כשפריס חטף את הלנה, היפה בנשים, מחיק המלך מנלאוס, אישהּ האוהב, ולקח אותה אל טרויה עירו, היתה זו התקרית שבעטיה פרצה המלחמה הגדולה, מלחמת הקודש. תקרית זו לא היתה הראשונה בסכסוך הארוך שבין אנשי ספרטה לאנשי טרויה, אך בלא שידעו זאת, היא עמדה להיות האחרונה. הקרע בין הערים היה עמוק ונמשך דורות רבים, זמן ארוך מכדי לזכור את ראשיתו. האיבה העמוקה ששררה בין הערים לא היתה ניתנת לגישור. היתה זו השנאה הבלתי מתפשרת בין שני גזעים המתחרים על החיים במקביל על אותה חלקת אדמה, ולספרטנים ובני גזעם כבר היתה היסטוריה נשכחת של השמדת גזע מתחרה.
* * *
עיזבוני! האינכם יודעים מי אני? אני מלכת ספרטה! אצווה כי יערפו את ראשיכם ויתקעום על מוט כאזהרה לדורות העתיד.
הבאמת חושבים אתם כי אלבש את אלה הבגדים שסיפקתם? מעדיפה אני להסתובב ברחובות העיר חשופת שת ולא להתכסות במלבושיכם. לכו לכם מעלי ועיזבוני לנפשי!
אוה, ספרטה, מכורתי, אָיֶךּ? לברוח לא אוכל מכאן כי החלונות צרים מדי ורוחבם כרוחב אצבעות ידי הפרושות, ואף אם הייתי מצליחה להשתחל דרכם, הנני כלואה במגדל כה רם עד כי איני יכולה לראות את הרחוב שמתחתי. הבאמת חושבים הם כי מלכת ספרטה הכלואה תישן על ערמת שחת כמשרתת עלובה? ומה זאת? צחנת הגללים מסגירה את שימושו, אך הלא לא יהיה כדבר הזה כי מלכת העיר הכבירה בעולם תכרע מעל זה כדי לעשות את צרכיה.
שומרים! אני דורשת כי תדאגו לחדר הראוי לאישה רמה שכמותי.
שומרים! האין איש שומע אותי? או כי תתעלמו מדברי? ענו לי! שומרים! אני שומעת אתכם מבעד לדלת. גם את מותכם אצווה לכשיבואו חיילי אישי להצילני ואת פרסותיכם אתלה על קיר חדר השימוש.
ומה אראה מבעד לחלון? דבר פרט להרים רחוקים. אך קולות של עיר אני שומעת. אם אעצום את עיניי אוכל לדמיין כי אני בארמון מלכי. אך לא, אין הדבר זהה, כי אצל אישי אין שומעים לוחמים המתאמנים במרחק.
ארור אתה הִיפְּנוֹס על כי הטלת עלי ועל שומרי את צעיפך, ובזכותך חיית טרויה זו חטפה אותי מחדרי ומיטתי אל הנמל ואל אונייתו. מה מתעתד זה חוטפי לדרוש כדי לספק את יצריו החייתיים.
ספרטה! ספרטה! אראך בהקדם ספרטה אהובתי.
*
חצוצרות הדהדו בעמק הפורה, הדן נמשך דקות ארוכות אחרי שאחרון החיילים סיים לנשוף. ואז שרר שקט. דממה עמוקה, מעיקה, מתוחה. הדממה הופרה על ידי צווחה אנושית. אליה הצטרפו אלף צווחות נוספות, ואז שלוש רבבות צווחות. הקולות עלו משני כיוונים מנוגדים של העמק הפורה, והדן מכפיל אותן מאות מונים. אל הצווחות נוספו צעדים מהירים אך כבדים, הדורסים ברגל גסה את הגידולים העדינים שהחלו להנץ לאחרונה, ורעם פרסות דוהרות, קול מיתרים נמתחים ומשתחררים ושריקת חצים במעופם. שקשוק מתכת וחריקת עור. רעם מגן מתנגש במגן, צלצול חרב מכה בחרב ובשריון. קולה של חרב הפוצעת את העור ושוברת עצמות, שלאחריו עולה זעקת הכאב ולעיתים קרובות אף דממת המוות המֶתיר את הכאב מבעליו. ובסוף היום, אחרי תמהיל הקולות באה דממה לאה. כי עוד קרב נגמר. אך המלחמה רחוקה מלהסתיים.
תשע שנים נמשכה המלחמה העקובה מדם. תשע שנים של מצור בלתי פוסק. קרבות נוצחו וקרבות הופסדו. דם רב נשפך על האדמה, אשר ספגה אותו בלי להבחין אם הוא ספרטני אדום או טרויאני אפור. מבחינתה חד המה. לספרטנים היה יתרון מספרי על פני הטרויאנים, כמו גם העובדה שקיבלו אספקה מתמדת של מזון וציוד מספרטה ומיישובי הסביבה. לטרויאנים הנצורים, עם זאת, היה יתרון הביתיות, שהרי היו אלה שדותיהם, שנחרשו עד לא מזמן, ששימשו כעת כזירת הקרבות. וכן הם היו קשתים מחוננים מבטן ומלידה, ונראה כאילו אָרטֶמִיס בכבודה ובעצמה מכוונת כל חץ שירו מקשתותיהם היישר למטרתו. בשני המחנות הובילו מנהיגים עשויים ללא חת את אנשיהם לקרב, אגממנון מלך מיקנה עמד בראש הצבא הספרטני ולצידו אכילס הגיבור, ועמיתיהם-יריביהם הֶקְטוֹר בן פּריאמוֹס ודודנו, אֶנֶיאָס בן אפרודיטה, נסיכי טרויה ומצביאיה. אך בסופו של דבר, לאף צד לא היה יתרון יחסי מספיק על פני יריבו כדי לסיים את המלחמה אחת ולתמיד.
*
-גברתי, האם את צריכה איזה דבר?
מזון, משקה?
הוד מלכותך?
הלנה?
מלכה, מלכה, מי פה המלכה…
-התעז לצחוק עלי?!
-לא, לא. לעולם לא אעז, מלכתי.
-צא מעלי ואל תשוב כל עוד אתה חי!
אוה, לו רק הייתי בספרטה, ומחזה טרגדיה זה לא היה מתרחש לעולם. הו, עירי. ההרים המושלגים המקיפים אותה ומטעי הזיתים הסובבים אותה; עשרות המקדשים הפזורים בה; מרוצי הסוסים בהיפודרום והקהל מריע. אך אבוי, דהרת הרכבים מזכירה לי את שוֹבַיי ותרועות הקהל מזכירות את קול הלחימה שמחלחל פנימה דרך החלונות, וחלק מהקהל הזה, אשר הריע כך לרכּבים, שוכב כעת מת בשדות שסביב. מוות כה רב וכה מיותר, מוות כה מוחלט. והכל למעני. באלפיהם!
הצליחו חיילי, הכו בטרויאנים ללא רחם ונצחום! הירגו אותם עד האחרון! ללא רחמים!
הֶחזרת להצדיק את מעשיך, חיה?
-אך גבירתי, כבר הסברתי לך – הֶרָה, אָתֶנָה ואָפרוֹדִיטָה בעצמן גרמו לי להתאהב בך. איך אוכל לשלוט ברגשות שזרעו בי האלות בעצמן?
-אין לי כל עניין במעשיות הילדים שלך! צא ואל תחזור! צא!
*
השנים חלפו, בזו אחר זו. בקיץ, העלו החיילים המתכתשים אבק מהאדמה היבשה, שאיש כבר לא טיפח, השקה ועדר, אבק שעיוור את הלוחמים והחניק את נשימתם; וברקיע, הֶליוֹס רוכב במרכבתו הרתומה לארבעה סוסים ושולח בלוחמים משני הצדדים את קרני השמש הקופחת מעל. בחורף, הלוחמים, רטובים וקפואים עד לשד עצמותיהם, דשדשו בבוץ הסמיך שהכביד על צעדיהם, כועסים בליבם על בּוֹרֶאָס, אל החורף סגול הכנפיים, ששלף מאמתחתו את החורפים הקשים. ועל רקע קול שקשוק החרבות, צרחות קרב וכאב, תמיד אפשר היה לשמוע את קול הנפחיות ברקע, מהדהד משני עברי העמק., מחוץ לעיר מהלומות הפטישים על הברזל החם מחשלות חרבות חדשות במקום אלה שנשברו, ובתוך העיר פנימה מייצרים פרסות חדשות במקום כאלה שנפלו ואבדו, יוצקים ראשי חץ חדשים במקום המאות שנורו. במלחמה, חיילים זוכים למנוחה, אך עבודתם של נפחי הברזל ושל הרופאים לעולם לא תמה.
*
-אינני יכולה לסבול זאת עוד, שוֹבִי פריס. זעקות, עוד ועוד. אינן פוסקות לעולם. אמנם זעקות אויביי, אך איני יכולה להפנות את גבי אל זעקות הכאב והשבר. עלי לצאת, עלי לעזור. אנא, הנח לי לעזור למרפאים לטפל בפצועים. אחבוש פצעים ואקבע סדים. אנסה להרגיע את הגוססים, אבטיחם כי לא יפלו בידי שֶדֶי הקֶרֶה, אלא יהיה זה תָנָטוֹס שיבוא לקחת את נשמותיהם.
-את שונה מדי. הם יסרבו לעזרתך. תביאי מזל רע לפצועים.
-אין להם ממה לפחד ממני, כי האלים עימדי.
-את תנסי לברוח ממני.
-אתן לך את דיברתי, מילת מלכת ספרטה, כי לא אנסה לברוח. רק כאשר חיילי מלכי ישספו את גרונך אהיה חופשייה באמת. אם אינך סומך עלי ועל דברתי, הינך מוזמן להציב עלי שומרים.
-אם כך, כך יהיה.
*
ככל שחלף הזמן ושנות ההיעדרות מספרטה הלכו והתמשכו, כך נואשו הספרטנים מלחזור אל בתיהם. אך אודיסאוס הגיבור הגה רעיון – הם בנו פסל עץ גדול של הִיפּוֹלוֹן, האל הסוס, מגן העיר טרויה ומיטיבה, ולאחר מכן, בחשכת הליל, עלה הצבא הספרטני על אוניותיו שעגנו במפרץ ושט משם, חזרה לבתיהם ולמשפחותיהם המצפות. בבוקר, כאשר התעוררו הטרויאנים נדהמו לגלות כי שדותיהם ריקים מהפולשים, המחנות שניצבו אל מול העיר בעשור שחלף נעלמו, ובמקומם ניצב לו פסל של פטרונם ומושיעם, אות ודאי לכך שעייף מהלחימה וגירש את הפולשים. הטרויאנים התעלמו מנבואות השחור של קסנדרה ולָאוּקוֹן, דהרו אל פסל האל, הקריבו לו קורבן וזבחו לו זבח, גררו אותו אל תוך עירם והציבו אותו בכיכר המרכזית. הם שמחו ורקדו ברחובות, הקריבו קורבנות להיפולון ולכל האלים, והיו מאושרים על שמחר יחזרו לשגרת יומם שהופרה במשך שנים כה רבות. ישובו לעבוד את אדמותיהם, לגדל יבולים, מספוא ותבואה, וילדיהם הרכים יחזרו לבתי הספר ללמוד ספרות, לשון וחשבון במקום ללמוד לחימה בחרב, קליעה בקשת וטקטיקות קרב.
*
-מה זאת? איה חיילי ארצי? מדוע זה נטשוני? האם אבדה כל תקווה להצלה?
-ובכן, מלכתי, מלכך התייאש ונטש אותך. האם כעת תתאהבי בי, כדברי האלות הטובות?
-לעולם לא. גופי נמצא פה, ואת דיברתי נתתי לך כי לא אברח, אך את נפשי לא תקבל לעולם.
ראה, אשב לי פה בגבי אל החלון, ואבוז להילולה שבחוץ.
-כרצונך.
*
בתום יום החגיגות, בחשכת הליל, באין משגיח, בעוד הטרויאנים המותשים משמחת היום נמים בשלווה, נפתח פתח סמוי בבטן הסוס-האל, וממנו יצאו חיילים ספרטנים שהתחבאו בתוך הסוס-הפיתיון מבעוד מועד. אודיסאוס ידע שהטרויאנים לא יוכלו לעמוד בפני רגש ההוקרה להיפולון, פטרון עירם, ויכניסו את הפסל לעירם, מבלי לדעת כי בבטנו ממתינה להם הפתעה לא נעימה. החיילים הספרטנים פסעו בדממה לאורך הרחובות השוממים. בחסות הצללים הם הרגו את השומרים ופתחו את שערי העיר בפני הצבא הספרטני שחזר בחשאי והמתין בגבעות שמסביב לעיר. כך טרויה נפלה.
*
-עורי גברתי, עורי, כי הגיעה העת לחזור לביתך.
-מה זאת? זוג רגליים לגופך וסמלי ספרטה על שריונך. אך ראיתי את שדות הקרב נטושים. מהיכן הופעת חייל?
-לנו הניצחון גברתי. הערמנו על אנשי טרויה, וחדרנו למעוזם במסווה.
וכעת, בואי עימי גברתי הרמה. ספינה ממתינה לקחתך חזרה לארצך.
-אך מה זאת כאן? גופת שובי מוטלת במסדרון. הא לך, חיה! ראה כיצד נתהפכו היוצרות, והמנצחים הפכו למנוצחים.
חייל, קחני לביתי. זמן רב מדי נעדרתי ממנו.
*
הצבא הספרטני שחט את הטרויאנים בשנתם ללא רחמים. הדם האפור זרם ברחובות העיר כמו נחל קודר. רק אז, לאחר שווידאו כי אפילו ילד טרויאני אחד לא נותר בחיים, עזב הצבא הספרטני את העיר. הם אף לא טרחו לשרוף אותה. לא היה בכך טעם. טרויה היתה המעוז האחרון של הטרויאנים. מעתה, רק אנשים, חיות בר או הרוח והאבק ישכנו בעיר. מגזע הטרויאנים לא נותר שריד שיחזור לעיר. הספרטנים עלו על ספינותיהם, וכעת שבו באמת ובתמים אל משפחותיהם שהמתינו להם שנים כה ארוכות.
*
-קברניט, ודאי הגענו לגִיתְיוֹן. השומע אתה, הקהל קורא בשמחה על חזרתנו. בטוחני כי ניתן לשמוע את הקריאות עד אתונה. גברים חזרו לנשותיהם, בנים להוריהם. ואף אני שבתי.
והנה אישי, ממתין עם פמלייתו. הלוואי ויכולתי לרוץ אליו, אך המעמד מחייב. ארד מעדנות ואברכהו במתינות על הצלתי מכלא חוטפי.
אך מה זאת השֹיבה שזרקה בשערו ובזקנו של אהובי? וקמטי הדאגה שנחרצו בפניו. אמנם אין מראה ראויה לשמה על הסיפון, אך אוכל לשער לעצמי כי גם בי נגע קְרוֹנוֹס במטהו.
-ברוכה השבה לממלכתך, גבירתי. הנה ידי מושטות לקבלך.
-תודה לך מלכי. הנני מקבלת בברכה, ובאושר, את ידיך המושטות. מאושרת הנני על כי חזרתי לגבולך ואל חיקך.
-ניקֶה היתה איתכם בהיעדרכם, פוסידון שמר עליכם בדרככם חזרה, ואני מברך אתכם בשובכם, לוחמי האמיצים. ברוכים בשובכם אל ארצכם. וכאות תודה על מאמציכם הבלתי נלאים בהחזרת אשת חיקי אלי, הריני מכריז על שבוע חופש לחגיגת הניצחון. המנוחה לה אתם זכאים ממתינה לכם.
* * *
כשכתב את סיפור האיליאדה המפורסם שלו, שיכתב הומרוס את הסיפור האמיתי, כדי שיתאים להלך הרוח המודרני. הרי ההיסטוריה נכתבת על-ידי המנצחים, והמנצחים לא רצו לשמוע את האמת – כיצד תרבותם, התרבות הנאורה והמתקדמת ביותר בתולדות האנושות, השמידה גזע תבוני שלם במחי יד. אך לעומת הספרטנים שזה מכבר הפכו בעצמם לאבק נידף ברוח ולעוד שם נשכח מעל דפי ההיסטוריה, הטרויאנים נותרו עימנו בלבנו. הם הפכו למיתוס, לאגדה – דמויותיהם מעטרות את בתינו ואת מקדשינו ואף הונצחו בשמי הלילה. לנֶצח נישא את עינינו לכוכבים בלילה ונראה את הקנטאור הקשת, בן טרויה האציל, מבכה את גורל עמו ועירו הגאה שנפלה.