1.
ארז נכנס לפייסבוק, התחרט, עבר לגוגל והקליד: "האם לגיטימי לעקוב אחר הילד שלך בפייסבוק?"
הוא מצא מאמר דעה של הפסיכולוגית ד"ר צביה הכט, הוא היה די ארוך אבל רפרוף מהיר גילה שהתשובה היא: כן.
לא שזה עזר; פרופיל הפייסבוק של הילד לא חשף הרבה. תמונות שגרתיות עם חברים מבית ספר, לייק לתוכנית טלוויזיה.
תחושת המועקה נותרה.
לפני שבוע הרים טלפון ליועצת בית הספר, וסיפר לה על ההתנהגות של יאיר. הוא גמגם ורעד, והיא צחקה ואמרה: "על כולנו עוברת תקופה מבלבלת".
הוא נזכר בזה כשעבר על הפיד של עצמו.
2.
(שנה לפני כן)
הסטטוס הראשון שארז נתקל בו נכתב על ידי פעיל פוליטי פייסבוקאי:
"שוב ynet מוכיח את עצמו כאתר החדשות האמין והאיכותי ביותר. נו באמת. אורסון וולס לא עשה את זה כבר לפני 90 שנה?"
ואז הוא קישר לכתבה באתר שדיווחה, ובכן, על פלישת חייזרים לכדור הארץ. כמובן שלא נעשה שימוש במושג המפורש – 'פלישת חייזרים לכדור הארץ' – אלא בכל מיני מושגים כמו-מדעיים ועדויות של עוברי אורח.
דקות אחר כך, ארז כבר מצא את עצמו בחדר המדרגות עם שאר דיירי הבניין, וברקע סירנה. אחרי שהתקשר ליאיר לוודא שהוא אכן נמצא בבית הספר, נכנס לפייסבוק מהסמאטרפון וקרא את הסטטוס הבא:
"המתיחה הכי טובה EVER"
כשהאנשים יצאו לרחובות והתכסו בצל הענק של הצלחות שהתמקמו מעל הערים הגדולות, וכבר לא היה ספק שקורה דבר בלתי שגרתי, ארז נכנס שוב למצוא את הפרשנות המלומדת של חבריו, אבל פייסבוק נדם. לראשונה, לא היה מה לומר.
לפחות לרבע שעה, ואז:
"כנראה שאפילו לאלוהים משעמם אחרי העונה האחרונה של 'האח הגדול'"
הוא תחב את פניו בכף היד.
בערב, אחרי שהם בחרו לשדר את המסר הראשון בטלוויזיה וברדיו, מישהו כתב:
"אלוהים ישמור, הם לא שמעו על פייסבוק?!"
3.
(ובחזרה למקודם)
בשתיים בלילה ארז היה מוטרד חסר מנוחה. הוא רכן בעיניים פעורות אל המחשב שבחדר העבודה שלו, סביבו פטיפונים ומקלדות.
ומה קרה היום בפייס? היום, רוב חבריו שיחקו באפליקציה חדשה בשם "שומר ישראל", שפיתחה חברת 'קארלן'.
(זו הייתה הברקה, האמת: המשחק דימה את מלחמות ישראל לאורך השנים, כשבאפשרותך לבחור את הנראטיב הפוליטי האהוב עלייך: מלחמת השחרור או נכבה, איחוד או כיבוש, אתה הטוב או הרע.)
אחר כך ארז נתקל בסדרת סטטוסים שהתייחסו לָצלחות. הוא לא הבין במה מדובר – איזשהו מסר חדש שהגיע מהן – אבל המבנה היה קבוע: הנה סטטוס ציני-משעשע, הנה סטטוס ביקורתי, הנה פרשנות פוליטית מפורטת. הוא חש תשישות-פייסבוקית, ואז נפל לו האסימון לגבי מה שאמרה יועצת בית הספר: גם יאיר חשוף כל הזמן למערבולת הסטטוסים הזו, לסיקור האינטינסיבי, הבלתי פוסק, של הצלחות. זו באמת תקופה מבלבלת, חשב, במיוחד אם אתה בן שתיים-עשרה. הוא נזכר במושג שקלט פעם ברדיו: "דיאטת פייסבוק", וחזר לגוגל.
יאיר נולד לתוך הרשת החברתית, חשב. הגמילה עשויה להיות קשה, אבל זו הדרך הנכונה.
4.
למחרת בצהריים יאיר חזר מבית ספר וארז קיבל את פניו. יאיר נכנס לדירה הלבנה והנקייה בתנועותיו הנוקשות, מביט לרצפה, לא אומר שלום.
"היי חמוד," ארז אמר בחיוך רחב, ויאיר הביט בו, כיווץ עיניים והנהן. דוחף את משקפי הראייה שלו במעלה האף.
"איך היה היום בבית ספר?"
"לא זוכר".
ארז בלע רוק. "אתה רעב?" אמר בשקט.
"לא".
"אכלת כבר?"
"לא".
"אבל אתה צריך לאכול משהו".
"טוב".
"אז בוא תשב לאכול".
"בסדר".
ארז חימם במיקרוגל שתי צלחות עם שניצל ואורז וגם הוציא סלט. הם אכלו אחד מול השני בשקט.
אחרי כמה דקות ארז אמר בהתלהבות שלא במקומה: "אתה שומע? רציתי לדבר איתך על משהו," הוא אמר. יאיר המשיך לאכול. "אני חושב שאנחנו צריכים לצמצם קצת בפייסבוק".
יאיר הרים את הראש לרגע, הביט בו, והמשיך לאכול.
"זה בסדר מבחינתך?"
"כן".
"באמת?"
"כן," אמר, "אבל למה?"
הוא המשיך לבהות בצלחת.
"תראה," ארז אמר, "אתה יודע שאבא שלך קצת מצחיק. אוהב דברים ישנים. תקליטים, סרטים בשחור-לבן," וגיחך. יאיר לא הגיב. "ונכון שגם לי יש פייסבוק, אבל אני זוכר איך זה היה לפני. לא שזה רע, כן? יש בזה מלא דברים טובים, אבל לפעמיים פייסבוק מעייף וצריך קצת לנוח. אתה מבין מה שאני אומר?"
"לא," יאיר אמר, ואז הרים את הראש. הלב של ארז פעם במהירות. "אבל זה בסדר".
"באמת?"
"כן".
"אני שמח שאתה מבין, חמוד".
יאיר השיב את מבטו לצלחת.
"אז תראה מה נעשה. אני אוריד לך אפליקציה שנתקין גם במחשב וגם באייפון, והיא תגביל לך את מספר הכניסות לפייס. נתחיל משלוש פעמים ביום, נעבור לפעם ביום, ומשם נתקדם לכמה פעמים בשבוע. מה אתה אומר?"
יאיר לא הגיב.
"השאיפה היא שנגיע לאפס פעמים בשבוע, אתה יודע, שננוח קצת מהדבר הזה. וגם אני אוריד את האפליקציה הזאת אצלי. זה בסדר?"
"כן".
יאיר הניח את הסכו"ם בצד.
"סיימת?"
"כן".
"חשבתי אולי נראה איזה סרט ביחד," ארז אמר.
"אין לי כוח".
"אז רוצה לשחק בפלייסטיישן?"
"לא. אני הולך לחדר".
"בסדר, חמוד. אז אני עוד מעט אבוא להתקין לך את האפליקציות. בסדר?"
"כן".
יאיר יצא מהמטבח, הלך במסדרון, וכשהדלת נטרקה ארז כבר בכה.
הוא הגביר את הווליום של הרדיו. מגיש החדשות דיבר על מסר חדש מהצלחות: הם מעוניינים לרכוש את מונופול-האפליקציות קארלן. "בימים הקרובים צפוי ג'אד אייזנברג, המייסד, הבעלים והעובד היחיד בחברת 'קארלן', להגיע לפגישה בצלחת שמעל ניו-יורק, על מנת לדון באופציית הרכישה של 100% ממניות החברה, ובכך להיות האדם הראשון שעולה לאחת הצלחות… כזכור, לפני כשנה נכשל ניסיון ההשתלטות של 'גוגל' על 'קארלן', שמתפקדת בשלוש השנים האחרונות כמונופול-אפליקציות".
אחר כך הגיע תורו של פרשן הטכנלוגיה: "את ההצלחה של 'קארלן' צריך לזקוף למנגנון הגאוני שפיתח אייזנברג: מדובר באלגוריתם שמנצל את המידע הידוע על המשתמש, כפי שחשוף לעיני-כל בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות, על מנת לפתח אפליקציות המותאמות במדויק לטעם הקהל. למעשה, אין לחברה שום הוצאות. מהרגע שאייזנברג הפעיל את אפליקציית 'קארלן', היא מייצרת באופן אוטומטי אפליקציות-בת ללא הפסקה. הלהיט האחרון בישראל, למשל, הוא המשחק הפופולרי 'שומר ישראל'. לכן ברור מדוע 'גוגל' היו מעוניינים ברכישת החברה. לעומת זאת, עדיין לא ברור מדוע לאנשי הצלחות יש עניין בכלכלת כדור-הארץ".
בלילה, אחרי שנרגע, ארז הלך לחדרו של יאיר, פתח את הדלת, הביט בבנו הישן וחשב: עוד מעט כל זה ייגמר. יהיה בסדר.
באותו הזמן, בודריסיאן גם הוא הביט ביאיר. הוא עשה זאת דרך מסך, בצלחת השחורה שמעל ניו-יורק. גם הוא חשב: עוד מעט כל זה ייגמר.
5.
יאיר ציית לדיאטה ולא הביע התנגדות, גם כשעברו השבועות. ההשפעה המידית הייתה עליה בשעות הצפייה בטלוויזיה, ומבחינתו של ארז זו הייתה התפתחות חיובית, משום שיאיר בילה זמן רב יותר בסלון ולא בחדרו
ארז היה מתיישב על הספה שמול הטלוויזיה. "מה אתה רואה?"
"דוקטור דלתא".
"מה זה? זה חדש?"
"לא יודע".
"זה טוב?"
"כן".
ארז ניסה לצפות בתוכנית, ואז שאל שאלות כמו: "מי זה?", "למה הוא עשה את זה?", "היא שונאת אותו?", "אה, הם חברים?". יש לומר לזכותו של יאיר שתמיד ענה בענייניות, אבל אפילו שיחה הפכה לאתגר מכאיב.
הם לא הצליחו להתחמק מהמציאות: אחר צהריים אחד, בזמן שצפו בטלוויזיה, המסך הטשטש ולפתע הופיע עליו בודריסיאן.
יאיר פלט קול בהלה. ארז התקרב במהירות ואחז בכתפו.
ניתן היה לראות רק את פניו. היו לו פנים אנושיות ומוצקות עם עיניים עטופות קמטים. על ראשו רעמה מתולתלת גדולה, וזקן עבות, שניהם אדמוניים. עיניו כחולות. קולו נמוך ואיטי. הוא אמר בעברית:
"אני מתנצל על ההפרעה, אבל אני מרגיש שיש צורך להבהיר את סוגיית רכישת חברת 'קארלן'. לפני כשנה, כששיגרנו את המסר הראשון, הבהרנו שפנינו לשלום: מטרתנו היא להגן על האנושות מפני עצמה; מפני הטכנולוגיה שאיבדה שליטה. והיום, אחרי מחקר מעמיק, אנו מתחילים ליישם זאת באינטנסיביות.
הבוקר חברת 'קארלן' עברה לבעלות מוחלטת שלנו, ועל כן בשעות הקרובות שלל אפליקציות 'קארלן' יפסיקו לתפקד. אפליקציית האם תחדול לפעול גם היא. הסיבה היא ש'קארלן' מהווה סוג מוקדם של בינה מלאכותית, עם פוטנציאל התפתחותי מדאיג.
זוהי יריית הפתיחה לסדרת רכישות נוספות שמטרתן להגן על האנושות. למעשה, 'רכישות' הוא מושג מטעה. אנו מדברים על פיצויים. נשמח לשיתוף פעולה מלא".
הטלוויזיה חזרה לשדר את משחק הכדורגל.
ארז אמר במהירות: "יאירי, אתה זוכר שסיפרתי לך על בודריסיאן והצלחות?"
הילד נראה משועמם: "כן, אבא. זה בסדר".
"אתה יודע ש – "
"כן".
הם צפו במשחק עוד כמה דקות בשתיקה, ואז יאיר אמר: "אני הולך נוח קצת".
ארז רצה לקחת אותו ולברוח מכדור הארץ.
6.
ההתפתחות המשמחת ביותר מבחינתו בשבועות שאחרי תחילת הדיאטה, התרחשה זמן קצר אחר כך. יום אחד, יאיר הגיע הביתה כשהוא מחזיק את הסלולרי בידו, מאזין למוזיקה. ארז לא אמר כלום, אבל בפנים היה נרגש. זה בדיוק הגיל לגלות את המוזיקה. אז אולי זו מוזיקת פופ סתמית, וכן, בסלולרי זו איכות מחורבנת, אבל זה טוב. עדיף שלא אגיד כלום, חשב, ואתן לו לפתח טעם משל עצמו.
כמה ימים אחר כך הוא שוב חבר הביתה עם מוזיקה ביד, בהתחלה האזין ללהיט היפ-הופ צעקני שמיועד למועדונים, וכשהתיישב לשולחן האוכל, המכשיר כבר עבר ל-"Smells Like Teen Spirit" של נירוונה.
ארז קפץ.
"מה זה?" הוא שאל בקול גבוה.
יאיר בהה בשולחן. "מה?"
ארז, שחימם את האוכל במטבח, רץ לשולחן והתיישב מול בנו.
"השיר הזה. אתה אוהב את נירוונה?"
"מי אלה נירוונה?"
"הלהקה בטלפון שלך!"
"אה," הוא לא הביט באביו, "אני מכיר רק את השיר הזה".
"ואתה אוהב אותו?" הוא שאל בהתלהבות.
"כן. זה שיר נחמד".
"נחמד!" ארז צחק, "הם היו פעם אחת הלהקות האהובות עליי. השיר הזה היה המנון, אתה יודע. הוא מופיע באלבום בשם 'נוורמיינד', שאני מודה שזה לא האלבום האהוב עליי של נירוונה, אבל אתה יודע, אין ספק שהוא אחד המשפיעים והחשובים שיצאו בניינטיז…"
יאיר הביט בו ללא תגובה, מסדר את משקפי הראייה.
ארז קם מהשולחן והגיש לבנו את הצלחת: שניצלים, אורז, וסלט.
"אין לי בבית את נוורמיינד להביא לך, אבל אפשר להוריד. מה שכן יש לי זה ה'אנפלאגד' בניו יורק שזה אלבום ענק ענק ענק… אתה תרצה לשמוע אחר כך?"
יאיר התעסק באורז. "אולי".
"האמת שכדי להבין את כל הסיפור של נירוונה צריך להבין שהם פעלו כחלק מתנועה שלמה בשם גראנג'," ארז אמר במהירות, "שמעת עליה פעם?"
יאיר הניד בראשו.
"גראנג' זה בעצם כינוי לכמה להקות רוק-אלטרנטיבי שצמחו בסיאטל, להקות כמו Mother love bone, סאונדגארדן, פרל ג'אם," הסביר, "אבל האמת שזה לא בדיוק סגנון, כי בסופו של דבר הם פשוט חזרו אחורה: לפאנק, לרוק יותר בסיסי, נמאס להם מכל הפוזות שהיו באייטיז עם ואן היילן וכאלה. המשותף להן היה שהן כולן באו מסיאטל".
יאיר חתך את השניצל.
"אתה יודע, יאירי, אני לא יודע אם אתה מצליח להבין את זה, אבל פעם מוזיקה הייתה ממש עניין של גיאוגרפיה, של עיר. לפני האינטרנט הכל היה שונה. כאילו, אני אומר לך להקות מסיאטל וזה נשמע לי נורא הגיוני, אבל תחשוב על זה היום – נראה לך הגיוני שאני אגיד ה'סצינה הראשלצית'?" הוא צחק.
יאיר לגם מהמים.
"נגיד, אמרתי לך איך דוד בני פגש את מירב?"
"לא".
"אז פעם סבא וסבתא ובני, לפני שנולדתי, הם גרו בירושלים. ובני, אתה יודע, הוא לימד אותי לאהוב מוזיקה אבל באותה תקופה היה נורא קשה להשיג תקליטים והרוב שמעו פשוט את מה שהיה ברדיו או בערוץ 1," הוא אמר, "אז לא היו לו הרבה חברים שהתעסקו במוזיקה כזאת, אתה יודע, יותר כסאחיסטית. ויום אחד הוא קרא בעיתון שמופיעות כל מיני להקות מוזרות בתיאטרון הפרגוד, והוא פשוט התחיל ללכת לשם. הוא היה באחת ההופעות הראשונות של 'נושאי המגבעת'! אתה מבין?"
יאיר סיים לאכול.
"ושמה הוא פגש את מירב, שגם היא הייתה כזאת אאוטסיידרית. זה פשוט מדהים אותי שככה זה היה פעם, שאהבת מוזיקה מסוימת, ופשוט הלכת למקום שהיא נמצאת בו. זה היה עניין פיזי. כאילו, עצוב לומר את זה, אבל האינטרנט חיסל את הקטע הזה. אפילו אני לא הספקתי להכיר אותו".
יאיר שיחק במזלג, ואחרי כמה שניות אמר: "אבל אתה ואימא הכרתם באינטרנט".
ארז הביט בו בהפתעה. "זה נכון, האמת," הוא אמר, "וואלה". הוא חשב לרגע. "הכרנו בפורום, אתה יודע מה זה?"
יאיר חזר להביט בצלחת, ולא ענה.
"היה דבר כזה פעם באינטרנט, פורום, שנגיד אהבת נושא מסוים, אז יכולת להגיע לפורום שלו ולדבר עליו. וכשהפורומים היו פופולריים, אנחנו כבר גרנו בצפון, ולמרות שגרתי שם מגיל אפס בערך לא כל כך השתלבתי. אתה יודע, זה יישובים קטנים ואין הרבה אנשים מסוגים שונים, ואתה מכיר את אבא שלך, גם תמיד היו לי בעיות להתרכז ובלימודים לא ממש הסתדרתי, ואז כזה בגיל שתיים-עשרה, כשהייתי בגיל שלך פחות או יותר, נכנסתי ממש חזק למוזיקה מחו"ל, בני הכניס אותי לזה חזק, אבל הוא כבר עבר לגור לבד, ופשוט רציתי לספר למישהו על המוזיקה המטורפת הזו שאני שומע, כאילו, איך לא כל העולם שומע את הדבר האדיר הזה?"
ארז היה חסר נשימה. יאיר הקיש בסכין על הצלחת.
"והייתי הולך לחבר'ה מהבית ספר והם הסתכלו עליי כאילו אני איזה אידיוט, אז מתישהו ויתרתי על זה, הבנתי שכבר לא יהיו לי חברים מפה. אז נכנסתי לאינטרנט. זה היה כל כך שונה מהיום, יאירי. הייתי אז מטורף על רדיוהד".
יאיר לא הגיב.
"אתה מכיר אותם?"
"לא".
"אתה בטוח מכיר, נו…" והוא זמזם את Creep.
"אולי," יאיר אמר.
"לא משנה, אני אשמיע לך מתישהו. קיצור, אז נכנסתי לפורום רדיוהד ושמה פשוט דיברו על רדיוהד כל הזמן. זה היה גדול. וגם אימא שלך, סיפרתי לך, היא הייתה טיפוס קצת אחר, וגם היא לא היו לה חברות, ואחרי שהכרנו בפורום גם התחלנו להתכתב באייסיקיו, זה משהו כזה שהיה לפני פייסבוק, ומתישהו פשוט נפגשנו. אז כן," הוא חייך, "כמו שאמרת, הכרנו באינטרנט. זו הגדרה יפה".
ארז לגם מכוס המים של יאיר. "זה מה שהיינו מדברים עליו, מוזיקה. וכל מי שלא אהב את המוזיקה שלנו, היה בעינינו אידיוט. זה היה דפוק, אבל אתה יודע, אני קצת מתגעגע לזה. המוזיקה – איך אני אסביר לך – אם אהבת כסאח, אז אהבת כסאח. לא היה מצב שאני כמוך שומע איזה להיט ראפ כזה ואז שומע נירוונה," הוא צחק," אז יש בזה משהו מפגר, נכון, אבל זה גם עזר לי למצוא את החבר'ה שלי, אתה מבין? המוזיקה פעם חילקה אותנו לשבטים".
יאיר הרים את הראש והביט באביו באדישות.
ארז הסתכל לו בעיניים. הן היו ריקות.
הוא הרגיש את הלב צונח.
"אתה לא מבין את זה, אה?"
"את מה?"
הפה התייבש לחלוטין.
הוא נזכר בעמוד הפייסבוק שלו, בתמונות עם החברים מבית הספר. לילד שלו אין פורום לברוח אליו – אלוהים ישמור. הוא כלוא בפייסבוק.
"לא משנה, יאירי".
מה אני מסביר לו על "פורום"? הוא בכלל לא מסוגל לא הבין את הקונספט הזה.
הילד קם מהשולחן. "אני הולך קצת לראות טלוויזיה".
"בסדר, חמוד".
ויאיר הלך לחדרו. ארז התמוטט על הספה.
7.
יום אחר כך, נשמעה דפיקה בדלת. ארז כמעט צרח כשראה את דמותו הענקית, בגובה שתיים וחצי מטרים, של בודריסיאן.
"אתה ארז קראוס?"
"כ… כן".
"אבא של יאיר קראוס?"
"כן".
"אני יכול להיכנס?"
לארז לקח רגע להגיב. הוא צעד אחורה.
בודריסיאן התכופף כשעבר מבעד לדלת.
"איפה יאיר?" הוא שאל.
"בחדר, ישן. להביא אותו?"
"יותר מאוחר," הוא אמר בקולו הנמוך והמרגיע, "קודם אשמח לשוחח איתך".
"בטח, בטח. אתה רוצה קפה?"
בודריסיאן חייך. "לא".
הם התיישבו בשולחן האוכל.
"בוודאי שמעת על סדרת הרכישות," אמר בודריסיאן.
"כן, כן. ברור".
"אני יכול לגלות לך שמדובר במבצע אינטנסיבי שיימשך קרוב לעשור. בסופו אני מקווה שהאנושות תחזור למסלול הנכון. אבל כרגע, אנחנו צריכים לעשות צעדים מרחיקי לכת".
ארז שתק.
"אנחנו מתחילים לבודד בני אדם. מסוכנים".
ארז לא ידע איך להגיב.
"מר. קראוס, אני הגעתי כדי לקחת את בנך".
"מה פתאום?" שאל בשקט, "הבן שלי מסוכן?"
"לא במובן שאתה חושב עליו. הוא לא מהווה סכנה מיידית. אבל בטווח הארוך, נוכחותו… עלולה להוביל את האנושות למסלול שהיא אינה חפצה בו".
"מר בודריסיאן, אני…."
"אני מבין שזה קשה לתפישה. אנסה להסביר בדרך אחרת. בוודאי הבחנת שלבנך יש אופי מסוג שאינו שגרתי".
בוודאי שהבחין בכך. ניסה לומר את זה לכולם.
"כן".
"חסר חיוניות אנושית".
זה היה מדויק.
"למעשה, הוא חסר זהות אנושית מסורתית, כפי שאנו מכירים".
ארז חש לחץ בכתפיים.
"הוא לא היחיד בעולם," בודריסיאן אמר, "אבל הם יחסים מעטים. מאות. בשנים הקרובות יוולדו עוד רבים כמותו, בעלי מערך פסיכולוגי מנוון. הוא תוצר ישיר של ההתקדמות הטכנולוגית האדירה בשלושים השנים האחרונות".
ארז החל לרעוד.
"הבן שלך הוא קורבן, מר. קראוס. של הזנחה פושעת. זו בוודאי לא אשמתך, אלא של האנושות כולה, שלא הבחינה שהיא מחרבת את מה שעמלה עליו מאות אלפי שנים".
ארז הניח את שתי ידיו על הפנים.
"עלייך להבין, כמו שאמרנו פעמים רבות: הגענו במטרות שלום, מתוך דאגה אמיתית לגורל התרבות האנושית, שלה הישגים רבים ומפוארים. באנו להציל מפני אסון".
בודריסיאן שתק. אחרי כמה דקות ארז הסיר את ידיו, עיניו אדומות, והוא שאל:
"ומה תעשו איתו?"
"הוא יבוא איתנו. נמצא את המקום הראוי לו. אבל הוא לא יכול להישאר פה".
"אתם תחזירו אותו?"
"עלייך להבין, מר. קראוס…"
"אשתי מתה בלידה," הוא אמר, "אני צריך שהוא יהיה פה".
"מדובר בעניינים שנשקלו היטב".
"אבל," הוא חיפש מה לומר, "אי אפשר לטפל בו? לרפא אותו?"
לבודריסיאן לקח רגע עד שענה. "זה אפשרי".
"ואז תחזירו אותו?"
"זה אפשרי".
ארז עצם את העיניים.
"אנחנו צריכים לקחת אותו בהקדם האפשרי," בודריסאן אמר.
"אתה מתכוון עכשיו".
"כן. כדאי שתקרא לו".
"יש איזו ברירה?"
"לא".
ארז ניגב את עיניו וצעד במסדרון לכיוון החדר, פתח אותה בשקט, התכופף מול המיטה ונישק את יאיר על הלחי. "יאיר, חמוד. צריך לקום".
יאיר השמיע קולות התנגדות.
"בוא, בוא תקום".
הילד התמתח.
"תתלבש ותבוא למטבח. יש לנו פה אורח".
כשראה את בודריסיאן, השמע צרחה אמיתית.
בודריסיאן חייך. "שלום, יאיר".
יאיר בהה בו אך לא הגיב.
ארז אמר: "אתה יודע מי זה, נכון, יאירי?"
"כן".
"וזוכר שאמרתי לך שזו תקופה לא רגילה? זוכר מה שראינו בטלוויזיה לפני כמה ימים?"
"כן. מה אתם רוצים?"
ארז נשם עמוק. "יש בעיה בכדור הארץ. כמו שאנשי הצלחות כבר אמרו, הם באו לעזור לנו, נכון?"
בודריסיאן הנהן.
"וטוב שבודריסיאן הגיע אלינו היום, כי…" הוא חיפש מילים, "אתה צריך טיפול".
יאיר בהה בבודריסיאן ואמר: "אני אצטרך ללכת איתו".
אף אחד לא ענה.
"לכמה זמן?"
"לכמה שיידרש," בודריסיאן אמר, וארז הוסיף במהרה: "אבל זה לא צריך לקחת המון".
ארז פנה אל בודריסיאן: "צריך לארוז משהו?"
"לא, אנחנו נדאג להכל. כדאי שנלך".
הם ניגשו אל הדלת.
"איך תגיעו?" ארז שאל.
בודריסיאן חייך. "איתי".
ארז התכופף, ונתן לבנו חיבוק חזק וארוך.
הם עברו מבעד לדלת, בודריסאן התכופף, תפס את יאיר והרים אותו על כפתיו.
יאיר נותר אדיש.
ארז חייך בעיניים אדומות. "יאיר! אתם טסים לשם!"
ואז בודריסיאן המריא, וטס במהירות עצומה לצלחת הניו-יורקית.
ארז נופף לשלום עד שכבר לא ראה את השניים. אחר כך הלך לחדרו, שם תקליט ותחב את ראשו בכרית.