שובר שגרה

גשום הלילה.

מוריס לא אוהב לעבוד בלילות גשומים, ובטח שלא אחרי ריב עם אישתו. הוא לא באמת רצה לריב איתה הערב, אבל היא כל כך עצבנה אותו, לא הפסיקה לנדנד על חופשה, רק שניהם בלי הילדים, לזכר הימים ההם. כמה אהבו לצאת לטייל ביחד בכל מקום שלא יהיה, ללכת ברגל, לטפס במעלה הר או להתגלגל על כרי דשא רעננים. להרגיש כמו ילדים. אז…
אבל עכשיו? עכשיו אין לו כוח לכלום. המשמרות האלו כמו מחסלות את כל כוחותיו, ולא נשארו לו הרבה כאלה בגילו. נראה שהיום כל מה שהוא מסוגל לעשות זה לעבוד. לעבוד ולישון. ולעבוד. כל לילה מול ההגה, על אותו כביש במסלול אותו הוא יכול לצייר בראשו מתוך שינה, על הכיסא שכבר קיבל את צורת ישבנו התפוחי
"זה לא בריא, מוריס", קובע הרופא, "אתה חייב לקחת את עצמך בידיים. במיוחד עם עבודה כמו שלך"
אך הישבן, ביחד עם כרסו התופחת, עדיין יוצר תפוח גדול שנראה כאילו נוצר בהתערבותה האדיבה של ההנדסה הגנטית המתקדמת, למרות שמוריס הנהן בהסכמה וקיווה שהרופא לא יבקש לראותו למעקב בעוד שלושה חודשים.
ברק מאיר את השמשה ומנתק את מוריס מהרהורי תחילת המשמרת שלו. הוא מניע את רכב הקנגו הישן
עדיין רועם כמו ביום היוולדו
משלב להילוך אחורי, מביט במראה השמאלית, אחר כך במרכזית ויוצא מהחניה. אף פעם אין מישהו מאחוריו, השכונה שקטה בשעה הזו ושאר המכוניות דוממות מסביבו במגרש החניה. ובכלל, מי יסתובב בחוץ בגשם כזה?

הכביש רטוב, הגשם יורד ללא הפסקה וכרסו של מוריס מתנועעת עם תנודות הרכב על הדרך המשובשת. כבר לא טורחים לתקן פה שום דבר, חושב מוריס, ככה נראים הדברים כשלראש העיר אכפת רק מהחברים שלו, כל אלו שזכו להיות מקורבים לצלחת.
צלחת.
בטנו של מוריס שולחת מסר למוחו ומפעילה את אותו גרגור שמוריס אוהב לשמוע. אז הוא מרגיש שזה בסדר לאכול. כשהוא רעב זה בסדר, ככה זה צריך להיות. לפעמים הוא אוכל גם כשהגרגור בקיבתו ישן, אך אף אחד לא רואה אותו, אפילו לא הוא עצמו, וגם ורה לא צריכה לדעת כי היא עוד ישנה כשהוא חוזר מהעבודה ומכין לעצמו סנדביץ' עם נקניק, או שניים.
משמרות הלילה של מוריס יכולות להיות מאוד ארוכות ובודדות. שני הכריכים שהכין לעצמו מונחים על המושב שלידו, עטופים בנייר כסף מנצנץ ומוריס מציץ עליהם בחיוך. בלילה הם היחידים שמארחים לו לחברה
איזה מן בן אדם אוכל את החברים שלו?
מחשבה זרה מתגנבת לתודעתו. תיפוף הגשם על הקנגו הישן מתחזק ורעם גדול מצליח לעלות על קולה של ריטה בספרה על אהובת הספן, שעדיין ממתינה ליד הספינות. מוריס מושיט את ידו הימנית לעבר אחד הכריכים – לא מוריד את עיניו מהכביש – אוחז בו ומניחו על ברכיו, ליד שיפולי בטנו המגרגרת. נייר הכסף שומר על חום השניצל שהכינה ורה מוקדם יותר ומוריס מחייך. פיו מתמלא ברוק, מכין עצמו למטעמים שימלאו אותו, ממש עוד מעט.

הכביש מתארך, רמזור לא נראה באופק ומוריס מחליט לחרוג מהרגלו ולעצור כבר עכשיו, כדי להספיק להנות מחומו של השניצל, למרות שפחות משעה עברה מאז יצא ממגרש החניה הדומם והרטוב. מוריס מעלה את ידית האיתות מעלה וחץ ירוק קטן מתחיל להבהב בלוח המחוונים. מבט חטוף למראה – רק כדי לוודא שאכן הכביש ריק והוא המטורף היחיד שיצא לנהוג בגשם שכזה – וידיו של מוריס כבר מסובבות את ההגה לימין, מנחות את הקנגו לרדת לשולי הדרך ולעצור קצת לפני עמוד התאורה היחיד שנמצא ברדיוס שלמאה המטרים הקרובים. מוריס מרים את בלם היד בהנאה, מסובב את המפתח ומדומם את המנוע. הקור לא מפחיד אותו. הוא אף פעם לא סבל מקור וגם לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שהוא הפעיל את המזגן על חום. וחוץ מזה, השניצל של ורה יחמם אותו. השניצל הביתי המצופה פירורי לחם פיצוחיים עם שומשום ופפריקה חריפה… כל כך רצה כבר לנגוס בלחמניה, להרגיש את הבית גם בעבודה. הוא מקלף את נייר הכסף, שתי שכבות לשמירת החום, וריח של מטבח בשישי בצהריים פושט באוויר הקנגו. מוריס שואף עמוקות ומחייך. ריח השניצל והמלפפון החמוץ עם המיונז מתערבב באפו ובטנו מזכירה לו שגם היא רוצה להנות מזה, היא זו, אחרי הכל, שעושה את כל העבודה. כל מה שמוריס צריך לעשות זה ללעוס ולבלוע, כמה קשה זה כבר יכול להיות?
"ששש… בטן יקרה שלי, מיד אני אתן גם לך לטעום. תני לי להנות קצת מהריח. אחחח, איזה שניצלים עושה האישה הזו", מוריס טופח קלות על כרסו ולוחש לה בקול מרגיע ומפתה. הוא מקרב את הכריך לאפו ושואף פעם נוספת את הניחוח. ברק מאיר את הכביש ואת הקנגו ומוריס שומע משב רוח חזק למרות שהחלונות סגורים. הוא מביט לצדדים ומחכה לשמוע את הרעם, וזה לא מאחר לבוא. רעם גדול, שבר ענן, מפלח את השמים ומצליח לעלות על צלילי כרסו של מוריס ועל קולו של גידי גוב ששר על השרב הגדול. מצאו להם שיר ללילה הזה, חושב מוריס, ופותח את פיו לקראת בואה של הלחמניה הריחנית.
"מוריסססס"
מוריס מרחיק בבהלה את הלחמניה שכבר נגעה בקצה שפתותיו וקופא במקומו. גרגורי בטנו משתתקים באחת ונשימותיו מתקצרות.
"מה? מי אמר את זה"? אישוניו שועטים לעבר המראה המרכזית, ידיו עדיין אוחזות בלחמניה בחוזקה. עיניו פוגשות את עיניו שלו במראה, צללי הכביש מרקדים מאחוריו עם הגשם המשתקף בה. אין אף אחד אחר מלבדו.
מי אמר את זה? אני… מישהו קרא לי. אני משוכנע ששמעתי מישהו קורא לי, ואולי, אולי דמיינתי? מוריס מביט במראה ומבעד לשמשה הקדמית, ממתין לראות שאכן דמיין, שהרוח והגשם משחקים עימו משחקים. מוריס מנמיך את הרדיו בדיוק כשגידי מסיים את השרב ושקט משתרר סביבו, למעט תיפוף הגשם הקצבי. דפיקות ליבו מאטות בחזרה לגבול הנורמליות וכרסו חוזרת לגרגר חלושות, עדיין לא בטוחה לגמרי שמותר.
כן, כל הסרטים שורה עושה לי עם הלחמניות. בטח מתחילים להשפיע עלי, אהח… מוריס צוחק קצת בראשו ומאשר לעצמו שהכל בסדר, אפשר לחזור לשגרה.
"מחר אני אדבר איתה על החופשה הזו שהיא רוצה. מגיע לה. עם שניצלים כאלה…" הוא אומר לעצמו והלחמניה עושה את דרכה שוב לפיו. הנגיסה הראשונה בלחמניה עם שניצל היא תמיד הטובה ביותר. מוריס קורע בשיניו חתיכה ולועס בהנאה ובחיוך.
"אממ, אממ, אממ", הוא הוגה מבעד לתרכובות הבצק והשניצל המאכלסות את פיו ועיניו עצומות.
"מורררריססססס"
שיניו של מוריס עוצרות מפעולתן, החתיכה שלקח לעוסה רק למחצה. הוא פוקח את עיניו ומביט מצד לצד, כמעט מבלי להניד את ראשו.
"מורררריססססס" הוא שומע שוב את שמו, הפעם כמגיע מאחור. עיניו של מוריס נעצרות על המראה, פוגשות שוב בעיניו שלו ובפיו המלא ובכלום שיש במושב האחורי. חלון הקנגו הפנימי חסום למחצה בחבילות, העומדות בדממה בתא המטען העמוס. מוריס מכבה את הרדיו, לא מוריד את עיניו מהמראה, משוכנע שמישהו מנסה לעבוד עליו ועוד מעט איציק יקפוץ מאחור ויטפח על שכמו בצחוק מתגלגל. מתי הוא הספיק להיכנס לשם? הוא בולע בכח את הביס הלעוס למחצה, שגם ככה לא הכיל יותר מדי שניצל ושולח את ידו לכיוון המראה. זה כבר לא דמיונו שמשחק בו תעתועים, הוא שמע את שמו וזו עובדה. הוא משחק עם המראה כמו שרופא השיניים עושה עם המראה העגולה הקטנה כשהוא מבקש לראות את השיניים האחוריות העליונות. הוא מזיז אותה ימינה ושמאלה, קצת למטה ולא רואה כלום.
לנשום, הוא חושב ומשחרר אוויר כלוא בנשיפה ארוכה. אין שם כלום.
רוח חזקה חולפת ליד הקנגו הישן שעומד בצד הכביש החשוך והרטוב, ומנענעת אותו קלות. מוריס מניח את הכריך על מושב הנוסע לידו וליד הכריך השני שעדיין שלם ועטוף בנייר כסף, ומניח את ידיו על ההגה. פיו יבש. עיניו מתנתקות מהמראה ומתבייתות בנקודה מרוחקת בכביש שממולו.
לנסוע.
מוריס רוצה לשלוח את ידו למפתח, לסובב אותו ולהניע את הקנגו. לנסוע מכאן מהר ורחוק, אך ידיו נשארות על גלגל ההגה, הדוקות, פרקי אצבעותיו מלבינים.
"מוריססססס. צססססס צצסססס" שוב נשמע הקול ומוריס מנסה לבלוע רוק אך פיו יבש כאדמת הסוואנה בקיץ.
"אי… איציק"? הוא לוחש מבלי להניד עפעף, אישוניו מקובעים הישר.
"מוריס". הקול קובע נחרצות, הפעם נשמע חזק באוזנו הימנית.
מוריס קופץ בכסאו, כרסו מתנועעת איתו.
חייב להתסכל אחורה. אין שם כלום, אתה יודע את זה. לא היה שם כלום ודברים לא נוצרים סתם ככה, יש מאין. חייב להסתכל אחורה.
עיניו של מוריס מתנתקות מהנקודה המרוחקת בכביש ומטיילות לעבר המראה, שם הן פוגשות את המושב האחורי.
ריק.
מוריס נושם לרווחה, כאדם שבזה הרגע התגבר על אתגר חייו. הגשם ממשיך ליפול על הקנגו בעוצמה, מרקד על הגג ועל החלונות הסגורים. אין שם כלום. ובכל זאת…
מוריס מביט על ההגה ועל פרקי אצבעותיו הלבנים. מעולם לא אחז כל כך חזק בהגה. אולי רק כשהוביל את ורה לבית החולים בלילה גשום, כשהייתה עם צירים, אז בהריון הראשון, של גילי. הוא היה כל כך לחוץ אז, נוסע כמו מטורף, ידיו לא מתנתקות מההגה וורה המתנשפת והבוכיה לידו, מחזיקה ביד אחת את בטנה הגדולה וביד שניה לוחצת את זרועו של מוריס הרזה.
פעם הוא היה רזה.
עצמות מפרקי אצבעותיו נראו מבעד לעור המכסה עליהם. והיום… עכשיו, עורו מלבין סביב המקום שפעם ניתן היה לאתר בו את פרקי אצבעותיו.
חייב לנסוע.
"מורריסס. נסיעה לא תפתור את זה, מורררריסססס", אומר לו הקול ומשב רוח צונן חולף בעורפו. מוריס בולע אוויר ושולח יד עבה למראה. עיניו פוגשות שוב במושב הריק. הוא מכוון אותה ישר וקצת שמאלה, שוב פוגש את עיניו ואת פניו שתוויהם כבר כמעט לא ניכרים בהן מבעד לשכבות השומן המרפדות אותן.
"היא כן, היא כן תפתור את זה", מוריס מוצא עצמו לוחש חזרה לקול ושולח יד למפתח שתלוי בסוויצ', מקושט במחזיק מפתחות בצורת המבורגר צבעוני מגומי שהביא לו איציק מניו יורק. הוא מסובב את המפתח אך כל מה שנשמע זה תקתוק מיותם ותו לא. מוריס מנסה שוב, טיפת זיעה גולשת ממצחו לאפו, והפעם המפתח מעורר את המנוע בקושי. מוריס לוחץ על הגז בניוטרל ברגל רועדת כמה פעמים עד שהמנוע מתייצב. הוא מוריד את בלם היד ומעביר להילוך DRIVE. כהרגלו של כל נהג ותיק ומנוסה הוא מביט במראה השמאלית ובמראה המרכזית ויוצא לדרך, אך מבלי לאותת הפעם. את מי כבר הוא יראה על הכביש הזה בשעה הזו.
רק לנסוע מכאן.
רגלו של מוריס לא עוזבת את הגז עד שהוא מרגיש שהתרחק מספיק מהקול. עיניו פוזלות למראה מדי פעם, כרוצות לוודא שהקול הזה, המה שזה לא היה הזה, לא עוקב אחריו. מלבד עיניו של מוריס והמושב האחורי הריק אין שם כלום.
אין שם כלום מוריס חושב ונשימתו מתחילה להסתדר לאיטה. אצבעותיו מחזיקות את ההגה יותר בקלות והלבן כמעט שנעלם לגמרי. מוריס יודע שעוד כשני קילומטרים יגיע לרמזור המחבר את היישובים הקהילתיים הקטנים לעיר וקצת אחריו יש את הקיוסק של אלברט שפתוח כמעט כל הלילה. הוא יעצור אצלו ויספר לו מה עבר עליו, יקנה קפה ואולי אפילו איזו סוכריה או משהו, רק כדי לעזור לו להירגע. הוא לא אוהב שוקולד כל כך, אבל הוא שמע כבר כמה פעמים שבמצבים כאלה סוכר עוזר להרגשה הטובה. וזה בדיוק מה שהוא צריך עכשיו. הרגשה טובה.
מוריס מגיע לרמזור ועוצר בבלימה חזקה.
אדום.
הרמזור מתנודד ברוח החזקה שבחוץ. טיפות הגשם מוארות באורו האדום כאשר הן חולפות על פניו ומוריס מטה את ראשו כלפי מעלה, מתופף באצבעותיו על ההגה, כמנסה לשדר לרמזור באיתות מורס שאפשר לעבור לירוק. גם ככה הוא היחיד בכביש. בצד השני של הצומת ניצב הקיוסק של אלברט ומוריס מנסה לראות מבעד לגשם ולאפלה אם הוא פתוח. פנס הרחוב שמתנוסס גבוה מעל הקיוסק דולק באור עמום אך מעבר לזה מוריס לא מצליח לראות משהו בבהירות. לפעמים אפשר לעמוד שעות ברמזורים האלה, חושב מוריס ושולח את ידו לכפתור ההפעלה של הרדיו.
רעש סטטי.
אבל הוא הרי עוד לא הגיע לאזור ללא קליטה, ובדרך כלל ליד הקיוסק של אלברט יש קליטה מצויינת. מוריס משחק עם חוגת התחנות אך נראה שהרעש הסטטי שולט ביד רמה בכולן והוא מכבה אותו. עדיף ככה, שיהיה שקט. ברמזור נדלק האור הצהוב ומוריס משחרר את הבלם ולוחץ על הגז בדיוק כשהרמזור עובר לירוק שלם. הוא חוצה את הצומת עם הקנגו הישן שלו ופונה למגרש החניה הקטן שליד הקיוסק של אלברט. הצצה קלה מבעד לחלון מגלה לו שהקיוסק סגור. בטח בגלל הגשם, הוא חושב ונושף ארוכות. לפתע צינה עוברת בגבו, כאילו מישהו ליטף את עורפו ברפרוף והשערות הקטנות על ידיו סומרות. הוא משלב אותן על כרסו ומרגיש שקר לו. ממש קר לו. הוא מסתכל לעבר המושב שלידו, שני הכריכים ממתינים בסבלנות זה לצד זה. על הרצפה שממול הכסא נח התיק שלו ומוריס נוטה אליו, חגורת הבטיחות נמתחת עד קצה גבול יכולתה, ושולף מתוכו בקבוק מים קטן. ורה תמיד דוחפת לתיק שלו בקבוק מים. "שיהיה", היא אומרת בקולה הגבוה "אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך מים".
"כמה שאת צודקת ורה", מוריס עונה בקול לורה שבראשו ומחליט שכשהוא יחזור הביתה, והוא יחזור הביתה, קול או לא קול, הוא יתן לה נשיקה גדולה ויחד הם יזמינו חופשה, כמו שהיא רוצה. כמו שהם היו עושים פעם.
מוריס פותח את הבקבוק ושותה בלגימות גדולות, כמו שלא שתה מים הרבה זמן. פיו היבש כמו גמע את המים בשניה שאלו נגעו בשפתותיו והבקבוק כמעט התרוקן לגמרי כשמוריס מנתקו מפיו ומניחו על המושב, ליד הכריכים. שיהוק בלתי נשלט יוצא מגרונו והוא מחייך קלות. אולי לא באמת היה שם קול, הוא מהרהר לעצמו ומחייך, נבוך. כן, ברור שלא היה שם קול! זה סתם הגשם, הריץ עלי טריק! קולו נשמע בראשו בליווי תרועת ניצחון והוא מחליט פשוט להמשיך כרגיל. הוא יאכל את הלחמניה עם השניצל
לא זורקים אוכל! אמא צועקת בראשו
וימשיך במסלול הקבוע. השניצל יחמם אותו. הוא לוקח את הלחמניה המותחלת ונוגס בה בהנאה. בעודו לועס לצלילי הגשם המטפטף, מביטות בו עיניו שלו מבעד למראה המרכזית, רואות את פיו הגדוש ושפתיו השומניות, את לחייו האדמדמות והשמנות ואפו הקטן והכפתורי. פיו מפסיק את פעולתו ומוריס מוריד את עיניו לעבר הלחמניה
"מוררריסססס… אתה רואה אותי עכשיו"?
מוריס ממשיך להביט בלחמניה וצמרמורת עוטפת את עורפו.
"מה אתה רוצה"?! מוריס צועק בפה מלא ועוצם את עיניו בחוזקה.
"אני רוצה שתסתכל עלי מוריסססס"
"תעזוב אותי! תעזוב אותי"! חלקיקי שניצל ומלפפון חמוץ מתעופפים מפיו של מוריס ונוחתים על חולצתו.
"מוריסססס, תפתח את העיניים מוריס. לרווחה".
מוריס משחרר את עיניו המכווצות ורואה שאין אף אחד לידו, או מולו. הוא סופר עד שלוש ומסובב את ראשו לאחור. המושב האחורי ריק, ריק כפי שהיה גם קודם ורק הבל נשימותיו המהירות מפר את השקט שבקנגו הישן.
"אתה לא רואה אותי עכשיו, מוריס. אני רוצה שתסתכל עלי, ותראה אותי. תסתכל עלי מוריס" לוחש לו הקול, בחדווה, ברוגע.
"אני… אני לא רואה אותך", מוריס לוחש ומסובב את ראשו בחזרה. הוא רואה את המראה מנצנצת באור הברק שמבשר על בואו של רעם ותוהה אם יכול להיות שהוא השתגע. ורה אמרה לו שהעבודה תשגע אותו, שאנשים שלא ישנים בלילה משתגעים, מאבדים את השפיות ואז כשהם כבר רוצים לישון הם לא מצליחים ונשארים ערים עד סוף ימי חייהם, שומעים קולות ורואים מראות שאף אחד אחר לא רואה.
"תראה אותי, מוריס", שוב אומר לו הקול ומוריס מביט במראה, יודע שיפגוש שם את עיניו שלו בפרצופו האדמדם והמזיע וכלום ושום דבר מעבר לזה.
"אין שם כלום"! הוא צועק, ומכוון את המראה כלפיו. הוא מביט. מסתכל. מחפש את עיניו אך הן לא שם. מוריס עוזב אותה, הכריך נשמט מידו השניה והוא משפשף את עיניו. אצבעותיו השמנמנות משאירות כתמי שמן על העור מתחת לעיניו וראייתו מעורפלת במקצת אך עד מהרה היא מתחדדת שוב.
"אתה רואה אותי, מוריס". הפעם הקול מגיע הישר ממולו אך מוריס רואה רק את טיפות הגשם המציפות את השמשה הקדמית של הקנגו. הוא מביט שוב במראה ולא רואה כלום. היא שם, מונחת בשקט בתוך כיסוי הפלסטיק השחור, אך עיניו של מוריס חסרות בה.
"אני… אני לא.. לא רואה כלו.. כלום", מוריס מגמגם וידיו רועדות.
"תראה אותי מוריס. אותי".
"איפה אתה"?! הוא צורח, "מה אתה רוצה ממני?! מה עשיתי לך? למה אני"?! דמעות זולגות מעיניו של מוריס, מתערבבות עם טיפות הזיעה הנושרות בקצב משיערו הדליל על לחייו. מוריס שולח את עיניו למשימת איתור נוספת לעבר המראה וגם כשהפעם כל מה שניבט אליו חזרה מבעדה הוא המושב האחורי הריק הוא תולש אותה בעצבים מבסיסה ומחזיק אותה מולו באצבעותיו השמנמנות והשמנוניות.
"איפה אתה"?! הוא צורח על המראה ומהדק עליה את אצבעותיו שהשתקפותן לא קיימת בה, משאיר סימני שמן על פינותיה. "איך זה יכול להיות"? הוא ממלמל, "איך– מה… איפה אני? איך זה יכול להיות? איך"? מוריס מעביר את אצבעותיו מול המראה ולא רואה כלום.
"מוריסססס" לוחש לו הקול, "מוריססס שלי".
"תשתוק כבר"! מוריס צועק ורעם גדול מכסה על קולו. הוא מנתק את חגורת הבטיחות ויוצא מהרכב. הגשם מצליף בו והוא נרטב במהירות מראשו ועד כפות רגליו. המראה בידו, נרטבת גם היא ועדיין מסרבת להראות את השתקפותו. מוריס משליך אותה בחוזקה על הכביש והיא נשברת לרסיסים.
"הנה לך"! הוא צועק לה "והנה גם לךָ, מטומטם אחד"! הוא צועק לאוויר הקר ולגשם המכה ולקול שקורא לו לחזור לקנגו הישן.
"לא רוצה"! מוריס מחזיר לו אך מסתובב לעבר הרכב, קולט בעיניו את מראת הצד שקבועה בדלת הנהג. הוא רץ לעברה, מתכופף מולה ומביט. מחפש את עיניו, את פיו, את קצות אצבעותיו הנאחזות בה אך דבר מזה לא שם, רק הכביש שמאחוריו.
"אין שם כלום", מוריס מתיישב על האספלט הרטוב והגשם שוטף את דמעותיו. ברק מאיר את הקיוסק של אלברט ומוריס נזכר במראה הגדולה שתלויה על הקיר ליד הכניסה, מתחת לגגון שמעל דלפק המעשנים. באחת הוא מתרומם, כרסו וישבנו הגדולים מכבידים עליו, נעליו מחליקות בגשם אך בכח שיש לאנשים כמוהו רק במצבים מלחיצים הוא מצליח לרוץ אל עבר המראה הגדולה.
עכשיו ניצב מולה, הגגון מגן עליו מפני הגשם, מלבושיו נוטפים מים וזיעה קרה, חזהו עולה ויורד במהירות. גם מבעד למראה הזו הוא לא רואה את מוריס. הוא מתקרב, משפשף את עיניו ומצמיד את פניו למראה. צילו מוטל על הרצפה לצידו, מצומק באור פנס הרחוב העמום.
"איך זה יכול להיות!", מוריס צועק בקול שבור, עוצם את עיניו ודופק באגרופיו על המראה, "מה אתה רוצה? מה עשית לי?!" הוא שואג לחשיכה, בראשו תקווה נסתרת שהכל יתברר כסיוט ועוד מעט ורה תעיר אותו ותגיד שהוא לא נותן לה לישון עם כל התזוזות שלו, ושיירגע כבר, זה רק חלום.
"תסתכל עלי מוריססססס".
מוריס פותח את עיניו. מבעד למראה נשקפת דמותו של מוריס הרזה. אותו מוריס שהוביל את ורה לבית החולים בלילה גשום כמו הלילה ושצחק על כמה היא כבדה ואיך הוא יוכל להרים אותה עם הכרס הזאת. "בטן", היא תיקנה אותו בפרצוף חצי נעלב חצי מחוייך והוא אמר כן, בטן.
עכשיו מוריס הרזה ניבט אליו מבעד למראה, עומד בבגדים רטובים – בבגדיו הרטובים – בלי כרס ובלי ישבן תפוחי ולא בריא, עם ידיים רזות ואצבעות שאפשר לראות את העצמות דרכן. מוריס שמחוץ למראה מעביר יד על כרסו – היא שם – ומוריס הרזה שנשקף אליו מהמראה מעביר יד על כרס שלא נמצאת שם. מוריס מרים את ידיו, וכך גם מוריס הרזה שבמראה. מוריס שבחוץ מנגב את פיו ביד שמנה ומוריס הרזה שבתוך המראה–
רק מביט בו. נשימתו של מוריס נעתקת. הדמות שניבטת אליו מבעד למראה קפואה במקומה ומביטה הישר אל מוריס שבחוץ, עם הכרס והלחיים השמנות. הוא מנענע בידיו באוויר, אך מוריס שבמראה רק מורה לו להתקרב באצבעו. מוריס מוריד את ידיו ופוסע לאט לעבר המראה, מבטו לא מש ממנה. ממנו.
"אתה רואה, מוריס", נשמע הקול מסביבו, "לו יכולנו להישאר יחד לנצח. אבל… לא הצלחת להחזיק, לא הצלחת לעצור, ועכשיו…" הגשם מסביב מתחזק ועם זריחתו של ברק נוסף בשמי הלילה הגשומים מוריס נשאר לבדו, מבעד למראה משתקף רק מגרש החניה והקנגו הישן, המגבים בשמשה הקדמית נעים ימינה ושמאלה, ימינה ושמאלה.
מוריס מסובב את גבו אל המראה ויודע שהיא רואה אותו, ושגם מוריס הרזה רואה ושומע אותו. הוא מתיישב ונשען עליה עם גבו, רגליו פשוטות לפנים. כרסו הגדולה בולטת היטב מבעד לחולצתו הרטובה, והוא משפיל את ראשו ועוצם את עיניו.
"מוריס שלי" לוחש לו מוריס הרזה מבעד למראה, מבעד לאי שם, "אל תבכה מוריס שלי. אנחנו עוד נהיה יחד, אני מבטיח–".
ברק בוהק במיוחד מאיר את השמים השחורים ואת מגרש החניה הקטן ועם הישמע הרעם המראה מאחורי מוריס מתנפצת מעליו לרסיסים קטנטנים הנופלים עליו כגשם זכוכיות.
"–אתה רק צריך לראות".
מוריס נאנח. עכשיו הוא רוצה לראות, כל כך רוצה לראות.

+++

"גופתו של אדם כבן 50 נמצאה ליד קיוסק דרכים בצפון הארץ", אמרה השדרנית בקול מחושב, "הוא נמצא קפוא וחיוור כשרסיסי זכוכית – ככל הנראה ממראה שהייתה תלויה במקום – מכסים אותו. סיבת המוות עדיין נבדקת אך לפי הערכות ראשונות של מד"א עולה כי מדובר באדם בעל עודף משקל מעל הממוצע שככל הנראה לקה בליבו אך תערכנה בדיקות נוספות בהמשך. גורמים משטרתיים טוענים כי ייתכן ומדובר בתקיפה לאור המצב המחפיר בו נמצאה הגופה. המנוח השאיר אחריו אישה ושני ילדים. ונעבור לנושא הבא…"