים. היה רק חלל שחור. הכל היה מדכא כל כך.
דיכאון. עוד רגש.
לפתע אותו צליל התחזק. היא ראתה צל בדמות אדם צונח מן הבניין הגבוה. מתקרב אליה.
אני חייבת למצוא אותו.
הצל נחת על הקרקע ברכות והוא החל לקבל צורה. גשמיות. הוא היה גוף ריק. לא היו קווים שתיארו את פניו ואת שאר איבריו. היה רק פה. אדום. ולשון שמצחקת.
"מי אתה?" שאלה. ואז נענעה בראשה. זו לא הייתה השאלה הנכונה. מה זה משנה מי הוא? מה שמשנה הוא למצוא את אחי. "היכן נמצא אחי?"
הדמות צחקה. לעגה בפניה.  היא זעפה. "יש לך תשובות או אין?" הוא לא ענה. היא הנידה בראשה ופנתה ממנו. הוא לא שווה את זמנה.
"למה שאני אכיר את אחיך?" ענה הדמות. צוחק לאחר מכן.
היא התעלמה מהצחוק. "אני לא יודעת"
"אז למה שאלת?" צוחק.
"הנחתי כך" אמרה. "משום מה"
"בפעם הבאה תחשבי לפני שאת שואלת"
היא כעסה.
כעס. חשבה. עוד רגש לאוסף. מדוע הם ממשיכים לבוא? היא הייתה בעבר יותר נחושה במטרתה.
"אתה לא תפריע לי במטרתי" אמרה.
"ומהי מטרתך?"
"למצוא את אחי"
"אחיך" צחק. "את יכולה לתאר לי אותו?"
היא שתקה. היא לא זכרה דבר. היא ניסתה להיזכר אף בפרטים הכי קטנים – מה צבע שיערו? בן כמה הוא? איך קוראים לו?
מדוע אני בכלל עושה את זה? חשבה בתדהמה. אני אפילו לא זוכרת אותו. מאיפה הרצון למצוא אותו? איך בכלל אצליח למצוא אותו?
"לא." אמרה כשפניה מורכנות. היא הרגישה כה טיפשה. כה ילדה. כה תמימה.
רגשות, רגשות, רגשות. לא מועילות בשום דבר.
הדמות צחקה. "בואי" הושיט לה את ידו. "אני אקח אותך אליו"
האם אני יכולה לסמוך עליו? מה המשחק שלו? יש לי מטרה אחת.
"בסדר" מתעלמת מידו. "נראה עד כמה אתה יעיל"

אני חייבת למצוא אותו.
הם צעדו בשקט. רק קדימה. עוברים דרך בניינים ומכוניות. הדמות הפסיקה לצחוק, אך חייכה לאורך כל הצעידה. לא מורידה את החיוך לרגע. היא הבחינה בפנסי תאורה שהפיצו אור בוהק ולבן. אך האור הלבן החוויר ליד צבעי השחור והאפור וכמעט ולא האיר.
"מדוע בכלל יש את פנסי התאורה?" אמרה. "איזה צורך יש בהם?"
"מדוע אנו בכלל קיימים?" השיב לה דמות. "איזה צורך יש בנו?"
טוב. חשבה. עדיפה השתיקה.
לאחר זמן מה המתח מהדממה העיק עליה. הנוף לא השתנה. אותו נוף כל הזמן. לא היה תנועה. לא היה משהו מעניין. משהו שיתפוס את צומת ליבה.
מוזר. חשבה. לא חשבתי על כך בעולם הצבעוני. אומנם הייתה תנועה של העננים, של הקרני שמש, של אור הירח, של הצמחים ושל הנהרות. אך הנוף לא השתנה. זה לא הפריע לה דאז. לא היה לה משעמם. היא לא באמת הרגישה משהו. היא רק הייתה ממוקדת במטרה.
"את שקטה" אמר לבסוף הדמות.
"אני חושבת"
"חושבת יותר מדי"
"אתה זה שהמלצת לי לחשוב לפני שאני מדברת, הלא כן?" גערה בו.
חיוכו התרווח. "אז על מה את חושבת?"
"זה לא עניינך" פסקה. לא נותנת לו סיבה להתקרב אליה.
"טוב" אמר בלעג. "אז זה גם לא ענייני לעזור לך למצוא את אחיך"
היא עצרה. הביטה בו בכעס. "אתה מוזמן לעזוב כאן ועכשיו"
"אין צורך בקיצוניות כזו" צחק. שוב הצחוק המלגלג שלו. עד שחשבה שנפטרה משמיעת הצליל הזה. "האמת שהגענו"
היא הסתובבה מסביבה, מחפשת סימן לאחיה. "הוא לא כאן" לא היה לה פנאי למשחקים שלו. היא פנתה בכיוון הנגדי. משאירה אותו לבד. עוזבת אותו. הוא הגביר את קול צחוקו והיא הייתה צריכה לשלוט בעצמה לא להתנפל עליו.
הוא הצביע אל הבניין ממולו. "הוא נמצא שם" אמר. "למה את עסוקה רק בחיצוניות?"  
היא הסתובבה אליו והביטה בבניין שהוא מצביע עליו. הבניין התנשא אל השמיים ומעבר להם. הבניין, למרות גובהו, היה בנוי רק מקומה אחת. הוא היה עגול וחלונות עצומים עיטרו ועטפו אותו. רק הדלת לא הייתה עשויה מחלון. בבואתה השתקפה בחלונות אך פניה נשארו מטושטשות.
איך לא שמתי לב לבניין הזה לפני כן? חשבה. ומדוע לא האמנתי בו? שוב טעיתי והבחנתי רק בחיצוניות.
"תודה לך" לחשה.
הפעם הדמות לא צחקה, רק חייכה. "קדימה" הוא אמר. "למה את מחכה?"
היא צעדה לעבר הבניין. דלת הכניסה של הבניין הייתה זהה אל הדלת בחלל הריק והכהה שהייתה בו בעבר. נראה שעברו שנים מאז. היא הבחינה רק בהבדל אחד בין הדלתות. כאן הצבע הזהוב של הידית לא היה טרי. לפני שנכנסה אל הבניין, לפגוש את אחיה, היא פנתה אל הדמות הגברית. "לא אמרת לי את שמך"
אך הוא כבר נעלם. ובכל זאת היא שמעה את צחוקו. "זה לא חשוב" אמר.
היא רצתה למצוא ולחפש אותו. לגעור בו. שוב להתווכח איתו. אך לא היה לה זמן ופנאי אליו. היא סוף-סוף הייתה קרובה אל אחיה. היא לא תתעכב.

אני חייבת למצוא אותו.
היא נכנסה אל הבניין. תמונות בצבעי שחור-לבן היו תלויות על הקיר. התמונות הציגו משפחה, הורים ושני ילדים קטנים. בן ובת. הילדים חייכו, אך הוריהם היו בפנים חתומות. ללא הבעה. ללא רגש. התמונות כיסו את הקירות וכמעט ולא היה מקום ריק שנשאר. שטיח כיסה את הרצפה. הוא היה נעים למגע. רך ומלטף. היא הבחינה שהיא הייתה יחפה. היא לא שמה לב לכך לפני כן. מולה היה סלון גדול בו ישב איש מבוגר. בסלון היו ספות וכורסאות ובצד מסך טלוויזיה. מסך הטלוויזיה לא שידר שום דבר. הוא רק הציג תמונה ללא ניע. האיש המבוגר לבש גופיה לבנה ומכנסיים שחורות קצרות. פניו היו נאות, אך עייפות. עיניו נפוחות וזקן סבוך היה תלוי על סנטרו. הוא ישב על ספה ורגליו היו מונחות על שרפרף. הוא היה מרוכז במסך טלוויזיה. נראה שלא הבחין בה.
היא לא ידעה מה לעשות. האם להפריע לו?
לפתע היא שמעה קול של ילדה. "אבא!" ילדה הופיעה מול עיניה. פניה מוארות בשמחה. עיניה כחולות, אפה קטן, לחייה סמוקות ושיער שטני גלש עד לכתפיה. היא הייתה מלאך קטן ללא כנפיים. "חזרת הביתה! חיכיתי לך!"
האיש המבוגר, אביה, הביט בה באדישות. ואז הופיע כעס. היא הבחינה בבקבוק בירה שחציו גמור בידו. הוא עמד בזעף. הילדה לא פחדה. היא הייתה שמחה. נראה היה שזהו הרגע הכי שמח בחייה. "אבא" קראה בקול. "אתה בא לחבק אותי? אני רוצה חיבוק!"
היא הייתה כה מתוקה. כה תמימה. הדמות הבחינה בצלקות בידיה של הילדה. הצלקות החלו בכף ידה ועלו עד לכתפיה. היא ראתה את אביה מתקרב אל הילדה. היא ראתה את המבט הזועף בפניו. היא ידעה מה הולך לקרות.
"אבא, לפחות הפעם תחבק אותי" אמרה הילדה באהבה גמורה. "כפי שבעבר חיבקת אותי"
האבא הרים את ידו. "עצור!" צעקה הדמות.
האיש המבוגר פנה לעברה. פניו לפתע היו נראות כה מוכרות. הדמות החלה לרעוד.
"איך אתה מעז?" אמרה בקול צרוד. "איך יכולת?"
האב הביט בדמות. הוא היה מופתע. הבעתו השתנתה. היא שיקפה כאב וכעס.
"ומי את שתשפטי אותי?" צעק. "את עזבת אותי! משאירה אותי לטפל בילדה קטנה ללא הדרכה. ואני מנסה בכל מעודי. מנסה בכל מעודי לעשות את הטוב ביותר. לדאוג לה. אני לא מושלם. קשה לי לבדי. אין לי כמעט זמן פנוי לעצמי. אין לי זמן לשחק איתה. אין לי זמן לחנך אותה. אני לא ראוי לאהבה שלה. הותרת אותי שבור"
היא הוכתה בתדהמה. מילותיו הכאיבו לה. היא הרגישה חנק בגרון, כמעט לא מסוגלת לנשום. עיניו הנפוחות של האיש הזקן התמלאו בדמעות ונהפכו לאדומות.
אני לא רוצה להיות פה. היא נפלה על ברכיה. דיי. אני לא רוצה לחזור לכאן. מדוע אני כאן? היכן אחי?
האב נעלם. הילדה הקטנה פנתה לעברה ושיחקה בשיערה. הדמות הבחינה לראשונה בשיערה. הוא היה שחור וגלש עד לכתפיה. בדיוק כמו של הילדה. "למה את צובעת את שיערך?" שאלה הילדה. לא בכעס. לא באשמה. באהבה ובצער. "את לא אוהבת אותי יותר?"
"קשה לי" בכתה הדמות. "אני לא רוצה עוד להיזכר" פניה היו נפולות אל הרצפה. השטיח נעלם. היא יכלה לראות את בבואתה. הפעם ללא טשטוש. עיניה הבוכיות היו כחולות, אפה קטן ולחייה סמוקות.
החדר רקד מול עיניה. משנה את עצמו. הסלון נעלם, התמונות שעל הקיר נעלמו ולבסוף גם הבניין. היא שוב הייתה ברחוב. מולה היה שביל שהואר בפנסי תאורה. הייתה שם אישה בגבה אליה. היא לבשה טוקסידו לבן, חצאית לבנה שאורכה עד ברכיה ונעלי עקב אדומות. שיערה היה שטני. האישה הרימה את ידה לשלום. עוזבת.
"אמא!" צעקה הילדה לעבר האישה. "חכי לי, גם אני רוצה לבוא איתך" דמעות נופלות על פניה הטהורות והתמימות. "את לא אוהבת אותי יותר?"
הדמות קמה וחיבקה מאחורה את הילדה. "אל תבכי" אמרה באהבה. "אני אוהבת אותך"
הילדה אוחזת בידיה של הדמות. "אל תשכחי אותי שוב"
"אני לא אשכח" אמרה הדמות. "אני לעולם לא אשכח יותר"
האישה באופק נעלמה והן נותרו שתיהן מחובקות.
לאחר זמן מה, הילדה התנערה מן הדמות ואחזה בידה בחוזקה. "בואי נמצא את אחי" אמרה בחיוך. "את אחינו"
הדמות חייכה. מנגבת את דמעותיה שנשארו. היא כבר כמעט שכחה מה הייתה מטרתה.
"ביחד"

אני חייבת למצוא אותו.
הדמות והילדה צעדו בעודן מפיצות אור בוהק ולבן. הן היו כאור בקצה המנהרה. העולם השתנה סביבם. צבעי השחור והאפור נגוזו. הן צעדו בשביל הצבוע בלבן עם טיפות זהובות. נראה שהעולם רץ מסביבם. אין סוף של תמונות חגו מסביבם. משתנות ללא הרף. הדמות הבחינה איך הילדה מתבגרת בתמונות. היא התבגרה ללא חיוך, בעצב. מתרחקת מן בני האדם. לא נותנת להם להתקרב אליה. בודדה. כשהתקרבה וסמכה עליהם, היא נבגדה. לא היה לה כיוון. לא היה מי שינחה אותה. היה לה רק את אחיה. אך הוא היה רחוק. הוא היה היחיד שבאמת אהב אותה. היחיד שיכל לתת מזור לכאביה.
היא מאסה בחייה. הפקירה את עצמה. החניקה רגשות. נתנה לאנשים לפגוע בה. הכאב גרם לה לשכוח מהבדידות המרה. היא הייתה זרוקה. מושפלת. לא מצאה שלווה ונחת בחייה.
אך עכשיו במסעה אחר אחיה היא מצאה את הרגש. היא סוף-סוף חשה שמחה. אהבה. תקווה.  היא מצאה את עצמה. היא כבר לא לבד. היא הרגישה את חום ידה של הילדה האוחזת בה, וחייכה. היא תמצא את השביל הייחודי לה. את הדרך שלה. היא לא תתעלם יותר מהיופי, מבפנים ומחוצה, של העולם הצבעוני. היא לא חייבת לחיות בעולם הריק. או לסירוגין בעולם השחור והאפור. היא תחיה ביופי. בתנועה. בשמחה. באהבה.
העולם נעצר. היא שוב חזרה אל העולם הצבעוני. היא הייתה תלויה בשמיים. היא שוב יכלה לראות את קרני השמש היפות. את תנועת העננים הצבעוניים. את אורו הבוהק של הירח. את הצמחים המתחדשים, ואת הנהרות שנעים ללא הפסקה.
מן השמיים השתחל לו סולם.
"זה הרגע שלך עכשיו" אמרה הילדה. "אל תשכחי אותי שוב" הילדה חיבקה את הדמות ותוך כדי נהפכה לאור ונשאבה אל תוך ליבה של הדמות.
הדמות עלתה בסולם. היא הייתה חדרה מוטיבציה. לא היה לה קושי פיזי. היא הייתה מלאה באהבה ובתקווה. היא לא לבד יותר.
בסופו של הסולם הייתה קשה ענקית בשלל הצבעים. כחול, אדום, ירוק, כתום, סגול, ורוד, צהוב ותכלת. הדמות נשמה עמוק, קפצה וגלשה על הקשת. מחייכת. צוחקת.

הוא חייב למצוא אותה.
זו הייתה שעה לילה. רוח קרירה נשבה לה, ציפורים נחו על ענפי העצים, נחות מהמסע הארוך והמפרך. הירח היה מלא והאיר את העולם בעמימות קלה. פנסי הרחוב עזרו לו להאיר על האפילה. אך אורם היה קטן לעומת הערפל ששהה באוויר.
למרות זאת, הבחור לא ויתר. לא שינה לו החוסר בהירות. הוא חייב למצוא אותה. היא הייתה קרובה. הוא יכל להרגיש את זה. שנים רבות הם לא ראו את אחד השנייה. לא היה לה אף אחד. היא הידרדרה. הוא הרגיש אשמה. הוא לא היה שם בשבילה.
הוא פנה לעבר רחוב חשוך, נראה שפנסי הרחוב לא עבדו שם. הוא צעד, נחוש במטרתו. לפי המידע שקיבל, היא אמורה להיות באזור. הוא כמעט ויכל להרגיש אותה.
בין הבניינים הגבוהים הוא הבחין בסמטה חשוכה וצרה. למרות הערפל הכבד ואורו החלש של הירח, הוא הצליח לראות אותה. היא הייתה שם, בסוף הסמטה. הוא רץ לעברה. רגשות הקלה ודאגה חלפו בליבו.
היא שכבה על האדמה הקרה, ישנה. הוא הבחין ברעידותיה. היה קר בחוץ והיא לבשה רק חולצה ומכנס פשוטים. הוא ישר הוריד את מעילו וכיסה אותה. הוא הבחין במזרק שהיה מונח על הרצפה ליד ידה. הוא הזיז את המעיל שלו מידה ושם לב לנקודות ופצעים שעל ידה.
הו, אחות אהובה. חשב בעצב. כמה כאב יש בפנייך. כמה חוסר תקווה. כמה בדידות.
הבחור הרים את אחותו בזרועותיו ועל פניה הבזיק חיוך.
"את לעולם לא תהיי לבד יותר" לחש לה ונשק לראשה.