הרעש של הדלת שנטרקה אחריו הדהד ברחבי הדירה הריקה מריהוט ותמונות עוד זמן רב אחרי עזיבתו. ואותה הטריקה הדהדה בתוכי זמן רב אפילו יותר. במהלך ארבעת או חמשת הימים שלאחר לכתו, הרשתי לעצמי לשקוע בנוחות אל תוך האבל על הזוגיות שתמה לפתע לאחר 4 שנים. התאבלתי לתוך שעות של בינג׳ בנטפליקס על השמלה הלבנה שדמיינתי כבר לפרטי פרטים: פיתוחי קרושה אדמדמים עדינים על גבי שמלת סאטן מבהיקה בלבנותה; התאבלתי על דמותי שכבר לא תופיע בתמונות שגם אותן יכולתי לראות בבהירות בראשי, מסודרות יפה באלבום דיגיטלי ובהן שיערי משובץ גיבסניות לבנות ותלתליי ארוכים הרבה יותר מבמציאות, ועל רגליי (הרזות גם כן הרבה יותר בראשי) נעלי לובוטין יקרות להחריד, אדומות-אש. לשליחי המזון המהיר שפקדו את דירתי פעמיים ביום כבר לא פתחתי את הדלת כי הכסף הקטן נגמר לי וגם הפאסון. לא נותר בי הכח לחייך או להגיד שלום ותודה, אפילו כללי הנימוס הבסיסיים לוולטרים נראו גדולים עליי פי כמה. אחרי שישה ימים בהם הדירה הפכה למאורה חשוכה עתירת בדלי סיגריות וקופסאות טייק אווי שומניות, נשמעה דפיקה בדלת. השעה הייתה 12:00 לערך ועשרות השיחות שלא נענו והודעות הוואטסאפ מיותמות הוי הכחול הנוסף ממני, הבהבו אל מול עיניי כשביררתי מה השעה. בהתחלה התעלמתי מהנקישה בתקווה שמי שעומד בצד השני יתייאש וילך, אך הנקישות החלו תכופות יותר ויותר וחזקות יותר ויותר ולאחריהן גם הגיעו צעקות "תפתחי את הדלת או שאני שוברת לך אותה!". ניערתי את השינה מעליי וניגשתי לפתוח את הדלת לפני שליאל תוריד לי אותה בבעיטה נחושה. "סתמי!" צרחתי עליה לפני שסובבתי את המפתח, "אני באה, לא צריך לשבור כלום."
שלוש שעות לתוך הגעתה לדירה והמקום נראה אחרת לחלוטין, וגם אני קצת. ליאל נכנסה לדירה כאחוזת טירוף וירתה לעברי משפטי עידוד כמו פקודות תחת אש, מתובלים בקללות בשפות שונות. ככה היא אהבה לקלל, בכל מיני שפות. בכל פעם שפגשה תייר באיזה פאב בתל אביב, היא הכריחה אותו ללמד אותה רק קללות, עד שהגיעה למצב שהיא יודעת לקלל בכ-15 שפות שונות. חלק מהשפות היא נשבעה שמעולם לא למדה, ושהקללות לפתע הופיעו לה באוצר המילים. היא ניקתה את הבית במיומנות שלעולם לא אצליח לרכוש ודחקה בי להתקלח כמו שלא דחקו בי שנים. "את מסריחה שאלוהים יעזור לך!" היא אחזה בקצה הזרת שלי באוויר כמו שמחזיקים תחתון מטונף, והובילה אותי לחדר האמבטיה. "ואל תצאי משם עד שאת מריחה כמו שדה פרחים מזויין! שמעת?!" היא טרקה את הדלת אחריי והבכי, כמו המים ממקלח היד, פרץ מתוכי בבת אחת. היא שמעה, ידעתי שהיא שמעה את הבכי וההתייפחות והיא נתנה לי להוציא הכל במקלחת – את הלכלוך מהשיער ואת הראמה מהלב. אחרי שסיימתי לבכות היא נכנסה לאמבטיה, כאילו חיכתה להפוגה מאחורי הדלת, ומבלי שביקשתי החלה לסרק את שיערי ולהתיר את הקשרים הרבים שנוצרו בימים הארוכים שביליתי בשכיבה. היא ליטפה את ראשי ודאגתה עטפה אותי. כשהיא סיימה היא הוציאה את השערות מהמברשת ואמרה "תקשיבי טוב גברת. סיימת להתאבל רשמית, שמעת?" היא משכה את סנטרי לכיוונה "וזה אומר שאת ואני נוסעות לנו בשבוע הבא לריטריט יוגה ביוון לשבוע, שמעת?" היא שאלה שוב ואני הנהנתי כמו הילדה הקטנה שחשתי באותו רגע. "עכשיו תתלבשי תיק תק ותצאי בזהירות למה הרצפה רטובה עדיין. עשיתי ספונג׳ה".
היא הלכה לסלון, פתחה את החלון הגדול והציתה ג׳וינט "איף, שתהיי בריאה, איזה סרחה היה הבית…" היא שלפה חתיכת עשב מהלשון, "תזדרזי ונצא לאיזה דרינק, נדבר על הנסיעה." היא קרצה אליי ואני, חיילת ממושמעת שלה, התלבשתי ואפילו הצלחתי להסתכל על עצמי במראה מבלי לרצות למות.
הכניסה לריטריט "סמהדי" היתה מפוארת יותר מהריטריטים הקודמים בהם היינו. והיינו בלא מעט בשנים האחרונות – היה את הראשון במצפה רמון ואחריו היה אחד ביישוב ההוא בנגב שאני לא זוכרת איך קוראים לו ושרוב הזמן כאב לי בו הראש; היה את זה באמירים ואת ההוא בסיני שהיה כמעט מושלם חוץ מהאף של ליאל שכל הזמן דימם ושחשבנו שזה בגלל החום של יולי, ומאז היו עוד כמה, כבר הפסקתי לספור. במבואה הרחבה והמוארת המדריכים הסתובבו והגישו שייק פירות על בסיס מים וחילקו עלוני הסברה עם נהלי המקום ולו"ז לימים הקרובים. האורחים, אם אפשר לקרוא לנו ככה, הסתובבו בין האנשים ויצרו קשרים ראשוניים ואילו אני כהרגלי עמדתי בפינה כלולב ערב חג סוכות, שייק בננה-תמר בידי, מקווה שליאל תחזור כבר מהצ'ק-אין לפני שמישהו יתחיל לדבר איתי. יחסי אנוש לא היו הצד החזק שלי וסמול-טוקס היו בשבילי עינוי. "את נראית שבא לך לברוח." שמעתי מאחוריי קול גברי. הסתובבתי וראיתי את אחד המדריכים מאחוריי, גם הוא ישראלי. "אני?" שאלתי "לא, אני רק…" צחקקתי בצורה מביכה ורציתי לסטור לעצמי. הוא היה נאה. ממש נאה. עיניים ירוקות וזיפים שחורים צפופים, גוף ממוצע ושזוף וזרועות של קצין בסיירת. משהו בו היה לי נורא מוכר והחיוך שלו השרה עליי דריכות לא ברורה. "זה בסדר," הוא אמר ונגע בזרועי. גופי הצטמרר ותחושת המוכרות התחזקה. "אנחנו… מכירים?" שאלתי "אתה ממש מוכר לי." והוא רק צחק ואמר שיש לו פרצוף גנרי כזה, ישראלי ממוצע ושהוא שומע את זה הרבה ושלא, הוא לא היה איתי בצבא או באוניברסיטה כי הוא גדל בחו"ל. אבל אני לא השתכנעתי עדיין. הוא אמר שקוראים לו נבו ושאני יכולה להרגיש בנוח בחוסר הנוחות שלי ואז הלך. אחרי דקה או שתיים ליאל חזרה ואמרה שפגשה מישהי שהיא היתה בטוחה שהן טיילו יחד בהודו, אבל ההיא טוענת שמעולם לא היתה בהודו, מה שהיה לליאל מאוד מוזר.
החדר שלנו היה מואר ויחסית גדול. חלצנו נעליים כנדרש בכניסה אליו, הדלקנו מזגן ונזרקנו על המיטות. ליאל אמרה שנראה לה שהולך להיות ממש כיף ואני חשבתי על הפעם ההיא בפאריז, בחדר המעופש מול האייפל שבו יואל ואני ישנו ארבעה ימים ואיך לא היה לנו אכפת מריח הגרביים בחדר, או מהמקלחת שצליל של חיה פצועה בקע מהברז בכל פעם שפתחנו אותו. חשבתי על המרפסת הקטנה ההיא שבאותם ארבעה ימים היתה כל עולמנו ועל הפאטיסרי שהיה מתחת למלון ושריחות מאפים עלה ממנו כל היום. נזכרתי איך ישבנו שעות חבוקים במרפסת והאזנו למוזיקה ושתינו יין ובעיקר התבוננו בשתיקה מתוקה על הרחוב הפריזאי וההתרחשות שבו. באותה נקודת זמן היינו מאוהבים ומסופקים ממה שהחיים הציעו לנו. ועכשיו אני בכלל לא יודעת מה איתו ומה הוא עושה ואם גם הוא מתקשה להירדם בלילה, כמוני. אם הוא עצוב, או שתחושת הקלה גדולה הציפה אותו רגע אחרי שעזב. כמה מוזר זה פתאום להיפרד ממישהו אחרי כל כך הרבה שנים ולא לדעת לפתע מה הוא עשה היום ואיך היה לו בעבודה ומה אחותו אמרה על המתנה שקנה לה ואיך הוא מרגיש אפילו. משני אנשים שחלקו את המיטה והמקלחת ועשרות חלומות משותפים, הופכים ברגע אחד לשני אנשים חצי-זרים עם ערמות של משקעים שמפרידים ביניהם וצריך פתאום לתרגל רווקות כאילו לא לפני שבוע עוד בכלל דיברנו ברבים. המשכתי לשכב על המיטה וצפיתי בליאל ממצמצת מצמוצים אחרונים לפני הרדמות וידעתי שאין סיכוי שגם אני ארדם. יצאתי למרפסת והדלקתי סיגריה אפילו שאסור. המקום היה שקט לחלוטין ושמתי לב שבצורה חריגה אפילו ציוצי ציפורים לא נשמעו. שני מדריכים עברו על השביל והצלחתי להבחין מרחוק שאחד מהם היה אותו נבו מקבלת הפנים. לפתע, כאילו שמע את מחשבותיי, הוא סובב את ראשו אליי והמשיך ללכת כשהוא מביט בי מרחוק. שוב עברה בגופי צמרמורת "איזה טיפוס חשוד…" אמרתי לעצמי בקול והתיישבתי. הוא המשיך בשביל ונעלם מאחורי חדר האוכל.
"גבוה וארוווווך" אמרה המדריכה בניגון. "יפה מאוד!" היא החמיאה לנו והחליפה תנוחה. ליאל קרצה אליי מהמזרן הסמוך וביצעה את תנוחת האושטרסאן בצורה מושלמת. אני, לעומתה, חרקתי ונשפתי ורק חיכיתי שכל היוגה הזו תיגמר. בכלל, ענייני ריטריט היוגה שהיינו מגיעות אליהם בכל פעם, היו יוזמות של ליאל. אני רק תפקדתי כחברה טובה והצטרפתי. אהבתי לבלות איתה וסבלתי בשקט ובהכנעה את האוכל הטבעוני וסדנאות היוגה ומכנסי השרוואל והשלווה הזו שכולם מתנהלים בתוכה. הראש שלי היה עדיין בפרידה ובתחושת הריקנות שהיא הותירה בי ותהיתי איך יכול להיות שריק תופס כל-כך הרבה מקום. כולנו נשכבנו ושמחתי שהגיע החלק האהוב עליי ביותר – שלב ההרפיה, השאוואסאנה המתוקה. נשכבנו על המזרנים הכחולים ועצמנו עיניים. המדריכה השמיעה קולות המהום והפעילה מוזיקה שקטה בזמן שמספר מדריכים נכנסו לחדר והגיפו את התריסים. הרמתי את ראשי להבין מה פשר החשכת החדר והמדריכה קלטה את מבטי. היא חייכה אליי כאומרת "הכל טוב" וסימנה לי עם היד והחיוך להישכב חזרה. ליאל עצמה עיניים ונראה היה שהיא עוד רגע נרדמת כהרגלה בשלב הזה של השיעור. אני לא זוכרת שנרדמתי אבל כשפקחתי את העיניים כאב לי כל הגוף ונעלמה לי שעה מהיום.
"קלטי את הסימן הכחול שיש לי במותן!" ליאל יצאה מחדר האמבטיה עירומה. "מה זה? מאיפה זה הגיע?" היא שאלה וגבותיה יצרו קימור של עור מעל אפה. "זה כואב?" שאלתי והיא הנהנה. "ממש מוזר…" היא אמרה "בכלל.. משהו קצת מוזר במקום הזה, את לא חושבת?" היא החליקה לתוך האמבטיה המלאה במים וסבון ומלחי אמבט וריחות של פריחה ודיברה על ה"ווייבים" המוזרים והמדריכים שלוקחים את עצמם קצת יותר מידי ברצינות. לא עניתי אך הסכמתי איתה. בערב אחרי שיעור היוגה והמקלחת ניגשנו לחדר האוכל. שם בין לחמי מחמצת ללא גלוטן לעלים ירוקים ללא טעם עמדו המדריכים סביב האולם, זרועותיהם שלובות בתנוחת מפקדים עת מסדר בוקר. הם בחנו אותנו ומידי פעם סימנו אחד לשנייה עם הגבות והעיניים על חלק מהאורחים. מוזר ביותר היה שניכר שלאף אחד מהאורחים זה לא היה חשוד. נעצתי את מרפקי בזרוע של ליאל וסימנתי לה עם הראש לקלוט את המדריכים בואך מאבטחים במתקן ממשלתי שמתצפתים עלינו. היא פערה את עיניה והחוותה עם ראשה כך שידעתי שהיא מבינה אותי. ככה היינו תמיד, המילים לא היו נחוצות לנו בהכרח.
למחרת בסוף שיעור היוגה נהל החשכת החדר חזר על עצמו. כך גם התחושה שאני נטרקת לתוך השינה ומתעוררת כמו אחרי אימון קשוח. לליאל הופיע עוד סימן כחול. הפעם בגב. כשחזרנו לחדר ליאל אמרה שהיא צריכה לנוח ושהיא תוותר הפעם על ארוחת הערב. הצעתי שאלך לראות מה מגישים בחדר האוכל ואביא לה שייק ירוק כמו שהיא אוהבת.
בזמן שצעדתי על השביל ראיתי מרחוק שוב את נבו וגם הפעם הוא ליווה אותי במבטו עד שנכנסתי לחדר האוכל. אחרי שיטוט קצר בין העמדות השונות לקחתי שייק ירוק ושני סלטים, אך משהו בי לא היה רגוע. יותר מידי דברים חשודים ולא ממש מובנים התרחשו ולא אהבתי את התחושה הזו. ניגשתי לקבלה וביקשתי לבדוק את הסלולארי שלי שהפקדתי בקופסה ביום הראשון כחלק מנהלי המקום. דפדפתי בין ההודעות והמיילים והתעדכנתי בחדשות האחרונות בזמן שניסיתי לחשוב על תוכנית. פקידת הקבלה לא הורידה ממני את העיניים ואני מידי פעם הרמתי את ראשי וחייכתי אליה בתמימות. אחרי מספר דקות ביקשתי את הקופסא כדי להשיב את המכשיר לתוכו וברגע של חוסר תשומת לב של הפקידה הגלשתי את הסלולרי לתוך שרוול החולצה הארוכה והנחתי את היד בתוך הקופסא כאילו אני משיבה את המכשיר. הפקידה סגרה מהר את הקופסא וניגשה אל אורחת שהתלוננה על כאב ראש רציני. החשתי את צעדיי ותחושת דחיפות גדולה הניעה אותי קדימה עד שהייתי צריכה להתאמץ כדי לא לרוץ חזרה לחדר. כשנכנסתי ליאל כבר ישנה. "ליאל! ליאל! קומי!" אמרתי וסגרתי את דלת המרפסת כדי שלא ישמעו אותנו. ליאל פקחה את עיניה "הבאת מיץ דשא?" היא שאלה. "קומי! קומי!" אמרתי שוב והתיישבתי על המיטה "תקשיבי," לחשתי והיא צחקה "מה את לוחשת יא מוזרה?" היא לקחה את המיץ מידיי והתיישבה גם כן. "תקשיבי, גנבתי את הטלפון מהקבלה." אמרתי והוצאתי אותו מהשרוול. "למה? מה את צריכה אותו?" היא שוב צחקה . "משהו פה מוזר, ליאל…" אמרתי ופתחתי את שני הסלטים על השולחן "ואנחנו חייבות להבין מה קורה פה." היא התיישבה לשולחן ואמרה שאני פרנואידית ושלא קורה כלום, שזה סתם מקבץ של אנשים קצת מוזרים. אחר כך היא אכלה את הסלט והלכה למרפסת לקרוא ספר. "מחר ביוגה אני אקליט את כל מה שקורה ואז נראה." פסקתי והיא צחקה ושאלה איפה אני הולכת להחביא את הטלפון בתוך בגדי היוגה הצמודים.
למחרת במהלך כל השיעור הייתי עסוקה בלמנוע מהטלפון להחליק לי מבין השדיים. זה המקום היחיד שהצלחתי לחשוב עליו כדי להחביא את הטלפון. ליאל מידי פעם קלטה את ההתפתלויות שלי וצחקה. "את לא שפויה…" היא לחשה לי ואני קרצתי אליה בחזרה. רגע לפני שנשכבנו על המזרנים בסוף השיעור, מיקמתי את הטלפון כך שהחלק התחתון שלו כמעט יציץ מהחולצה על מנת שיוכל לקלוט את כל מה שיתרחש לאחר שנירדם. בשלב הזה כבר הייתי משוכנעת שמרדימים אותנו במכוון, רק עדיין לא הצלחתי להבין איך ולמה.
כשחזרנו לחדר היינו להוטות להקשיב להקלטה. מיד נעלנו את הדלת, הגפנו את הוילונות וסגרנו את החלונות כדי שלא ישמעו אותנו. אחרי 10 דקות של המהומים ומוזיקה שקטה ליאל כבר התייאשה "אמרתי לך שאת הוזה," היא אמרה "הכל בראש הזה שלך." היא התרוממה מהמיטה וניגשה להתקלח. אני המשכתי להאזין בחוסר חשק אך הייתי נחושה לסיים את כל ההקלטה מתוך תחושת מחויבות לרעיון. בדקה ה-15 החלו רחשים. בהתחלה רחוקים וחלשים, אך לאחר כמה רגעים הרחשים הפכו לדיבורים ברורים יותר. עצרתי את ההקלטה ונכנסתי למקלחת. ליאל קפצה בבהלה וסיננה כמה קללות בפורטוגזית. "תשמעי!" אמרתי וסגרתי לה את הברז.
"שלומית אומרת שטלפון נעלם." אחד הקולות אמר. "צריך לעשות חיפוש בחדרים!" הוא פסק והחל לחלק את המדריכים לקבוצות "אתם לחדרים 1-15 ואתם לחדרים 15-30. ומהר, כי אין לנו עוד הרבה זמן". הפסקתי את ההקלטה והבטתי בליאל. היא אחזה בזרועי בכח וטפטפה מים על כל הרצפה. "תמשיכי!" היא צעקה בלחש ואני לחצתי "פליי". שמענו עוד לחשושים וקול נשי אמר ששלומית זוכרת שחמישה אנשים ניגשו להסתכל בטלפון אתמול. השם שלי עלה במניין האנשים שהיא הקריאה והרוק לא עבר לי בגרון. אחיזתה של ליאל בידי התחזקה והלב שלי החל לדהור. שוב שקט בהקלטה. במשך 3 דקות נוספות היה שקט בהקלטה ושקט במקלחת. רק נשימותיה של ליאל נשמעו בכבדות. "מה הסיפור?" היא לפתע לחשה ואני סימנתי עם הראש שאני לא יודעת. "לא מצאנו כלום." אמר אחד הקולות, "חיפשנו בעיקר בחדרים של מי שהיו ברשימה ולא מצאנו כלום…" ליאל ואני הסתכלנו אחת על השנייה. "הם היו פה בחדר, את קולטת? חיטטו לנו בבגדים…" היא אמרה ולקחה מגבת. ההקלטה המשיכה לרוץ אבל לא הצלחנו לשמוע כלום. ניכר שהייתה התרחשות מסביב כי נשמעו המון לחשושים ותנועה רבה של אנשים. "אנחנו נמצא את המכשיר, אל תדאגו. אבל תוודאו שהצמידים של חדר 22 תקינים!" שמענו קול אומר והלסתות של שתינו נפלו בתאום. אנחנו ישנו בחדר 22.
"וואט דה פאק???" צרחתי בשקט "מה קורה פה ליאל?" ניערתי את הטלפון. שתינו הסתכלנו על הצמידים שלנו. לכאורה צמידים פשוטים, כאלה שמקבלים כשעושים צ'ק אין במלון, כאלה שמאשרים ששילמנו ושאנחנו יכולות להיכנס לחדר האוכל או לרחוץ בבריכה, או להתאמן בחדר הכושר. שום דבר חריג מלבד אולי החומר ממנו היה עשוי הצמיד. לרוב הצמידים היו עשויים נייר פשוט עם קצת דבק, ואילו הפעם היה זה צמיד סיליקון מעט נוקשה יותר, אך לא משהו חריג. הורדתי את הצמיד מידי והסתכלתי בו, לא היה לו שום דבר שונה או מחשיד או מוזר. סתם צמיד סיליקון שבאותה המידה יכול היה להיכתב עליו "לשון הרע לא מדבר אליי". ניסיתי לקפל אותו וצליל חלש של שבירה נשמע מהצמיד. ליאל החזירה לי מהר את הצמיד ליד ולחשה "אל תורידי אותו משוגעת! אולי הם יכולים לגלות שקלטנו שקורה פה משהו."
כל הלילה ניסינו לנחש לאן הגענו ומה קורה בשיעור היוגה. ליאל צחקה ואמרה שבטח כשאנחנו נרדמות משתמשים בגוף שלנו למחקר כלשהו ואני אמרתי שאולי זו כת ושהדרך שלהם לגייס אותנו זה לבצע לנו שטיפת מח כשאנחנו ישנות. העלנו עוד רעיונות רבים, חלקם מופרכים יותר או פחות, אך הדבר היחיד שלא הצלחנו באמת להבין, ושהעסיק אותנו יותר מכל, זה איך מרדימים אותנו ומה עושים הצמידים. ובעיקר מה הקשר לסימנים הכחולים על הגוף של ליאל ולתחושת העייפות הגדולה שאנו חשות לאחר ההתעוררות. נשים סבירות מן השורה אולי היו בשלב הזה מקפלות את בגדיהן ובורחות באישון לילה, אותנו זה רק הלהיב יותר והיינו נחושות לפענח מה קורה פה.
לאחר ארוחת הבוקר בה היינו עסוקות יותר בלהתבונן במדריכים ולנסות לקלוט רמזים מאשר לאכול. החלטנו שנשתתף בניגוד להרגלנו, בשיעור הבוקר. לרוב במהלך היום היינו עסוקות בלקרוא ספרים, לעשן בסתר ובעיקר לנוח אך הפעם היינו חייבות לברר אם גם בבוקר זה קורה. כשנכנסנו לשיעור המדריכה נראתה מבולבלת "אתן מצטרפות?" היא שאלה עם החיוך הזה שלה ושתינו הנהנו. "נו, איזה יופי! כנסו, כנסו." היא אמרה ושלחה מבט אל נבו שעמד בקצה החדר. הוא הנהן בראשו לעברה כאילו נתן לה אישור על דבר מה ויצא מאולם היוגה. גם הפעם וגם בשיעור הזה בשלב ההרפיה הווילונות הוגפו, ההמהום נשמע ולאחריו המוזיקה, אך הפעם לא הצלחתי להירדם טוב. בכל פעם שנרדמתי די מיד התעוררתי חזרה ובכל פעם חשתי שאני נשאבת בבת-אחת לתוך חלום עמוס התרחשויות, ואז נשלפת חזרה למציאות. כך שוב ושוב כמו בתנועת פומפה אדירה. השתדלתי לא לזוז יותר מידי למרות דהרות הלב והשרירים שהתכווצו בצורה לא רצונית. לפתע הגוף נרגע ושקעתי לשינה עמוקה.
"נעמה! קדימה!" שמעתי צעקה מאחוריי "שתי קטנות ואנחנו מתחפפות מפה" היא אמרה ולקח לי רגע או שניים להבין שמדובר בליאל, רק שהשיער שלה לא היה השיער שלה והבגדים שלה, כמו שלי, היו זרים. מעין מדי צבא לא מוכרי,. ועל הלחי שלה נמתחה צלקת ארוכה שנמשכה לכיוון העורף. "קדימה!" היא צרחה באוזניי וכאילו מישהו דוחף אותי בכח מאחורה וללא שליטה, התחלתי לרוץ לעבר הבניין ממול. סביבנו התנהל קרב וקולות פיצוצים וצעקות התערבבו עם ריחות של עשן כבד ומתכת שרופה. כשהגענו לבניין נכנסנו למבואה ושם חיכה לנו מה שנראה כמו גדוד של חיילים. כולם חמושים עד השיניים בנשקים שלא הכרתי ולכולם, בצורה מפתיעה, היו על היד צמידי הריטריט. "המפקדת…" אחד החיילים פנה אליי ואני הסתכלתי על ליאל וידעתי שהיא רואה על פניי את ההלם והבהלה. היא הביטה אליי וצמצמה את אחת מעיניה והטתה מעט את ראשה כמו שהייתה עושה כשהבינה שיש לי משהו להגיד לה. "חייל, תחזור למקום. אני והמפקדת צריכות רגע לדבר." היא אמרה והוא חזר למקומו בשורה. היא משכה אותי מהשרוול לחדר צידי "את ערה נכון?" היא שאלה. נראה היה שהיא לא מופתעת ואני כלל לא ידעתי מה לענות לה. אני ערה? איפה אני ערה? ומה זה אומר בכלל? אני חולמת? זה סיוט ושתינו בסיוט הזה? "ולמה הוא קורא לי המפקדת??" את השאלה האחרונה כבר אמרתי בקול. הדיון הפנימי שלי התפרץ החוצה. "שיט!" היא אמרה. "חבורה של מטומטמים! אני לא מאמינה!" היא לקחה לי את היד והסתכלה על הצמיד "שברת אותו, הא? היית חייבת להבין, נכון?" היא ספק צחקה ספק כעסה ואני הרגשתי שהרגליים שלי הופכות לנוזל, לנודלס עד שאני כבר לא יכולה לעמוד. התיישבתי על הרצפה והיא קיללה כהרגלה. בפרסית. פיצוץ גדול הרעיד את הבניין אך היא אפילו לא מצמה. "מה קורה פה ליאל?" שאלתי והיא חיבקה אותי "את מטומטמת! זה מה שקורה פה…" היא ענתה ובבת-אחת, בכמעט אלימות, נשלפתי חזרה לחדר הלבן עם המזרנים והמוזיקה השקטה והמדריכה המחייכת. הלב שלי הלם בחוזקה והייתי צריכה להישען על ליאל כדי להצליח להתרומם וללכת לכיוון החדר. נבו ניגש אליי ושאל אם אני בסדר וכשהוא נגע בי שוב עברה בי תחושת צמרמורת חזקה. "כן, אני בסדר," אמרתי "כנראה נפילת סוכר מכל העשבים פה…" צחקתי בכח וליאל שיתפה פעולה והרחיקה אותי במהירות לכיוון החדר.
בלילה לא הצלחנו להירדם. ליאל ואני ישבנו במשך שעות וניסינו להבין מה קרה לי, לאן "הלכתי", איפה התעוררתי בכל פעם כשנרדמתי פה ולמה לכל הרוחות היינו "שם" חיילות? מה קורה במקום ההוא אליו אנחנו נשלחות בכל פעם שאנחנו נרדמות? לא היה לנו כלל ספק שלא מדובר בחלום, לא פקפקנו לרגע בחוויה שעברתי, לא חשבנו שזה הזיה או סתם חוסר הבנה, לא היה דיון של אולי אני מדמיינת, אולי אכלתי משהו מקולקל או שתיתי בטעות איזה סם ששיבש את דעתי… היינו משוכנעות מעל לכל ספק שהריטריט הזה הוא הרבה מעבר לשיעורי יוגה ואוכל טבעוני והיינו אכולות סקרנות להבין מה קורה פה. בבוקר כשהלכנו לחדר האוכל כבר הכל היה נראה לנו שונה. מנקודת המבט החדשה שלנו כל התרחשות היתה עכשיו רמז אפשרי, פאזל ענק שאנחנו צריכות להרכיב. התיישבנו לשולחן מול קבוצת אנשים שבדיוק סיימה לאכול. הם התרוממו והגבר שישב מולי חייך אליי ואמר "בוקר טוב". באחת הקול שלו זרק אותי למבואה ההיא מאתמול ולאותו חייל שפנה אליי וקרא לי "המפקדת" והנה הוא לפתע מולי, מחייך אליי ומברך אותי בברכת בוקר טוב. הרגשתי שהדם קופא לי והבעת הפנים שלי נתקעה. הוא התרומם והלך וליאל, שראתה את ההלם על פניי, לחשה לי "הכל בסדר? את נראית כאילו ראית את יואל הולך עם מישהי חדשה ברחוב". "זה הוא!" לחשתי והצבעתי מתחת לשולחן "זה ההוא מהזה שקרא לי המפקדת…" אמרתי מעבר לשפתיים חשוקות והיא פערה את עיניה.
"המפקדת…" שמעתי קול מאחוריי. זה היה אותו הבחור מהבוקר ואני שוב הייתי במקום ההוא, לבושה מדי צבא. ראיתי את ליאל משחררת לאחד החיילים מעצור בנשק בצד. "כן?" הסתובבתי אליו והוא סיפר לי שאחד החיילים לא מרגיש טוב ואולי צריך לראות רופא. בזמן שצעדתי איתו לאורך המבואה לכיוון אחד החדרים, סרקתי בעיניי את פניהם של החיילים והחיילות שישבו בצידי המבואה ובחדרים השונים ועכשיו כבר רובם היו לי מוכרים: הג'ינג'ית שעומדת שתי שורות מאחוריי קבוע בשיעורי הערב, הבחור ששלשום צחק חזק מידי בחדר האוכל עד שנחנק, הבחורה שהתלוננה על כאב ראש בקבלה שכבה על מיטה וסביב ראשה היתה כרוכה תחבושת גדולה, והנה נבו! לבוש מדים גם כן והוא שוב מסתכל עליי ומלווה אותי במבטו. הפעם אמרתי לו גם שלום רגע לפני שנכנסנו לחדר. בזמן ההליכה הצלחתי לקלוט גם פיסות מידע משיחות של החיילים. הסתבר לי שלחמנו במה שהם כינו "המלחמה הצהובה" אך טרם הבנתי מול מי אנחנו נלחמים. הנשקים שלהם היו שונים ממה שאני מכירה או זוכרת מהצבא ולהבנתי כל מי שהשתתף בריטריט ככל הנראה נמצא פה בתפקיד כלשהו. לחלק מהחיילות והחיילים, כמו לנבו, היו צמידים שונים – צמידים סגולים שנראו כעשויים מחומר קשיח יותר משלנו. היו להם גם מכשירי קשר דומים מאוד למכשירים אותם החזיקו בריטריט ומידי פעם בקעה משם שפה זרה שלא הצלחתי לזהות מהי. בחדר שאליו נכנסנו שכבו מספר חיילים וחיילות על מיטות שדמו לאינקובטורים פתוחים, והמתינו למעבר למרפאה. כולם דיממו וחלקם מילמלו בחצי-הכרה משפטים לא ברורים; סביבם התרוצצו חיילים ומפקדים והקולות ממכשירי הקשר התערבבו ברעש ובבכי ובמילים המנחמות שלחשו להם חבריהם. מקטעי משפטים ששמעתי הבנתי שהמצב "שלנו" לא טוב, שאנחנו לקראת תבוסה וכי צריך להביא עוד "טיפיקלים" להילחם.
בערב ליאל ואני ניסינו לפענח את מה ששמעתי והפעם גם העלינו את הכל על הכתב. את כל המשפטים הסתומים, את השמות והדרגות של מי שפגשתי "שם", את המונחים הצבאיים ואת תיאורי הנשקים. כתבנו את שמות היחידות שהופיעו על המדים ובראש העמוד כתבנו באותיות גדולות "טיפיקלים". מילה שחזרה על עצמה שוב ושוב. אך כלום לא התחבר ועדיין היינו בעמימות גדולה בנוגע ללמה אנחנו מגיעות לשם, איך "משגרים" אותנו, מה זה המקום הזה בכלל ומול מי אנחנו נלחמות? והכי חשוב – למה אנחנו שם מפקדות ואיך זה קרה?
למחרת שוב חזרתי למקום ההוא ושוב אספתי נתונים ומילים ושיננתי סמלים ושמות. נתקלתי בחיילות שראיתי בחדר האוכל פה ובאנשים ששם היו חיילים ופה שיחקו "האקי שק" על הדשא, אך לא הצלחתי להגיע אל ליאל "ההיא" כדי שפשוט תסביר לי מה לעזאזל קורה פה. בכל פעם שנשלחתי למקום ההוא מתוך אולם היוגה, ההתרחשות שם היתה כל-כך עמוסת אירועים עד לא הצלחתי להתנהל כמו שתכננתי אלא רק הגבתי למה שקורה סביבי. בוקר וערב במשך יומיים הלכתי וחזרתי משם, שומרת על פרופיל נמוך במטרה לאסוף מידע כדי להבין מה קורה. ביום השלישי, רגע אחרי שנרדמתי בשיעור התעוררתי בשירותים של אותו הבניין. כשיצאתי מתא השירותים ראיתי את נבו והיה נראה שהוא מחכה לי. "בואי איתי." הוא אמר והחל ללכת. נכנסנו לאחד החדרים והוא סגר את הדלת מאחורינו. הוא התיישב על כיסא, שילב את ידיו ושתק. כמה רגעים לאחר מכן נשמעה נקישה על הדלת ואל החדר נכנסה ליאל. הדופק שלי עלה. "שבי," היא חייכה אליי והגישה כיסא. "אני אישאר לעמוד." אמרתי אך התיישבתי בכל זאת. "אני יודע שאת ערה," נבו אמר "אני מבין ששברת את הצמיד שלך, מה שמאפשר לך בטעות לנוע על ציר הזמן בצורה מודעת." היד שלי, שנשענה על ידית הכיסא נשמטה. "על ציר הזמן?" שאלתי והוא הנהן. ליאל גררה כיסא נוסף והתיישבה על-ידי. לפתע התעוררתי חזרה אל אולם היוגה. העיניים שלי היו פקוחות, אך הגוף שלי חש כרדום, כמשותק. כולם סביבי עדיין ישנו, בזווית העין ראיתי שגם ליאל ישנה לידי. המדריכה ניסתה לעזור לי להתרומם, אך לשווא. האיברים שלי נשמטו שוב ושוב מידיה ונחבטו ברצפה כאילו היו עשויים מברזל. לא הצלחתי לדבר, השפתיים שלי כמו ונדבקו אחת לשנייה והשיניים שלי ננעלו. ועדיין, בתוך כל זה הייתי רגועה מאוד, ידעתי שזה עניין זמני שתכף יחלוף. שני מדריכים ניסו לדבר איתי אך מילותיהם לא נקלטו במוחי. ראיתי את השפתיים שלהם זזות אך לא הבנתי מה הם אומרים. כאילו אני עומדת מבעד לחלון אטום. הם הרימו אותי והסיעו אותי על אלונקה. קירות האולם התחלפו בקירות המרפאה וברקע יכולתי לשמוע את קולה של ליאל של "שם" מסבירה לי על המלחמה בעתיד ועל הטיפיקלים מהעבר שגויסו להלחם לצד האנשים בעתיד. בכל פעם שעצמתי את עיניי הייתי שם עם ליאל ונבו, וכשפקחתי את העיניים הייתי "פה" ביוון, בריטריט. היא הסבירה לי שבני האדם בעבר שלהם, בהווה שלנו, עדיין "נקיים". היא סיפרה על וירוס שעל-פניו לא עשה הרבה אם בכלל, קצת שיעול, קצת עיוורון צבעים לא מובן אך המחלה הקלה עברה תוך יומיים-שלושה ולכן לא היתה סביבה היסטריה או לחץ. החוקרים לא ידעו להסביר את עיוורון הצבעים הזמני אך לאורך השנים, כך התברר, הוירוס האט את תגובותיהם של בני האדם וחיבל במערכת העצבים ברמה מינורית, אך ההשלכות היו משמעותיות כך הם הבינו, על תפקוד החיילים בשדה הקרב. ושוב אני פה, במרפאה והרופאה שואלת אותי אם אני בסדר ושאמצמץ אם אני בסדר כי אני לא מצליחה לדבר, הכל מאובן. אז אני ממצמצת וחוזרת לליאל של העתיד והיא מסבירה לי איך כדי לנצח במלחמה הזו הם, האנשים מהעתיד, היו צריכים אנשים מפעם, מלפני הווירוס, שיוכלו להגיב במהירות הנדרשת כדי לנצח את המלחמה. היא הסבירה על הצמיד ואיך הוא למעשה אחראי להרדים אותנו ו"לשגר" אותנו לעתיד ואיך אני והיא עושות את זה כבר הרבה זמן. כבר לפחות 3-4 ריטריטים וכמה אנחנו טובות בזה. כך מסתבר. ממש טובות בזה והיא צחקה שם מאוד ופה היא ישנה ואני מרגישה את חום היד שלה שם בתוך כף ידי פה והיא אומרת לי שם שאני אהיה בסדר, שאני מהבהבת ותכף זה יפסק. שאני לא אדאג. ואני בכלל לא מודאגת, אני רוצה לומר לה. עוטפת אותי תחושה חזקה של שלווה וקור רוח.
כשהתעוררתי שוב הייתי שם אבל הפעם זה היה שונה. לא זכרתי מה היה לאחר שהובילו אותי למרפאה שם, או פה? אבל גם פה אני במעין מרפאה, רק שהפעם זה בעתיד, ככל הנראה, כי ליאל לידי עם הצלקת הגדולה ואני שוב מבולבלת נורא אך רגועה ובשליטה. החדר חשוך ומידי פעם נשמעים הדי פיצוצים רחוקים ולפתע אני חשה שאנחנו בכלל בתנועה, שגופי שתפוס בחגורות בטיחות, נע מצד לצד כמו בתוך רכב. "התעוררת?" ליאל שאלה ואמרתי שלא נרדמתי, כלומר נרדמתי ככל הנראה אבל לא ביוגה והיא אמרה שאני זולגת מצד לצד ושזה כבר מסוכן ושבפעם הבאה שאחזור להווה שלי, אצטרך להסיר את הצמיד לצמיתות. "מוציאים אותך לפנסיה." היא צחקה והסבירה שזה הביטוי למי שהפסיקו להביא אותם להילחם מכל מיני סיבות. "אם תמשיכי ככה המח שלך יהפוך לפירה," היא אמרה "בפעם הבאה שאת מתעוררת בהווה, את יוצאת לפנסיה. שמעת?" הפעם היא כבר לא צחקה. "אבל שתדעי לך שפה את אגדה." היא נישקה את ראשי והרכב בו היינו בלם בחריקה. לאחר מספר שניות שלש חבטות נשמעו על דופן מה שהתברר כמשאית. ליאל זינקה מהמשאית ואני נותרתי בה בגפי. לא ידעתי מה אני חושבת על הפרישה המסתמנת ככל הנראה בעוד ממש כמה רגעים, כשארדם שוב. כלל לא הספקתי לעכל שאני חיילת במלחמה עתידית ושחתרה מכך, אני קצינה שכבר עושה את זה ככל הנראה מספר שנים בזמן הווה. ובעיקר לא הבנתי איך לא פענחתי את הרמזים לאורך השנים… איך זה הגיוני שרק עכשיו הכל מתחבר רגע לפני שאני מסיימת? והרי בהסתכלות אחורה, אני יכולה בנקודת הזמן הזו, איפה שהיא תהיה, להסביר כל מיני אירועים חריגים שקרו לי ולא ייחסתי להם חשיבות כל השנים – תחושת מוכרות שהיתה לי עם אנשים זרים שתמיד ייחסתי להיותנו מדינה קטנה ולכך שבטח נפגשנו באחד מכנסי היוגה; או לחלומות החוזרים שלפתע עלו לנגד עיני ובהם, כמו במציאות העתידית הזו שאני נמצאת בה, אני חיילת; נזכרתי בתחושות חזקות של "דה ז'ה וו" שנהגו לצחוק עליי בגינן ובגין התדירות הגבוהה שהיו מופיעות. חשבתי על יואל שהיה אומר שלפעמים מתוך שינה אני צועקת ועל התחביב ללכת למטווחי ירי שליאל ואני אימצנו בהתלהבות ושאף אחד לא הבין. נזכרתי אפילו בפעם ההיא בריטריט הראשון שהקאנו כל הלילה והאחות אמרה שככל הנראה אכלנו משהו מקולקל אבל אף אחד אחר מהאורחים האחרים לא הקיא גם כן וכמה זה היה לנו מוזר. ופתאום נבו עלה לי בראש והבנתי שכן נפגשנו ולא בעתיד, אלא בעבר… ממש מזמן בעבר… נזכרתי שהוא היה ברמן בפאב שליאל ואני היינו הולכות אליו בקביעות וכמו סטירה חזקה על פניי כך נחת עליי הזיכרון שהוא זה שלמעשה שכנע אותנו להצטרף לריטריט הראשון במצפה רמון. שהוא זה שהדליק את ליאל על הרעיון. לא זכרתי אותו בכלל… איך זה הגיוני?
כשהתעוררתי חזרה במרפאה ביוון נבו כבר חיכה לי. תחושת השליטה על הגוף חזרה אליי וכך גם יכולת הדיבור. הוא שאל לשלומי וביקש שאתן לו את הצמיד. "לא!" פסקתי והוא פילבל בעיניו בחוסר סבלנות "נעמה, תני לי את הצמיד! ותפסיקי לדבר שטויות." הוא קרב את ידו אליי. "אני זוכרת אותך," אמרתי "אני זוכרת אותך מהפאב ברוטשילד לפני 4 שנים. אני זוכרת שהיית מקסים ושדיברת על יוגה בהתלהבות ואני זוכרת ששכנעת את ליאל לנסוע למצפה רמון. בגללך אנחנו פה, ויש סיבה שהבאת אותנו דווקא וזה לא בגלל יכולות השתיה המפותחות שלנו.." חייכתי. "זה גם אומר שאתה עושה את זה הרבה שנים. שאתה עובר מפה לשם ומגייס כח אדם ומנהל את העניינים גם מפה וגם משם…" אמרתי. הוא התרומם וסגר את החדר. "נו ו…?" הוא שאל "אז גם אני רוצה." עניתי. "אני גם רוצה לגייס אנשים. תעשה שאפסיק להבהב בציר הזמן ושאדע לשלוט בזה," אמרתי. "תן לי צמיד סגול." הרגשתי איך הגוף שלי נרגש והאדרנלין מציף אותי רק מהמחשבה. "וליאל?" הוא שאל ואני צחקתי. "היא גם תרצה להיות חלק מזה." עניתי. הוצאתי את הצמיד מהיד והגשתי לו אותו לו הוא השתהה רגע לפני שלקח את הצמיד ואז הסתובב ויצא מהחדר.
כשחזרנו לחדר בלילה היינו מותשות. רגע לפני שנכנסנו עמדנו ועישנו סיגריה של סוף יום כמעט בהתרסה למורת רוחם של העוברים ושבים בשביל העובר ליד המגורים. הפאזל הושלם. ליאל אמרה "יאללה," מסכם ונכנסנו לחדר. על אחת המיטות חיכתה לנו קופסת עץ חומה. הבטנו אחת בשניה ואז בקופסה ופתחנו אותה – בתוכה היו 2 צמידים סגולים ופתק "ברוכות הבאות".