הפסנתר עומד מכוסה כבר במשך שני מחזורי ירח שלמים. אביב לא נגעה בו אפילו במשך יותר זמן – עבר לפחות חצי מחזור ירח של דממה לפני שהיא נשברה וכיסתה אותו כדי שלא תצטרך לראות את המשטח החום המבריק קורא לה.
והיא רצתה – הו, היא עדיין כל כך רוצה – להתמסר למשיכה של הקלידים ולתת לצלילים לזרום דרכה החוצה בגלקסיה של ניצוצות קסם. אבל בכל פעם שהיא התיישבה ליד הפסנתר, הידיים שלה הרגישו נוקשות וכבדות כמו אבנים, וסירבו לרחף מעל הקלידים.
בלי שהרגישה בכך, בין חילופי העונות יחד עם הקור החודר, משהו בתוך אביב שהיה חי ופועם נרדם. נעלם. החליק כמו מים בין אצבעותיה וחמק הרחק מהישג ידה. העדות היחידה לכך שהיה שם מלכתחילה היא היותה תלמידה באקדמיה. לא היו מקבלים אותה בלי היכולות הנדרשות. אבל אחרי פעם אחת יותר מידי שבה הפסנתר הרגיש כמו עצם זר כשישבה לידו במקום כמו חבר קרוב, אביב נשברה וכיסתה אותו.
ואז הגיעו החדשות על המלחמה בצפון. בבית שהיא השאירה מאחור כדי לבוא וללמוד באקדמיה.
היא נשבעה לחזור בתור מרפאת מוסמכת, מאסטר באומנות שיצאה ללמוד. אבל אם היא איבדה את היכולת לקרוא לאנרגית הכוכבים לעמוד לרשותה ולא מסוגלת אפילו לעזור לעצמה, איך היא אמורה להיות מסוגלת לרפא אחרים?
ויש כל כך הרבה עבודה שתחכה לה בבית כשהיא תחזור, אביב יודעת. מלחמה תמיד מביאה איתה צורך גבוהה יותר באנשים מוסמכים באומנות הריפוי. במיוחד לאור הדיווחים המצטברים על הנזק שהאלכימאים מצאו איך לגרום בדרכים חדשות, תחום שהיא אפילו לא התחילה ללמוד איך מתייחסים אליו עדיין.
המורים שלה הביטו בה בעיניים מלאות סימפטיה מאז שהחדשות הגיעו אל האקדמיה. היא קיבלה הצעות שקטות לתמיכה, שהדהדו בתוך החלל שנוצר בתוכה ונשארו כלואות בתוכו יחד עם המילים שלה עצמה. הדרישות ממנה, לעומת זאת, לא השתנו.
היא תלמידה של אקדמיית אנדרומדה הנחשבת. אנשים מכל קצוות הארץ חולמים לבוא ללמוד בה את האומנויות השונות של ניתוב אנרגיית הכוכבים שמאפשרת לחולל מעשי ניסים. יש לה חובות. והיא הגיעה ללמוד ריפוי – צריכים אותה עכשיו יותר מתמיד בחזרה בבית בתור מאסטרית.
הידע מכביד על אביב בכל נשימה. הציפיות והתקוות שתלויות עליה הן כמו משקולות מתכת שחוברו לכל אחת מאצבעותיה, שלשלאות שמושכות אותה מטה אל מעמקים של אגם קפוא.
והיא מלאה קרח, ריקה מחיים. הגוף שלה קליפה קפואה ונוקשה שמתהלכת חלולה, מסתובבת במסדרונות האקדמיה ומרחפת בין קהות חושים למודעות עמומה. הימים שלה מתערבבים אחד לתוך השני, נמתחים זה על פני זה כמו הצללים שמשתרכים בכל פינה בעונה הנוכחית.
היום הנוכחי הוא רק אחד נוסף כזה מיני רבים, עד שאביב מוצאת את עצמה יושבת בחוץ בהפסקת הצהריים. מתחתיה, ספסל האבן קר יותר ממנה, והמגע בו מחזיר אותה קצת לתוך עצמה, יצור נושם עם דם זורם בעורקים.
השמש הצליחה לפרוץ את מעטה העננים העבה שכיסה את השמיים קבע לאורך התקופה האחרונה, ואביב מטה את פניה מעלה, כלפי הקרניים החמימות שמתאמצות להגיע אל האדמה. יושבת בעיניים עצומות, היא כמעט יכולה להרגיש משהו רדום בתוכה מנסה לזוז בתגובה.
לונה מוצאת אותה ככה.
אביב פותחת חצי עין כדי לראות אותה מתיישבת לידה, צליל קטן ושמח חומק משפתיה כשהיא מחקה את התנוחה של אביב. הן יושבות ככה ביחד למשך רגע ארוך, סופגות את השמש והחברה.
"התחילו לדבר על פסטיבל סוף החורף," לונה אומרת לבסוף. אביב, עדיין בעיניים עצומות, משמיעה המהום של הסכמה. עכשיו כשהיא חושבת על זה, הגשמים החזקים באמת התחילו להתמעט, סוף סוף. התרגשות עמומה נאבקת לפרוח בחזרה שלה מהמחשבה על הגעתם של ימים יותר חמימים ולילות שבהם יהיה אפשר לראות שוב את הכוכבים.
"אני יודעת שיש כל מיני אנשים שיהיו שמחים לשמוע אותך מנגנת בו."
המחשבות של אביב מתרוקנות מרוב הפתעה. היא מוצאת את עצמה מביטה על לונה בעיניים גדולות בלי שקיבלה את ההחלטה לזוז.
"שום דבר רשמי, עדיין. אבל אני לא אהיה מופתעת אם את תקבלי הזמנה בתקופה הקרובה," לונה מוסיפה.
החצר שקטה, אבל האוזניים של אביב מלאות ברוח חזקה. פסטיבל סוף החורף. היא, מופיעה בו. הסיטואציה מרגישה בלתי אפשרית, הזיה אחת נוספת בתוך מציאות לא אמיתית.
הפסטיבל הוא אירוע כל כך חשוב, אחד מהכי מרכזיים שיש באקדמיה. להיות מוזמנת להופיע בו זה – כבוד גדול אפילו לא מתחיל לתאר את זה. ועוד כשהיא כל כך צעירה, כשיש לפניה עוד יותר משנה שלמה של לימודים.
"את בטוחה?" היא שואלת בלחישה.
לונה לא אומרת דברים סתם. והיא מבוגרת מאביב, תסיים את ההכשרה שלה בשנה הנוכחית. ויש לה את הקשרים המתאימים בתוך האקדמיה כדי לדעת דברים מהסוג הזה. אבל. בכל זאת.
"אביב," לונה אומרת בקול עדין כמו טיפת מים שנוחתת על עלה של פרח. "את מוכשרת מאוד, אחת מהתלמידות הכי טובות באקדמיה. את יודעת שצפיתי בך מנגנת כמה פעמים, וזה היה…" היא משתתקת, הפסקה שבין התווים. "כל מה שאנחנו לומדים כאן נחשב בתור קסם בעיניי אנשים רגילים, אפילו מה שמבחינתנו הוא מדע. אבל כשאת מושכת אלייך את אנרגיית הכוכבים… אפילו בתוך קנה המידה שלנו, יש לך יכולת לחולל ניסים אמיתיים."
אבל אין לה, כבר לא.
כולם יודעים שמשהו השתנה אצלה, במהלך החורף. היו לה מספיק רגעים של מודעות בשביל לראות שאנשים שמו לב שהיא פחות… נוכחת.
הם בטח חושבים שהיא התכנסה בתוך עצמה בעקבות החדשות על המלחמה. המורים אפילו נתנו לה לא לנגן בהדגמות בכל התקופה האחרונה בניסיון להבעת הבנה עם המצב, למרות שהם לא וויתרו לה על שום דבר אחר. אביב, כשהיא מרגישה כנה עם עצמה, יודעת שהמצב הנוכחי שלה לא באמת קשור למלחמה. זה התחיל לפני.
משהו בה נרדם, שקע למעמקי אגם קפוא, מקום חשוך וקר שהשמש לא מסוגלת להגיע אליו. הפסנתר שלה עומד מכוסה כבר שני מחזורי ירח שלמים. היא לא מסוגלת לנגן יותר. ואף אחד לא יודע, כי היא השתתקה, לא סיפרה, לא שיתפה, אפילו לא את לונה. ועכשיו הם רוצים – הם רוצים להזמין אותה לנגן בפסטיבל סוף החורף –
"אני לא יכולה," אביב לוחשת, והקול שלה צורם באוזניה.
היא קמה לפני שלונה יכולה לענות לה – בורחת – בחזרה אל החדרים שלה.
כשהיא עוברת דרך הדלת, העיניים שלה קופצות ישר אל הפסנתר. הוא עדיין עומד באותו מקום כמו שהיא השאירה אותו בבוקר ובכל בוקר לפניו. כמובן שהוא שם. מכוסה בבד הכחול שהיא פרשה עליו בתשומת לב לפני כל אותם ימים, למרות הרצון העז שהיה לה פשוט לזרוק אותו עליו.
אביב ניגשת אל הפסנתר בצעדים מהוססים. היא מתיישבת לידו. שולחת יד להרים את הבד ו – נעצרת. קופאת.
היא לא מסוגלת.
הרגליים שלה רועדות כשהיא קמה. היא מועדת אל החדר השני שלה, נופלת אל המיטה.
הגוף שלה כבד, כבד, כבד. שוקעת בתוך אגם קפוא אל מעמקים חשוכים, והשמש רחוקה.
היא רוצה לבכות, להוציא החוצה משהו, אבל עיניים שלה נשארות יבשות. היא שוכבת בלי לזוז, למרות שהיא יודעת שיש עוד שיעור שהיא אמורה להיות בו היום, עד שהיא נרדמת.
אביב מתעוררת לחושך, בגוף שעדיין כבד מכדי לזוז. היא שוכבת ובוהה בתקרה של החדר שלה, ומתגעגעת לשמיי קיץ זרועי כוכבים. צליל טפ-טפ-טפ של טפטוף מתחיל להישמע בחוץ, ומהר מאוד מתגבר לגשם שניתח באדמה ובאבני המבנה של האקדמיה. הוא לא עוזר לה לחזור לישון.
היא שוכבת ללא תנועה עד שהחשכה מפנה מקום לאפרוריות של בוקר גשום, מקשיבה למנגינה המשתנה של הטיפות, למרות שזה אחד הדברים שהיא פחות אוהבת לשמוע. בחורפים הקודמים, אביב הייתה מתיישבת ליד הפסנתר ומחליפה את צלילי הגשם במנגינות קלילות, ממלאת את החדר באנרגיה בהירה כמו קרני שמש. החורף הזה, לא עשתה זאת אפילו פעם אחת. האצבעות שלה נחתו כבדות על הקלידים, והאנרגיה נאספה סביבה בעננים כהים. היא מיהרה לקום מהמושב ליד הפסנתר באותה פעם.
זמן לא מוגדר עובר לפני שהיא שומעת דפיקות בדלת החדרים שלה. הקול של לונה נישא עמום מבעד לעץ.
אביב מוצאת את הכוח להתרומם לישיבה, אבל לא את הקול שלה.
לונה קוראת בשם שלה שוב, מחכה, ואז הדלת נפתחת באיטיות.
היא נכנסת בשקט, אביב מסוגלת לשמוע אותה רק בגלל שהגשם בחוץ הפסיק לרגע זה. היא עומדת במעבר שבין שני החדרים של אביב במשך רגע ארוך, רק מסתכלת עליה, ולא אומרת כלום.
אביב מרגישה את המבט שלה עליה, וממקדת את העיניים שלה בשמיכה במקום להביט בחזרה. לונה, כמו תמיד בתקופה האחרונה, היא הראשונה לשבור את השקט.
"אני מצטערת," היא אומרת. "העליתי את הפסטיבל אתמול בצורה שאני רואה שהייתה לא נכונה."
"אני לא כועסת," אביב עונה, והקול שלה שוב לא עולה על לחישה. היא לא כועסת. בשביל לכעוס צריך להיות – משהו.
לונה ניגשת אליה, מתיישבת על הקצה של המיטה. "אני מצטערת," היא אומרת שוב. "חשבתי שאלה חדשות שתשמעי לשמוח. לא קראתי נכון את המצב."
"זה בסדר. לא באמת יכולת לדעת. אני…" היא לא יודעת מה להגיד. זאת אחת הבעיות שלה בתקופה האחרונה, אין לה שם למה שעובר עליה. היא לא יודעת איפה להתחיל לנסות לשנות את המצב חזרה למה שהוא היה.
"יכולתי," לונה עונה, והעיניים שלה כהות ורציניות. "יכולתי להסתכל יותר מקרוב, יותר לעומק. סליחה שהשארתי אותך לבד בתוך זה."
אביב רוצה להגיד שאין לה על מה להתנצל, שהיא זאת שנעלמה לתוך עצמה ולא אמרה כלום, אבל המילים מסרבות לצאת.
"בואי," לונה מושיטה לה יד. "יש לי הבוקר עבודה עצמאית במעבדה, ואחר כך זמן פנוי. תצטרפי אליי. עבר יותר מידי זמן מאז שבילינו יום ביחד."
ההצעה מפתה מאוד, הזדמנות לעשות דבר שממלא אותה בהכי הרבה שמחה שאביב הרגישה בתקופה האחרונה. אבל – "יש לי שיעורים שאני צריכה להיות בהם. כבר פספסתי אחד אתמול… ואני לא רוצה להפריע לך כשאת עובדת."
"דיברתי עם המורה שלך לבוקר הזה, יש לך אישור להצטרף אליי. ואת לא תפריעי לי, המשימה שלי להיום היא להכין רשימה של שיקויים קלים, זה בסדר גמור."
אביב מוצאת את עצמה שוב בלי מילים. "איך –"
"אל תדאגי." לונה מחייכת, כמו קרן שמש בתוך הבוקר האפור.
היא דואגת, קצת. אבל הרצון לבלות את היום עם לונה ולשבור את השגרה האפרורית שלה מנצח. היא אפילו מצליחה לתת חיוך קטן בחזרה.
היד של לונה עדיין מושטת. אביב תופסת אותה, נותנת לה למשוך אותה החוצה מהמיטה. לונה לא אומרת כלום על העובדה שהיא עדיין בבגדים של אתמול, דבר שהיא אסירת תודה עליו, ומחכה בסבלנות עד שהיא מתארגנת ומוכנה להתלוות אליה.
אביב לא מסתכלת על הפסנתר כשהיא עוזבת את החדר. אבל בתוך האגם הקפוא שלה, היא הכי קרובה לפני השטח ממה שהיא הייתה מאז שהיא שקעה פנימה. היא כמעט יכולה לראות שמש מבעד למעטה הקרח.
בוקר עם לונה במעבדה עושה לה טוב. הן לא היחידות שם, אבל כולם עובדים בשקט והאווירה מרגיעה. היא נהנית לצפות בלונה, וגם קצת באחרים, כשכל אחד רוקח את השיקוי שלו. אפילו לא מפריעה לה שהיא בקושי מבינה משהו ממה שהם עושים, לא מכירה את הצמחים שהם עובדים איתם ואת האופנים שבהם המרכיבים משפיעים אחד על השני.
הסבלנות שבה כולם עובדים במעבדה היא אולי הדבר הכי מרגיע בה. הנכונות שיש לכל אחד מהם לתת לזמן לעשות את שלו כחלק מהתהליך.
אביב מרגישה הרבה יותר נוכחת בתוך הגוף שלה כשהיא ולונה יוצאות מהמעבדה בצהריים. היא אפילו עזרה להכין כמה מרכיבים, והאצבעות שלה מרגישות הרבה פחות נוקשות ממה שהן היו כל החורף. היא כמעט רוצה לנסות להתיישב שוב ליד הפסנתר. כמעט.
הן מבלות ביחד גם את אחר הצהריים, משוטטות במסדרונות האקדמיה המתפתלים ומדברות. לונה היא האחת שעושה את רוב הדיבור, מספרת לה הרבה סיפורים קטנים על הארץ במזרח שממנה היא מגיעה, אבל אביב נשארת חלק מהשיחה לכל אורכה. זה עוד משהו שלא קרה הרבה זמן, והיא מופתעת לגלות עד כמה היא התגעגעה.
בערב, היא חוזרת לחדר שלה עם חיוך קטן, עדין. הוא לא נופל מהשפתיים שלה כשהיא מתיישבת ליד הפסנתר.
היא מושכת את הבד הכחול שמכסה אותו לאט. נותנת לו להישמט על הרצפה בערמה של קפלים. מעבירה יד מלטפת על פני המשטח החום של הפסנתר, על גבי הקלידים. בלי להוציא צליל, רק נוגעת.
"שלום," אביב לוחשת, ולא מרגישה מוזר שהיא מדברת אל חפץ דומם. הוא תמיד היה הרבה יותר מזה בשבילה. "אני עדיין פה. אני חוזרת."
היא הולכת לישון בלב יותר קל, וקמה בבוקר בעצמה. היא מגיעה לשיעורים שלה. עדיין בקושי מדברת, וכמעט רק אל לונה, אבל כן מקשיבה. מעטה הקרח של האגם הקפוא שלה נעשה דק יותר ויותר.
חצי מחזור ירח עובר ככה.
המורה הראשי שלה ניגש אליה עם ההצעה לנגן בפסטיבל סוף החורף. אביב אמרה לו תודה ושהיא תחשוב על זה בכובד הראש הראוי, בלי להרגיש כמו מתחזה שלא מסוגלת לבצע את המשימה.
באחד מהלילות, יש כמות מספיק נמוכה של עננים כדי שהם יצאו שוב לשיעור אסטרונומיה בחוץ. זה הנושא הכי חשוב שהאקדמיה מלמדת, האנרגיה שהם מנתבים אליהם הרי מגיעה מהכוכבים ומושפעת מהם עמוקות, וגם הכי אהוב על אביב.
על גג האקדמיה, שוב מתחת לכיפת השמיים עם עיניים נשואות מעלה אל האורות הרחוקים שבוהקים בתוך מעטה החשכה, אביב מרגישה את החלק הרדום בה מתעורר.
מעטה הקרח של האגם הקפוא שנלכדה במעמקיו נסדק, נשבר. היא פורצת דרכו ונושמת, והאוויר מתוק והקולות צלולים. למעלה הכוכבים מחייכים.
היא נשארת על הגג גם אחרי שהשיעור נגמר, והמורה לא עוצרת אותה. עננים חולפים על פני השמיים בלי להוריד גשם. הכוכבים יורדים לאיטם אל הצד השני של הרקיע. אביב צופה גם בשמש עולה, ורק אז קמה וחוזרת אל החדרים שלה. החלל הריק שהיה בתוכה מלא כוכבים, והאצבעות שלה מדגדגות, כמהות לקלידים.
בחדר, היא מתיישבת ליד הפסנתר. מותחת את האצבעות, פורשת אותן מעל הקלידים. לוחצת.
התווים הראשונים נופלים כבדים באוויר, אבל האנרגיה מתחילה לבוא אליה, להתאסף סביבה, מוכנה לשימושה. היא מתחילה ללבוש צורה של עננים, אבל אביב ממשיכה. האצבעות שלה רוקדות על גבי הקלידים, משחררות תווים יותר קלילים, והעננים נצבעים כתום-ורוד של זריחה. היא מועדת, מזייפת, והם לא מתפוגגים.
היא נותנת לאינסטינקט לשאת אותה על כנפיו, מתעלמת לרגע זה מכל המנגינות שלמדה. היא מאלתרת, האצבעות רצות אל התו הבא שמרגיש נכון בתוך הרצף. נקודות של אור מתווספות לתוך העננים הכתומים-ורודים שהיא יצרה בחלל החדר.
זה לא מושלם, היא מועדת ונופלת על קלידים לא נכונים בדרך, אבל זה לא צריך להיות.
אביב יושבת ליד הפסנתר ומנגנת, וסביבה גלקסיה רוקדת.