ההורים של לֵיְלַה שוב צעקו.
זה קרה כמעט כל ערב, כשהם היו במצב רוח רע. היא זכרה-
רעש של משהו נשבר. לילה התכווצה. עוד צעקות, הפעם גם מכיוון אמא שלה.
לֵילַה זכרה את הזמנים שהכל היה טוב: אמא שלה הייתה חוזרת הביתה ונותנת נשיקה לאבא על הלחי, אבא הכין ארוחת ערב, לילה ואחותה גדולה שיחקו ביחד, והכל היה טוב.
לילה לא יכלה לשים את האצבע מתי הכל התפרק; זה קרה לאט לאט, כמו קריסה של בניין. נראה לה שזה התחיל כשהם עברו בית: לדירה קטנה יותר ויקרה יותר; אולי קרובה יותר לעבודה של אבא, אבל הרבה יותר צפופה. ואז אחותה, רונה, כבר לא רצתה להיות איתם, רק עם החברים שלה- וכשהיא הייתה בבית היא תמיד הייתה במצב רוח רע. ואז פיטרו את אבא, ואמא נכנסה ללחץ.
לילה ידעה ששום דבר מזה לא באשמתה, אבל עדיין לפעמים עברו בה מחשבות כמו-
"אה!! ומי עומד לשלם על זה? אתה? כי בפעם האחרונה שבדקתי, אני היחידה שמפרנסת את הבית הזה!" שאגה אמא. הם בטח מדברים על החוג שרציתי, חשבה לילה. לא לבקש עוד חוגים.
כן, בדיוק מחשבות כאלו.
מעליה, רונה זזה קצת במיטתה. מאז שהם עברו לבית החדש (שלילה שנאה בכל מאודה) רונה והיא ישנו במיטת קומותיים. לילה אהבה את רונה, אבל היא לא הייתה בטוחה שרונה אוהבת אותה. רונה אף פעם לא רצתה להיות איתה- אז לילה למדה לא לבקש. ומדי פעם, כשאמא ואבא צעקו, לילה ידעה שרונה שומעת אותה בוכה- אבל היא לא עשתה כלום. אז כשלילה הייתה רואה שהאיפור של רונה נמרח קצת, כאילו היא בכתה, גם היא לא עשתה כלום.
אמא ואבא עדיין צעקו. לילה עדיין בכתה בשקט. רונה עדיין התעלמה מהכל.
תכירו, משפחת מונקלר.
בוקר רגיל.
אמא לא מדברת עם אבא, אבא לא מדבר עם אמא, רונה לא מדברת עם אף אחד, ולילה מדברת רק אם פונים אליה.
אבא מכין ביצים, וכשהוא שואל את אמא, היא עונה: "אה, אז עכשיו אכפת לך מה אני רוצה?" אבא לא עונה. הוא רק מכין לה מקושקשת כמו שהיא אוהבת, ומגיש את זה כסליחה. עדיין שקט, אבל קצת פחות טעון.
רונה ולילה הולכות לבית ספר. באחד הרחובות רונה פונה לכיוון השני מבית הספר. "רונה!" קראה לילה. "לאן את הולכת?" רונה שמה אוזניות בהפגנתיות וממשיכה ללכת. "אז את מבריזה? אני אספר לאמא ואבא!" צעקה לילה. רונה הורידה את האוזניות והסתובבה לכיוונה. היא גיחכה. "כן?" היא שאלה והרימה גבה אחת, מעוצבת להפליא. האיפור של רונה נהייה יותר ויותר מוזר- לא שמישהו בבית שם לב. "תספרי להם שאני מבריזה כמו שתספרי להם על זה שאין לך חברות, והציונים שלך צונחים כבר חצי שנה?" שאלה רונה. "מי שמדברת," אמרה לילה בהתגוננות, אבל הרגישה את הצריבה בפנים. רגע לפני שרונה הסתובבה והמשיכה ללכת, לילה צעקה: "ואיך את יודעת את זה בכלל? חשבתי שלא אכפת לך ממני," רונה השפילה את עיניה לרגע, ואז חזרה לבוז הרגיל שלה. "אנחנו חיות באותו החדר, אני רואה את התעודות שאת מחביאה במגרות," אמרה רונה. "וקצת קשה להתעלם ממך יושבת לבד בהפסקות," והמשיכה ללכת. אה, אז קשה להתעלם ממני יושבת לבד, אבל קל להתעלם ממני בוכה, נכון, רונה? לילה רצתה לצעוק, אבל רונה כבר הלכה, והיא תאחר יותר מדי אם היא לא תלך עכשיו.
לא שזה משנה, הציונים שלה באמת גרועים. ולא כל כך אכפת לה… או להורים שלה… אז למה להתאמץ?
בית הספר שיעמם כרגיל. לילה לעולם לא תודה בזה, אבל היא חיפשה את רונה כל הפסקה, ולרוב לא ראתה אותה. כנראה שזה לא הפעם הראשונה שהיא מבריזה, חשבה לילה. זה מסביר הרבה.
חוזרת הביתה, לבד. בבית, לבד. אבא נכנס, במצב רוח טוב, כמו של פעם. הוא שאל אותה מה שלומה, ואיך בלימודים, ולמרות שהיא שיקרה בכל תשובה, מצב הרוח הטוב שלו הדביק אותה, והיא התחילה לחייך. "מה קרה שאתה כזה מאושר?" שאלה לילה. "נחשי מי מצא עבודה? אבא שלך מצא עבודה!" לילה מחאה לו כפיים, והוא השתחווה בצורה תיאטרלית. הוא הצחיק אותה, אז היא צחקה. כמה שהיא התגעגעה למצב רוח הטוב של אבא.
לילה הייתה בטוחה שזה ישתנה כשאמא תגיע, והיא צדקה. ברגע שאמא נכנסה, אבא הפסיק לצחוק. הוא שינה את הטון שלו, לטון הרבה יותר כועס והרבה פחות רך. אז גם לילה הפסיקה לחייך. אמא אמרה משהו לאבא, ואבא ענה, הכל בטון כועס מאוד. אבל לילה כבר לא הקשיבה. היא קיבלה טעימה ממה שהיה פעם, ועכשיו, כשזה הלך, היה לה הרבה יותר קשה לחזור לשגרה. לילה אמרה שהיא הולכת לחדר לעשות שיעורים בפרצוף אטום. אמא של פעם הייתה שמה לב, חשבה לילה ודמעות עמדו בעיניה. בחדר היא לא עשתה שיעורים. היא גם לא בכתה, כי משהו בה אמר לה: את לא ילדה קטנה יותר. את רגילה לזה. את רגילה לזה ואת תעמדי בזה. את תעמדי בזה בלי לבכות. אז לילה לא בכתה.
המחשבות הסתחררו לה בראש, מחשבות רעות, מלאות ברחמים עצמיים, כעס, עלבון, עצב, געגוע. לילה החניקה בכי. אני לא אבכה. אני לא אבכה.אני לא-
"את יודעת, יש אנשים שאומרים שטוב לבכות. אני חושבת שזה בולשיט. שמחה לראות שאת בצד שלי," לילה סובבה את ראשה במהירות לעבר הקול. עמדה שם אישה שלילה לא הכירה. היה לה עור כהה, שיער חום וארוך, לבושה שמלת ערב אדומה כדם. צבע עיניה היה אדום, וכך גם ציפורניה ושפתיה. אז לילה שמה לב- לאישה היו כנפיים. מתוך הגב שלה, יצאו שתי כנפיים מקופלות וגדולות, בצבע אדום כהה. "מה- מי את?" שאלה לילה. האישה המכונפת חייכה חיוך רחב. "קְרִיסְטַה, נעים להכיר. אני השֶדָה שלך," אמרה קריסטה. לילה רק פתחה את פיה, וקריסטה אמרה: "איך זימנת אותי את באה לשאול? כמות כזו או אחרת של מחשבות רעות מזמנת שד. את זימנת אותי." אמרה קריסטה, ואז רכנה לעבר לילה שכבר התיישבה על המיטה. "אבל תיראי, לילה," אמרה קריסטה בשקט, כאילו ממתיקה סוד, (לילה לא ידעה איך היא יודעת את שמה) "אולי אני שדה, אבל אני באמת רוצה לעזור לך," היא אמרה. לילה הסתכלה עליה בחשדנות, אבל אמרה: "יש לי משאלה." קריסטה הרימה את גבותיה בסקרנות. לילה נשמה נשימה עמוקה. "אני רוצה… אני רוצה שהמשפחה שלי תהיה כמו פעם. כשכולם היו במצב רוח טוב כל הזמן. כשאמא ואבא לא רבו, וכשרונה לא התעלמה ממני." לילה השפילה את עיניה, ואז חזרה להסתכל בקריסטה. "משאלך משאלתי," אמרה קריסטה ןקדה. רגע לפני שהיא נעלמה בענן עשן אדום, לילה ראתה שהיא חייכה חיוך קצת מרושע- אבל לא היה לה זמן להתחרט. קריסטה נעלמה, ולילה מצאה את עצמה בחדר שונה לגמרי.
החדר היה צבוע בצהוב, הצבע האהוב על לילה. הוא נראה כמו חדר יפה ורגיל לנערה, אבל הייתה בו רק מיטה אחת. לילה התחילה לתהות אם זו הייתה טעות, לבקש משאלה משדה. היא יצאה מהחדר לבית לא מוכר. היא שמעה את הקולות של אמא ואבא (לא רבים לשם שינוי) והלכה לכיוון הקולות. אמא ואבא עמדו במטבח בגבם אליה והכינו ארוחת ערב. לא סתם שהם לא רבו- הם צחקו אחד עם השניה, הם חייכו. כמה זמן שלילה לא ראתה את החיוך של אמא שלה…
דלת הבית נפתחה, ורונה נכנסה ממנה. היא נראתה ממש שונה- לא גותית, ובלי אוזניות על הראש. "הי אמא, הי אבא," רונה אמרה. "הי רוני," אמרה אמא בחיוך. "אני צריכה את האוטו," אמרה רונה. אבא שאל: "לאן את נוסעת?" רונה גילגלה את עיניה, אבל לא כמו שלילה הכירה. כולם מחייכים כל הזמן, חשבה לילה. זה מוזר. "אני נוסעת לחברה," אבא המשיך לתחקר את רונה, אבל אז אמא שמה לב ללילה. "לילה, את רוצה סלט?" שאלה אמא. "אני מכינה אותה כמו שאת אוהבת," לילה התחילה לחייך גם היא. "בטח שאני רוצה!" אמרה לילה וישבה ליד השולחן. "מישהי רעבה," אמר אבא וצחק. אמא, אבא ורונה גם הם ישבו ליד השולחן. מצב הרוח הטוב של כולם הדביק את לילה. הייתה לה ארוחה כל כך טובה, שלא הייתה הרבה לה מאוד זמן. אבא סיפר בדיחות גרועות, אמא ניסתה להסביר להם משהו במתמטיקה ללא הצלחה- ורונה ירדה על לילה כל משפט שני.
כמה שהיא התגעגעה למשפחה שלה.
אחרי ארוחת הערב, לילה, אמא ואבא (רונה הלכה ל-"חברה"; לילה יכלה להתערב שהיא הלכה לחבר שלה/מסיבה) ישבו לשחק טאקי. לילה אהבה לשחק טאקי, וכבר המון זמן שהיא לא שיחקה. אמא התעצבנה על המשחק; אבא היה חסר מזל; לילה קרעה אותם. לפני שאבא ואמא שלחו את לילה לישון, הם חיבקו אותה ואמרו לה לילה טוב.
זה כמעט שבר אותה. היא כל כך כל כך התגעגעה לחיבוקים של אמא.
לילה גילתה שהחדר הצהוב שייך לה. חדר לבד! היא לא האמינה. אבל כשהיא שכבה במיטה (שמסתבר ששייכת לה) היא חשבה על המשפחה שלה, כמה שהיא אוהבת אותם. כלומר, כמה שהיא אוהבת אותם כשהם במצב רוח טוב. כלומר, היא אוהבת אותם, אבל היא עוד יותר אוהבת אותם כשהם אוהבים אותה. כלומר, הם בטח אוהבים אותה, אבל הם לא מראים את זה. תודה רבה, קריסטה, חשבה לילה. החזרת לי את המשפחה שלי. ועם המחשבה הזו, לילה נרדמה.
כשלילה התעוררה, לקח לה רגע להבין איפה היא נמצאת.
כבר לא בחדר הצהוב. כבר לא לבד בחדר. היא שמעה את רונה ישנה מעליה, ממלמלת דברים מתוך שינה. ייאוש מילא את לילה. קריסטה מילאה את משאלתה… אבל רק לערב אחד. דמעות התחילו לזלוג על פניה. עד שקיבלתי אותם בחזרה… לילה חשבה. היה כל כך כיף לישון בלי צעקות-
ואז הם התחילו לצעוק.
הנה התחלנו, חשבה לילה באומללות. "הי, ילדונת," שמעה לילה את קולה של קריסטה. "קריסטה!" אמרה לילה בכעס, התיישבה וניגבה את דמעותיה. "את אמרת שתמלאי את המשאלה שלי!" לילה אמרה. קריסטה חייכה חיוך מלא שיניים. "לא אמרת לכמה זמן," לילה תקעה בה מבט. רונה זעה במיטתה, אז לילה אמרה: "אנחנו צריכות להיות בשקט, שלא נעיר את אחותי," קריסטה צחקה בקול, ולילה התכווצה. "הטלתי עליה כישוף שינה. עד שאעלם היא לא תוכל להתעורר," אמרה קריסטה, עדיין בחיוך. לילה לא ידעה מה היא חושבת על העובדה שקריסטה סיממה את אחותה, אבל היו לה דברים חשובים יותר לצעוק עליה בגללם. "חשבתי שאמרת שאת רוצה לעזור לי! כל מה שעשית הוא לייאש אותי יותר!" קריסטה נענעה בראשה ברחמים. "אוי, לילה הקטנה והתמימה," לילה רק נהייתה כועסת יותר. "מה? מה את עומדת לומר לי? שהחיים שלי לא כאלו גרועים? שיש דברים יותר גרועים? אני יודעת את כל זה!" צעקה לילה. קריסטה רק המשיכה לחייך חיוך מעצבן. "את יודעת למה רציתי לעזור לך, לילה?" לילה רק המשיכה לתקוע בה מבט כועס. "כי פעם הייתי כמוך," לילה פתחה את פיה בשאלה, קריסטה המשיכה: "ההורים שלי רבו כל הזמן, והיו לי עוד ארבעה אחים קטנים שהיו צריכים יותר תשומת לב ממני- אף אחד לא שם לב אליי," אמרה קריסטה. החיוך הזחוח כבר ירד מפניה, ועכשיו נראה שכואב לה להיזכר בזה. "אז אני… אני התאבדתי." לזה לילה לא ציפתה. "מאז, אני שדה, שהולכת לאן שמזמנים אותי. בשנתיים האחרון זה לרוב היה לאנשים בבידוד. מאוד משעמם," אמרה קריסטה. "עד שאת זימנת אותי. הסיפור שלך מאוד הזכיר לי את שלי…" עיניה האדומות של קריסטה היו נעוצות בשלה. "אבל," אמרה לילה שסוף סוף הצליחה להשחיל מילה, "למה החזרת אותי רק לערב אחד? למה ייאשת אותי ככה?" קריסטה חזרה לחייך. "הטעות שלך," היא אמרה, "היא שלא החזרתי אותך לעבר… לילה, הראיתי לך את העתיד."