שבע, שבע עשרה או עשרים ושבע

*השיר לאורך כל הסיפור הוא Youth של Daughter

היא נעצרה במקום ועצמה עיניים. "מה קרה?" הוא שאל בטון מודאג לנוכח התנהגותה המוזרה. "אתה לא מרגיש את זה?" היא שאלה בקול שקט ורגוע. "מרגיש מה?" הוא שאל בטון עצבני שנשמע קצת מזויף בטח עוד פעם אחת מהשטויות שלה הוא חשב. "השיר. תקשיב לו שנייה. אתה לא מרגיש את זה? התחושה המשכרת של המוזיקה, המנגינה, משולבת עם קולה הרך של הזמרת, יוצרת מעין תחושה מוזרה כזאת, משהו במוזיקה שעוטף אותך, מקיף אותך וגורם לך, לשבריר שנייה, להרגיש משהו בעולם הבלתי אנושי המטורף הזה." הוא נראה קצת אבוד. היא מחייכת, הוא מזכיר לה קצת תינוק עם המבט הזה, כאילו הוא מחכה שיגיע הרגע בו יבין הכל. "תקשיב שנייה". הוא מנסה לזהות את השיר.

Shadows settle on the place, that you left.
Our minds are troubled by the emptiness.
Destroy the middle, it's a waste of time.
From the perfect start to the finish line

"לא, אני באמת לא מרגיש כלום, לו" הוא אמר. "זה כי אתה ציני מדי" היא אמרה בחיבה והמשיכה בדרכה.

בשקט המקפיא של הלילה, שרוב בני האדם לא שמים לב לעוצמת האימה הצורמת של צלילו, כי אנחנו עסוקים מדי בשינה או בכל דבר אחר שמסיח דעתנו מבדידותה של האנושות, דניאל שמע צחוק מהחדר שלה. צחוק משוחרר ונורמלי כביכול, אבל הוא הרגיש שמשהו לא בסדר. זה לא היה בגלל השעה או בגלל העובדה שבכל השנים הארוכות שהם מכירים הוא לא שמע אותה צוחקת אפילו פעם אחת. זה היה מוזר מדי, חסר היגיון, אבל הדבר היחידי שידע היה שהצחוק הזה משגע אותו. דלת החדר הייתה נעולה אך בשנייה שנגע בה בקצה אצבעו היא נפתחה. החדר היה ריק אבל הצחוק המשיך להישמע. "לו? לו? את כאן?" הוא הדליק את האור. החדר היה ריק מכל הרהיטים ומלו. הדבר היחיד שנשאר היה הכינור, תלוי לו על הקיר עם ורד מושחל בין המיתרים.

"מי זה?" הוא צעק, "מי צועק שם?". אין תשובה, אבל הצחוק ממשיך מתוך החדר הריק. הוא קופא במקומו בפחד כשלפתע הוא שומע סדר מסוים בצחוק. דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו. הצחוק הוא מנגינה. הוא מחפש רמז כלשהו ללו בחדר, עובר במבטו על מיקומם הישן של שידת הספרים הענקית, אוסף התקליטים מהאייטיז, המיטה, הכינור הענק ושולחן הכתיבה האדום. הם לא היו שם. וגם לו לא. ואז מוחו עיבד את הפרט המפחיד ביותר. החלון פתוח. "לו?" הוא קורא, מוחו מעורפל מהאימה, הוא מבין מראש שזה חסר סיכוי. מנגינה אחרת. הוא עוקב אחרי מקור המוזיקה מחוץ לחלון. הוא מטפס על העץ העתיק שהוא ולו טיפחו שנים כה רבות. לאחר מטרים רבים של טיפוס הוא כבר התקשה להאמין שלעץ יש סוף אבל בסוף הוא הגיע. הוא מצא עצמו במדבר ענק, ללא סוף, ללא ערים או כבישים שמקלקלים את הנוף כמו כתובות מכוערות של "בני-אדם היו כאן", אבל האדמה לא הייתה עשויה מחול. הוא הרגיש כאילו הוא הולך על אלפי חוטים דקים וכסופים, אבל הוא הלך ביציבות כי המשטח היה קשה בכל זאת. מהקרקע המוזרה הזאת צמחו עצי באובב גמדיים ואלפי סוגי פרחים שונים, בצבעים משונים שהוא לא יכל לזהות. השמיים בהקו בגוון טורקיז מושלם ואי שם במרחק נראה מפל מוזהב מפכפך לו בשלווה אל תוך אגם צמוד לארמון ספוג שמש. דניאל הסתכל סביבו, הרים סלע בעל גוון משונה ואמר "נראה לי ששם יש אנשים. בטח לו הלכה לשם. אני מקווה שאתה מבין את זה, אני פשוט לא יכול לדבר לעצמי. זה ייראה כל כך מוזר! לא יפריע לך שאני אקרא לך ז'אן, נכון? זה שם מכובד כזה, אנשים יחשבו שאני חשוב עם חברים כאלה, ז'אן."

אחרי קילומטרים רבים של הליכה, דניאל וז'אן היו חייבים לעצור לארוחת ערב ולשינה. "אני הולך לצוד, תישאר כאן לשמור על הדברים" דניאל אמר לז'אן. הוא החליט להשחיז על סלע קליפת עץ ולהפוך אותה לנשק איתו יצוד בשר. הוא ראה שם כמה נמרים, אולי הוא לא התנסה אף פעם באוכל כזה אבל לא הייתה לו ברירה של ממש. הוא שבר את קליפת העץ כשלפתע הוא ראה ילד. "למה אתה עושה את זה לעץ?" הוא שאל בסקרנות, עיניו החומות הענקיות התרחבו "הוא נפגע" דניאל הופתע מעט אבל מיד התעשת וענה "הוא עץ" הילד הסתכל עליו לרגע, לא מצליח להבין למה האיש המוזר והאפור הזה מרגיש צורך לציין כך את המובן מאליו "כן, אתה פוגע בו" הוא אמר ולפתע התחיל לצרוח ולבכות "אני אבוד! אני אבווווווווווווד! אני א-בוד!"  דניאל לא ידע מה לעשות "אמממ, תירגע, זה בסדר…" הוא תמיד לא ידע מה להגיד במצבים כאלה "איפה ההורים שלך? איך קוראים לך?" הילד עצר וחשב שנייה ואז אמר "אין לי שם. אף פעם לא היה לי. אני אבווווווווד!" דניאל הסתכל על הילד בחוסר אונים ואז שאל "למי אבדת? איפה ההורים שלך?"
"לא אבדתי לאף אחד, למה אני צריך מישהו כדי להיות אבוד?"

"אז למה אתה מחפש אותה בעצם? מה כל כך חשוב בה?" הילד שאל בתמימות. כבר יומיים הוא הלך עם דניאל וז'אן מאז שהם פגשו אותו. "אני אוהב אותה" דניאל ענה בפשטות. הילד עצר במקום ושאל "למה?". דניאל הסתכל עליו בחיבה ואמר "כי היא לו. כי יש משהו בדרך בה היא מסתכלת על העולם, היא פשוט היא. היא מוצאת משמעות בכל דבר, היא מצליחה לחשוב על העולם מעבר לענני הציניות דרכם כולנו צופים בו. בוא, צריך להמשיך" הם המשיכו ללכת.

בהמשך הדרך הם לא יכלו כבר לדבר. צלצול הפעמונים שהתחזק מכיוון הארמון מנע מהם לשמוע. היה זה ביום הרביעי כשהשיחה האחרונה נשמעה בצורה פלאית כלשהי מעבר לצליל החזק של הפעמונים. הם לא היו צריכים לעצור מאז שפגשו את הילד, איכשהו, אחרי שפגשו אותו לא היו צריכים יותר לאכול או לעצור לישון. באמצע המדבר, מן האוויר עצמו נוצרה שורה של אנשים. הם היו לבושים כאבירים, בצבעי זהב ולילך. גובהם היה 2 מטרים וחצי לפחות אבל היה משהו מאד טבעי במראם. הם היו זהים לגמרי אחד לשני. "אל תיכנסו למגדל!" נשמע קולם, מהדהד מעל לקולות הפעמונים. "אנחנו רק באים לאסוף את לו. לו אנדריאס? אתם מכירים אותה?" דניאל שאל בתקווה. "לא!" הם הדהדו בקולם הלא טבעי, מתקרבים לדניאל וז'אן בתיאום מושלם "אל תיכנסו למגדל!". "אבל למה?" דניאל שאל ברוגע, הם התקרבו אליו וכל אחד מהם הושיט את ידו קדימה באותו רגע ונגעו בידו בעדינות רבה. הוא נפל על גבו. "אל!" נשמע קולם. דניאל קם מיד ללא פגע וחיפש את האבירים אבל לא מצא אותם, הם נעלמו אל האוויר. פתאום הוא הבין שמשהו ממש לא בסדר. הילד, הילד הזה, תמיד כל כך שמח ואנרגטי, שכוב על הרצפה. "מה קרה?" דניאל שאל בבהלה. מכווץ מכאב הילד ענה "למה הם עשו את זה?". "עשו מה?" דניאל שאל בחרדה. "דיברו." קולו של הילד היה צרוד והוא היה חייב לקחת נשימה בין מילה למילה "ככה. הפילו'תך" דניאל הסתכל עליו כמה שניות, מנסה להבין את הסיטואציה. "לא נורא, לא קרה כלום. אנחנו צריכים להמשיך בדרך" הוא אמר. הילד ניסה להיעמד על רגליים רועדות, אבל עוד לפני שהספיק להתייצב הוא פלט יללת כאב שהבהירה לכולם שמשהו ממש לא בסדר. הוא נפל על בטנו ושכב שוב באותה תנוחה על הקרקע. ז'אן הסתכל עליו ברחמים בזמן שדניאל התקרב אליו ולחש "כואב לך?", המהום שקט נשמע מצדו של הילד. "זה בסדר אם אני אסחב אותך לארמון, שם יוכלו לעזור לך?" הילד המהם שוב. דניאל הרים את הילד ואת ז'אן והתקדם קדימה, מצטער שלמרות הפעמונים הוא עדיין מצליח לשמוע את הבכי מלא הכאב של הילד.

ביום החמישי הפעמונים כבר לא נשמעו ומצבו של הילד לא השתפר. ז'אן חשד שהוא אפילו החמיר, אבל לא אמר זאת לדניאל כי לא יכל וכי ידע שזה ייפגע בו. חיים אומללים הם חייהם של סלעים חושבים. ז'אן אפילו לא היה שמו האמיתי. דניאל המשיך לשאת את הילד לאורך כל הדרך וקצב הליכתם הואט כי דניאל פחד שטלטלה חזקה מדי תוכל לפגוע בילד.

We are the reckless,
We are the wild youth
Chasing visions of our futures
One day we'll reveal the truth
That one will die before he gets there.

"זה… זה השיר של לו…" אמר דניאל בהתרגשות. אבל הזמרת לא הייתה לו. בצד הדרך, עמדה אישה ושרה את השיר. לא, שפתיה לא זזו, אבל היה ברור שהיא שרה ולא מישהו אחר. היא הקרינה את השיר מתוכה. דניאל רץ אליה "את… שלום, כן… איפה שמעת את השיר הזה?" הוא שאל. ראו שהיא לא הבינה את השאלה "לשמוע שיר?" היא שאלה. "כן, איפה שמעת אותו?" הוא שאל בחוסר סבלנות. "איך שומעים שיר? מה הכוונה בלשמוע שיר?" היא שאלה. הוא הסתכל עליה לכמה שניות. אם היה פוגש אותה בבית שלו, בעיירה, בעולם האמיתי, הוא היה בטוח שהיא משוגעת או משהו כזה אבל כאן ברור שזה נורמלי לחלוטין. "מאיפה את מכירה את השיר?" הוא שאל אותה, מדגיש כל הברה. "מהמוזיקה" היא ענתה והמשיכה להקרין את השיר. "את חייבת שמישהו יכיר לך אותו! לשמוע אותו ברדיו או באינטרנט או משהו כזה!" הוא צעק עליה. "זה שאתה לא מבין משהו לא הופך אותו ללא טוב, לא נכון, טיפשי או מיותר" היא ענתה בקול רגוע. הוא עצם את עיניו. הוא לא האמין שזה קורה לו, זה לא הגיוני. לא, יש לו דברים יותר חשובים. "את… את לפחות יודעת מה קרה לו?" הוא אמר והצביע על הילד.  "האלימות" היא לחשה.

ביום השישי הם הגיעו לארמון. "הנה, עוד קצת ואנחנו מגיעים" דניאל לחש לילד בשערי הארמון, מופתע לגלות שאין שומר "אנחנו מחפשים את לו? לו אנדריאס? אני חושב שהיא כאן…" הוא אמר לאישה שישבה על שפת האגם. היא הסתובבה אליו ובאותה שנייה הוא הבין עד כמה עשיר המקום. היא לבשה שמלה אדומה ארוכה, עשויה כולה ממשי עם קישוטי תחרה שחורה ולבנה מעליה, שפתיה צבועות בצבע מוזר ולא מוכר לעין אדם, ריסיה הארוכים מעוטרים בציורים עדינים להפליא של פרחים וקצות שיערה השחור המתולתל והארוך מצופים בזהב קליל. את הארמון בו נמצאה מוח אנושי אפילו לא מסוגל לדמיין, אבל נסו ככל יכולתכם. האישה ענתה לו באופן מיידי "כן, לו. בטח. אני אוביל אותך אליה." הם נכנסו אל הארמון עצמו, שם הם הובלו אל החדר המפואר ביותר. דניאל זיהה אותה מיד כשראה אותה, למרות השינוי המשמעותי במראה. שיערה הבלונדיני הארוך נשאר, עורה החיוור והמושלם נשאר וזה הספיק לדניאל בדיוק. אבל כל השאר היה שונה לגמרי, ובכל זאת, זאת הייתה לו. היא ישבה על כס מלכות, עיניה עצומות, בשיערה שזורים חוטי כסף קלילים, הילה כחולה סביבה, היה בה משהו שדניאל לעולם לא חשב שיכול להיות בה. שלווה מסוימת, שלעולם לא יכל לנחש שנפשה יכלה לחוש. אבל הוא כן ראה את זה פעם אחת, בלילה האחרון, כשנוגן את השיר ההוא שהיא אהבה, הוא ראה את זה. "זה אתה" היא אמרה בקול רועד, בלי לפתוח את עיניה. דניאל חייך בשקט והתקרב אליה "כן" הוא לחש בהתרגשות "את בסדר" הוא אמר, לא בטוח אם הוא שואל או מציין עובדה. "כן. אתה באת" היא אמרה בשקט, בקול שברירי. "בטח לו, בטח. איך הגעת לכאן? מה זה המקום הזה?" הוא שאל במהירות. "אני בעצמי לא יודעת… אבל הוא מקסים, לא?" היא אמרה בעצב. "מי הביא אותך לכאן?" הוא שאל, מנסה לשלוט בעצמו, לא להתפרק. "אני אענה לך, אבל זה דורש הסבר ארוך, בבקשה אל תקטע אותי, כי זה הסבר ארוך וכואב. המוזיקה. המוזיקה הביאה אותי לפה. מוזיקה, היא לא רק אסופת צלילים. היא לא רק קול וכלי נגינה. היא סוג של רוח. היא מניעה את העולם הזה ולעתים רחוקות מבקרת בעולמנו ונותנת לנו להרגיש לשנייה חלקיק מהמהות האמיתית שלה. היא לא באמת חיה, היא רק חלק מאיתנו, בני האדם. היא עוזרת לבני אדם אבודים. מלווה אותם לאורך חייהם." היא אמרה. "את לא רואה, נכון?" דניאל שאל בקול רועד. "אני מרגישה את ההוויה של דברים כמו שהם, לא כמו שחושיי מעבדים אותם. העולם וכל מה שבתוכו עוברים דרכי ואני מרגישה את המהות האמיתית שלו. אני לא רואה בעיניי, אבל אני רואה הכל בבהירות רבה מאי פעם." היא אמרה, ולפני שהספיק לשאול היא ענתה בשקט "לא, אני לא רואה אותך. לא בצורה שאתה מתכוון. אבל אני מבינה אותך, אני מרגישה אותך בצורה הכי נכונה שיש. אני רואה אותך בצורה הכי ברורה שיש. אתה לא מקטרת". הוא הסתכל עליה לכמה שניות "את לא חוזרת איתי, נכון?" היא פקחה את עיניה הכחולות והסתכלה עליו במבט מלא כאב "לא" היא אמרה בפשטות. הייתה שתיקה של כמה שניות. "אבל… איך אני ממשיך מכאן, איך אני ממשיך בלעדייך, לו? אני פה שישה ימים, מחר את בת שבע או שבע עשרה או עשרים ושבע ולא תחזרי!" דניאל צעק, קולו נחלש עם כל מילה, ממש נשבר לקראת הסוף. "המקום הזה משתלט עליך, דניאל. אתה לא מתאים לכאן, עוד לא. המסע אל המקום הזה הוא הרפתקה אדירה. יום אחד עוד תחווה את ההרפתקה הזאת, אבל עכשיו אתה מוכרח לצאת מכאן. אני כל כך מצטערת, דניאל, אני כל כך מצטערת." לו אמרה בקול מלא רגש, רגש שדניאל לא הצליח לזהות. "את יכולה לשמור עליו?" דניאל אמר בשקט והצביע על הילד, שאחרי שישה ימים סוף-סוף התחיל להתאושש. היא הנהנה בשקט. הוא בא אליה וחיבק אותה. "אני אוהב אותך, לו, ואני מצטער" הוא אמר לה. "אני כל כך מצטערת" היא לחשה לו. היא עצמה עיניים והוא נעלם.

הוא עמד בכניסה לחדר של לו, הצחוק כבר לא נשמע. הוא הלך למטבח והכין לעצמו כוס תה, יודע שהלילה כבר לא יצליח לישון. הוא התיישב בכורסה בכבדות, מרגיש כאילו הוא זקן במאות או אלפי שנים ממה שהוא באמת. הוא הדליק את הרדיו, לא מסוגל להקשיב לשקט הזה בלי לו. הוא החזיק את ז'אן בידו בחוזקה, מנסה למנוע מעצמו להישבר. שיר מוכר נשמע ברדיו.

And if you're still bleeding, you're the lucky ones.
'Couse most of our feelings, they are dead and they are gone.
we're setting fire, to our insides for fun.
Collecting pictures from a flood that wrecked our home
It was a flood that wrecked our home.

במקום אחר לגמרי, שהוא לא לגמרי מקום ולא ממש אחר, לו איימי אנדריאס שלחה לו תמונה של עצמה שרה את השיר. הילד יושב על ברכיה. הילד. הילד שלה, הילד שלו.

Collecting names of the lovers that went wrong
The lovers that went wrong

הוא הרגיש את זה. את התחושה המשכרת של המוזיקה, המנגינה, משולבת עם קולה הרך של הזמרת, יוצרת מעין תחושה מוזרה כזאת, משהו במוזיקה שעוטף אותך, מקיף אותך וגורם לך, לשבריר שנייה, להרגיש משהו בעולם הבלתי אנושי המטורף הזה. ואת לו.