רדוף

הוא השכיב את אהובתו במי האגם, תחת שמי הלילה מלאי הכוכבים. ידיו אחזו בראשה, קצוות מתלתליה החומים נדבקו בין אצבעותיו. עיניה הירוקות עדיין פקוחות, בוהות.
אוויר הלילה היה חם ומחניק והוא הרגיש גוש של ריקנות נאסף בגרונו. דמעות זלגו מעיניו ומעטפת של טירוף עטפה אותו כאשר רכן להרים סלע משפת האגם והטיל אותו לעבר הגופה הצפה.
לאחר מכן הוא פסע לעבר ביתו, מרים סלע נוסף מהאדמה הבוצית שנשטפה בגשם. ריח של עשן מהחיטה השרופה עדיין עמד באוויר.
הוא ירד במדרגות לעבר המרתף ונעמד מול המראה, רועד מכעס ופחד. הוא השליך לעברה את הסלע תוך כדי צעקות טירוף. המראה נופצה לאלפי רסיסים שננעצו בעורו, נהדפים לעברו.
הוא נפל על גבו, מדמם. הוא אינו חש בזכוכית הנעוצה בכל גופו, רק שמע את דמו זורם ועוזב את גופו.
בטירופו הוא חשב שהוא סיים את הסיוט.

קלייטון עדיין לבש משקפי שמש, למרות שהשעה היתה מאוחרת והשמש כבר כמעט נבלעה בקו האופק. האמת היתה שהסניף יותר מדי, אבל לא רצה שהשאר יראו את העיניים שלו. במיוחד לא לורה.
אבל כולם ידעו שקלייטון במילא חזר להשתמש וזה לא באמת זיעזע אף אחד, בעיקר לא את לורה. למעשה, היה זה אחד מאותם ערבים בהם תהתה מה לכל הרוחות היא עושה עם קלייטון ושלהיות איתו לא יביא אותה רחוק. מצד שני, מי כבר חוץ ממנו ירצה להיות איתה?
קלייטון הצליח להבעיר אש קטנה והוא שיחק בזרדים עם מקל דק וכל הזמן נגע באייפוד התלוי על צווארו, לורה ישובה לצידו. אוויר הלילה החמים של אמצע האביב השפיע לטובה על כולם או שזאת היתה השחיה בעירום במי האגם. או הסמים, היו הרבה אפשרויות.
לורה שמה לב למשהו קטן שצף אי שם בתוך מי האגם, אך היא מתעצלת לקום כדי לנסות לבחון את זה לעומק.
במהרה גם ברנדן ומרתה הצטרפו למדורה וכולם ישבו שותקים שעה ארוכה עד שברנדן העלה את הרעיון לספר מעשיות אימה, כי מה יכול להיות מגניב יותר ממעשיות אימה ליד אגם באזור נידח של פאקינג איווה?
"אוקיי, גאון," אמר קלייטון. "אז תתחיל לספר".
"לא, אחי," ברנדן ענה לו, בטון מתנשא, כאילו מרצה לילד קטן. "הסיפור שלי טוב מדי. תתחילו אתם ותנו לי לסיים".
כולם לגמו בירה מפחיות ושתקו. קלייטון חיפש משהו בשמים שהיו ריקים מעננים וכוכבים, לורה ניסתה להתכרבל לצידו ומרתה בהתה בחוסר סבלנות בברנדן.
"פאק, אני לא מאמין," ברנדן החליט לעשות סצינה מהעניין, כי לעזאזל, גררו אותו לדאבל דייט הכי גרוע בהיסטוריה של האנושות וממש שיעמם לו. אבל הוא ירד מהרעיון, העביר יד בשיערו הבלונדיני החלק ולקח נשימה עמוקה.
"אז ככה," הוא פתח בסיפור שלו. "יש איזה שמועה שרצה חזק כאן, באיווה, על בחור אחד שנקרא לו ג'ו לצורך העניין…"
הוא לקח הפסקה קטנה כדי להצית ג'וינט, לקח שאיפה והמשיך. "אז הג'ו הזה היה בוגר מלחמת העולם השניה. חרא קשוח שהיה בגרמניה, אתם יודעים, בקן הנשרים של היטלר והכל, אולי גם בנורמנדי, אני לא יודע. אז ג'ו חזר למקום הולדתו, ממש בחווה הזאת שנמצאת בצד השני של האגם", ברנדן החווה בידו לכיוון הכללי של החווה המדוברת (למרות שאף אחד מהם לא ראה שם כלום), "עכשיו, הבחור חזר שונה. דפוק על כל השכל, והוא רב הרבה עם אשתו. עד שיום אחד הויכוח הגיע לשפל חדש והוא הכה אותה. אני לא יודע מה, אבל כנראה שזה גרם לו להיזכר בזמנים הקשים של אז והוא לא יכל להפסיק. הוא הכה אותה למוות והטביע את הגופה באגם. ואתם יודעים, מאז הרוח שלה רודפת את המקום המזדיין".
ברנדן סיים וחייך חיוך נוטף סיפוק. שלושת חבריו הביטו בו בפנים חלולים ולא אמרו דבר.
"בן זונה, הרגע המצאת את זה," אמר קלייטון וגיחך.
"אני לא, זה אמיתי," הוא התגונן.
"זה כנראה הדבר הכי דפוק וקיטשי ששמעתי השנה," אמרה לורה.
"גם אני," מרתה לחשה.
החיוך של ברנדן נעלם במהרה ואף אחד לא הוסיף מילה נוספת עד שלבסוף הזוגות פרשו לאוהלים. הם עשו סקס קצר ונרדמו. עשה רושם שזה כל המהות של הטיול הזה, שאמור היה להיות הפסקה לקראת ימי הקולג'. הרבה שיעמום, סתמיות ומשאלה כמוסה בלב כל אחד מהם, משאלה שמחיילת שהימים האלה יסתיימו ושהם לעולם לא יתראו זה עם זו.
הם לא ישנו לאורך זמן רב. מרתה היתה הראשונה שהתעוררה בתוך האוהל שלה ושל ברנדן. היא התלבשה בזריזות, לא משהו רציני, רק תחתונים וגופיה ויצאה החוצה. היא שמה לב לנערה שעמדה באמצע השטח שבו פרשו את האוהלים. היא רעדה, כותונת לילה דקה לגופה.
"היי," מרתה ניסתה לפנות אליה.
הנערה פנתה להביט במרתה, ידיה הרזות מחבקות את גופה הרועד. "קר לי כל כך, אני קופאת," אמרה הנערה המסתורית.
כשמרתה קרבה אליה היא חשה בתחושה מעקצצת בשערותיה וקצות אצבעותיה. כמו זרם חשמלי. היא לא הבינה למה כל כך קר לנערה, הרי היה כה חמים באזור.
"איך קוראים לך? ומה קרה לך?" מרתה שאלה, מנסה להשתלט על המצב.
"אני לא זוכרת את השם שלי," אמרה הנערה ולקחה לה הפסקה, מביטה בקרקע. "נורא קר לי".
מרתה רצה להעיר את ברנדן ואת השאר וכולם התאספו סביב הנערה, מרותקים. זה היה הדבר הכי מעניין שקרה להם בשנה האחרונה.
מרתה ולורה לקחו את הנערה לאחד האוהלים והלבישו אותה ואז הושיבו אותה לצד המדורה שעדיין בערה. הגחלת האירה את פניה החיוורים של הנערה; תווי פניה עדינים ורזים, עיניה הירוקות עצובות ועייפות, שקי שינה נתלות מהן.
"מה קרה לך?" ניסתה לורה לשאול.
"קר לי," אמרה הנערה. "אני צריכה להתחמם".
החבורה החליפה מבטים.
"אולי כבר תוריד את משקפי השמש?" נזפה לורה בקלייטון. הוא לא הקשיב לה.
הנערה המשיכה למלמל לעצמה שקר לה ושהיא לא יכולה יותר. היא רעדה, שפתיה לבשו גוון כחול. ואז האש שבערה במדורה התחילה לייצר קולות פצפוץ והתפשטה מעבר לגבולות שהציבו לה קודם לכן. בגדיה של הנערה החלו לבעור והחבורה הצעירה יכלה רק לבהות. רוב חייהם הקצרים עברו בבהייה וכעת לא יכלו אפילו לצרוח.
כי המחזה היה מעבר לתגובה אנושית הגיונית בעוד עמוד של אש עלה לאוויר, הנערה בערה וכך גם האוהלים והדשא והעצים מסביב.
קלייטון פתח בריצה מהירה ונכח לגלות שהוא עדיין זוכר דבר או שניים ממשחקי הפוטבול של התיכון. הוא רץ כאחוז טירוף, מועד קלות עד שהחליט לעצור לרגע במקום כדי לבדוק מה קורה לחבריו שנטש. מה שהוא ראה גרם לו להסיר את משקפי השמש שלו ולשמוט אותן לאדמה הבוצית מתחתיו.
עיניו הנפוחות סונוורו. האש היתה בכל מקום והנערה עמדה במרכז השריפה, בוערת אך אינה ניזוקה. היא עדיין רעדה וחיבקה את עצמה. החברים שלו לא נראו לעין בתוך כל האש.
ואז האש באה לעכל אותו, יחד עם חצי מהאגם שלצידם.

בתחילה בן לא ייחס חשיבות למראה, ולכן היא נותרה עומדת במרתף הבית מכוסה שכבות של סדינים מאובקים. כל דעתו היתה נתונה לזכרונות שצפו ועלו מהלוויה של ויקטוריה, מהקהל הקטן שנאסף בבית הלוויות, תפילות האשכבה, זרי הפרחים, הניחומים, הצער, עורה החיוור בארון הקבורה הפתוח.
את מירב זמנו חילק בין שדה החיטה בעבודת כפיים מייזעת, בכנסיה נושא תפילות ובבית הקברות, שם כרע מול הקבר של ויקטוריה וייבב בעוד בקבוק וויסקי קראון רויאל בידו.
העבודה בשדה היתה לעזר וגרמה לו לשכוח לרגע מי הוא בכלל, מה שסיפק לבן רגעי הרהורים לגבי המהות ההפכפכה של הזיכרונות. איך שהעבודה הקשה השכיחה ממנו את הצער ואיך שהצער השכיח ממנו את זוועות המלחמה.
אך אותן זוועות שהשאיר בגרמניה (הוא בשום אופן לא היה מוכן לקחת את המלחמה לביתו, הוא נדר לעצמו שמה שעשה אז ישאר בעבר, קבור בארץ רחוקה) התחלפו בזוועות חדשות שבאו אליו מחופשות לחלומות אימים שלא חדלו מלפקוד אותו בלילה.
השעה היתה מתישהו לפנות בוקר כאשר בן התעורר מכוסה בזיעה ואחוז בהלה מהחלום בו חלם על עוברים מתים שצפו באגם שליד ביתו, התרנגול שקרא לעבר השמש בחוץ חסך ממנו את המשך הסיוט.
הוא הרגיש את הסדינים דבוקים לגופו המיוזע. הוא קם וירד לעבר המטבח ומזג לעצמו כוס מים פושרים מהכיור. הסיוטים הליליים היו קשים ומדכאים, כי הם גזלו ממנו את השעות הבודדות בחייו בהן יכל לא לחשוב על כלום ולנוח.
הוא יצא מביתו והשקיף על שדה החיטה שנפרש מולו. הוא החליט שכדאי שיקצור קצת, כי הוא זקוק לכסף של בעל המטחנה.
כל המחצית הראשונה של היום עברה עליו בעבודה פיזית קשה, הוא קרע לעצמו את התחת בשדה, לבוש רק מכנסי ג'ינס מלוכלכים.
כשהכומר ג'ק פרקינס התקרב לבית, כנראה חוזר מדרשת יום ראשון נוספת, בן כרע על ברכיו לנוח קצת מהעבודה, כולו שטוף זיעה בשמש הקיץ. כשראה את הכומר, בחר בן להישאר על האדמה. כי מה כבר יכל היה לצאת משיחה נוספת עם ג'ק פרקינס? האשמות נוספות על כך שאלוהים העניש אותו על מה שעשה במלחמה ושהוא צריך לאמץ את ישו לליבו אם הוא רוצה להינצל.
בן מעולם לא האמין באלוהים. אולי רק קצת, כשהיה ילד קטן, כי זה מה שאמרו בבית. בכל אופן, לא היה לו שום פנאי להאמין כעת והסיבה היחידה שהוא לא גירש את הכומר בגסות היא שהוא היה בן אדם מנומס מדי.
הכומר דפק על דלת הבית הראשית (בראשו של בן עלתה המחשבה שחבל שאין לו רועה גרמני שיתקוף אורחים בלתי צפויים) והמתין. הוא דפק שוב. ואז שוב פעם.
לבסוף הלך. בן התרומם ופסע לעבר הבית. הוא פתח את המקרר הריק למחצה ושתה מקנקן החלב והחליט לקרוא לזה ארוחת הצהריים שלו.
הוא התהלך במטבח והביט חטופות בחלון שמעל התנור. החלון השקיף לעבר האגם ובן היה רדוף שוב על-ידי העבר; כל ההזנחה והלכלוך מהבית התקלפו בשכבות, המקום כולו הואר ובן יכל להריח את ריח הקיץ החם שאהב בדרך כלל. הוא ראה את עצמו ואת ויקטוריה מחובקים ליד האגם, היא לבשה שמלה לבנה וחלקה והוא את הג'ינס הדהויים שלו וטי-שירט אקראי כלשהו, רגליהם יחפות.
"כמה זמן נראה לך שיש לנו?" היא היתה שואלת אותו.
"אני מניח שהרבה מאד, חיים שלמים," היה עונה לה.
"טעות," היא היתה אומרת לו בכל פעם מחדש. "יש לנו את הנצח".
קול נפץ קטע אותו מהזיכרון והוא חזר להווה, מנסה להתרכז ולהבין מאיפה הרעש הגיע. הוא חשב שזה בא מהמרתף.
הוא ירד במדרגות החורקות, תוהה מה כבר התרסק שם. כשירד לבסוף, הוא ראה שדבר לא השתנה, המרתף היה ערימה של זבל כמו מקודם, אלא שהסדינים שכיסו את המראה נפלו.
המראה. בן זכר איך מצא אותה אז, והחליט להביא אותה איתו. הוא לא הבין לחלוטין מדוע עשה זאת. נכון שהמראה היתה מהודרת, ממוסגרת במסגרת זהב טהור, אבל היא היתה חסרת שימוש כי דבר לא השתקף בה פרט לכתמים מטושטשים. בן שם לב שאחד הסדינים היה קרוע, כאילו שסכין חתך אותו. וזה היה מוזר, אפילו מאד אבל הוא לא הקדיש לזה המון מחשבה ופשוט כיסה שוב את המראה, כי הכתמים שהשתקפו בה הטרידו את מחשבתו.

באותו לילה הוא חלם שהוא יושב בתוך תא ברכבת, עם ויקטוריה, ועוד אישה זרה עם שני ילדיה. הם נסעו ליעד לא ידוע, אבל הנוף היה יפה ובן צפה בארץ האגמים, השדות ועצי הענק שנפרשה בפניהם. הוא חיבק את ויקטוריה בזרועותיו. הם עצרו בתחנה כלשהי, אבל אף אחד לא עלה.
הבת של אותה אישה שישבה איתם בתא אמרה: "אמא, אמא, תגידי לקטר שצריך לנסוע, אף אחד לא עולה כאן".
האם לא עשתה כלום והרכבת המשיכה לזוז אחרי כמה דקות.
הנוף התחלף וכעת הם נסעו בתוך יער שנשלט על-ידי צבע אפור והעצים היו מתים ועקרים. עלי שלכת שחורים התעופפו באוויר.
הילד שבקרון אמר: "אמא, את יודעת שיש מישהי חדשה בכיתה שלי? היא ממקום גדול. ניו-יורק או לוס אנג'לס. והיא אומרת שהיא גרה בבית מבוץ".

בן התעורר מהחלום כששמע לפתע צליל של מים נוטפים. צליל חזק שעשה רושם שהוא לא הולך להיפסק בקרוב. הוא התרכז וגילה שהצליל מגיע המרתף. די נמאס לו מכל העסק, אבל הוא הלך לבדוק את העניין.
כשפתח את דלת המרתף הוא חש במשב של קור ולחות. הוא ירד במדרגות, חריקה אחר חריקה, ולבסוף שם לב שיורד גשם בתוך המקום. התקרה כולה נטפה, בחוזקה. הריצפה היתה מוצפת והמים שנאספו קרים. בן הרגיש שהאדמה מתחת לרגליו הופכת לבוצית ודביקה. קולות של רעמים נשמעו ברקע. כל מה שהיה חסר זה הבזקי ברקים.
הוא התקרב למראה ששוב התנערה מהסדינים ששכבו על הריצפה הרטובה, ספוגים בצבע אדום. או שמא, היה זה דם? בן הרים את הסדינים בזהירות, כאילו שהם יכולים להתפוצץ כל רגע ובחן אותם. אכן דם. אבל למה? מה קורה כאן לעזאזל? זה היה לא הגיוני בכמה רמות מהגדרת המושג לפי בן. הוא חשב שהוא חולם עדיין, ומאחר שהבין זאת הוא צפוי להתעורר בכל רגע, אבל לא. זאת היתה המציאות.
הוא הביט במראה ולא ראה כלום, רק תהום חשוכה. לא היו עוד צלליות משתקפות.
ואז הוא שמע נקישות שיניים והתנשפויות. שאיפות חדות וקולניות של אוויר, כאילו שמישהו נחנק כאן במרתף. הוא החל לחפש את הקול, פוסע בין ערימות הקרטונים והחפצים הישנים, כל המקום ספוג ונוטף מים קרים כקרח.
ואז הוא כמעט נתקל בה, בחורה רזה ועירומה, עורה חיוור כאור הירח, מוטלת על הריצפה ופולטת מים מפיה תוך כדי רעידות מהקור. הוא רכן להרים אותה, אוסף אותה בידיו. הוא חשב שהוא די מפחד ותהה האם הוא שפוי או לא.

לשבת לצידה על המזח של האגם (איפה שריח הגשם היה הכי חזק), תחת קרירות הסתיו, טיפות של גשם וטל בבוקר שהיה מלא ערפל.
הבל פיה שהריח לו כמו פרחי אביב.
תלתל חום שהסתבך באוזנה.
עלי השלכת היו מייצרים אדוות קטנות, כמעט בלתי נראות, על פני מי האגם.
"למה אני מכולם?" היה שואל אותה, אינו אלא נער חווה ממוצע, מהמעמד הבינוני. היא היתה בתו של איש עסקים חשוב כלשהו שהקים חברה חדשה באזור שצברה הון באופן מהיר. היא יכלה להיות בכל מקום בעולם לו היתה מבקשת.
"כי אני בחרתי אותך," היתה עונה לו.
"את תחיי חיים של בינוניות אם תהיי איתי," היה מתריס.
"כל עוד זה איתך, דבר אינו בינוני בחיים האלה".
ולמרות מזג האוויר הקר והרוח הנושבת, הקור שהדיף האגם, הוא יכל להישבע שראה את ידו בוערת כשנגע בעורה.
אבל הזיכרון הרגיש במרחק של נצח ממנו ואיך שהיה מתבונן בבטנה ההרה, מבלי לדעת אז שהתינוק לעולם לא יוולד.

בן התבונן בנערה שחילץ מהמרתף הגשום. זאת היתה היא ללא ספק. אבל איך? האם זאת היתה היא באמת או רוח רפאים? אולי זאת היתה בסך הכל השפיות שחמקה ממנו? בהחלט הגיע הזמן, חשב לעצמו.
אבל ויקטוריה שכבה, רטובה וישנה, בחדר השינה הראשי של הבית (שהיה שייך להורים של בן לפני שנפטרו).
הוא נשכב לצידה וליטף את לחייה הקרות. המגע היה אמיתי, לא היה בזה צל של ספק.
היא פקחה את עיניה ומבטה עורר את רגשותיו.
"בוקר טוב, חומד," היא אמרה.
בן שתק, פעור פה. הוא בהה כמסרב להאמין. זה ללא ספק היה הקול שלה.
"ויקי, חשבתי שאת מתה," הוא אמר. הוא הרגיש מטופש אבל זה כל מה שיכל לומר באותו רגע.
"אני לא יודעת," ענתה לו, בקול מרוחק. "אני מרגישה שהלכתי לישון להרבה מאד זמן, ועכשיו התעוררתי. אני חושבת שאפילו חלמתי משהו".
"חכי שניה, אני כבר חוזר," בן קם מהמיטה ויצא מהחדר בסערה.
הוא רץ במורד המדרגות וירד למרתף. ויקטוריה מיהרה בעקבותיו.
"לאן אתה הולך?" המשיכה לשאול אותו שוב ושוב.
הוא ציפה למצוא משהו במרתף. הוא לא ידע מה, אבל הוא ציפה לקבל מענה לכל חוסר ההיגיון הזה שהציף אותו. אבל למרבה ההפתעה (או שאולי זה לא היה כה מפתיע), הוא מצא את המרתף במצב שבו היה לפני סופת הגשמים המסתורית שהביאה איתה את ויקטוריה. המרתף היה מסודר והמראה היתה מכוסה בסדינים. אפילו היה יבש כאן.
"מה הולך, בן?" היא שאלה אותו שוב.
"אני לא יודע," ענה לה ומיד לאחר מכן צנח על ברכיו. הוא הרגיש סחרחורת וחולשה.
היא הניחה יד קרה על כתפו ועם היד השניה ליטפה את שערו הסבוך. הוא היה זקוק לתספורת כבר הרבה מאד זמן.
"יהיה בסדר," היא אמרה. "אני לא יודעת מה קרה, אבל הכל יהיה בסדר מעכשיו".
"כי את כאן איתי?"
"כן, אני לחלוטין כאן איתך".
הוא קם והישיר מבט לעברה. עיניה הביעו בלבול והוא שיער שהמצב של עיניו לא שונה בהרבה.
הוא נשק לפיה. שפתיה היו קרות מעט, אבל היא כבר התחילה להתחמם. בסופו של דבר היא לא היתה גופה מהלכת. הוא נצמד אליה והרגיש את פטמותיה מזדקרות מתחת לשמלה הדקה שנתן לה ללבוש. הוא הרים את שמלתה וידו מיששה את דרכה פנימה, שם הרגיש רטיבות מסוג אחר.
כל דבר הרגיש אמיתי ונכון. הוא היה בטוח שהוא לא חולם עוד, לכן הרים אותה בידיו והניח אותה על אחד הארגזים (לעזאזל, היא קלה כמו נוצה, חשב) ופישק את רגליה. היא פתחה את חגורת מכנסיו והוציאה את איבר מינו, שכבר היה קשה. הוא נכנס אליה, נושק לה תוך כדי.
הוא גמר מהר מרוב ההתרגשות אבל זאת היתה רק ההתחלה.

בימי המלחמה, היה יום אחד שהוא לעולם לא ישכח. הם היו אבודים מתחת למערכת תעלות אי שם בגרמניה. הגרמנים כנראה הבינו שהם בתהליכים של להפסיד במלחמה, לכן היו אגרסיביים ואכזריים מתמיד. בקיצור, הימים האלה היו הכי קשים שראה. במיוחד היום הזה.
הוא וצ'ארלי, שני רב"טים צעירים ומפוחדים נותקו מהמחלקה שלהם ושוטטו אבודים בחשיכה.
"זין, אני לא מאמין שזה קורה לי," צ'ארלי ישב על האדמה ולפת את ראשו בין ידיו. הקסדה שלו היתה מכוסה בדם קרוש.
"תירגע," ענה לו בן, שעמד על המשמר, הנשק איתן בידיו והנצרה במצב אוטומטי.
הוא היה צריך לשמור על קור רוח. אם לא היה עושה את זה הוא היה אבוד מזמן. הוא זכר איך שיומיים לפני היציאה למבצע הוא קיבל מכתב מויקטוריה שבישר לו שההריון מתקדם טוב ושהיא הכינה את חדר הילד. היא כתבה לו על עריסה שקנתה ורעיונות לשמות עבור התינוק, או התינוקת.
זה החזיק אותו שפוי בארץ שבה השפיות אבדה מזמן ויותר מזה; הוא הרגיש כמו הבנזונה הכי קשוח עלי אדמות, כי זה מה שהוא היה צריך להיות כרגע אם הוא רצה לראות שוב את כל מה שגורם לו לתקתק.
בסופו של דבר בן וצ'ארלי החליטו לנסות להתקדם ולמצוא את דרכם חזרה לאנשי המחלקה שלהם. אבל רוב הסיכויים שהם המשיכו בלעדיהם במערכת התעלות. היתה מהומה גדולה כשפרץ הירי ובן לא היה בטוח יותר שהשאר חשבו שהוא וצ'ארלי בחיים בכלל. זאת לא היתה מחשבה מרגיעה במיוחד. לפתע, הוא וצ'ארלי הבחינו בחייל גרמני שפיטרל בתעלות. שניהם צנחו לריצפה וכיוונו את נשקם לעבר החייל הגרמני.
החייל המפטרל כנראה שם לב למשהו חשוד באזור והתחיל להתקדם לכיוונם. צ'ארלי שיקשק מרוב פחד ועצבים ובן החליט לבצע מהלך שימנע מקולות הירי להזעיק את שאר כוחות האויב שפוזרו באזור. הוא שלף את הסכין שהיתה בחגורתו ועצר את נשימתו. האויב התקרב עוד טיפה, מאמץ את עינין כדי לנסות לראות טוב יותר בחשיכה.
אז בן התרומם על רגליו ודחף את עצמו במהירות לעבר החייל. חוד הסכין ננעץ בגרונו והחייל הגרמני השמיע קולות גרגור מצווארו. למעשה, צווארו החל להיראות כמו לוע של הר געש שיורק צבע אדום. הוא נפל לבסוף, עיניו מתגלגלות בחוריהן וגופו מפרפר קלות. הוא המשיך להשמיע קולות גרגור כשבן וצ'ארלי עזבו אותו.
"אתה מטורף, בנאדם," אמר צ'ארלי המתנשף.
בן חייך לעברו, עיניו עייפות ומודאגות. "תכין את עצמך, זה לא הסוף".
הם המשיכו לצעוד, מנסים את מזלם ומנחשים פניות במבוך התת קרקעי.
ואז הם ראו מנורה דולקת שהשתלשלה מהתקרה. מתחת עמדו כמה קצינים גרמנים ודיברו. טון השיחה היה נסער למדי. צ'ארלי היה מתרגם במשרה חלקית ובמקרה ידע גרמנית שוטפת. ככל ששני הקצינים דיברו יותר, פניו של צ'ארלי התעוותו בהבעה של תמיהה.
שני הקצינים הלכו לדרכם בסופו של דבר. צ'ארלי נשאר דומם. בן תקע בו מבט שכולו אמר "מה נסגר לכל הרוחות?".
"הם אמרו שהם שומרים על משהו, באחד הבונקרים," צ'ארלי דיבר. "שהפיהרר המזדיין שלהם נתן את הפקודה בעצמו. חפץ כלשהו שמאד חשוב לו. לא ממש קלטתי איפה הוא שמור בדיוק אבל הם היו ממש רציניים. אמרו שיגבירו את השמירה".
זה לא נשמע כזה יוצא דופן, אלמלא הטון הבהול של הקצינים. בן לעולם לא ישכח את הקרב שיתחולל מאוחר יותר באותו יום זוועתי.
הוא לעולם לא ישכח איך הוא, בתור השורד היחיד, ישאף את אוויר הלילה הקריר כשיצא מתוך התעלות.
באותו רגע מסוים, העתיד יראה לו טיפה יותר אופטימי וחופשי. אבל כמו שאביו היה אומר, "שום דבר טוב לא נמשך לנצח, בן. כדאי שתשלים עם הרעיון".

הוא הרגיש את מדיו נספגים בדם. הדקירות שספג עקצו בבשרו, שריריו זעקו בכאב מחשמל. הוא חש בדם שעוזב את גופו, תחושה גועלית של התרוקנות מחיים. הקצין הגרמני שהרג במו ידיו שכב מתחתיו. הוא שלף את אצבעותיו מתוך עיניו של הקצין הגרמני שכבר מת. היה דם בכל מקום בבונקר הזה. גרמניה היתה ארץ מדממת, אפופת עשן, אש וייסורים. ברקע נשמעו קולות אימה. צעקות, הקאות, צליל של דם זורם. הקירות רוססו באדום וברקמות מוח קרועות.
הוא התרומם על רגליו, ברכיו רועדות ומסרבות להישמע לפקודות שמוחו שולח אליהן, עצביו שחוקים או שמא מתים כליל.
הוא צעד לעבר הדגל של המפלגה הנאצית שהיה תלוי על אחד מקירות הבונקר. הסכין הנעוצה בצלעותיו היתה כחלק מגופו. הוא קרע אותה ממנו וחש בכאב שעיוות את כל גופו וגרם לו לרצות להקיא. הוא נפל על ברכיו. דם קלח מהחור הפעור, אך הוא קם שוב ושיסע את הסכין בדגל, קורע אותו לגזרים. הדגל ספוג הדם צנח לרצפה, משמיע צליל של מכה רטובה.
הוא הביט בקיר שהדגל חשף. הבנה כלשהי, מטרידה ועמוקה, אך גם לא ניתנת להסבר חדרה לתודעתו. עכשיו הבין מדוע השמירה על הבונקר היתה כה כבדה.
כעת ידע מה גרם לכל חברי מחלקתו להיהרג כאן ולהישחט באכזריות שכזו. הוא ידע שמה שנגלה לעיניו היתה הסיבה, אך לא הבין למה.
מה שהיה תלוי על הקיר שהסתיר הדגל היתה בסך הכל מראה.

זה כה סוריאליסטי, איך שהיא מסרקת את שיערה; הוא חושב לעצמו בעודו מתבונן בה, ישובה מול המראה שבחדר השינה.
דפיקות בדלת שלמטה נשמעות. דפיקות חלושות ומנומסות שרק בן שומע. עושה רושם שאת ויקטוריה העניין לא הטריד בכלל.
הוא ירד בעצלתיים ופתח את הדלת. ג'ק פרקינס עמד שם, לבוש גלימה שחורה.
"שלום, בן," בירך אותו באופן ידידותי, כהרגלו. עשה רושם שעמוק בפנים באמת אכפת לכומר.
אחרי שתיקה ארוכה ומביכה, הכומר כיחכח בגרונו.
"היי, אבי," ענה לו. "בבקשה תיכנס". למרות שלעצמו חשב: חרא, רק לא זה עכשיו.
ג'ק נכנס לתוך הבית והושיב את עצמו על ספת הסלון החורקת. הוא הזיע קלות ומחה את הזיעה מראשו הקירח.
"אממ, אני יכול להגיש לך משהו?" שאל בן.
"לא, האמת שלא," הכומר השתהה טיפה לפני שהמשיך לדבר. "אני באתי אליך כי אני חושב שראיתי משהו מוזר שטורד אותי מאד".
"והוא?"
"זה אולי נשמע מעט מטורף, בני, אבל אני די בטוח שראיתי את ויקטוריה היום," הכומר הביט בו בעיניים עצובות.
"זאת בדיחה, אבי?"
"לא, ממש לא. הייתי בבית העלמין, בלוויה של ארל אוונס. משפחה מסכנה… ואני ראיתי במו עיני את ויקטוריה משוטטת לה שם, בין המצבות. ניסיתי להתקרב אליה אבל היא ברחה ממני. אז עקבתי אחריה. לתוך הבית שלך".
בן אפילו לא שם לב שויקטוריה עזבה את הבית. זה היה מנוגד לכל היגיון, למרות שבהחלט יכלה לעזוב בזמן שישן. הוא עדיין לא חשב על זה, איך להסביר את הנוכחות שלה. היא הרי לא יכולה להיות כלואה בבית עד לשארית ימיה.
"בן?" הכומר נידנד לו.
"אבי, בבקשה," אמר לו בן. "אתה רק מכביד עלי… כלומר, אני לא ראיתי אותה. אני לא יודע מה אתה ראית, אבל היא בפירוש לא כאן. אם היתה כאן, הייתי בן אדם מאושר יותר".
"אני מבין," אמר הכומר וקם על רגליו. "אם כך, אלך לי".
"להתראות".
אחרי שהכומר יצא, בן עלה לחדר השינה הגדול כדי לבדוק שויקטוריה עדיין במקומה, ומצא אותה מול המראה, עדיין מסרקת את שיערה.
לכן החליט לרדת ולטבול מעט במי האגם. הוא פשט מעליו את בגדיו ונכנס עירום לתוך המים, שהיו קרים על אף מזג האוויר החם. הוא הסתגל לקור במהירות וצף על המים, ידיו ורגליו פרושות לצדדים. הוא הביט בעננים, נותן למחשבתו לנדוד רחוק מנבכי הבלבול שהיה שרוי בו לאחרונה.
ואז הוא שמע ריח של משהו נשרף. וצעקות.
בן מיהר לצאת ממי האגם ומבטו תפס את המתרחש: הכומר ג'ק פרקינס, עולה באש, רץ לעברו. הכומר צועק תוך כדי שהוא נשרף ולבסוף צולל לתוך המים. בן מיהר לשחות לעברו, לאחר מכן צלל ותפס את גלימת הכומר. כשעלה לשאוף אוויר, הוא התבונן בגופה החרוכה שבידיו. הכומר היה מת ללא ספק, פניו אפורות כפחם ומתפוררות.
בן יצא מתוך המים, גורר אחריו את גופת הכומר. הוא הניח אותו באופן מכובד (או לפחות, הכי מכובד שהתנאים הכתיבו) על הקרקע, לבש את מכנסי הג'ינס שלו ורץ לעבר הבית.
כאשר נכנס פנימה, הוא שם לב לסימני חריכה על הריצפה שהובילו לתוך המרתף. בן פנה בזריזות לשם אך הדלת היתה נעולה. הוא חשב שהוא צריך למצוא את המפתח אבל אז נזכר שבעצם המפתח נאבד לו וזה לא הגיוני שהדלת נעולה עכשיו. הוא הטיל את כל כובד גופו על הדלת שלבסוף נשברה.
אך הוא לא נכנס למרתף, אלא למעין יער טרופי שכלל עצים מתנשאים לשמים ונהר גדול ועמוק שזורם בנחת לעבר השקיעה. הוא ראה את ויקטוריה יושבת באזור המים הרדודים ומתייפחת. הוא ניגש אליה לאיטו, כל שריריו מתוחים ועצביו שחוקים, ספק מתפעל ממוזרות הרגע וספק מת מפחד.
הוא הניח יד על כתפה של ויקטוריה והרגיש שהיא מאד חמה, כמעט לוהטת כמו אש. הוא הריח עשן. ואז הוא שם לב שהיא נהיתה אפילו יותר חיוורת מתמיד, כמעט לבנה לגמרי, ורידיה הורודים בולטים מתחת לבשר.
"לא רציתי לעשות את זה," היא בכתה. "אבל הוא ראה אותי. הוא נכנס מהדלת האחורית ועלה לחדר השינה. הוא אמר שאני שד, שמקומי לא כאן". בן התיישב לצידה, מגניב לעברה מבטים. פניה שטופות דמעות ומלאות בחרטה.
מעברו השני של הנהר, בן ראה את המראה, ניצבת לה על האדמה, בין העצים הגבוהים.
"ניסיתי להורות לכלב לתקוף אותו אבל הוא לא הקשיב," היא אמרה.
"ויקי, אין לנו כלב ומעולם לא היה לנו," ענה לו בסבלנות.
"הבת שלנו שוחה בנהר," אמרה לו ויקטוריה, כעת בקול יותר רגוע.
בן חיפש את הבת המדוברת, ללא הרבה הצלחה. הוא העמיק לתוך הנהר והמים הגיעו לחזהו. ואז הוא ראה את זה, מראה שכמעט גרם לו לאבד את הכרתו.
בתוך הזרם האיטי של הנהר צף לו עובר קטן.
הוא הרגיש את הקיא עולה בגרונו ופנה לצאת מהנהר. הוא תפס בידה של ויקטוריה וגרר אותה לעבר היציאה. הוא ראה את הדלת מוטבעת בתוך גזע של עץ אדיר מימדים. הם חזרו לתוך הבית.

באותו יום, שני ילדים בני שתים עשרה ששמם קלייב ולילי היו בעיצומו של משחק מחבואים שנגרר לתוך שדה החיטה של בן. כי השדה היה אדיר מימדים והחיטה התנשאה מעלה, הסביבה המושלמת למשחק מחבואים איכותי.
השניים היו באותו גיל שבו הם החלו להתעניין במיניות שלהם. בדיוק באותו רגע שבו לילי תהתה מה יש בתוך מכנסיו של קלייב, הוא הפתיע אותה מאחוריה וחיבק אותה.
"תפסתי אותך," אמר לה. והדבר שהוא הכי רצה באותו רגע הוא לאחוז בישבנה שעניין אותו כבר כל כך הרבה זמן כמו שלא עניין אותו בעבר.
אם קלייב ולילי היו גדלים סביר להניח שהם היו נשארים ביחד. הם כנראה היו מתחתנים בגיל די מוקדם ויולדים שני ילדים יפים: ג'יימס וקירה. הם היו חיים יפים וטובים ועוזבים את איווה. קלייב היה הופך לצלם קולנוע מוערך ולילי היתה עובדת במשרד פירסום, כי איווה באותו זמן היתה קטנה עליהם.
הילדים שלהם היו כנראה מצליחים גם כן: סביר להניח שג'יימס היה גדל להיות סופר מצליח, מהסוג שכל ספריו מעובדים לסרטים הוליוודיים, וקירה ככל הנראה היתה יורשת את עבודתה של לילי. ובסופו של דבר גם הילדים שלהם היו מתאהבים ומוצאים לעצמם בני זוג והיו יכולים לחיות חיים מאושרים ומלאים בתוכן.
אבל קלייב ולילי עשו טעות בסיסית בכך שבחרו בשדה החיטה של בן באותו אחר צהריים חם. כי בעודם מתחבקים בצל החיטה, התקרבה אליהם דמות חיוורת, לבנה כאור הירח ודי היה במבט אחד לתוך עיניה כדי להבין שהיא לא בדיוק שוחרת שלום.
קלייב היה הראשון להבחין בה. לילי פלטה צעקה כשראתה אותה אחריו. היא היתה לבושה כותותנת לילה לבנה שנצמדה לגופה הלבן ועיניה, או לפחות כך עשה הרושם, בערו באש.
"קלייב?"
"אל תדאגי, תעשי מה שאני עושה והכל יהיה בסדר, את בטוחה".

לא הרחק משם, בתוך הבית, בן שכב על הספה שבסלון ובהה לתקרה. הוא היה משוכנע שהבחורה שבילה איתה את הימים האחרונים לא היתה ויקטוריה, אלא משהו אחר שהוא לא יכל בשום אופן לעמוד על טיבו. כי זה היה משהו שלרוב האנשים לא היתה ההזדמנות להיתקל בו.
ואז גשם החל לטפטף. הוא שמע את הטיפות פוגעות בגג הבית וראה אותן זולגות במורד החלונות. הכל הקדיר לפתע וזה מעולם לא קרה במהלך חייו של בן. מבחינתו קיץ באיווה היה קיץ מוכה שמש וזיעה, ללא יוצאי דופן.
הוא קם, מופתע קלות, והביט מבעד לחלון שהשקיף לעבר שדה החיטה. זה לא היה מפתיע כבר, בן עבר כל סוג של טלטלה אפשרית ובלתי הגיונית בימים האחרונים. אבל לראות את שדה החיטה שלו נשרף, היה בזה משהו מזעזע ברמות חדשות. מפעל החיים של משפחתו פחות או יותר נמחק מעל פני האדמה.
בן יצא בריצה החוצה, הגשם הכה בו וברקים ריצדו בשמים, אך האש השתוללה כאילו שהחליטה שהיא תשרוף כל גרגיר חיטה ושום דבר לא יעצור בעדה היום. הוא התקרב לאזור האסון ולא ידע מה לעשות. הוא צעק, הוא רקע ברגליו באדמה. הוא היה נואש כמו שמעולם לא היה בחייו. ואז הוא ראה את ויקטוריה יוצאת מתוך הלהבות, עירומה ברובה, קצוות שרופים מכותונת הלילה שלה נדבקו לעורה. היא היתה עדיין לבנה, כמו שהיתה שלשום כאשר רצחה את הכומר. אבל היא היתה רגועה לרוב ובן לא ידע מה לעשות אז הוא פשוט החליט למצב להתקדם לפי הקצב שלו. כי זה לא שהוא יכל לעשות משהו כדי לשנות את הדברים.
"ויקטוריה?" הוא שאל אותה, על סף בכי.
"לא, אידיוט," היא ענתה לו בקול ריקני. "ויקטוריה מתה".
בן הביט סביבו וראה את התרנגול מתרוצץ לידו, מתלהם ביחד איתו על אובדן היבול. בן קם וניצב פנים מול פנים עם ויקטוריה וסטר לה. היא נפלה על הקרקע שנהיתה יציקה אחת גדולה של בוץ בגלל הגשם. ואז, כשהתרוממה, הלהבות החלו לתקוף את בן שנאלץ לברוח.
הוא רץ לעבר האגם וצלל לתוך המים. ויקטוריה באה בעקבותיו, האש חורכת את האדמה ומרצדת מעל פני המים. בן נשאר מתחת למים, מרגיש את הטמפרטורה המשתנה. בקרוב המים ירתחו.
ויקטוריה נכנסה למים ובן ראה את רגליה פוסעות באדמה שמתחת למים. הוא הרים סלע מקרקעית האגם ועלה לפני השטח, איתר את ראשו של ויקטוריה והכה בה עם הסלע בכל הכוח שיכל לגייס לעצמו. הוא ראה את ויקטוריה נופלת לתוך המים, קילוח של דם משפריץ מסדק בגולגולת שלה. הוא הרים אותה מהקרקעית והביט בה. הוא בדק את הדופק שלה, לוודא שהיא מתה, וכך היה. ככל שהדקות עברו הגשם התגבר והצליח לשטוף את האש ולכבות אותה. כעת זה נגמר, כפי שזה נראה.
ואז בן נזכר במראה והחליט שהגיע הזמ להיפטר ממנה.

הוא נמצא בעיר, הרחק מאזורי הכפר ושלג מרחף בשמים בעודו מבחין בה; דמות שנראית מוכרת, פניה לא אומרות לו דבר אבל יש לו הרגשה שהכיר אותה כל חייו.
היא ניגשת אליו ומחבקת אותו, קוברת את עצמה בתוכו. ואז היא מרפה ומתבוננת בו כאילו שהוא זר לה, והוא מבין שזאת היא, זאת ויקטוריה. התלתלים החומים, עור הפנים החיוור. אפילו המעיל האדמדם עם הפסים השחורים והצעיף השחור, הוא כבר ראה את אלה בעבר.
אבל היא פונה הצידה במבט מבולבל ומתרחקת. הוא בוהה בה בבילבול ואז רואה שהיא חוזרת, מזהה אותו רק עכשיו כאילו שלא היתה בטוחה קודם. שפתיה נושקות לשפתיו והוא נעטף ברכות שלה, בעדינות גופה. הוא מרגיש את המתח בשריריו משתחרר.
"אלוהים, ויקי, כמה שהתגעגעתי אליך," אמר לה, בוהה בעיניה היפות והלחות מהתרגשות. "חזרת? על אמת?"
"כן," היא עונה לו. "אני פה, חזרתי לגמרי". היא אומרת את זה בטון שמעיד על כך שיש להם את כל הזמן שבעולם, שהם יהיו ביחד עד חלוף החורף. הם יצפו בשלג המתפזר והם יראו את בוא האביב וירחצו באגם בקיץ, הם יצאו לראות את העולם שחיכה רק לשניהם. היא אמרה את זה כאילו שרק עכשיו החיים התחילו והעבר אינו חשוב.
הוא צוחק, למעשה שניהם צוחקים. והוא מסיר את הצעיף שלה ומנקה את צווארה מפתיתי השלג ונושק לה, מחליף את הצעיף. הוא נזכר כמה טוב זה, לנשק את צווארה בכזה אופן, כולו מלא בהתרגשות והתלהבות גועשת שמאיימת לרסק אותו, התלהבות שמתה להתפרץ החוצה.
"אני כל כך אוהב אותך, ויקי," הוא אומר לה.
"ואני מאוהבת בך," ענתה לו, נצמדת אליו חזק יותר ויותר ככל שהשניות חולפות.
בעודו אוחז בה הוא חושב שהוא שומע קריאת תרנגול ברקע, למרות שעכשיו לילה, והוא מבין שהוא חולם ולכן הוא נאחז בה חזק יותר, לא מרפה, לעולם אינו מרפא.
כי הוא עומד להתעורר עכשיו וכבר גוש מחניק ממלא את גרונו.
הנצח הוא אינו זמן כלל.