שח מט ©

"הוד מעלתך!" קד האביר בפני הכוהנת.

"מה בפיך?" פניה הנאות קדרו. "דבר!" בהינף יד היא הסתה את שוכני היכל האלוהות הקדוש.
"עלינו לפנות את המשכן המלכותי! הגיעו ידיעות מהחזית הצפונית כי המתקפה על המקדש תתרחש הלילה. שעתיים לאחר חצות" עיניו שוטטו הנה וכה, תרות אחר נקודה כלשהי בחלל בה יוכל למקד עצמו ולא יביט בעיניה. "מלכתי, אני…"
"קחו רק את מה שצריך!" פקדה, ואנשי ההיכל החלו בפינוי. הוא ניגש אליה וכרע על ברכו. עיניו נצצו והוא קיווה כי יוכל לומר את דבריו ללא התרגשות יתרה. הוא לא הצליח לומר דבר.
"תמיד ידעתי שדברים טובים לא יימשכו לנצח". צחוקה הפחיד אותו מעט, אך הוא, כיאה לראש אבירי המסדר הקדוש, לא הראה זאת.

"יש משהו לאכול?"
אתה יכול לקחת בעצמך"
בא לי משהו מתוק"
"תוציא גם שתיה"
"למה אני תמיד עושה את כל העבודה?"
"כשהיינו אצלך אני עשיתי את כל הדברים. עכשיו זה התור שלך"

"אני לא עומד בזה"
"העזרה כבר כאן. תחזיק מעמד"
צוות החילוץ החל לפנות את השטח מפצועים.
"קר כאן" קולו של מפקד החוליה דעך.
"תישאר איתי! אל תיכנע!"
החייל בכה. הוא נשא את הגופה החמה, ובראשו התרוצצו המילים אותן יכתוב לאשתו של המפקד ולהוריו. שידעו איזה אדם נשגב ואמיץ הוא היה.

"לקחתי לך אותו"
"אחרי שעות של מחשבה"
"קצת אורך רוח ידידי"
"כבר חשבתי שאני צובר אבק מרוב ציפיה"
"לא רק לך מותר לנצח כל הזמן"

שוכני ההיכל עברו לצריח המערבי, מרחק שעתיים רכיבה בלבד מן ההיכל הקדוש. בימות שלום היה הצריח נעול על בריחיו, אולם כעת, קול פעמוניו הדהד למרחוק, קורא לתושבי הממלכה למצוא בו מושיע. חומת אבן מבוצרת הקיפה את המגדל שלוש פעמים, מכשול אשר נועד להדוף לאחור את המתוחכם שבאויבים.
ליאונורה הגיפה את התריס שבחדרה. עדת חיילים המתינה בחוץ למוצא פיה. היא יכלה לשמוע את הכאב שבקולם כשדיברו על הגזרה הצפונית אשר נכבשה בידי חיילי האויב, וחיפשה בין הקולות את האביר שלה, אך אכזבתה לא איחרה להגיע. הם אמרו שהוא נותר בהיכל הקדוש, להגן על הכתבים שאין להוציאם. והיא ידעה, שעל מנת להציל את הסודות, הוא יקריב את חייו. הוא נשא את השבועה הזו באוזניה לפני שנים רבות.

"כמה זמן לוקח לך לחשוב?"
"אל תפריע"
"אני מתייבש כאן כבר שעה"
"אתה ממהר? חשבתי שיש לנו את כל הזמן שבעולם"
"רק תזדרז כבר. אין לי סבלנות"
"אתה סתם מנסה לבלבל אותי"
"רק ביקשתי שתמהר"
"זו בטח עוד אחת מהטקטיקות שלך"
"ממש לא"
"טוב"
"אז אל תפריע"
היא לא יכלה לעמוד מנגד ולא לעשות דבר. היא צעדה בחדרה הלוך ושוב, מנסה למצוא את הדרך שבה תוכל להגיע אליו. היא ידעה שבכך היא מפרה חלק נכבד מנדריה, אך היתה זו תקופה חדשה והיא היתה מספיק חזקה כדי לשאת את דבריה בפני המועצה.

"הזזת את המלכה"
"כן"
"מהלך גרוע"
"אל תהיה כל כך בטוח"
"אתה עוד עלול להתחרט"
"את זה עוד נראה"

היא ידעה, שאם תרכב לבדה, תגיע לשם תוך פחות משעה. ואם נגזר עליה לאבד את הכל, היא תקבל זאת. היא תגן על הסודות, ולא תניח לאבירה להקריב את חייו למענם.
אביה, המלך לוקראן הזקן לא ידע שעזבה את המבצר. היא ניחמה עצמה בידיעה שהוא מוגן ע"י חייליו האמיצים, בעוד הפרשים נלחמים בחזית. הרוח שרקה באוזניה, בעודה רוכבת אל תוך החשיכה. כעת, חשבה, הלילה יהיה לה בן ברית. הוא כיסה את נשמתה ביריעה שחורה, ולא היה בה פחד. היא רצתה להגיע לשם מהר ככל האפשר. ואז היא תבקש את סליחתו, ותפר את השבועה. היא המשיכה לדהור.
מחרוזת האורים והתומים שלה זרחה. חיילי אוייב! היא רכבה לעברם, וכשחרבה שלופה הרגה שניים מהם. הם הופתעו למראה האישה הרוכבת לבדה בלילה, ומותם הותיר את הדרך חופשיה למעבר.

"לא רע בכלל"
"מהלך מחוכם למדי, האין זאת?"
"אל תהלל עצמך יתר על המידה"
"אתה סתם מקנא"
היכל האלוהות נראה גדול משחשב. לבטח זה בגלל שאין כאן איש, אמר לעצמו. הוא הביט באבנים הקדושות, אשר יד אדם מעולם לא נגעה בהן ושאב מעוצמתן. צבען היה תכול בהיר עד כי נראה לבן. הוא נשבע לשמור על הכתבים העתיקים אשר מסותתים באבן. מבין כל אנשי ההיכל, ידעה רק הכוהנת את פשר הסודות. אפילו המלך נותר בעלטה. קול פכפוך מים אשר נבע מתוך האבנים הפר את הדממה ונשמע היה מכל עבריו.
שעת חצות חלפה והוא נדרך לשמע הרחש שבקע מן השער החיצוני. הוא לא יכול היה לעזוב את מעגל האבנים ולכן שלף את חרבו, מוכן להרוג ולמות למענן. הוא עדיין לא קיבל שום ידיעה מהמבצר, ודאגה החלה מחלחלת בכל יישותו.
"הראה את עצמך!" שמע עצמו קורא. בתוך תוכו הוא כבר נפרד מן החיים. ליבו היה כאחד האבנים השמורות, קר וכבד. הרחש גבר, והוא תר אחר מקורו, מכין עצמו לכל הפתעה שלא תהיה.
דומיה. קולות התעתוע. הוא מעד לרגע, והביט נכוחה.
"נורבן!" שמע את שמו, והוא היטה את ראשו אל עבר הקול. הוא לא יכול היה לזהות את האדם הניצב מולו, מכוסה גלימה שחורה, אך הקול הקורא בשמו הותיר בו צמרמורת.

"תגיד, למה הלבנים תמיד פותחים במלחמה?"
"אף פעם לא שאלתי את עצמי"
"חשבתי לשנות פעם את החוק הזה"
"אתה לא יכול. זה לא תלוי בנו"
"רק הצעה שעלתה במוחי"
"תחשוב על איך להציל את הצבא שלך"

"לאן???!" זעם המלך "אתם לא יודעים?!" הוא נאחז בשרביטו כדי שלא יתמוטט. חייליו לא יכלו לומר לו לאן נעלמה בתו, ואיך הם נתנו לזה לקרות. מבוכה רבה שררה במבצר, והמלך נותר חסר אונים. "אני שולח אלייך את ברכתי" הוא נשא את ידיו ולחש את המילים המנחמות. "אתם יכולים לחזור למקומותיכם" הוא לא יכול היה להיות גס רוח בקרב נאמניו. הוא הכיר את בתו וידע כי היתה מוצאת את הדרך לעשות כרצונה בכל מחיר, תהיה הסכנה אשר תהיה.

**
"נורבן, אני מפחדת!" היא נצמדה אל גופו הדרוך. "מה אתה מביט בי כך? לא חשבת שאודה בכך באוזנך?" הוא חייך. "לא" חיוכו היה יפה כל כך. "מעולם לא חשבתי שתעזי" אמר לה. היא הביטה בו זמן מה ואז הם שמעו את קולות הפרסות והחרבות השועטים אל המקדש.
"תיזהר על הרץ שלך"
"תהיה בשקט ותן לשחק"
"שלא תגיד שלא אמרתי"

"כן הוד מעלתך, המלך לוקראן!" המלך הניח את חרבו על כתפו של אבירו, אשר נזהר שלא להביט בעיניו. קולו היה נמרץ אך פניו מאובנות. האם יודע הוא את גורלינו? חשב המלך בינו לבין עצמו. הוא כאב על הדורות אשר ישאו את תוצאות המלחמה על בשרם, נפשם נמחצת מגודל הזוועות. הוא שמח כי אשתו כבר לא בין החיים כדי לחזות במוות ההולך וקרב אל הממלכה, בדמותם השטנית של הגלימות הלבנות. הוא ניעור ממחשבותיו, ואנחה נפלטה מגרונו. "רוץ אליה בחורי האמיץ! רוץ ומסור לה את המכתב!".

**
הקולות מחוץ למקדש הלכו וגברו ככל שחלפו הדקות. נורבן וליאונורה שלפו את חרבותיהם ועמדו זה לצד זו, כשעיניהם נשואות אל השער החיצוני. נשימתם היתה קצרה ואיטית. "אסור לכתבים ליפול לידיהם המזוהמות מלובן" אמרה לו. הוא לא אמר דבר, אוזניו כרויות לאותם רחשים אשר לא ידע את פשרם. "נשבעתי!" אמר לה, ולא צריך היה להוסיף דבר. היא חייכה אליו. היה זה חיוך של הקלה, של ידיעה כי מילתו תגן עליה, ותאפשר את שמירת הסודות. היא הבחינה שהיה שקוע במציאת מקור התנודות.

"תגיד, לא נמאס לך כבר מהכלי הלא שייך הזה?"
"לא…"
"תקנה חייל חדש כבר"
"אין לי בעיה עם התחליף"
"מאיזה משחק לקחת אותו? הוא נראה נוראי!"
"סולמות ונחשים"
"מזל שהיה שם אחד לבן"
"לכל היותר הייתי משחק עם פקק לבן כלשהו"
"ואז היית לגמרי הורס את כל האסטתיקה של המשחק"
"תראו מי כאן…!" האביר הרץ חש את הצל מאחוריו. הוא נאלם, לא יכול היה למוש ממקומו. הצל היה לבן, אך שונה היה מכל מה שהכיר או למד בכל שנות שירותו. הוא היה… הוא לא היה… מה הוא היה? האביר הרץ בלע את רוקו, יודע שמיד יחזה בפני היצור, אך רצה למנוע זאת. הוא עצם את עיניו, וניסה לשמור על סבר פנים שליו. הצל הלבן נראה היה לו מאיים יותר מרגע לרגע. הוא נראה תפלצתי. הוא יכול היה לחוש בגיחוך הזדוני אשר נמתח מבעד לשפתיו. "ובכן" שאל הצל, . "אמא לא לימדה אותך שאסור להתהלך לבד בחושך?"
שניהם עמדו בפאתי חומת מגן בלתי נראית, אשר הפרידה בין גבולות הארץ. פניו של הרץ היו מופנות אל פירצה אשר היתה בצידה הדרום מזרחי. הוא עמד לחצות את הטריטוריה אך נלכד על ידי אחד מלוחמי הגלימות הלבנות.
הגיחוך התרחב.
"אתה הוא המכונה נורבן פארן?" השאלה התמיהה עד מאוד את האביר הרץ. נורבן?
"ענה לי!" ציווה. האביר הרץ הרכין את ראשו, יודע כי כעת יהיה עליו לשאת בתוצאות.
"כן…" אמר. אלפי מחשבות התרוצצו במוחו, אחת מהן היתה מחשבת החידלון. הוא נפל על הארץ, שותת דם, מוכה מהינף להב חרב הנחש. אביר הגלימה הלבנה כרע לצידו של האביר הרץ, שולי גלימתו מאדימים. הוא הושיט את ידו אל עבר ליבו של המת, ועקר אותו מחזהו. הוא דן את נשמתו של האביר הרץ לייסורי נצח. "זהו ידידי, מחיר השקר…" הוא החל מפזם להנאתו. ידו השניה פרמה את שרוכי הנדן אשר תלה לצידי גופו. הוא שלף משם את המכתב.

"אני מתחיל לחשוב שהתאמנת כל השנה רק בשביל הרגע הזה"
"לא רע, נכון?"
"מרשים אפילו"
"מגיע לי איזו פרוסת עוגה וכוס תה או לא?"
"מגיע"
סקיין ד'סרל, לוחם הנחש, התבונן סביבו, ונראה כי מלבדו לא היה שם אף אחד. הוא הביט בשממה ותחושה של ריקנות שלא היה רגיל בה, הציפה אותו. הוא היה בדרכו לחפש את הכוהנת. מזה שנים רבות מקננת בו ידיעה מוזרה כי הוא אינו שייך לכאן, ושהוא חייב לקבל לידיו את הכוהנת. רק כך, חשב, יוכל להסתלק מן הגלות בעולמם של הגלימות השחורות והלבנות ולחזור למקום ממנו הגיע.
סקיין הוציא את המכתב מן הנדן. הנה הסוד הראשון, חשב, והוא בידי…
חותמת השעווה על גבי המעטפה השחורה הזהירה באופן שאיננו משתמע לשתי פנים. תוכנו של המכתב מיועד למלכה הכוהנת בלבד, וכי מי שעובר על איסור מפורש זה דן את עצמו לעונשים החמורים ביותר שהיו באותה התקופה. סקיין תהה האם העונשים יהיו תקפים גם לגבי לוחם לבן בעל יכולות אכזריות שכמותו. מייד הופיע על פניו הגיחוך המוכר, שהופיע לאחר כל מעשה שפל שעשה, מעשה אשר הפך את ליבו לבן יותר וקר יותר. אף שהיה יפה תואר, כאחד מפסלי השיש בארמון המלך, הוא ידע כי אנשים חוששים להביט בפניו. היה בכך יתרון עצום. כך יכול היה להשתמש בכוח העיקרי שעמד לרשותו, עוצמה אשר יכולה היתה להפיל את האמיץ בחיילים. הפיתוי.
סקיין נזהר שלא לקרוע את המעטפה, שמא ייאבד מידע חשוב. באצבעות זריזות ומיומנות שלף את תוכנה. המכתב היה שונה בצורתו מכל מה שהכיר עד עתה. לא היה זה קלף, או נייר מכתבים משובח, היאה לארמון המלוכה. היתה זו פיסת נייר תלושה בצידה האחד. עובדה זו הפתיעה אותו מעט. הוא הביט בתאריך. חלפה שנה מיום כתיבתו. עיניו נחו על הכתוב ועל פניו עלתה הבעה אשר לא הופיעה מאז מצא עצמו בתוך עולמם הזר של הגלימות. תדהמה. הוא קרא את המכתב שוב ושוב, ובתוך שממה מוקפת צוקים חזרה אליו תהודת קולו. "לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!"

**
"לא היית צריכה להגיע לכאן…" נורבן הביט אל עבר שערי ההיכל. קולו רעד כשאמר זאת. ליאונורה הנידה בראשה. "היית יכולה להישאר מוגנת במבצר!" המשיך. "הם מחפשים אותך… " הוא הביט בה לרגע קצר, ואז שבו עיניו להביט אל עבר השערים. "חרצת את גורלך" לחש לעצמו.
ליאונורה היסתה אותו. "לא יכולתי אחרת" השיבה. זה גורלי, חשבה. מחרוזת האורים והתומים שלה זרחה שנית. הם כאן. נורבן קרב אל עבר השער, מותיר אותה מאחור. המהלומות בשערי ההיכל גברו, והיא חשה איך הקולות סביבה מתערבלים עם פכפוך המים הבוקע מן האבנים המקודשות. היא שקעה במחשבות. "אמא…" לחשה. ולרגע היתה שוב ילדה. רעש והמולה מסביב. בעיניי רוחה ראתה את אמה מוקפת חיילים.
"הם עומדים לפרוץ את ההיכל!" קול האביר הדהד בראשה. "חיכיתי לך…" קולה של אמה המשיך ללחוש. היא ניעורה ממחשבותיה, וניצבה לצידו של האביר.

**
סקיין ד'סרל רכב לבדו בשטח המיוער, על מנת שלא להתקל בחיילי הגלימות השחורות. הוא חייב להגיע להיכל לפני שהטיפשים הלבנים האלה יתקיפו את הכוהנת שלו. מצידו הם יכולים להרוג את האביר, אבל את הכוהנת שישאירו לו. יש לו כמה שאלות לשאול, וכך מסכת הייסורים שלו תבוא אל קיצה.

**
לאחר שעה ארוכה, המהלומות פסקו. נורבן ידע שזו רק שאלה של זמן עד שיפרצו את השערים בדרך אחרת. ליאונורה התיישבה על אחת האבנים אשר הקיפו את המעיין הקדוש. הוא נשם לרווחה. אני יכול להביט בה לנצח, חשב לעצמו. היא נעצה את עיניה במים וטבלה בהם את כף ידה. ידה יצרה בהם מעגלים אשר הלכו והתרחבו עם כל נגיעה שלה, מעלים זיכרונות. המעגלים הפנטו אותה, שאבו אותה אל תוך עולם נשכח, אשר נראה כי נלקח מתוך ממלכה אחרת. הוא ניגש אליה וצפה בהם יחד איתה.
שניהם השתרכו מאחור, מנסים להדביק את צעדי הוריהם. השדרה המלכותית זהרה באור שקיעת השמש, והמלכה צחקה את צחוקה המשתלח הידוע, אשר גרם לכולם להצטרף אליה. רק שניהם לא צחקו. עסוקים היו בלהתחרות מי מהם יצליח להגיע ראשון אל היעד הנכסף. הנסיכה לאמה, והילד לאביו. האביר הראשון הגן על המלכה הכוהנת, חשב נורבן, ממש כפי שהוא מגן כרגע על בתה.
ליאונורה, ידה משוטטת במים, הייתה כחולמת.
מברשת שיער היתה נעוצה בתוך שיערה הסבוך. מבעד המראה נשקפה דמותה הנערית ומבט מיואש על פניה, כשניסתה ללא הועיל להבריש את שיערה. דפיקות על דלת חדרה העירו אותה ממחשבותיה. "אני לא רוצה שום משרתת שתעזור לי!" צעקה. הדפיקות בדלת גברו. כשהמברשת עדיין נעוצה בשיערה, ניגשה אל הדלת ופתחה אותה. היה בכוונתה לגרש את המשרתת אשר נהגה להאיץ בה לרדת לארוחת הבוקר. היא הרימה מבטה ונראה כי היה זה היום שבו נפגשו עיניהם לראשונה. הוא עמד שם, נער נבוך וגמלוני, שיערו החום גולש על פניו. לרגע השתררה שתיקה מביכה. "רציתי לדעת" אמר לה, מחפש את המילים. "אם תואילי להצטרף אליי לרכיבה…"

הזכרונות גרמו לה לחייך. דרכם לא נפרדה מאותו היום, בממלכה חששו כי יבוא יום והנסיכה תצא בהצהרה כי היא בוחרת באביר על פני העשיר במלכים. אך דבר מזה לא התרחש. אמה הלכה לעולמה, והיה עליה למלא את מקומה. היא לקחה את ידו והניחה אותה על לחיה. היא חשה את החום שבו. הוא לא ידע את נפשו מרוב שמחה.
עליי להפר את השבועה, חשבה. היא קמה וצעדה סביב מעגל האבנים. היא חשבה מעט לפני שאמרה את דבריה. "כשאימי, המלכה הכוהנת רוזליה היתה בחיים, היא לימדה אותי את פשר הסודות החקוקים באבן…" ליאונורה השתהתה לרגע. "היא לא הספיקה הכל…" היא נעצה בו מבט. "מעולם לא תהית על מה בעצם אתה מגן?" היא נגעה באצבעה בכיתובים החרוטים באבן. "הסודות הללו הם בעצם גורל אנשינו" המשיכה "מלבד המלכה הכוהנת, אף אחד אחר אינו מורשה לדעת זאת, וידיעה זו עוברת מדור לדור, בקרב המלכות הכוהנות". נורבן נסער היה לשמע הדברים.
"גבירתי לא! את נמצאת תחת שבועה! אל תוסיפי דבר!" ליאונורה התעלמה ממחאתו.
"אתה בעצם מגן על העתיד שלנו" אמרה לו. "על העתיד ההרוס שלנו."
"על גבי כל אבן חרוט גורלו של כל אחד מאנשי הממלכה." המשיכה. "מה יעשה, מתי ימות, הבחירות אשר יבחר. דבר אינו נסתר מן האבנים… אנחנו בסך הכל כלי המשחק…". נורבן היה המום. החרב נשמטה מידו והוא נרתע לאחור.
"אנחנו שומרים על אנשי הממלכה" אמרה לו, "האם אתה מעלה בדעתך את גודל האסון אם יוודע להם הדבר?" היא הרימה את חרבו והושיטה לו אותה. בכבדות התיישב על האבנים.
"וגם המלחמה הזו היתה ידועה מראש" אמרה "בכל רגע חיילי האוייב עלולים להיכנס להיכל הקדוש. ברגע שכף רגלם תדרוך כאן, ישתנה מהלך ההיסטוריה, והממלכה תקום לבוקר חדש של אפלה…" היא השתהתה לרגע ואז המשיכה. "גורל שמותיהם יופיע לצד שמות אנשינו".
נורבן שתק, פליאה על פניו.
"עליך להבין, המלחמה הזו חסרת משמעות".

**
"הוד מעלתך לכך לא אסכים!" פסק היועץ המלכותי בעודו צועד אחר המלך. "לא אתן לך לקפד את חייך!". המלך ישב על כסאו. הוא מלמל ורטן מתחת לשפמו. היועץ המלכותי אחז בשולי גלימתו וכרע על ברכיו. "הוד מעלתך! אני מתחנן בפניך!" המלך לא שעה לדבריו. הוא פשט מעליו את גלימתו הכבדה והסיר את כתרו. חיילי המבצר הביטו במעשיו, פניהם קדרו. הם ידעו לאן מועדות פניו. בלי אומר הם הביטו זה בזה ועטו עליהם את שריון הקרב. המלך לוקראן הביט בהם ותחושה של גאווה פשטה בו. היועץ המלכותי נאנח. בסופו של דבר, למרות חששו הכבד, הוא הצטרף לשיירה שיצאה להציל את המלכה.

"התחלת להזיז עניינים…"
"לא נשארה לי ברירה"
"אני מקווה שלמדת מהטעויות של המשחק הקודם"
"אני גם מקווה"
"כי זה לא נראה כך"

סקיין ד'סרל צפה בחיילי הגלימות הלבנות צובאים על היכל האלוהות. ממרחק הוא שמע אותם דנים בינם לבין עצמם כיצד יפרצו את השערים. כל ניסיונותיהם נכשלו. תוכנו של המכתב לא נתן לו מנוח. הוא נהנה לראות איך הסבל סביבו הולך וגדל, ואז הבליחה בו המחשבה כי אל לו להתמהמה. הוא השתוקק לחזור הביתה.

**
צבא הגלימות השחורות דהר אל עבר ההיכל, כשהמלך בין חייליו, מוגן מפני כל התקפה חיצונית. חיילי הגלימות הלבנות פזורים היו בכל עבר, ונראה היה כי הם צפו את ההגנה השחורה. הממלכה הפכה לעיי חרבות. קול צרחות הפצועים הדהד למרחוק, להבות ותמרות עשן נראו בכל עבר. חיילי המגן של המלך הלכו והתמעטו. בהמולת הקרב, ראה המלך את האבידות. בחרב וברומח שלופים, הוא זינק מסוסו. למרות גילו המתקדם, נלחם באויביו בעוז רוח.

"מרשים למדי…"
"תודה"
"לא חשבתי שתשתמש במלך שלך כאחד החיילים"
"למה לא?"
"שח"

"לא כל כך מהר" שתיקה השתררה בקרב חיילי הגלימות הלבנות, כשאביר הנחש הופיע ביניהם. הם נרתעו למראהו והחלקלקות שבו גרמה להם לסלידה. הם צעדו לאחור, מותירים את הדרך לשערי ההיכל חופשיה למעבר. "שאף אחד לא יעקוב אחרי" קרא לעברם. "אני אסמן לכם מתי תוכלו להיכנס ואז תוכלו לעשות כרצונכם". החיילים הלבנים השפילו מבטם, ובכך, חשב סקיין לעצמו, הם קיבלו את מרותו.
**
ליאונורה נראתה חסרת מנוחה. היא התהלכה בהיכל הלוך ושוב, תרה אחר המילים. "באחד הלילות" אמרה "יצאתי אל היכל האלוהות לבדי, מתוך כוונה לקרוא את גורלי" הוסיפה "מעשה שאסור היה עלי לעשותו כמובן…"
נורבן חייך. "הוזהרתי שלא לעשות כן מן הרגע הראשון לחניכותי… אולם הכוח שהניע אותי היה חזק ממני, הרגשתי שהוא לופת אותי…" נורבן הכיר את ההרגשה, אך מעולם לא העז ליישם אותה. "קראתי את כתבי עברי בעיניים פעורות, שותה בצמא את תוכנם, נמלאת פליאה כשכל המתואר בהם התגשם"
"אימי חשה בנוכחותי במקדש, ובאה לשם בעצמה. היא קראה אליי מן הקצה המרוחק כשהבינה מה מעשיי, ויכולתי לשמוע את הייאוש בקולה כשעשתה זאת. היא תפסה אותי בשעת מעשה ואסרה עלי להמשיך."
"עלינו רק לשמור על הכתבים בתי" אמרה לי "לא לקרוא בהם. בוודאי שלא בשלך… היא לא נזפה בי, אך חשתי שגרמתי לה אי נחת. מעולם לא הצטיינתי במשמעת יתירה…" ליאונורה חייכה.
"ובאותו רגע, נחו עיניי על הכתוב בגורלי בהתרחשות מאוחרת יותר. תשע שנים מאותו לילה."
"מה הדבר?" שאל נורבן, וחשש לשמע התשובה.
ראיתי דבר מה אשר הדיר מאז שינה מעיני…" נורבן חש אי נוחות.
"ראיתי" אמרה לו "את הרגע הזה…"

**
סקיין הרחיק מעליו את הלוחמים. הוא עמד בפאתי השערים וחשב מהי הדרך הטובה ביותר להיכנס למשכנו של מישהו אחר.

**
"אם כך," פחד נורבן מן השאלה אותה עמד לשאול את מלכתו "מה יהיה עלינו?" ליאונורה עצמה עיניה "אנחנו נשמע את צלצול פעמון השער. מישהו יבקש להיכנס, בדיוק…"

**

סקיין החליט לצלצל בפעמון השער.

**
"עכשיו" אמרה.

**
"עליי למסור את המכתב לכוהנת" קרא סקיין מבעד לשערים. נורבן פתח אותם ולא יכול היה שלא לחוש את אותה צמרמורת מקפיאה כשעיניהם נפגשו. סקיין ד'סרל גיחך זה קל מדי, חשב וצעד פנימה אל עבר הכוהנת.

**
חיילי הגלימות הלבנות היו פזורים מחוץ להיכל. הם חסמו את המעבר הדרום מזרחי המוביל אליו. המלך לוקראן נלחם בחייל אשר חסם את דרכו, ונעץ בו את חרבו. נותרו לו אך אבירים ספורים אשר יגנו עליו.

"הצלחת להיחלץ מזה"
"כן"
"עד הפעם הבאה"

סקיין ד'סרל שלף את המכתב והגישו לכוהנת. מיועד ליורשת המלכותית, הכוהנת ליאונורה שאיין. היה כתוב בו.
"אני אפילו לא אשאל כיצד הגיע המכתב לידיך" אמרה לו.
"כך חשבתי" ענה. עיניה נחו על הכתוב. ימיי ספורים בתי, ודבר מותי יותיר בך אינספור שאלות. האם שלחתי יד בנפשי, או היתה זו תאונה או התנקשות מכוונת? אין הדבר משנה כלל ועיקר. בימים האחרונים לחיי, נשאתי עימי עול כבד מנשוא. עול אשר קשור לאותם סודות עליהם שומרות אנו במקדשנו. הוא חלחל לתוכי עת חציתי את העולמות בשנתי. הבטתי על עולמנו ממעלה, נשמתי יוצאת מגופי. עיני חזו בממלכה, שקטה ושלווה. השקפתי על ההרים והמדבריות, הימים והעמקים. הרחקתי עוף, עוד ועוד, עד כי יכולתי לראות את ההיכל הקדוש, לא גדול יותר מקוביית משחק. יכולתי לשמוע את קולות הלילה. אך היו גם קולות אחרים. קולות העולם שמעבר. וידיים אשר מזיזות את אנשינו ומכתיבות את דרכינו. אז הכתה בי התובנה. אינני יכולה לשאת יותר את הידיעה כי איננו אלא כלי משחק. כי איננו מחזיקים בגורלינו. כי ייעודינו איננו אלא גורל שווא…

"מה דעתך?" שאל סקיין "כלי משחק, אה?" הוא צחק.
פניה של הכוהנת היו חתומות. "מה אתה רוצה?"
"יש כמה דברים שלא הייתי מתנגד אליהם…" הוא סקר אותה במבטו. "אבל, לאור הנסיבות, אני אגש לעניין".

**
הפרשים דהרו. תוך פחות משעה הם הגיעו לתחומי ההיכל. הם יכלו לראות כי המקום מוקף היה בחיילי הגלימות הלבנות.

**
נורבן עמד מנגד ולא יכול היה לעשות דבר. ליאונורה היתה בידיו של הנחש, וכל פעולה מצידו יכלה לגרום למותה.

**
"כפי שבוודאי תיארת לעצמך, אינני שייך לעולמכם…" אמר סקיין "מכתבה של אמך רק חיזק את חששותיי משכבר הימים, שהוגליתי הנה ממקום אחר" הוא הצביע על האבנים המקודשות "עכשיו כשכף רגלי דרכה בהיכל, אני רוצה שתאמרי לי… האם אצליח לחזור הביתה?"

**
מחוץ להיכל היה הקרב בעיצומו. מבעד לשעריו נורבן יכול היה לשמוע את מהלומות החרב, את קריאות העזרה של הפצועים ואת הבכי והזעקות.

**

ליאונורה שתתה מן המים המקודשים. הטיפות נטפו מבין ידיה על האבנים. מחרוזת האורים והתומים שלה הונחה על הארץ. היא הביטה נכוחה, אל עבר מעגל האבנים. "הראו לי את שמו של ד'סרל!" ציוותה. נראה כי העולם עמד מלכת. לאחר כמה רגעים צעדה ליאונורה אל אחת האבנים. היא נגעה בכיתוב ושאבה ממנו את עוצמתו. שמו של סקיין כתוב היה על גבי האבן. הכיתוב היה בשפה בלתי מובנת. ליאונורה השתהתה ועצמה את עיניה.
"אתה תחזור" השיבה "עוד הלילה".
סקיין נשם לרווחה. "אך יהיה לכך מחיר!" קראה ופקחה את עיניה. החיזיון נטש אותה.
"לכל דבר יש מחיר" צחק סקיין.

**
"גבירתי! הם פורצים את השערים!" נורבן רץ אל הכוהנת, חרבו שלופה.
בפתח ההיכל צבאו חיילי הגלימות הלבנות.
סקיין ד'סרל לבש את גלימתו הלבנה וצעד לעבר החיילים "טיפשים!" צעק. "הייתם צריכים לחכות לפקודה!"
"אדוני!" מפקד חוליית הפרשים פנה לסקיין. "דאגנו לשלומך!"
סקיין הניד את ראשו. "חסרי תועלת!"
המלך לוקראן וחייליו דהרו פנימה. בעוד חיילי הגלימות הלבנות ממלאים את כיסיהם באוצרות ההיכל, נעצו המלך וחייליו את חרבותיהם בליבם.
"ליאונורה!!" מצא המלך את בתו מוטלת פצועה, שרועה בין ההריסות.
נורבן פילס את דרכו אל עבר הכוהנת. "אל תנסה להזיז אותה הוד מעלתך!" צעק לעברו, אך אחד החיצים שנורו מסביבם פגע בה. המלך זעק, ונראה היה כי מלבד זעקתו, לא נשמע עוד קול בהיכל.
סקיין נסוב לאחור. בזוית עיניו הוא הבחין בחייל הלבן אשר ירה את החץ לעבר הכוהנת, ובאבחת להב נטל את חייו של החייל. המלך ונורבן עמדו זה לצד זה. המלכה מתה.

"שח"
"אני לא מאמין שלקחת לי את המלכה"
"זה לא היה קשה בכלל"
"אין לי כוח לשחק יותר"
"חשבתי שכבר לעולם לא תגיד את זה"
"בוא נמצא משהו אחר לעשות"

"אתה יכול לקחת אותי" אמר המלך לסקיין. הוא חיבק את בתו. סקיין הביט במלכה המתה ובמלך הבוכה. המחיר חשב היא שילמה אותו בשבילי.
חיילי הגלימות הלבנות קפאו במקומם והביטו באביר הנחש הניצב מול המלך. הם חשו כי הניצחון כבר בידיהם. כשהמלך ימות, תמות עימו כל הממלכה, והם יוכלו לספח לעצמם טריטוריה נוספת.
הם המתינו. חרבו של אביר הנחש היתה שלופה, וחייליו השחורים של המלך היו מוכים וחבולים. נורבן חש כי הוא לבד במערכה. גם אם יפתח עכשיו בקרב, הוא לא יצליח להגן על המלך. הכל אבוד חשב, הוא כרע לצד המלך, וחיכה למותו.

"תפסיק להעביר ערוצים כל שניה!"
"אני מחפש משהו טוב"
"אי אפשר למצוא ככה!"

חרב הנחש ריחפה מעל ראשיהם של חיילי גלימות הלבנות. כל אחד מהם זעק כשחייו נלקחו ממנו. המלך לוקראן הביט באביר הנחש המכה את חיילי הגלימות הלבנות, ונמלא בכוחות מחודשים. הוא הצטרף לקרב. חיילי הגלימות השחורות נלחמו כשלצידם אביר הנחש, והלוחמים הלבנים הלכו והתמעטו, עד אשר רק חיילים ספורים מביניהם נותרו בחיים. סקיין טבח את כולם.

"אני יכול להישבע…"
"מה קרה?"
"לא זכור לי שאיבדתי כל כך הרבה חיילים"
"הסרט מתחיל!"

המלך רכן מעל גופתה של בתו..
נורבן וסקיין צפו בהם. מותה הותיר אותם בעצב כבד, ואת העולם ללא מלכה כוהנת אשר תשמור על הסודות. "למה?" שאל נורבן את סקיין. אביר הנחש שתק. "אתה חושב שכל הזמן הזה היא ידעה על כך?" סקיין הנהן. "היא ידעה" אמר "אבל עשתה את זה בכל מקרה". המחיר. הגלימות השחורות לא יכלו לנצח בלעדי. עשיתי זאת רק בשבילה, כאות תודה על הגילוי… נשארתי חייב לה, והיא ידעה זאת.
סקיין עמד בגבו לשערי ההיכל, חש בכאב מהול בשמחה על כך שהנה הוא חוזר לעולמו. הוא שמע את קריאתו של נורבן בפעם האחרונה. "זה היה שווה את זה?"
הוא חשב על כך, והחל ללכת.