רסיסי זיכרון

קרני שמש חורפית החלו צובעות את החלון בזוהר זהוב, אבל אני לא הייתי מוכן עדיין לקום. לא הייתי בטוח מתי, אם בכלל, אהיה מוכן לקום לעולם שבו היא לא קיימת. עדיין לא התעוררתי לחלוטין ולכן משכתי את התריס, סובבתי את גבי לחלון וחזרתי לישון, מקווה כי החלום הבא שאחלום יהיה שוב עליה, כמו שאר החלומות שחלמתי באותו לילה. רק שלא אשכח, שלא ייעלמו מראשי כל הפרטים הקטנים שנחרתו בזיכרוני ביום יום, איך היא נראית, מדברת, הולכת, צוחקת…התחלתי להרגיש איך השינה משתלטת עליי וצללתי לתוכה כמעט בחדווה, מקבל בברכה את קהות החושים והדחייה הזמנית בהתמודדות עם העולם האמיתי.
"ליזה, אם את עייפה את יכולה ללכת לשטוף פנים, אבל אל תירדמי לי בשיעור!" קולה של המורה לספרות הקפיץ אותי ממקומי. הרגשתי איך העייפות עוזבת אותי לכמה רגעים ומתחלפת באדרנלין, אך ידעתי שגם זה זמני. לא הצלחתי לגלות מה הסיבה לנדודי השינה שתקפו אותי לאחרונה, אבל אני פשוט אצטרך להתמודד עם זה עד שיסתיימו הלימודים. טוב, נצא לשטוף פנים, ההליכה באוויר הקר תעזור לי להתעורר. הרי השיעור במילא נגמר עוד כמה דקות, ואז אוכל ללכת הביתה ולנסות לישון כמו שצריך. יצאתי מהכיתה בראש מורכן והתחלתי ללכת לכיוון הברזייה הקרובה ביותר לכיתה שבה למדתי. פתאום ראיתי נער שהתקרב בדיוק לאותה ברזייה. הוא נראה לי קצת מוכר, אך הייתי די בטוחה שהוא לא לומד איתי באותה השכבה. מכיוון שהיה גבוה מרוב הבנים בכיתתי ונראה מעט יותר בוגר, הנחתי שהוא לומד בשכבה מעליי. הוא היה צנום, עם שיער שחור ועור חיוור. לרגע חשבתי שהוא נראה חיוור במיוחד, כאילו הוא חולה. האטתי והנחתי לו להתקדם לפני אל הברזייה. אני גם ככה לא ממהרת לחזור לשיעור ולהקשבה הבלתי פוסקת לקולה המרדים של המורה, העוברת שוב ושוב על אותו חלק בסיפור שכבר הספקתי לקרוא בבית. נדמה היה שהוא מהסס, מוכן לתת לי לגשת ראשונה לברזייה. "זה בסדר, אתה יכול להיות ראשון" אמרתי. עצרתי במקומי ונשענתי על הקיר הקרוב. הרגשתי איך הרוח שהגיעה מחלון סמוך מקררת לי את הפנים ומעוררת אותי. לפתע הבחנתי בכך שעיניו אדומות. נראה כאילו הוא בכה, אך השתדל להסתיר זאת ולכן שטף במהירות את פניו, מלמל תודה והחל ללכת בחזרה אל הכיוון שממנו בא. ראיתי שהוא נעצר ליד משרדה של היועצת, נכנס פנימה וסוגר אחריו את הדלת. תהיתי מה קרה לו, מדוע בכה ולמה בכלל שהה במשרדה של היועצת, אך לאחר כמה שניות החלטתי שהגיע הזמן לחזור בחזרה לשיעור ולהפסיק לחטט בעניינים שאינם שלי. נכנסתי לכיתה והתיישבתי בשקט, סופרת את הדקות עד לתום השיעור. הדקות, כצפוי, עברו לאיטן, איטיות אפילו יותר מהחלזונות שהחלו להופיע לאחר הגשם של אתמול על המדרכות מחוץ לבית הספר, זוחלים בעצלתיים, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. לאחר זמן שנראה לי כמו נצח, הפעמון צלצל ואני חטפתי את התיק ומיהרתי לצאת מהכיתה. התחלתי ללכת לכיוון הבית, אבל אז נזכרתי שהבטחתי לאימא שאקנה כמה מצרכים לפני שאבוא הביתה, ולכן הסתובבתי והתחלתי ללכת בכיוון הרחוב שמוביל למרכז המסחרי.
בדרך לסופרמרקט הוצאתי מהכיס את הפתק שבו אימא כתבה לי מה אני צריכה לקנות. עברתי עליו במהירות- חלב, לחם, מיץ תפוזים וחבילת המבורגרים קפואה. לפחות זה לא הרבה דברים, חשבתי. אני רק מקווה שלא יהיה לי כבד לסחוב את זה, בנוסף למשקל התיק. הגעתי לדלת האוטומטית של הסופרמרקט, נכנסתי והתחלתי לחפש אחר המצרכים, אוספת אותם לשקית הקניות שהבאתי איתי מהבית, שאימא התעקשה שאקח, כדי שלא אשתמש בשקיות פלסטיק שמזהמות את הסביבה. הגעתי לקופה והמתנתי שהקופאית תסיים להעביר את כל המצרכים ואז אספתי אותם חזרה לשקית הקניות, שילמתי ויצאתי מהסופרמרקט. התחלתי ללכת בחזרה לכיוון הבית, כאשר מחשבותיי הופרעו פתאום על ידי יללת חתול, שהגיעה ככל הנראה מכיוונו של בניין רב-קומות לשמאלי. התקדמתי לעבר הבניין, והבחנתי כי היללות מגיעות מתחת לגרם המדרגות שהוביל לכניסה של דירה שעל דלתה לא היה שם, רק מספר 8 גדול בצבע זהב. העפתי מבט מתחת לגרם המדרגות וראיתי ארגז שבתוכו היה חתלתול קטן וחמוד בצבע אפור מפוספס, שילל ללא הפסקה. הנחתי שהוא רעב, לכן הוצאתי משקית הקניות את החלב ומזגתי מעט לקערית שהייתה מונחת לצידו בארגז. החתלתול החל ללקק את החלב בשמחה. תהיתי אם הוא שייך למישהו. לא ייתכן שהוא היה מונח שם במקרה, בתוך ארגז שנראה כאילו מישהו ניסה להפוך אותו למעט יותר ידידותי לגורי חתולים, עם קערית ושמיכה שריפדה את תחתית הארגז. הייתה שם אפילו קופסת טונה ריקה ולכן הנחתי שמישהו מאכיל אותו, או לפחות מודע לכך שהוא שם. התחלתי לפסוע במעגלים, חושבת על מה כדאי לעשות עכשיו, אך כאשר נכנסתי תחת צילם של העצים שעמדו בסמוך נפתחה לפתע הדלת. אותו נער שראיתי מוקדם יותר בבית הספר ליד הברזייה יצא ממנה עם קרטון חלב בידו והחל לשפוך ממנו לקערית של החתלתול. החתלתול לא זז ממקומו, מכיוון שהיה כבר שבע מהחלב שאני הבאתי לו קודם. הנער נראה מופתע והחל לדבר אל החתלתול "מה, אתה לא רעב? חשבתי שתהיה כבר רעב מאוד עד שאני אחזור מבית הספר ולכן מיהרתי להביא לך את החלב הזה… בסדר, תשתה מתי שיתחשק לך. עוד טונה תקבל יותר מאוחר, כשאבא יחזור מהקניות." הצצתי לעברו מתחת לצילם של העצים והבחנתי שהוא נראה קצת יותר טוב מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו. לפחות עכשיו העיניים שלו לא אדומות, אבל הוא עדיין חיוור נורא. החלטתי לא להפריע לו בינתיים ובשקט הסתובבתי והתחלתי ללכת במסלול שבו התכוונתי ללכת לפני שיללות החתול עצרו אותי. כמה חמוד, חשבתי לעצמי, הוא מדבר לחתלתול! חבל שאינני יודעת את שמו. טוב, הגיע הזמן לחזור הביתה. החתלתול הזה לא יהיה היחיד שיהיה רעב אם אני אתעכב עוד הרבה. מרחוק כבר יכולתי לראות את חזית הבית. ראיתי גם שמכוניתה של אימא חונה בחנייה שליד השביל המוביל לדלת הכניסה. מיהרתי בצעדים קלים אל תוך הבית והנחתי את שקית הקניות על השיש במטבח. תוך זמן קצר שמעתי קול צעדים קרבים ולאחר מכן אחותי התפרצה לתוך המטבח בצעקות, "סוף סוף! איפה היית? הלימודים הסתיימו לפני שעה! אני מורעבת…תני לי לראות מה קנית שם. מממ…המבורגרים! כדאי שאתחיל לטגן אותם ונוכל כבר לאכול ארוחת צהריים." היא חטפה את חבילת ההמבורגרים מהשקית והחלה לחמם שמן במחבת, ואני התחלתי לערוך את השולחן ושמתי את מיץ התפוזים במקרר, שיהיה קר עד שנתחיל לאכול.
כשסיימתי, הלכתי לקרוא לאימא שישבה על הספה בסלון, מעיינת בעיתון. "אימא, הבאתי את המצרכים שביקשת ממני לקנות וארוחת הצהריים תהיה מוכנה עוד מעט. איך היה היום שלך בעבודה?" אימא הרימה את עיניה מהעיתון ואמרה "די מתיש, כמות האנשים שהגיעו לבית החולים היום לעשות בדיקת דם הייתה יחסית מפתיעה. אבל מילא, אני כבר רגילה לדברים כאלה. לפחות זה נגמר. איך היה בבית הספר?", חשבתי על שיעור ספרות ועל נזיפת המורה, אבל החלטתי לשתוק לגבי זה. הלילה אשלים שעות שינה ויהיה בסדר. נזכרתי פתאום בנער ההוא שראיתי ליד הברזייה, ופעם נוספת בדרך חזרה הביתה, ואמרתי "היה בסדר, אבל לקראת סוף היום, כשיצאתי מהשיעור לשטוף פנים, ראיתי נער ליד הברזייה שנראה מאוד מדוכדך ולאחר מכן ראיתי אותו נכנס למשרדה של היועצת. סיקרן אותי לדעת מה קרה לו, אבל לא העזתי לשאול. כנראה שאני לעולם לא אדע." אימא נראתה מעט מופתעת והגיבה ב"למה בדיוק הלכת לשטוף פנים? לא ישנת טוב בלילה או משהו?" אופס. איך אימהות שמות לב לכל הפרטים הקטנים הללו? "לא אימא, סתם הרגשתי מעט מנומנמת. אני בסדר עכשיו, באמת." פניה של אימא נרגעו מעט והיא אמרה "אוקי. בנוגע לנער ההוא, זה נחמד שאיכפת לך והכול, אבל אני מניחה שזה עניינו. הוא עשה את הדבר הנכון בכך שפנה ליועצת. בגילכם אתם נוטים לפעמים להסתיר דברים ולא לרצות לדבר על הבעיות שלכם, אבל אם רק תדברו על כך עם מישהו תוכלו למצוא עזרה או לפחות אוזן קשבת, שזה לא פחות חשוב." הרגשתי שדבריה לא היו מופנים רק לעניין שדיברתי עליו, אלא גם לגביי. בסך הכול יש לי קצת נדודי שינה, לא משהו חמור. בהרגשת אשם קלה הנהנתי בראשי ופניתי למטבח, לראות אם ארוחת הצהריים כבר מוכנה.
טרקתי את דלת חדרי בזעם, שומע כיצד הצליל מהדהד מכל הקירות בבית. אבל הקירות האלה כבר לא מרגישים לי כמו בית, רק כמו מקלט זמני מהעולם שבחוץ. חשבתי על מה שגרם לי לטרוק את הדלת והרגשתי כיצד אני מתחיל שוב להתרגז. זו הדרך שלו להתמודד? לבזבז את הכסף שלנו על שטויות? אני לא מאמין. חשבתי שהוא אמור להיות המבוגר האחראי מבין שנינו. לפתע שמעתי רשרוש מחוץ לדלת חדרי, ולאחר מכן פסיעות מהירות המתרחקות לכיוון הסלון. פתחתי את הדלת לחריץ והצצתי במה שהיה מונח מחוץ לחדרי. הוא חושב שאם הוא ייתן לי את זה, אני לא אכעס? בראשי עלו בבירור מילותיו "פשוט ידעתי, ידעתי שאני צריך לקנות את המראה הזו!". שוב חזרתי בזיכרוני על סיפורו המוזר של אבא: "בדרך חזרה מהקניות בסופרמרקט עברתי ליד סמטה אפלולית, שבכל יום אחר לא הייתי חושב אפילו לעצור לידה. פתאום שמעתי מישהו קורא בשמי ולכן עצרתי והסתובבתי לכיוון הסמטה. ראיתי קשיש יושב ליד דוכן שנראה כאילו הוקם מכל מה שמצא במכולת האשפה מאחוריו. בדוכן היו כל מיני פריטים שבדרך כלל רואים בדוכני רחוב: אולרים זולים, פנסים חלודים, בטריות שוודאי לא מחזיקות מעמד יותר מיום אחד. איך הוא יודע את שמי? חשבתי. נזכרתי בתג השם שענדתי על הכיס הקדמי של חולצת מדי העבודה. הקשיש סימן לי באצבעו להתקרב, ושלף מתחת לקרש המלוכלך שעליו הוחזקו כל הפריטים מראה עגולה הנתונה במסגרת נחושת ומעוטרת בקישוטים רבים. מלמלתי 'לא, תודה, יש לי מספיק מראות בבית', אבל הקשיש לא הרפה. 'אדוני, זוהי מראה מיוחדת! מראה שמשקפת עולם אחר, מסתורי. לא תתחרט אם תרכוש אותה ממני! אני אפילו אעשה לך הנחה, כי אני רואה שחזרת מקניות ולא נותר איתך בוודאי הרבה כסף' בטח, חשבתי לעצמי, מראה שמשקפת עולם אחר. עוד תעלול של מוכרים ממולחים. כאילו שאני אאמין לדבר שכזה. אבל אז הוא אמר 'אני בטוח שיש אנשים שהיית רוצה לראות, שאולי זו ההזדמנות האחרונה שלך להיפרד מהם.' קפאתי על מקומי. האם הוא מדבר על מי שאני חושב שהוא מדבר? רועד כולי, הושטתי לקשיש את המחיר בו נקב, ולקחתי מידו את המראה. היא הרגישה קלה להפליא, כאילו איננה עשויה מחומר מוצק, אך ברגע שהבטתי לתוכה המראה הכבידה וכמעט נפלה מידי. החלטתי להתבונן בה ביתר תשומת לב בבית, וכך קרה כל הסיפור. אני מקווה שאתה לא כועס, פשוט לא יכולתי לסרב לקשיש אחרי ששמעתי מה הוא אמר. הרגשתי כאילו הוא מכיר אותי, כאילו נפגשנו כבר פעם." כעסתי, בטח שכעסתי. למה הוא האמין לסוחר הזקן? ברור מאליו שהמראה הזו היא מראה פשוטה, רגילה, שלא משקפת שום דבר מיוחד. אך במקום כלשהו בלבי, יכולתי להבין אותו. דמעות עלו בעיני כשהבנתי על מי אבא חשב שהמוכר הקשיש מדבר, ויכולתי איכשהו להזדהות איתו. גם אני הייתי נותן הכול כדי להיפרד כמו שצריך. אבל מי אמר שזה נכון ושהסוחר הקשיש לא היה נואש למכור את המראה, ולכן המציא איזשהו סיפור?
הכנסתי את המראה לחדרי והבנתי למה אבא התכוון כשאמר שהמראה הייתה קלה. אבל האם באמת ייתכן שהיא נעשתה כבדה רק לאחר שהתבונן בה? זה כל כך מטופש. אולי כדאי שאדחה את העניין לערב. החתלתול בוודאי רעב, ועכשיו אוכל לתת לו מהטונה שאבא הביא. הלכתי למטבח, לקחתי קופסת טונה מהארון ויצאתי החוצה. התבוננתי לעבר הארגז שבו שכן החתלתול, והבחנתי בכך שהוא לא היה לבד. ישבה לצידו מישהי שנראתה לי מאוד מוכרת. היא התרוממה, חייכה ואמרה "שלום, אני ליזה. החתלתול הזה שלך?" כאשר עמדתי לענות, נזכרתי לפתע מאיפה היא מוכרת לי. זו הייתה היא שנתנה לי להשתמש בברזייה ראשון, אתמול בבית הספר. "הוא לא בדיוק שלי, פשוט מצאתי אותו נטוש ברחוב לפני כמה ימים והחלטתי לטפל בו. לא יכולתי להשאיר אותו ככה, לבדו" הילדה הנהנה, "אתה צודק. חתלתול מסכן, מעניין איפה אימא שלו. אני מאוד מקווה שהיא לא מתה…אוי, אתה בסדר?" היא סקרה את פניי בחשש. הרגשתי איך דמעות מתחילות להציף את עיניי, וניסיתי בכל כוחי לעצור אותן. היא פגעה בנקודה רגישה, אבל לא יכלה לדעת זאת. "זה בסדר, אני… אני בסדר. אני פשוט לא בתקופה טובה כל כך." ראיתי שהיא מרגישה קצת לא נעים אז העברתי נושא במהירות. "ראיתי אותך היום ליד הברזייה, נכון?" היא הנהנה. "כן, הייתי קצת מנומנמת ולכן הלכתי לשטוף פנים. איך קוראים לחתלתול?" שאלה טובה, חשבתי לעצמי. "עדיין אין לו שם, את יכולה לתת לו אחד אם תרצי." היא חייכה, ואמרה "אני אצטרך לחשוב על זה קצת. שם הוא דבר מיוחד מאוד. אגב, אני לא חושבת שאמרת לי עדיין איך קוראים לך" הסמקתי. אני לא טוב בדברים האלה. "קוראים לי אדם, נעים מאוד." "נעים מאוד אדם. אני ליזה, כמו שכבר אמרתי. עכשיו, נראה לי שהחתלתול רעב. אולי כדאי שתיתן לו קצת מהטונה הזאת שהבאת." פתחתי את הקופסה שהחזקתי בידי, ורוקנתי אותה לקערית של החתלתול. כצפוי, הוא זינק בהנאה לאכול ממנה. מה עכשיו? חשבתי לעצמי. אולי כדאי שאזמין אותה להיכנס. היא נראית קצת עייפה ואני לא בטוח עד כמה רחוק הבית שלה מכאן. "תרצי להיכנס לשתות משהו?" אמרתי, בדיוק כאשר התכופפה ללטף את החתלתול. היא הזדקפה והנהנה. עיניה פגשו בעיניי. הרגשתי מין זרם עובר לי בגוף באותו הרגע, כאילו הגיע מהעיניים שלה. ניתקתי את מבטי בעדינות והרגשתי איך אני מסמיק. מה זה היה? אף פעם לא הרגשתי דבר כזה. פניתי לכיוון דלת הכניסה והתחלתי לעלות במדרגות. פתחתי את הדלת והחזקתי אותה פתוחה עבורה. היא נכנסה ונעצרה מעט אחרי הדלת. נכנסתי אחריה ואמרתי "המטבח מצד ימין, בואי נשב שם". כשנכנסנו למטבח משכתי עבורה כיסא. היא התיישבה ואני פתחתי את המקרר לראות מה אפשר להציע לה לשתות. "מים קרים אם אפשר, תודה" היא אמרה. מזגתי לה מים ולפתע עלה בראשי רעיון. "אני מיד חוזר, אני רוצה להראות לך משהו" אמרתי, ופניתי לכיוון החדר שלי. נכנסתי ותרתי במבטי אחר המקום שבו השארתי את המראה. היא הייתה מונחת על המיטה שלי. הרמתי אותה, אך פתאום היססתי. אם אראה אותה לליזה היא עלולה לחשוב שיצאתי מדעתי, או שאני מנסה לעבוד עליה. החלטתי לנסות אותה קודם בעצמי, והבטתי לתוכה. הרגשתי איך בשנייה המראה נעשתה כבדה, אך לא ראיתי בתוכה כלום מלבד השתקפותי. לא עולם אחר ולא אנשים אחרים. ניתקתי את מבטי, והמראה חזרה להיות קלה כמקודם. הרגשתי מעט מטופש, אך בכל זאת, המראה אכן נעשתה כבדה. אולי באמת יש פה משהו. מצד שני, יכול להיות שאני משלה את עצמי ונאחז בתקווה קלושה. ובכל זאת, מה כבר יש לי להפסיד? סקרתי את המראה במבטי והעברתי את אצבעי על פני הקישוטים. הבחנתי בכך שחסרה אבן בצד השמאלי של המראה. במקום שבו הייתה אמורה להיות היה שקע בולט. ידעתי כיצד האבן החסרה אמורה להיראות מכיוון שבצדה הימני של המראה הייתה אבן אדומה, ועיצובה של המראה היה סימטרי כך שאותם קישוטים שהופיעו בצד אחד הופיעו גם בצד השני. יופי, חשבתי לעצמי. מראה פגומה. בגלל זה המוכר מיהר כל כך להיפטר ממנה. טוב, אני לא יכול לחזור בידיים ריקות ולהיראות עוד יותר מטופש. במקרה הכי גרוע, אם כל העניין יראה מגוחך מידי אוכל להגיד שאני לא באמת מאמין שהמראה עובדת ולצחוק על הרעיון ביחד איתה. לבסוף הרמתי את המראה ולקחתי אותה איתי למטבח. כשנכנסתי ליזה הרימה את עיניה בסקרנות, וכשראתה את המראה אמרה "וואו, מראה יפה. מאיפה קנית אותה?" סיפרתי לה את אותו סיפור שאבא סיפר לי היום בצהריים. הוספתי שניסיתי אותה בעצמי והיא באמת נעשתה כבדה, אבל לא ראיתי בתוכה שם דבר ממה שהקשיש הבטיח שאראה. "מטופש, נכון? אפילו חסרה בה אבן. אני חושב שהקשיש רימה את אבא שלי." ליזה סקרה במבטה את המראה, והעבירה את אצבעה על השקע שבו הייתה אמורה להיות האבן האדומה הנוספת. "אני לא חושבת בכלל שזה מטופש, ואם אתה אומר שהיא נעשתה כבדה אני מאמינה לך. לדעתי הכול קורה מסיבה מסוימת, ואין כזה דבר צירופי מקרים." שתקתי והרהרתי במילותיה. היא צודקת, ידעתי. "אני מניח שיש משהו במה שאת אומרת" הסכמתי. היא הנהנה, וקמה על רגליה. "טוב, כדאי שאני אזוז. היה נעים להכיר. אולי אפילו נתראה מחר בבית הספר. הכיתה שלי נמצאת בקומה השנייה, קרוב לברזייה שבה נפגשנו אתמול. תודה על המים, ובהצלחה עם כל הסיפור הזה של המראה. אני גם לא שוכחת שאני צריכה לחשוב על שם מתאים לחתלתול. נתראה" היא פתחה את הדלת, נופפה לי ויצאה אל הרחוב, שכבר התחיל להחשיך.
יצאתי מדלת הבית שעל פניו עברתי רק כמה שעות לפני כן בדרכי חזרה הביתה, ולא היה לי מושג שאמצא את עצמי יושבת בתוכו. רכנתי כדי להיפרד מהחתלתול, שנראה כעת מנומנם. ליטפתי את ראשו והמשכתי ללכת. נזכרתי שקבעתי ללכת לסרט עם חברה, ולכן מיהרתי לכיוון המרכז המסחרי. בעודי מהרהרת בסיפור המוזר ששמעתי לפני רגע מפיו של אדם על המראה הבחנתי בסמטה קטנה, מוארת באורה הקלוש של השמש השוקעת, שבתוכה היה קרש העומד על כיסאות ישנים ומאחוריו מכולת אשפה גדולה. משהו נצנץ מתחת לקרש, קרוב לרגלו של אחד הכיסאות הישנים. התקרבתי והושטתי יד להרימו. כאשר קרבתי אותו לעיניי הבחנתי כי זוהי אבן קטנה שצבעה אדום בוהק. בעודי מביטה בה, הבנתי שזוהי כנראה האבן שהייתה חסרה במראה. ייתכן שהיא נפלה מתוך המראה, נותרה כאן על רצפתה המלוכלכת של הסמטה וממש חיכתה לי שאמצא אותה. הכנסתי את האבן לכיסי, והחלטתי שאביא אותה לאדם מחר בבית הספר. אני מניחה שאין מה למהר. דברים מתרחשים כפי שהם אמורים להתרחש, כך אני מאמינה. כלום לא קורה במקרה. פתאום עלה בראשי שם נהדר לחתלתול. חייכתי והמשכתי בדרכי, מתבוננת מדי פעם באופק ההולך ומשנה את צבעו הוורדרד לאדום.
צלצול הפעמון המסמן את תחילת ההפסקה הדהד באוזניי. טיפסתי במדרגות לקומה השנייה והתקרבתי לברזייה, מנסה לאתר בעיניי את הכיתה של ליזה. פתאום הבחנתי בה יוצאת מאחת הכיתות הקרובות. ראיתי שגם היא הבחינה בי. היא התקרבה ואמרה "היי אדם, יש לי חדשות טובות! אני חושבת שמצאתי את האבן שהייתה חסרה במראה שהראית לי. היא הייתה מונחת על רצפת הסמטה שעברתי לידה אתמול. כנראה שזוהי אותה הסמטה בה קנה אביך את המראה". היא הושיטה לי אבן אדומה, זהה בצורתה לאבן החסרה. גבותיי התרוממו בהפתעה. עוד צירוף מקרים? זה כבר מוזר מדי. אני חייב לבדוק אם זו באמת האבן החסרה, היום אחרי בית הספר. הכנסתי אותה לתיקי ואמרתי "תודה. אני אבדוק אם עכשיו זה ישנה משהו, למרות שאני קצת ספקן." ליזה הנהנה והוסיפה "גם רציתי להגיד לך שחשבתי על שם לחתלתול, ואני חושבת שהוא ימצא חן בעיניו." חשבתי לרגע, ואז אמרתי "למה שלא תבואי היום אחרי הצהריים, ותוכלי לראות בעצמך? אני חושב שהוא ישמח לראות אותך."
בסיום יום הלימודים צעדתי יחד עם אדם לכיוון ביתו, שהיה קרוב יחסית לבניין בית הספר. נעצרנו מול הארגז שמתחת למדרגות, ואני הושטתי את ידיי להרים את החתלתול. "חשבתי על שם בשבילך. אני מקווה שהוא ימצא חן בעינייך. נקרא לך צ'אנס, מה דעתך?" החתלתול גרגר בהנאה למשמע דבריי. פירשתי זאת כסימן להסכמה, והנחתי אותו בחזרה בארגז בזמן שאדם נכנס להביא לו חלב. לאחר שהחתלתול סיים לשתות, אדם הציע שניכנס לבית. הייתי מלאת התרגשות, כיוון שרציתי לראות במו עיניי אם השלמת האבן החסרה תשפיע בצורה כלשהי על המראה. התיישבתי בסלון והמתנתי בזמן שאדם הלך להביא את המראה מחדרו. כאשר הוא הביא אותה, התיישבנו על השטיח והמראה בינינו. אדם הכניס בעדינות את האבן האדומה אל המקום החסר. הוא הרים אותה אל עיניו וניסה לראות אם משהו השתנה. הבחנתי שהיא אכן נעשתה יותר כבדה לפי המאמץ שהיה דרוש לו להרימה. הושטתי את ידי כדי להפנות את המראה קצת יותר לכיווני, שאוכל לראות גם אני את המתרחש. להפתעתנו, ברגע שנגעתי במראה היא החלה לרעוד, ומשקלה הוקל מעט. הסרתי את ידי בבהלה, המראה הפכה שוב לכבדה ואדם כמעט הפיל אותה. "תיגעי בה שוב, אני חושב שזה באמת עובד!" הושטתי את ידי שוב אל המראה, והיא החלה לרעוד בשנית. שנינו הבטנו אל תוכה, וההשתקפות של פנינו החלה להתערפל. לפתע יכולתי להבחין בדמותה של אישה שפניה חיוורות ועצובות, אך עיניה מחייכות. היא דמתה מאוד לאדם. פתאום הרגשתי זרימה של אנרגיה מן המראה אליי, כמו חשמל רוחני או משהו בסגנון. חשתי איך ראשי ולבי נמלאים במחשבות ורגשות שלא היו שם קודם לכן, ופתאום ידעתי מי האישה הזו ולמה היא עצובה. האם המראה העבירה אליי את תחושותיו של אדם? סובבתי אליו את פניי. ראיתי שעיניו נמלאו דמעות ושפתו התחתונה החלה לרעוד. "אימא! זאת את! זאת באמת את! האם את יכולה לראות אותי? האם את יכולה לשמוע אותי? אני מצטער שלא יכולנו להיפרד כמו שצריך, אימא! אני מתגעגע מאוד וחושב עלייך תמיד!" לחש, ופרץ בבכי חרישי. האישה במראה הנהנה, ופניה לא היו עצובות עוד. היא חייכה ואמרה בקול חלוש שנשמע כאילו מגיע ממרחק עצום "אדם, אני מאוד מתגעגעת ושמחה לראות שאתה בסדר! לא חשבתי שאזכה לראות אותך שוב, אבל עליי לומר לך שבקרוב אני איעלם למקום אחר. אל תדאג, אני תמיד אשגיח עלייך, היכן שלא תהיה. תשמור על עצמך ועל אבא!". לאחר שאמרה זאת, החלה דמותה להתפוגג באיטיות. אדם עצם את עיניו, והדמעות זלגו על פניו. הוא לחש "זה כל מה שהייתי צריך, לראות אותה עוד פעם אחת ולהיפרד ממנה כמו שלא הספקתי". פתאום הופיעה דמות אחרת במראה, דמותו של אדם קשיש אשר חייך ואמר "המראה שמצאת עשויה מרסיסי זיכרון, וכדי להפעיל אותה היה דרוש לך לב טהור, אחרת לא היית מצליח לראות בתוכה כלום. כל אדם שמאבד מישהו קרוב ויקר זוכה בהזדמנות אחת להפעיל את המראה הזו, אבל לא כולם מצליחים לנצל אותה. כדי להגיע אל המראה ולהבין כיצד להשתמש בה צריך לעבור מכשולים רבים, אבל אתה עברת את כולם בהצלחה. וכמובן – עברת בהצלחה את המכשול הסופי והאחרון, לגייס לעזרתך לב אמיץ שיישא איתך בעול הכבד שאתה נושא על אובדנך. אביך גם הוא סייע לך במהלך הדרך, ועל כן יזכה לחלום הלילה את מה שזכית לראות במו-עינייך ממש עכשיו. וכעת, עליי להיעלם גם אני. אך נותר דבר אחרון שעלייך לעשות – החזר את המראה לסמטה שבה נמצא הדוכן בו נקנתה. תוך זמן קצר הדוכן ייעלם ואיתו המראה, אל האדם הבא שיקבל את ההזדמנות להשתמש בה. בהצלחה!"
אם היו אומרים לי שתוך זמן קצר כל כך החיים שלי ישתנו כל כך מהר, לא הייתי מאמין. מצד שני, אם הייתם אומרים את זה לליזה, הייתם מוצאים אוזן קשבת. אולי בגלל זה היא מצאה אותי, או שאולי, אני מצאתי אותה.