שבעה שחקנים מאת אריאל פריאנטה

4.
הגעתי לשדה התעופה.
הוא היה דומם, גדול, ריק מאדם. עמדתי בכניסה לבניין הראשי, שלט 'טיסות יוצאות' חרק מעל ראשי מתנדנד ברוח בלתי נראית, הדלתות נפתחו לפני מקדמות אותי קוראות לי להיכנס, הסתובבתי אחורה אל דן שהכניס משהו לכיס, הרים את ראשו וחייך.
"תמר, אל תדאגי," הוא לחש, "קרן לא תדע שכרתנו ברית, היא לעולם לא תצפה לזה."
"הייתי שמחה אילו אתה היית נכנס ראשון," ניסיתי לא להישמע פגיעה.
"יש בינינו הסכם, תכבדי אותו," קולו פוקד עלי להפסיק עם השטויות.
הסתובבתי חזרה לטרמינל, ופסעתי בין הדלתות הנעות, מנסה כמה שפחות להשמיע רעש, מקווה שנעלי ההרים שלי לא יחרקו על הרצפה החלקה.
האקדח שהחזקתי רחוק מהגוף, מוכן לפעולה, הרגיש כבד למרות משקלו הקל, ביד השנייה החזקתי יתד כסף. היו שמועות שהפעם יהיו יצורים מיוחדים, ואני קפצתי על ההזדמנות כשראיתי את היתד זרוק באצטדיון.
חריקה עזה גרמה לי להסתובב, דן מאחורי משך את פניו בהבעה מתנצלת והסתכל על נעלי הגומי שלו.
הוא הניח את רובה הציד שלו לרגע על הרצפה, וחלץ את נעלי הגומי שלו. התפתיתי לקפוץ על ההזדמנות ולהשיג לעצמי נשק מעט יותר מאיים, אבל המחשבה על התמודדות חוזרת עם קרן בלי גיבוי, גרמה לי להיאנח ולהישאר במקומי.
"זאת חתיכת הציוד הכי גרועה שקיבלתי כל המשחק," דן סימן לעבר נעליו והרים את רובה הציד, רגליו יחפות, "באספלט הם כמעט נמסו, ועכשיו הן חורקות…"
"שקט," סימנתי לו כמעט בלי קול. היה איזה רחש שהתחיל להישמע באולם הגדול.
מולנו התגלה מרחב עצום של כאוס במה שהיה נראה כחדר ששימש בעבר רבבות של אנשים ביום. מאות כסאות המתנה, שבילים המיועדים לתורים ארוכים ומשתרכים, ועשרות דלפקים לכל חברות התעופה, ומחלקות הביטחון.
רעש נשמע בחלל הגדול, בתחילה הוא היה לא ברור, אך צעקה נשמעה מיד לאחר מכן.
"תחזיר את זה!"
קול פקיעה מילא את האולם, ורשרוש מבלבל של פילוח האוויר, כאילו לפתע מאות ציפורים החלו לעוף דרך החדר. הרמתי את הראש מעלה, לא הייתה לי אפשרות להגיב, כאשר צפיתי במאות עצמים קטנים שורקים במעופם אל עבר הרצפה.
אחד מהם כנראה פגע בי.

מספר 4 יצאה מהמשחק.

7.
הוא גרר אותי כל הדרך בעיניים עצומות. הייתי יכול להיות בטוח שהוא לא יהרוג אותי, אבל שום דבר לא הבטיח לי שהוא לא יגרום לי לסבול.
"אתה חושב שאתה קשוח? אתה חושב שאתה זה שישרוד?" קולו עלה לצעקה חנוקה, הוא נזהר שלא ישמעו אותנו, "שכח מזה דן, אתה לא נשאר אחרון, אז אם לא תספר לי עכשיו איפה השלב הבא…"
אבל האיום היה ריק, הוא לא המשיך את המשפט ולא מימש את מה שכל כך רצה לעשות לי, לזרוק אותי מהגבעה, או משהו המוני שכזה.
"אמממ, אמממ" השמעתי בפי החסום, כשבעצם התכוונתי להציע לו לחפש את המוח שלו מתחת לאיזה סלע, ילדותי אני יודע, אבל הכי מספק באותו הרגע.
"אני לא מוציא לך את המחסום עד שנגיע לנקודה הבטוחה הבאה, פעם שעברה שצעקת… אני ממש לא רציתי להרוג את 1, היא הייתה יכולה להיות בת ברית שלי, טיפש!"
אוקי, אני יודע שהוא לא 1, גם לא 3 אותו חיסלתי בעצמי, וכשהזניקו אותי יכולתי לראות ש4 היא בחורה, אז זה כנראה לא הוא. שם לא היה לי, רק 'הוא' מעורפל לתלות בו את יגוני, ואת פניו בקושי ראיתי לפני שעילף אותי, קשר אותי והכריח אותי לספר לו היכן השלב הבא.
למזלי הוא העדיף אותי בחיים, מאכיל אותו פיסות קטנות של מידע, מאשר מת, ואת עצמו אבוד במבוך האספלט.
כשהעיניים לא מתפקדות, ידוע ששאר החושים נכנסים לפעולה מוגברת. לא הפתיע אותי ששמעתי את הצעדים החלושים הרבה לפני שהוא שמע אותם. ניסיתי להתרחק ממנו לאט, אך נעלי הגומי שלי סירבו להיפרד מהאספלט הלוהט, והשמיעו קול חריקה וצפצוף כשנפרדו באיטיות מהאספלט.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" הוא צחק עליי, עדיין לא שומע את הצעדים, "אתה חושב שתגיע לאן שהוא בלי עיניים, ידיים ופה?"
לא היה אפשר לטעות בצליל הירייה שפילח את האוויר.
קפאתי במקום, ולאחר חמש שניות שהרגישו כמו נצח נפלתי על הרצפה בצורה הכי כואבת שאפשר, מנסה להתחמק מכל אפשרות של ירייה נוספת.
הדקות הבאות הרגישו כמו נצח, האוזניים שלי צלצלו, ושמעתי רחשים לא מחייבים מכל מיני כיוונים. לבסוף כיסוי העיניים שלי ירד, ומעלי רכנה בחורה חייכנית עם נעלי הרים, אקדח ויתד, מספר 4.
"קוראים לי תמר, אני צריכה שתיקח אותי לשלב הבא," היא אמרה מתנשפת, "ואל תדאג, אני לא אקשור אותך."
היא הוציאה לי את מחסום הפה והתירה לי את הידיים. הגופה של ה'הוא' נחה לידי, חור קטן נפער במצח, היא חייכה וסימנה לי שאני רשאי להצטייד.
היה נראה שהיא רוצה לבזוז את הגופה בעצמה, אך משהו עצר אותה.
"אני אקח אותך," הצלחתי להחזיר לעצמי את יכולת הדיבור בזמן שאספתי את הציוד שלי מהגופה, "אבל יש לי תנאי אחד."

מספר 5 יצא מהמשחק.

3.
למה עשיתי את זה לעצמי?
למה הגעתי למשחק הארור הזה?
ממתי כסף יותר חשוב לי מהחיים שלי?
הרמתי את הראש והסתכלתי בתחינה לעבר מי שזיהיתי כ7.
"אני אתן לך משהו בתמורה לזה שתשחרר אותי," שמעתי את עצמי אומר.
7 הסתכל עליי במבט מזלזל.
"כבר לקחתי לך את כל הציוד," הוא אמר, "תיק צד, פנס, כריך ישן, בקבוק מים, חץ, נפט, ומטבע ישן."
"אחד מהם יהיה שימושי בשבילך!" ניסיתי להישמע מלא בביטחון," אבל אני לא אספר לך איזה עד שלא תשחרר אותי, תניח את האקדח על הרצפה, ותיתן לי להתקרב אל שער היציאה מהאצטדיון."
"אם לא אכפת לך, אשמח לשתף אותך בכמה מחשבות שעלו לי לראש."
התחלתי להחוויר.
"פנס, כריך, מים- רגיל לחלוטין," הוא חייך, "חץ כי חשבת שתוכל להילחם עם זה, פתטי. נפט כי חשבת שתצליח להדליק אש, אז זה מיותר בחום הזה ובאספלט כל שתצטרך לעשות זה להניח גפרור על הרצפה…"
"אספלט?" נפלט לי.
"אל תפריע," 7 צעק, "האספלט זה השלב הבא, שלא תגיע אליו לצערי. אתה בכלל התכוונת לשרוד את המשחק הזה? איך עברת את החוף?"
"אני ממש…"
"אל תענה לי," הוא גיחך, "אז מה שנשאר זה המטבע הזה… אני מבין נכון שמדובר בכסף?"

מספר 3 יצא מהמשחק.

2.
בחיים לא ראיתי את הים.
אני לא מצליחה לקלוט עד כמה רחוק אני יכולה לראות, עד אין סוף של כחול.
והתנועה של המים, הגלים, האדוות, הכל נע כמו מחול, כמו בלט.
איך הייתי שמחה להיכנס ולו לרגע אל המים הצוננים, שלבטח יעטפו את גופי כמו שמעולם לא עטפו אותו קודם.
"טעות גדולה לעמוד כאן," היה כל מה ששמעתי לפני שנפלתי על האדמה.

מספר 2 יצאה מהמשחק.

6.
הכניסה לחוף נראית יחסית בטוחה. עוד מעט כל הכלובים בגן חיות יפתחו ואז אצטרך להתמודד שוב עם הדברים האלה שהם מכנים בעלי-חיים.
כל מה שעמד מולי, היה שער ברזל גדול, פתוח לכדי חרך שאדם יכול לעבור דרכו בקושי. השער מוצק וכבד, ובין הדלתות אור קשה של שמש קופחת חודר, בעוד בתוך שטח הגן, האור בקושי מצליח לחדור את כיפת הזכוכית הענקית, כאילו היינו באיזה חוות נמלים ענקית.
מצחיק לחשוב ככה, הרי כל מי שמציע את עצמו למשחק הזה יודע שיצפו בו בדיוק כמו שילד צופה בנמלים, בדיוק כמו שאנשים מסתכלים על חיות בגן החיות, כמה אירוני שהשלב הראשון במשחק מתחיל כאן.
הייתי צריך כבר לעבור, נראה שהשטח ריק, ואם יהיה צורך בעימות אני תמיד יכול לזרוק את אחד הרימונים שלי.
התחבאתי מאחורי שתי מכוניות הפוכות שהיוו חלק מתפאורת המשחק האפוקליפטית-משהו. אני דווקא חשבתי שבמשחק הקודם, זה שניצחה בו הבחורה ההיא, שהתברר לבסוף שהיו לה תוספים קיברנטיים, והיא נפסלה, אז התפאורה הייתה יותר אסתטית ונתנה ניגוד לכל האלימות, שם במשחק הקודם.
אני רק מקווה שהשמועות על מפלצות זה שטויות.
ואני גם יודע שתמיד יש מפלצות במשחק הזה, קוראים להם אנשי הפקה.
התעוררתי בחושך.
איכשהו נרדמתי במחבוא שלי, ועכשיו הכל היה חשוך, אולי שקית התפוחים שמצאתי הייתה מלאה באיזה חומר מרדים, זה כבר קרה בעבר באחד המשחקים.
תוך כדי שאני מותח את האיברים שלי, הבנתי את הנוראיות שבמצב שלי. שער הברזל היה סגור, ואין דרך לבדוק מרחוק איך לפתוח אותו, זאת אומרת שאם יש מלכודת אני פשוט אפול לתוכה, או אשאר יותר מידי זמן ליד הדלת, ואהיה מטרה קלה. אסור לשכוח, שבנוסף לצרה של הדלת, הכלובים כנראה כבר נפתחו, וכדי לאשר את המחשבות שלי, שמעתי ממרחק כמה נהמות ויללות.
הרמתי את עצמי מבין המכוניות, ופשוט התחלתי לפסוע אל הדלת, סיכויי ההישרדות שלי גם ככה שאפו לאפס בחושך, וכל המחשבות שלי נאטמו כשגופי ביצע את הדבר הבסיסי ביותר להישרדות, להתקדם.
השער לא היה נעול, ברגע שמשכתי את הידית, הדלת השמאלית נמשכה באיטיות וחרקה מעט. הצלחתי למשוך אותה עד לכדי פתח צר, אבל יכולתי לעבור.
הסתכלתי לאחור לראות שלא משכתי תשומת לב, החושך לא סיפק לי הרבה פרטים, וכמעט שהחזרתי את פני לכיוון השלב הבא כאשר, שתי נקודות אדומות החלו להתקרב לכיווני מבין הכלובים הענקיים.
בתחילה היה נראה שמישהו מחזיק שני פנסי לד קטנים, וזה היה חבל שהשליתי את עצמי כך.
אומנם הכל קרה מהר, אך יכולתי להבחין בפרווה האפורה, הזנב הארוך, ברגליים האימתניות, והידיים המרושעות למראה, שהתקרבו לשסף את גרוני.
מספר 6 יצא מהשחק.
1.
תמיד פחדתי מזאבים.
כאשר נכנסתי למשחק ידעתי שהכל יהיה בסדר. המאמנת שלי, אחת המנצחות של המשחק, עוד שהיה מותר לשתות את דמם של היריבים, הכינה אותי לכל תרחיש, אפילו לסיטואציה בה אני עומדת פנים אל פנים עם החיה השנואה הזאת.
למזלי היא לא עמדה מולי, היא התנפלה עליי כל כך מהר שלא היה זמן לפחד, גם לא לשלוף מקל קצר ולחבוט באף שלה.
שכבתי כך, על אדמת גן החיות, רק עשר דקות אחרי שהמשחק החל, מדממת מהגב כמו חזיר שחוט, ולא יכולתי להפסיק לחשוב על כך שמאמנת שלי בטח הייתה לוקחת לגימה אם היא הייתה פה.
התעוררתי לאחר כמה שעות, כל הכלובים היו סגורים שוב, החיות השתעשעו בתוכם האחת עם השנייה, למעט כלוב הזאבים, בו כל החיות עמדו ליד הסורגים והביטו בי. היה נראה שהם מספרים לי משהו.
הסתכלתי בבהלה על בגדי הקרועים וניסיתי לגעת בחתכים שבגבי אבל כל הדם יבש והגב הרגיש מצולק, אבל לא כואב בכלל, כאילו מדובר בנזקים עתיקים. חשתי בתוכי דבר, כמו ישות שניה שקראה לי לגלות את כל הכוחות הטמונים בי.
את שאר היום העברתי בהליכה במבוך הכלובים וכאשר החשיך הצלחתי למצוא את החומה, ולבסוף גם את השער המוביל לשלב הבא, ידעתי שמדובר בחוף הים, זה היה פרט מידע שהצלחנו לקנות לפני המשחק.
הכלובים נפתחו שוב אך הפעם, לא הרגשתי מפוחדת, הישות הרגיעה אותי, חיזקה אותי, והיה נראה שהקופים והשוורים שבדיוק עברו לידי, הרגישו את הישות הזאת, כי הם שמרו על מרחק בטוח ממני.
היה מעונן באותו ערב, והירח לא האיר כך שהיה די חשוך כאשר קלטתי שחקן נוסף פוסע בגן, זאת הייתה תמר. המאמנת שלי הזהירה אותי מפניה, היא הייתה חכמה, והמאמן שלה היה הראשון לנצח בידיים חשופות. הרמתי את הקשת שלי וכיוונתי לעברה, היא עדיין לא ראתה אותי. למרות החושך יכולתי לזהות בברור לאן אני צריכה לכוון, מתחתי את המיתר ושחררתי חץ מורעל. תמר בדיוק זזה, מסתכלת אל השמיים, החץ שפשף את הזרוע שלה. היא אחזה בזרועה והחלה לרוץ.
התמלאתי חמה שלא ידעתי מאין באה.
"תחזרי לכאן מכשפה!" צרחתי את ראיותיי, "אני אחסל אותך, אני אשמיד אותך, אני…"
אך פי כבר לא יכול להפיק מילים, גופי החל להתארך, להצמיח פרווה, ושיגעון מילא את מוחי, בעוד העננים פינו מקום לירח המלא.
שוב התעוררתי בבוקר, ידי היו מלאות דם יבש, בגדי קרועים, ובפי היה טעם מתכתי. לידי נחה חבילה שכנראה נקנתה ע"י המאמנת שלי, היו אלה בגדים חדשים.

בחוף הספקתי לחסל בחורה שאמנם הייתה נראית לבבית, אך גם מטומטמת מספיק לעמוד מול הים ולבהות.
באצטדיון עשיתי טעות קיצונית וכששמעתי צעקות ניסיתי לתקוף ישירות, הבחור היה מהיר ממני וירה בי עם רובה הציד שלו בלי לחשוב פעמיים, הסתכלתי על הבחור השני הקשור שצעק את ריאותיו ויכולתי רק לקוות שאין בו שום ישות כמו שלי יש.
בבוקר קמתי כמו חדשה, זכר לכדור שחטפתי היה אפשר למצוא רק בחולצה.
את האספלט עברתי די בקלות, ראיתי את תמר מרחוק ושוב נכנס בי איזשהו זעם. רצתי לעברה, אך שתי יריות מרובה ציידים שהחזיק שחקן נוסף, עיכבו אותי מספיק זמן כדי שהם יעברו את הפניה הבאה וייעלמו.
כשהגעתי אל שדה התעופה ידעתי שלא נשארו הרבה שחקנים, ספרתי 4 גופות עד כאן. כבר הבנתי שאני המפלצת במשחק הנוכחי, ידעתי שהרייטינג של המשחק עלה פלאים כאשר אחד השחקנים הוא האיום, ולא רק גורם חיצוני ללא רגשות ורצונות.
האולם הגדול לא היה ריק, במרכז החדר עמד הבחור עם רובה הציידים, כנראה זה שירה בי באצטדיון, מתחתיו על הרצפה נחה תמר. הזעם לא עלה בי שוב, הבנתי שהיא מתה.
מסביבם על הרצפה החלקה, היו פזורות אלפי חתיכות קטנות ומתכתיות, היה במראה שלהן משהו מרושע.
"קוראים לי דן," נשמע קולו של הבחור העומד, "את בטח קרן, אולי תשמחי לשמוע שכרגע שני עוזרי הפקה זרקו את כל מלאי חצי הכסף שלהם על הבחורה הלא נכונה."
הוא חייך חיוך עצוב, והסתכל על תמר, רובה הצייד לא זז ממני.
"נשארנו שנינו," אמרתי לעצמי יותר מאשר לו.
"אם לא אכפת לך, אני אשמח שנילחם אחד בשני בנשקים קרים," היה משהו מרגיע ובו בזמן מטריד במבט שלו, "אני אתן לך לבחור."
הוא אחז ברובה הציידים שלו הישר לעברי, ואני אחזתי בקשת היישר לעברו. מאחר והתמחיתי בלחימה במקלות קרב, חשבתי שהעצה שלו תמנע מאיתנו להרוג אחד את השני, הרי אז אף אחד לא יזכה בפרס.
אבל אז חשבתי לעצמי שכבר ניצלתי מירייה של הדבר הזה, הוא הרי יודע שהרובה לא יכול להרוג אותי.
"תפסיק עם השטויות," מתחתי ושחררתי את החץ, הוא היה מהיר בתגובתו וירה גם כן.
הירייה עברה דרך הבטן שלי, שוב, חשתי את הכאב אך הפעם לא התעלפתי. גופי עף אחורה מההדף, ותוך כדי התקרבות אל הקרקע הבנתי שמתחתיי נחים עשרות חתיכות כסף חדות, שרק מחכות לשים קץ לחיי ולישות המתחבאת בתוכי.
לא ידעתי אם פגעתי בדן או לא, יכול להיות שהוא שוכב על הרצפה עם חץ בחזה ויכול להיות שהוא בדרך עכשיו לסוף המשחק לקבל את הפרס שלו.
אבל זה בסדר, ככה זה.
המפלצת אף פעם לא מנצחת, היא שם רק כדי שנרגיש שאנחנו חיים.
מספר 1 יצאה מהמשחק.

מספר 7…