"אתה נראה עייף." אמרה המאפרת, פקחתי את העיניים כדי לראות אותה, קוראים לה ג'וליה או ג'סיקה? "אתה לא צריך להתאמץ לפקוח את העיניים." נשענתי עמוק יותר בתוך הכסא. "היום תאפר אותך תלמידה שלי, אז אל תעשה בעיות." היא ליטפה את הלחי שלי ביד צוננת, ניתקה את ידה מהפנים שלי וקרצה.
"אפשר לקרוא לך רואי?" הסתובבתי להביט בבחורה שתאפר אותי היום, היה לה קול צפצפני, ראש עגול, שפתיים דקות וריסים ארוכים, היא יכלה להיות דוגמנית אם הרגליים שלה לא היו כל כך דקות וארוכות.
"איך שבא לך…" הנחתי לעיניים להיעצם.
"אתה לא יודע כמה אני שמחה שאני מאפרת אותך היום."
"את נשמעת… נרגשת." אמרתי בקול צונן.
"כן, בדיוק! אף אחד לא יאמין לי אם אגיד שאיפרתי אותך."
"גם אני לא, אם לא תתחילי." היא השתתקה, והתחילה למרוח עלי מייק אפ, למזלי היא המשיכה לאפר אותי בלי לומר מילה. האוויר היה קר, וחשבתי על הטיול שלי ושל יפעת מחר בהרים, מדלגים, צוחקים, ומשתוללים. חיכיתי ליום הזה הרבה זמן, הזדמנות להיות איתה לבד,להכיר אותה טוב יותר, להירגע, ולשכוח ליום אחד מהעבודה.
"גמרתי לאפר." אמרה בקול צווחני.
"תודה." אמרתי לה בחיוך גדול כשקמתי מהכסא.
"אתה לא רוצה לראות את עצמך?"
הסתובבתי אל המראה בקוצר רוח, והבטתי בהשתקפות שלי. הפנים שלי היו רחבות ומוארכות, סובבתי במהירות את הפנים, וחייכתי אליה "עבודה טובה." היה לה מזל שהיא יכלה לראות אותי כמו שאני באמת, לא כמו שהמראה מעוותת אותי. היא ביקשה חתימה, וחתמתי לה על היד.
***
את הפרסומת צילמו במגרש החניה."זה התמונות שלך על החלונות, תהיה קצת יותר מאושר, זאת המכונית שלך!" גער בי הבמאי.
שוב הלכתי לרכב עם המפתחות ביד. בדרך כלל כשאני מחפש את הרכב שלי אני מחפש מכונית בצבע כחול, אבל בשביל הפרסומת אני צריך להסתכל על החלונות, ולחייך. תחריט שקוף של הפנים שלי היה חרוט על כל אחד מהחלונות, מסמן שזה הרכב שלי. רכב כזה טוב נגד גנבות, או אם אתה אוהב להביט בעצמך, הוא בהחלט לא התאים לי, אבל הפנים שלי התאימו לפרסומת.
הבטתי בתמונה שלי בחלון וחייכתי, למרות שידעתי שאם זאת היתה תמונה רגילה, הייתי נראה הרבה יותר טוב. צעדתי בצעדים בטוחים אל מושב הנהג, פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה, התנעתי את המכונית והבטתי במראה. חייכתי חיוך מרוצה, למרות שידעתי שהמראה הזאת רק מקטינה אותי, ולא מראה את מי שאני באמת. יצאתי מהחניה ונסעתי במהירות לצד המצלמות שדאגו לתעד כל רגע בנסיעה שלי.
"קאט." צעק הבמאי, עצרתי את האוטו ויצאתי החוצה. הבמאי נאנח, "ההתחלה קצת יותר טובה, אבל אתה צריך לנהוג כמו מלך הכביש, התמונה שלך רצה על המכונית, אתה צריך להראות כאילו אתה רוצה שכולם יראו שאתה נוהג ברכב שלך."
חייכתי בהתנצלות, "אני אנסה שוב." אולי זה לא היה רעיון טוב להשתתף בפרסומת לרכב החדש, כל המראות והתמונות שמעוותות אותי אף פעם לא גרמו לי להרגיש בטוח. הידיים שלי היו לחות מזעה, ייבשתי אותן על הבגד כשאף אחד לא שם לב.
"רואי!" קרא אורון הסוכן שלי, הוא בא אלי "איך הולך?" שאל כשהוא מחבק אותי.
"בסדר…"
"מה קרה? יש בעיות עם הצילומים? רבת עם יפעת?"
"הכל בסדר עם יפעת." אמרתי מיד "זה רק שהצילומים, המראות האלה גורמות לי להרגיש לא בנוח, ואני לא מצליח לעשות את העבודה כמו שצריך…"
"תמיד אומרים שלא חשוב איך דוגמן מרגיש, הוא חייב להראות מעולה."
"אני יודע." קטעתי אותו.
"אבל אני לא חושב שזה מדויק. לדעתי לא חשוב איך הדוגמן מרגיש לפני שהוא מצטלם, כשהוא מופיע הוא חייב להרגיש שהוא הכי יפה, זה הרגע שלו להוכיח לעולם שהוא באמת יפה."
"ואיך בדיוק אני אומר לעצמי להרגיש אחרת ממה שאני מרגיש?"
"אתה חושב שאתה יפה?" הוא שאל פתאום.
"מה? לא…, לא התכוונתי לזה, כלומר אני כן חושב שאני יפה, אבל להגיד את זה? יחשבו שאני שוויצר…"
"אז תרגיש שאתה יפה." הוא אמר בנחרצות, כאילו זאת האמת היחידה שאפשרית, הוא הלך לדבר עם הבמאי, משאיר אותי לבד עם התפקיד.
לו רק ידעתי מה לעשות, אילו התמונה שלי על המכונית לא היה מעוותת אותי כל כך, אני בטוח שהייתי גומר את הצילומים תוך דקה. אבל זה לא משנה את העובדה שלפרסומת אני צריך להראות יפה. אני יפה, אני מרגיש יפה. החלקתי את היד השיער שלי, ונתתי לו להתפזר, אני בטח נראה נחמד ככה. "אפשר להתחיל." אמרתי. אני הכי יפה בעולם, אין לי שום בעיה להראות את זה לכולם, אין לי מה לגמגם או להתרגש, כי אני נראה מעולה, כן, אני יכול לעשות את זה.
המצלמות התחילו לצלם, ושוב הלכתי אל המכונית, שכרגע היא שלי, כמו שהתחריטים על החלונות הם שלי. העיניים שלי פגעו בחלונות- אני נראה מעולה- גם אם לא כמו שהייתי נראה במציאות, חייכתי לעצמי בעונג. נכנסתי לאוטו והתנעתי, הבטתי במראה האחורית למרות שידעתי שאין מכוניות מאחורי. אני יפה- לא חשוב באיזה מראה. חייכתי לעצמי חיוך ממזרי והתחלתי לנהוג. בכביש היו עוד מכוניות, שעברו בין הנתיבים, אבל אני נשארתי רק על הנתיב המרכזי, זקוף. תראו אותי, אני הכי יפה, המכוניות האחרות צפרו, אבל לא זזתי מהנתיב שלי בכביש. עשיתי פרסה עדיין זקוף וגאה וחזרתי אל מגרש החניה.
הצלם קרץ לי כשירדתי מהמכונית, והבמאי חייך אלי ואמר: "זה מספיק להיום."
הצוות התחיל בפירוק התפאורה, ואני הלכתי לחדר ההלבשה. הפלאפון שלי צלצל, עניתי לו. "רואי, אני כל כך מצטערת, לא התכוונתי." יפעת אמרה בקול שבור.
"יפעת, מה קרה?" שאלתי.
"הבמאי מכריח אותי להשתתף בצילומים לסרט מחר."
"אבל קבענו לטייל מחר!"
"אני יודעת, לכן קשה לי להתקשר אליך." בקושי שמעתי אותה.
"אז לא נפגשים מחר?"
"לא בבוקר, אבל אם אתה עדיין פנוי, אפשר להיפגש בערב במסעדה." הרגשתי איך נהיה לי חם פתאום, איך היא מעיזה?
"את מבטלת לי ושניה אחר כך מציעה לי ללכת איתך למסעדה? תשכחי מזה!" צעקתי לפלאפון "אין לי שום כוונה לתת לך לבלות בחברתי כשאת אפילו לא מסוגלת לשמור על המילה שלך."
"אל תכעס עלי." היא התחננה.
לא רציתי לשמוע אותה מתחננת על משהו שלא מגיע לה, ניתקתי את השיחה וסגרתי את הפלאפון. איך היא מעיזה לבטל לי יום לפני? לפעמים יש דברים דחופים, אבל על הצילומים האלה היא ידעה קודם ויכלה להודיע לי כבר לפני שבוע. אבל למה שתעשה את זה? היא תכננה ללכת איתי למסעדה, להזמין את הפפראצי ושכל העולם יחשוב שהיא יוצאת איתי. טיול בטבע בו אין צלמים לא מתאים לה, היא רצתה להיות איתי רק כדי להתפרסם. רתחתי מכעס שאפילו לא נפרדתי מהצוות, נכנסתי למכונית שלי ונסעתי בדהרה הביתה בלי לזכור באיזה דרך נסעתי.
***
הקירות הקעורים בבית שלי היו שוממים מתמיד, ישבתי על הספה וצפיתי בטלוויזיה בתוכנית אירוח. "מה לדעתך גרם למהפכה של המאה העשרים ושתיים?" שאל המארח.
פרופסור יגאל סדן ענה לו מיד "חוק המראות ללא ספק. המראה השטוחה נאסרה לשימוש, והמראות הקמורות והקעורות תפסו את מקומן. תעשיית המראות התרחבה, אנשים הזמינו מראות במידות מיוחדות שיראו אותם בדרך בה הם רוצים להראות, וכך הם יכלו להראות טוב בלי כאב. הם הפסיקו להוציא את כספם על ניתוחים פלסטיים או ללכת לדיאטניות. מרבית הדיאטנים נשארו מחוסרי עבודה עד שהם הבינו שהדרך היחידה שלהם להישאר בתחום היא לעזור לאנשים להיות בריאים, באמצעות תזונה נכונה הם הצליחו למנוע את מרבית המחלות.
"בניגוד לכל התחזיות הגישה הזאת התפשטה במהירות, אנשים שגילו שקיבלו את חייהם בחזרה שלחו את חבריהם לעבור טיפול תזונתי דומה ותוך עשרות שנים אנשים כמעט לא נזקקו לרופאים. מערכת הבריאות עמדה בפני קריסה, בתי חולים נסגרו בקצב מדהים, ורופאים רבים נשארו מחוסרי עבודה. זה נראה הסוף של מערכת הבריאות, אבל הרופאים הצליחו להתגבר על המשבר, ועזבו את המשרדים הממוזגים לטובת הגנה על הציבור. הם ביקרו במפעלים, בחברות שונות, במשרדי ממשלה ובדקו אם התנאים מאפשרים אורך חיים בריא, או שיש שם סכנות שמנסים לטאטא מתחת לשולחן.
"חברות המזון נסגרו ראשונות, אנשים לא רצו לשלם יותר כסף עבור מוצר לקוי, הם העדיפו לקנות בחנויות קטנות ואיכותיות שבהם הפרות והירקות לא עוברים ריסוס. תעשיית הבשר כמעט הוכחדה כליל. כשאנשים הבינו כמה הורמונים הם מכניסים לגוף שלהם בכל חתיכת בשר, רובם העדיפו להיות צמחונים, ואלה שלא יכלו לוותר על בשר, העדיפו ללכת לחוות בעצמם ולבחור את הבשר שלהם במקום.
"התפתחות המדעית היתה מדהימה, אבל יותר מכל התפתח תחום החינוך. טובי המוחות בחרו לעסוק בחינוך כדי להעביר את הידע שלהם לדור הצעיר."
זרקתי את השלט של הטלוויזיה על הרצפה, הבטריות שלו עפו החוצה "מי היה מאמין שכזה שינוי יכול לקרות רק מחוק המראות." המשיך הפרופסור להרצות.
"תשתוק!" צעקתי לפרופסור בטלוויזיה, הלכתי לטלוויזיה וכיביתי אותה עם הכפתור. איזה שינוי מבורך זה להעלים מהעולם את המראות הישרות! כל העולם יכול לראות אותך, רק אתה לא יכול לראות את עצמך. איזה טוב יש בזה? לעזאזל עם העולם הזה, אני חייב לראות את עצמי פעם אחת כמו שאני! חוק או לא חוק, אני חייב לגלות את האמת. הלכתי לישון בידיעה שמחר אני חייב לגלות את האמת.
***
בבוקר קמתי על הספה, עם כאב ראש המום. נזכרתי בתוכנית האירוח מאתמול, והרגשתי מעט מטופש, אתמול כשכעסתי זה נראה לי אפשרי למצוא מראה ישרה, אבל עכשיו לא ידעתי איפה להתחיל לחפש. אכלתי לאט, וחשבתי על המקום ממנו כדאי לי להתחיל את החיפוש, באזור התעשייה אולי אוכל למצוא מקום בו יש מראה ישרה.
הכבישים היו כמעט ריקים, ונסעתי בהם מהר עד שהגעתי לאזור התעשייה. ואז ראיתי מול העיניים שלט גדול שעליו רשום: "שיקוף – מפעל מראות". חניתי ונכנסתי לחנות המפעל "סליחה." פניתי למוכר "אני מחפש מראה."
המוכר הסתובב אלי, וחייך חיוך רחב, הוא זיהה אותי "אני יכול לעזור לך?" הוא שאל.
חייכתי אליו את החיוך המקצועי שלי "כן, אני מחפש מראה ישרה."
"אני מצטער." הוא אמר מיד "אנחנו לא מוכרים מראות כאלה, אולי תרצה מראה אחרת, כזאת שהופכת אותך לכחול יש לנו דגם חדש."
"אולי אתה יודע איפה כן מוכרים?"
הוא לא ענה מיד וכשכן דיבר הוא גמגם "אסור למכור מראות ישרות, אף אחד לא יכול לעזור לך…"
"אתה לא צריך למכור לי, רק תיתן לי להסתכל, בטח יש לכם מראה ישרה באיזה מקום." אמרתי בנחישות. הוא מסתיר משהו, אחרת לא היה מגמגם.
"אני לא יכול לעזור לך, אם אתה רוצה, תדבר עם המנהל שלי."
"איפה הוא נמצא?" הוא הראה לי את חדר המנהל וברח משם במהירות.
דפקתי על הדלת, וכשלא נשמעה כל תשובה, פתחתי את הדלת ונכנסתי. המנהל היה בשנות הארבעים לחייו, פניו היו שמנות ושערו דליל, לו היה רזה יותר היה לפניו מראה עגול ומושך. על השולחן שלו היו המון פתקים וניירות.
"רואי שור! מה מביא אותך אלינו?" הוא ניסה לסדר את הדפים על השולחן שלו, והם רק התעופפו לו יותר.
חייכתי אליו בסלחנות, הוא הפסיק לסדר את השולחן והביט בי. "רציתי לקנות מראה." אמרתי.
"ולא עזרו לך?" הוא שאל, מודאג, ונעמד.
"הוא רצה לעזור לי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול למכור מראה ישרה, אבל אולי אתה יכול לעזור לי?"
"אני לא יכול." הוא אמר מיד "מראות ישרות הן מחוץ לחוק, אם מישהו ישמע שמכרתי מראה ישרה, יסגרו לי את המפעל. הלוואי שיכולתי לעזור לך, אבל החוק לא מאפשר זאת."
נשכתי את הלשון, מבוי סתום, ודווקא מהמוכר הבנתי שאולי אני כן אוכל לעשות משהו. התכוונתי להסתובב וללכת ואז נזכרתי במשהו "אז אולי רק לראות, חמש דקות, לא יותר? אחרי הכל האיסור הוא רק על מכירה, ובמפעל בטח יש לפחות דוגמא אחת של מראה ישרה."
"זה עדיין סיכון לפגיעה בשם הטוב של המפעל, אני לא חושב שאוכל להסכים לדבר כזה." הוא אמר בהיסוס. "אלא אם כן…"
"אלא אם כן מה?"
"אתה דוגמן, לא? אתה תצטלם עם המראות שלנו, ותעשה לנו פרסומת בחינם, ואנחנו בתמורה ניתן לך להציץ במראה לכמה זמן שתרצה."
שקלתי את האפשרות הזאת, אני לא אוהב לעשות עבודות בחינם, כשיש לי עבודה אני עושה אותה ברצינות, לכן אני רוצה לדעת שאקבל גמול הולם. חוץ מזה שזה יראה חשוד אם אני אסכים לפרסם מראות בלי להרוויח כסף, אנשים יתחילו לשאול שאלות, וירצו לדעת מה עשיתי כאן. אבל מצד שני יש את המראה, אני אוכל סוף סוף לראות איך אני נראה באמת, לא עוד תמונות עם עריכות של צלמים או מראות מעוותות. "אני מוכן." אמרתי בלי להפגין שום היסוס, אחרי שהוא ייתן לי להביט במראה, אני אגיד לו שאם אני אעשה לו פרסומת בחינם זה יראה כמו שוחד ויעורר חשדות.
"אם כך, אני צריך להוציא את המפתח מהכספת תוכל להמתין לי בחוץ."
"בטח." יצאתי מהחדר. נשענתי על הקיר ורעדתי, לא האמנתי שיתנו לי לראות את עצמי כמו שאני, אחרי שכל החיים שלי הסתירו ממני את המראות האמיתיות, בכל מראה שהבטתי נראיתי אחרת, אבל עכשיו יש לי הזדמנות לראות את האמת. זה נראה קל מידי, לא אמיתי, הוא נותן לי להביט במראה אמיתית רק בשביל פרסומת? הייתי משלם על זה מיליונים, אבל הוא ביקש רק כמה תמונות…
הקירות במסדרון היו צבועים בחום בהיר, ועל הקיר היו ציורים של צורות גיאומטריות, סקרתי את התמונות במהירות, מנסה להתרשם, או לפחות לעשות משהו בזמן שאני ממתין. שמעתי את הדלת נפתחת, הצמדתי את הידיים אחת לשניה. הוא יצא החוצה מחייך "בוא נלך לראות את המראה."
הלכתי אחריו לכל אורך המסדרון, ירדנו במדרגות, והמשכנו ללכת במסדרון מלוכלך, עד שהגענו לחדר שכתוב עליו "חדר ציוד", המנהל הוציא את המפתח ופתח את הדלת. "תישאר שם כמה זמן שאתה רוצה, אבל כשתסיים תחזור לחדר שלי כדי שאני אוכל לנעול."
הנהנתי, ופתחתי את הדלת, וידעתי מיד, זה לא חדר ציוד. הדלקתי את האור, הוא היה בהיר ונעים. הרצפה היה עשויה בפרקט, והקירות לבנים לחלוטין, ובמרכז החדר היתה מראה גדולה וישרה ולה מסגרת כסף. זה נראה יותר כמו חדר תצוגה.
היתה לי תחושת מחנק בגרון, ורציתי לצאת החוצה, אבל המראה היתה שם וזה אולי ההזדמנות היחידה שלי להציץ בה. הלכתי אליה בצעדים איטיים, מרגיש כאב בחזה בכל צעד, ואז הייתי מולה כמו שאני באמת. נראיתי נהדר! הפנים שלי היו עגולות, והשפתיים עבות ומעוקלות, והבטן- מתרחבת בהדרגתיות, אפילו כפות הידיים היו עבות ועגולות, הרמתי את המכנסיים וראיתי את הרגל שלי הולכת ומתרחבת בצורה סימטרית כל כך, היה לי יופי אמיתי.
הסתובבתי מול המראה, מביט בעצמי מכל כיוון אפשרי, מתכופף, מסתובב, מחייך, עושה פרצוף כועס, אפילו ניסיתי לבכות (לא שהלך). קפצתי, זרקתי את השיער והוזזתי את הידיים והרגליים לכל כיוון אפשרי. נהניתי להביט בעצמי, ולא רציתי לעזוב. כל התמונות האלה שעושים לי, לא מראות כמה אני יפה באמת. הן מסתירות חלק, מעוותות, מאריכות, צובעות, מכסות, אבל היופי הטבעי שלי היה כזה גדול שלא הייתי צריך לשנות כלום.
התקרבתי למראה והבטתי בפנים החלקות שלי מקרוב, התלתלים החומים שלי קפצו קדימה בשובבות, העפתי אותם מצד לצד. העיניים שלי היו חומות כמו שקדיים, והלחיים תפוחות וחמימות, הסנטר והמצח עגולים ומקבילים, והאף עומד במרכז הפנים יורד בחלקות לפני הפה, אבל הגימור שלו היה ישר, לא עגול. הבטתי מקרוב, כן, האף שלי שפיצי מידי. העברתי את האצבע על האף שלי וניסיתי למעוך אותו, זה לא עבד. אחרי זה כיסיתי אותו עם כף היד שלי, אבל הוא עדיין היה שם, יושב וצוחק על בעיותיי. הבטתי בעצמי בפרופיל, בתקווה שככה לא רואים את החדות שלו, אבל לא – האף הזה מסגיר הכל. הוא הורס את היופי שלי.
נשכבתי על הרצפה והבטתי לתקרה. כל המסע הזה היה לחינם, לא חשוב באיזה מראה אסתכל , אני עדיין לא נראה מספיק טוב. בכיתי כמו שלא בכיתי מאז שהייתי ילד קטן, לא עצרתי לנגב את הדמעות או את הנזלת, ואפשרתי להם ללכלך את ריצפת הפרקט.
אני לא יודע כמה זמן עבר כששכבתי ככה, אבל אז נפתחה הדלת, והייתי כל כך עצוב שלא היה לי אכפת מי נכנס.
"רואי." קרא קול מוכר מאד, הסוכן שלי.
התהפכתי כך שאוכל לראות את הכניסה ושאלתי "מה?" הוא עמד בכניסה לחדר והביט בי בעצב כאילו עשיתי משהו רע. "מה אתה עושה כאן?"
"אני הזמנתי אותו." אמר המנהל של החנות שהיה מאחוריו "אני אתן לכם קצת זמן להיות לבד, אחרי זה תעלו אלי למשרד." אמר ויצא בלי לחכות לתשובה.
הדלת נסגרה ואורון התיישב לידי, התיישבתי כדי לראות אותו יותר טוב והוא חיבק אותי חזק.
ברחתי מהאחיזה שלו "מה אתה עושה כאן?" שאלתי.
"כשביקשת ממנהל החנות לראות מראה אמיתית, הוא התקשר אלי כדי לסכם את הפרטים בנוגע לצילומים. ידעתי שתהיה שבור אחרי שתראה את עצמך, לכן באתי לפה." הוא אמר.
"הו." הוא חיכה שאני אגיד משהו, אבל לא ידעתי מה להגיד, לא הבנתי בעצמי מה הולך. "אם ידעת שאני אהיה שבור, איך הסכמת לזה?"
הוא חייך אלי מנסה לעכב את המילים מלצאת "גם אם זה לא יעשה לך טוב להביט במראה, הבעיה שלך לעולם לא תפטר אם תברח ממנה. אי אפשר לעצור אותך לנצח מלמצוא מראה אמיתית, אז עדיף לעשות את זה כשאני יכול להשגיח עליך." בפנים שלו היה הבעה של רוך שלא ראיתי קודם.
הנשימה שלו היתה חמימה, הוא היה בשבילי קצת כמו אבא והרגשתי איך אני נעשה נינוח.
"אתה יודע למה אוסרים את השימוש במראות?" הוא שאל אותי.
"לא."
"אפשר לשאול אותך משהו?" הנהנתי. "מה הרגשת כשהסתכלת במראה? נהנית מזה?"
"בהתחלה כן, כי אהבתי את איך שאני נראה, אבל אז, טוב זה אולי קצת טיפשי…"
"תגיד את זה." הוא דרש ממני.
"האף שלי, הוא ישר מידי, לא יכולתי להביט יותר בעצמי." אמרתי כשפניי האדומות מופנות לרצפה.
"ציפית לראות משהו מושלם?"
הבטתי בו וראיתי את הניצוץ בעיניו "לא, כלומר אף אחד לא מושלם, אז למה יכולתי לצפות? אבל רציתי שהאף שלי יראה כמו שצריך והוא לא." כשחשבתי על זה שוב, הבנתי שהאף שלי לא היה מכוער, רק פחות יפה ממה שרציתי, והרגשתי מבויש מעצמי שבכיתי בגלל דבר כזה.
"מראות אמורות להראות לנו את מה שאנחנו, כשאנחנו מביטים במראה אנחנו חושבים שזה מי שאנחנו באמת." הוא אמר, הנהנתי. "אם תשאל אנשים, הם יגידו לך שהאף שלך נראה בסדר גמור, אבל המראה אמרה לך אחרת. כשהסתכלת בה לא הרגשת שהאף שלך בסדר אלא שהוא פגום. המראה לא הראתה לך את האמת, אלא משהו מסוים שציפית לראות, אם זה לא היה האף משהו אחר היה מציק לך. המראות לא מראות לך את עצמך, אלא את החסרונות שאתה מוצא בעצמך, לכן הם הוצאו מחוץ לחוק. אנשים הביטו בעצמם שעות מול המראות, בניסיון לתקן פגמים שרק הם ראו. הפיתרון שעלה אז היה לאסור על המראות הישרות, אבל לא היה ניתן למנוע מאנשים לרצות לראות איך הם נראים, לכן התפתחה תעשייה של מראות שמעוותות. המראות הראו לאדם פחות או יותר איך הוא נראה, אם האיפור לא התפזר והשערות עומדות במקום, אבל גם הכריחו אותו לראות את עצמו בצורה מעוותת. לכן כל מי שהביט במראה ידע שהוא לא נראה כך, ואם משהו נראה לא טוב, זה בגלל המראה." הוא סיים לדבר, ושנינו שתקנו. ניסיתי להכיל את הדברים שהוא אמר. המראות לא באו להסתיר ממני את עצמי אלא לעזור לי לקבל את עצמי. זה רעיון מעניין, חייכתי, אם אני רק אזכור את זה בפעם הבאה שאני אביט במראה…
"כדאי שנלך, הפפראצי מחכים לך בחוץ." אמר אורון.
"הפפראצי?"
"כן, אתה הסכמת לפרסם את המפעל שיקוף בתמורה לכך שתוכל להביט במראה, עכשיו עליך לקיים את הצד שלך בעסקה. אני כמעט בטוח שהמנהל הזמין את הפפראצי כשנכנסת לחדר."
"אבל לא דיברתי איתו על פרסומת?" שאלתי בחשד, הרגשתי מרומה.
"מה זה משנה? גם אם רק תופיע תמונה שלך בצד האחורי של העיתון כשאתה קונה במפעל, זה יפרסם אותו. כדאי שאני אזוז ואצא לפניך, ככה אני אוכל לברוח מהפפראצי." הוא אמר, ויצא מהחדר.
"חכה!" אמרתי לו לפני שהספיק לצאת ורצתי אחריו. יצאנו ביחד מהחדר ועלינו במדרגות לקומת הקרקע, הוא דחף אותי קדימה לאולם עם המראות, ואמר שהוא צריך לסדר משהו עם המנהל. לא הספקתי להגיד לו כלום, כי עשרות פלאשים סינורו אותי.
"תפסיקו שניה!" צעקתי "אני לא הולך לשום מקום, אתם תוכלו לצלם אותי בוחר מראה, אבל בבקשה תתרחקו קצת, זה מציק להיות מוכה על ידי כ"כ הרבה מראות!"
מוכר חדש מבוגר יותר הלך לעברי "אני אשמח להציג בפניך את המראות שלנו." הוא הראה לי את כל המראות בחנות, בעוד הצלמים מצלמים כל הבעה על הפנים שלי. עברתי אחת אחת כאילו אני מחפש מראה מיוחדת במינה, ורק חיכיתי שזה יגמר. בסוף קניתי מראה שמגדילה כלפי חוץ, ביקשתי שיעטפו אותה ולקחתי אותה איתי. שמתי אותה בבגאז', נכנסתי למכונית והתנעתי אותה. הבטתי במראה האחורית. הדמות שלי במראה היתה מכווצת מאיך שאני במציאות, חייכתי לעצמי והתחלתי לנסוע.