שדוס

פרק א
אני אוהב להתבונן במראה. היא אמיתית. נותנת לך להבין מי אתה. מחברת אותך אל הטוב ואל הרע שבך. נותנת לך לשאוף לחיות כדי להמשיך עוד ולתקן. בגלל זה עסקתי למחייתי בייצור מראות. בכוכבי דרך כוכבי. שמי הלך והתפרסם כיוצר המראות מספר אחת. לא רציתי יותר מזה. כשבכוכב שלי החלו לעשות ניסיונות חייבו את כל האזרחים לעבור מבחן לשנוי צורה. בהמשך התברר לי שמדובר בצורה של בן אדם. בתור בעל מקצוע הייתי עסוק בשביל ניסיונות מטופשים. ניסיתי לחמוק בכל דרך אפשרית. כמעט ששכחו ממני. אך עברו שמועות שכל הניסיונות נכשלו. ושהכי קרוב שהצליחו להגיע לצורה של אדם הייתה של אזרח בשם שדוס. אך שמונה אצבעות בכל יד ושפתיים ללא שיניים פגמו בהצלחה. זה היה בלתי נמנע שיגיעו אלי. לא היתה לי ברירה אלא לשתף פעולה, להיכשל בניסיון ולחזור לעיסוקי. בניסיון שינוי הצורה שעברתי הצליח וקיבלתי צורה זהה לגמרי של אדם, כולם חגגו את ההצלחה. חוץ ממני. ידעתי שזה לא הסוף. ושהשגרה שלי שכל כך אהבתי תופר בגסות.
פרק ב'
קמתי בבקר למחרת ומצאתי את עצמי בעולמם של בני האדם. מצאתי מכתב שהיה ממוען מאחד בשם שדוס. במכתב היה כתוב ""המשימה שלך פייטוס היא לנפץ להם את כל המראות. בני האדם הורסים את עצמם. הם מטפחים את הגוף ושוכחים את הנשמה שלהם. כשתנפץ להם את כל המראות רק אז השברים יתאחו והמראות יהיו מראות חדשות. כמו המראות שלנו. ואז באמת נוכל לחבור אליהם ולחיות ביחד איתם". לא הייתי מוכן לזה. הייתי מוכן להכל אבל לשבור מראות? אני מייצר מראות לא מנפץ אותם. מה הם חושבים לעצמם? החלטתי שלא יעלה על הדעת לקבל משימה אכזרית שכזו. ידעתי שאני מוכרח לחזור הביתה.
פרק ג'
פייטוס הוא ייצור אנוכי. לא סבלתי אותו מההתחלה. יש לי סבלנות והמון סבלנות. אבל איתו הרגשתי שאני עומד להתפקע. רק המראות שלו מעניינות אותו. מאז שהוא הוכר בכוכב לוטוס כמייצר המראות הטוב ביותר הוא התחיל להרים את האף שלו. שיגיד תודה על הזכות שנזדמנה לו. כולם מסתכלים עליו בהערצה. מחכים לו בציפייה. המשימה היתה פשוטה. הקושי הגדול היה לקבל צורה של אדם. וכשמצאנו את פייטוס הכל נהיה קל יותר. אני כמעט נשלחתי אלמלא שמונה אצבעות ופה חסר שיניים. אני מתעב את פייטוס. חושב רק על עצמו ועל המראות שלו. לא יכולתי לסבול את העובדה שהוא יחזור בהצלחה מהמשימה שקיבל וכולם יעריצו אותו עוד יותר. קיבלתי על עצמי להסביר לו. הייתי רק צריך להגיד לו שהוא צריך ללמוד על בני האדם. על החיים שלהם. על האהבות שלהם. הפחדים שלהם. הרצונות שלהם. פשוט לחיות ביניהם. אותי בני האדם משעממים. החיים שלהם ריקניים. אין להם שום מטרות נעלות. אני תמיד חשבתי שאין טעם לחקור אותם. אבל המנהיגים שאני משרת חשבו אחרת. טפשים. כשהמנהיגות תעבור לידיים שלי הכוכב לוטוס יתנהל בצורה יעילה. מאורגנת. מתוחכמת. הייתי משמיד את כל בני האדם ומשתלט על כדור הארץ. בעצם הייתי הופך את כולם לעבדים שלי. אמרתי לפייטוס שהמשימה שלו תהיה להשמיד את כל המראות שבכדור הארץ. שיקרתי. רציתי להתעלל בו. לשחק בו. לדרוש ממנו להרוס את הדבר היקר לו ביותר.
פרק ד'
החבל כבר היה כרוך סביב הצוואר שלי. הידקתי אותו חזק. הסתכלתי מתחתי. הרצפה הייתה מטונפת. אף אחד לא היה שם להיפרד ממני. בעצם היה שם ג'וק גדול ודוחה שהלך לאיבוד בתוך הבלאגן. דווקא באותם רגעים נשמעו דפיקות בדלת. קיללתי תוך כדי שפרקתי מעלי בצער רב את החבל. הדפיקות הארורות בדלת עדיין נשמעו. פתחתי את הדלת כשאני רותח מזעם צועק מה לעזאזל. ואז שתקתי. לפני עמדה דמות. היו לו שיניים. אבל לא היו לו שפתיים. הוא הושיט לי את ידו. "נעים מאוד. אני שדוס". לחצתי את ידו שהייתה בעלת שמונה אצבעות. נראה שתהליך הפיכתו לאדם לא ממש עבר בהצלחה. ידעתי שהסתבכתי. מזגתי לו קפה. לא מנחמדות. מתוך פחד. למרות שהוא דיבר בנעימות ואפילו באופן מצחיק למדי, עדיין לא הייתי רגוע. הוא לגם מהקפה. "יש לך עוד זמן" זרק שדוס בקלילות את המילים לחלל האוויר.
"למה אני? למה דוקא אני?" שאלתי בחוסר אונים.
אתה יודע למה פייטוס. אתה היחיד שהצליח לקבל צורה אמיתית של אדם.
הוא פנה אל המראה בחדרי ורמס את הג'וק שהתקדם לעברו. נראה שהוא נהנה מקול הפצפוץ שנשמע מתחת לרגלו. "אני שונא את העיניים שלהם שמתכווצות כשהם כועסים שמתרחבות כשהם צוחקים. ואת השיער שלהם שמחביא את הטיפשות שלהם"
"אני צריך לחזור" הכריז פתאום שדוס.
הוא עלה על הכיסא ותלה את עצמו.
פרק ה'
הזכוכיות המתנפצות הכאיבו. זכוכיות שקופות וקרות שמתנפצות על רצפות קשות.
כל מראה שניפצתי. הרגשתי שניפצתי נשמה. הייתי לוכד נשמות ומשמיד אותם. תפקדתי בנחישות. ביסודיות. ואפילו במידה מסוימת של אכזריות. עם הזמן ידעתי שזה חסר טעם. אבל שדוס טיפח תקוות שסופן היה להיטמן. ואני בזבזתי את זמני כשרסיסים מתפזרים סביבי ואני ביחד איתן.
פרק ו'
לאחר חמישה חודשים על כדור הארץ בשיא משימתי פגשתי את האדמונית. היא ישבה מול המראה והסתרקה. שיער חזק היה לה. נראה הייתה שהיא לא מרוצה מנמשיה שריקדו על לחייה ואפה. ומשערה שהרחיק באדמוניתו הרותחת את אהוביה. היא יצאה מהחדר ובעומדי מול המראה דמותה עדיין נשקפה כאילו עוד הייתה בחדר. המראה גילתה לי את עיניה החומות שמבעדן פרצו חלומותיה. החזקתי את המראה בידי והתכוננתי לנפצה. "סוף סוף הגעת" נשמע מאחורי קול בוטח. הסתובבתי מופתע אל הנערה שעד לפני כמה רגעים נראתה שברירית ביופיה. "שמעתי עליך. על האיש שמסתובב ברחבי העולם ומנפץ מראות. חשבתי שמדובר באגדה".
"לא ידעתי שאני כל כך מפורסם" עניתי לה בהיתממות.
היא התקרבה אלי , הסתובבה ובחנה אותי מכל צד. "אתה לא נראה כמו כולם. יש בך משהו שונה".
"האומנם? ואם הייתי אומר לך שאני לא אדם? "
"זה לא משנה. אני עדיין מעריצה אותך" היא הסתכלה על המראה שאחזתי בידי.
"מעריצה?" שאלתי בתמיהה.
"בכוונתך לשבור את המראה?" היא התעלמה מדברי.
"נראה שכן" השבתי לה בפשטות.
"קדימה. למה אתה מחכה" פקדה עלי בקוצר רוח.
"למה את לא מגנה על המראה שלך"? שאלתי בהשתוממות את הנערה האדמונית.
הבטתי בה. עיניה רשפו. כמעט שהציתו אותי. לא הצלחתי לרכז את מחשבותי.
האדמונית שתקה. היא לקחה את המראה מידי. לא התנגדתי. בהינף יד היא חבטה את המראה אל הרצפה. רסיסים התפזרו סביבנו. הסתכלתי למטה. נמשיה הבעירו את ניפוצי המראה. הופתעתי מקור הרוח שבה. מהתעוזה שהתפרצה מתוך השלווה המדומה שלה.
"איך תדעי שאת יפה אם לא יהיו מראות?" התקרבתי אליה.
היא הסתכלה עלי כאילו שגזרתי עליה מוות. "יפה?" היא חזרה על המילה באיבה. והסתובבה אל השידה שמאחוריה. היא פתחה את המגירה השלישית והוציאה מספריים. הרצפה קושטה בשערותיה שנראו כלהבות אש המקיפות אותה. התקרבתי אל גחלי רוחה ואחזתי בעדינות בידה. היא הסתכלה עלי בעיניים בוערות. חילצתי את המספריים מידה הרפויה. היא התעייפה מלהילחם בעצמה. שערותיה הקצרות היו שמוטות בפיזור על פניה. ליטפתי את שערה. "הוא יצמח מחדש" לחשתי אל תוך עיניה. "הוא יצמח אדום יותר". היא עצמה את עיניה. "אני עייפה" אמרה . "אני יודע". "לא אמרת איך קוראים לך" פקחה לפתע את עיניה. "פייטוס". השבתי לה והרגשתי פתאום חשוף. הסכמתי לבקשתה ללוות אותי בהמשך המסע.
פרק ז'
עם כל מראה שניפץ הרגשתי איך עוד סדק מתפרץ לו בלב. כאילו שכפו אותו לשבור מראות. רציתי שכל המראות יאבדו אבל ידעתי שאיתו גם הוא יאבד לי. הוא נהיה חלש ותשוש. ידיו שהיו יציבות חזקות החלו לרעוד בכל פעם שהחזיק מראה. למה אתה עושה את זה? שאלתי שוב בתקווה שהפעם יענה לי. "כדי לחזור למקום שממנו באתי" ענה לי במילות חלשות. "תישאר איתי פייטוס. נתקן ביחד את העוולה שגרמנו". התחננתי. "להישאר? איתך?" אמר פייטוס את המילים שהשמיע לעצמו לראשונה. עיניו נפקחו מתוך העיוורון שהיה שרוי בהם בחודשים האחרונים. הוא הסתכל עלי כמו בפעם הראשונה שראה אותי. ראיתי בעיניים שלו את האהבה שהתעצמה. בעיניים שלי אני לא יודעת מה הוא ראה. לאהבה שלי אין מראות. לא פשוט להתבונן בה. למצוא אותה. זו אהבה ביישנית. נדחקת. נעלמת אל מעמקי אוקיינוס שנשקף בכחול עיני.
פרק ח'
הייתי חייב להחזיר את פייטוס. המנהיגים התחילו לחשוד. לשאול שאלות. עבר יותר מידי זמן והם דרשו לקבל מידע. שיתמודד בעצמו מולם. אם יגיד שקיבל בכלל משימה אחרת אני אכחיש. הם יאמינו ליועץ הארגוני שלהם מאשר למוג לב הזה שמההתחלה עשה פרצופים על ששילחו אותו מכאן. הייתי בטוח שפייטוס ישמח כשאודיע לו שהמשימה הסתיימה. אבל הוא לא רצה לחזור. התאהב בבת אדם משונה. אדמונית. הוא ברח אחרי שאיימתי להרוג אותו. לא חשבתי שהוא ידפוק לי את כל התכניות. יפטרו אותי בגללו אם הוא ייעלם. יאשימו אותי במשימה שעליה קיבלתי אחריות.
פרק ט'
שדוס תבע ממני לחזור איתו. הוא התכוון להרוג אותי. חייתי בבדידות גמורה. היה עלי להסתתר משדוס שרצה להחזיר אותי ומבני האדם שחיפשו אותי כדי לנקום על העוולה שגרמתי להם. לא נשארה להם אף מראה. הרגשתי שעלי לתקן. ידעתי עד כמה הם משתוקקים לחזור ולראות את בבואתם. היה עלי לייצר מראות לכל בני האדם. בהתחלה הם חששו. הם לא הבינו מאין המראות שכן כולן נופצו.
ידעתי שלא אוכל לחמוק עוד משדוס. המשכתי להסתתר עד שנותרה לי מראה אחת לייצר. החלטתי שזו תהיה מראה שונה. הרי געש עמדו בה. נחלים של לבה כמעט שהתיכו את הזכוכית. הייתי מכושף כאומן שלא מרפה מיצירתו. ידעתי למי המראה הזו מיועדת.
פרק י'
הצחוק חיבר אותי אליה. גם הכאב. כשהיא שותקת אני נעצב ביחד איתה. ריסיה בהירות צפופות חסות על שקדי עיניה שצפות לבדן על אגם ליבה. תלתליה מרקדים. לעיתים נחים. כשהיא צוחקת רוקדים, כשנעצבת נחים. כל כך הרבה היא רוצה להספיק אבל משהו חוסם אותה מלחצות ממנה והלאה. מלחצות את עצמה ולהגיע אלי. היא לא מבינה את עצמה, ומה היא באמת רוצה. אולי אהבה? היא מתבודדת כדי לגלות או כדי ליגלות מחייה. לא תמיד אני חש אותה כשהיא לידי. גם כשהיא לידי היא גולה. גולה אל תוך עצמה נהנית ממרחבים שרק היא מכירה ולא חולקת עם אף אחד. גם לא איתי. למרות זאת אני מחכה לרגעים שמגיעים לעיתים רחוקות אך עבורם אני מוכן להקריב הכל. גם את עצמי. אלו רגעים שהיא מרגישה אותי ואני מרגיש אותה. חיוך נושק לחיוך. דמעה נושקת לדמעה. שתיקות מביכות. והלב מבין והלב יודע.