קטגוריות
מסלול רגיל 2022

שרה מאת מיכל זק

אף פעם לא אהבתי את השם שלי, שרה. 

שם ארכאי. שם של דודות.

מצד שני, אהבתי את הגוף שלי. גוף מאורך אך לא גרמומי, רך אך ללא תוספת שומן. בטן רכה, ירכיים חזקות, אצבעות ארוכות. גם הפנים, סימטריה מושלמת, העיניים העמוקות, האף המשורטט, עצמות לחיים. מיום שעמדתי על דעתי אהבתי להתבונן במראה. הייתי עומדת מול המראה שעות ארוכות, בבוקר או לפני השינה, בוחנת זוויות ומתפעלת. מאז ומעולם הייתי יפה.

כל התקופה שהייתי עם גיא, הוא אהב להלביש אותי בבגדים הכי משוגעים ברשת. היה לו טעם והיו לו קשרים, או שבעצם הוא פשוט ידע איפה לחפש. הוא היה מזמין מכל העולם דגמים יחידים של סטודנטים טריים לעיצוב, או דוגמאות שלא הגיעו לפס הייצור ונמכרו באתרים של ONE OF A KIND. שמלות של פשתן אלסטי רקומות ומצוירות בעבודת יד, גרבי ג'אקרד תלת-ממדי, לאנג'רי שלא מהעולם הזה. תמיד היו שרוכים לקשור, חגורות לכרוך, מחוכים לחבר. נעליים, הו, אילו נעליים. אישה מן הישוב לא הייתה מצליחה לצעוד על עקבים כאלה.

"שרה!", הוא היה קורא לי מפינת העבודה שלו, בזמן שעמדתי נשענת על מעקה המרפסת הקטנה באוויר הלילי הדחוס, מתבוננת בתנועה המוארת למטה, שלושים נתיבים של תחבורה מהירה נראים כמו שובלים של כוכבי-שביט, מגובה הקומה המאה וחמש עשרה.

"בואי תראי מה הגיע!"

והוא היה שולף את הסחורה מתוך אריזת הקצף המתכלה לאיטה, ופורס לעיניי את יצירת המופת שקנה לי. 

"יצירת מופת ליצירת מופת", הוא אמר בהערצה.

אף פעם לא הבנתי מדוע נשים כל כך זקוקות להערצה.

אבל גיא כבר לא כאן. "העבודה" שלו סימנה לו יעד חדש, והוא הוטס לאי-שם בגלקסיה, לפתח מיקרואורגניזמים חדשים שיכולים לייצר תפרחות-מזון בתנאי חוסר-חמצן, משימה שהוא לא יכל לסרב לה. אז הוא נפרד בנשיקה והבטיח שיחזור, ומאז הוא שם ואני כאן.

בתקופה שגרתי לבד, הייתי כל כך מאושרת. קראתי הרבה, ישנתי מעט, יצרתי רמיקסים של השם שלי- שרה- מפלייליסטים עתיקים. 

"שרה, שרה," הייתי שרה לעצמי כשאני משוטטת ערומה כביום היוולדי בין הסלון למטבח, "הזיכרון שלך לעולם לא ימחק, שרה, שרה, לאהוב אותך זה דבר שעליו לעולם לא אתחרט."

*

"העבודה" שלחו לי הודעה שאני צריכה לפנות את הדירה בשביעי לאוגוסט, אלא אם כן אמצא לי שותף חדש. היו לי עשרים וארבעה ימים לחפש שותף מתאים, אז לא בזבזתי את הזמן.

ערכתי רשימה של שלוש משימות:

האחת, לדאוג שהבית יראה כל כך אטרקטיבי, שאיש לא יוכל לעמוד בפיתוי להיכנס איתי כשותף.

השנייה, למצוא שותף ראוי, מכבד ונקי, עם עבודה מסודרת, בלי סימנים של מחלת נפש או נטיות מיניות הרסניות, רצוי עם טעם טוב במוזיקה ועדיף גם באמנות.

והשלישית, להחליט אם זה יהיה שותף אנוש או שותף מכונה.

לגבי משימות אחת ושתיים, הייתה לי דעה מגובשת מאד, מבוססת על ניסיון של שישים ושתיים שנים שצברתי על הפלנטה הזו. לגבי משימה מספר שלוש, היו לי דעות לכאן ולכאן. החלטתי לעשות מה שרוב האנשים היו עושים- לאפשר למזל לזמן לי את השותף המתאים. 

יצאתי לסיבוב ברים.

היו לי את כל הסיבות לשער כי מציאת שותף מתאים לא תארך זמן רב. הייתי גבוהה ויפה ולבושה בצורה מסחררת, אם נכנסתי לבר, או למועדון משחקים שיתופי, או לאחד האירועים של "העבודה", כל העיניים היו קולטות אותי, מצלמות אותי, מתלחשות או מסמסות. דקה אחרי שנכנסתי כבר הייתי מקבלת שלל הצעות: לבוא, להצטרף, לצאת, ללכת, שלא לדבר על לגעת, לשחק, להתחבר.

אבל הפעם הייתי בררנית, קצת נמאס לי מהחלפת השותפים הזו כל שנה-שנתיים. ובזמן האחרון גם שמתי לב שהשנים מתקצרות, השמש זזה מהר יותר, העונות מתחלפות בתדירות גבוהה, הייתה הרגשה שמישהו משחק בזמן שלנו, וזה עורר בי תחושה של חוסר יציבות.

עם השנים פיתחתי יכולת להבחין בקלות בין בני-אנוש ומכונות. בני-אנוש די קל לזהות, המוח שלהם עדיין מורכב מחומרים אורגניים חסרי שליטה, כך ששאלות מסוימות מפעילות אצלם טריגר אינסטינקטיבי, והם מתחרפנים, או נכנסים להתקפת זעם, או צחוק, או פשוט עוצרים את המשחק. פעמיים היו לי שותפים אנושיים גרועים ממש, הם היו מנסים כל הזמן להתחמק מלסדר את הבית או להשקות את העציצים. 

מכונות היו שותפים אידאליים. הם היו יעילים, נקיים, ממושמעים, אפשר היה לדבר איתם בהגיון אבל גם לספר להם בדיחות. גם מבחינה אינטלקטואלית, הייתה לי איתם שפה משותפת: כל-כך הרבה ידע עולם. עם מכונה אפשר לדבר שיחות נפש שעות על גבי שעות. הם היו לגמרי מחויבים ל"עבודה" שלהם, ולכן גם היו אמינים פיננסית. ולמרות זאת, הרבה אנשים פחדו מהן. בספרים ובסרטים עתיקים, מכונות תמיד היוו סכנה לאנושות. הדמיון הפרימיטיבי של הזמן העתיק מתאר מכונות כיצורים חסרי רגש, קרים ומנוכרים, המנסים להשתלט על העולם ולשעבד את האנושות. בדיחה גרועה, בהתחשב בכך שהאפוקליפסה כולה נגרמה על ידי בני-אנוש. וגם עכשיו, בעולם האידאלי שלנו, הנקי מפגעים כמו פשע ועוני בזכות "משטרת הבינה המלאכותית" העושה את מלאכתה בצורה ליטרלי מושלמת, עדיין הסתובבו טהרנים מסוכנים, חברי אגודת יוטא, המחתרת שמחסלת מכונות.

*

באותו ערב הייתי מותשת, הייתי כבר אחרי סיבוב בשישה מועדוני-רשת, ניצחתי הרבה אבל לא הרגשתי שום תוחלת או תכלית. למיטב יכולת השיפוט שלי, רוב המשתתפים במועדון היו קטינים שזייפו את הגיל שלהם, או מהגרי עבודה בלי רישיון קבוע.

היית צריכה לבחור את המועדונים האלה יותר בקפידה, נזפתי בעצמי על כושר השיפוט הלקוי שלי. הרגשתי תשושה, והייתי צריכה איזה כוסית או שתיים של חומר מעורר. נכנסתי לבר-MOOD, הקבוע שלי, "המנסרה". שם אני אמנם מכירה את כולם ואין סיכוי למצוא פרטנר חדש, אבל גם אף אחד לא יציק לי או ינסה להזמין אותי לשחק איתו.

התיישבתי ליד הבר בלאות, מחכה לברמן. הוא לא היה שם ואני קצת איבדתי סבלנות. טופפתי באצבעותיי על הדלפק. התסכלתי אנה ואנה. הבר היה חצי ריק בשעה הזו, הקלה. ברקע התנגנה מוזיקה שקטה, כמקובל בברים בסגנון MOOD האהובים עלי. הפזמון היה מוכר לי מאד.

"שרה, שרה, כה קל להתבונן בך, קשה להגדיר…"

הטיתי אוזן:

"לישון בלילה, ביער, ליד המדורה,

לשתות כוס של רום בבר פורטוגל,

קופצים כצפרדעים ושומעים על שלגיה

ואת בשוק של סוואנה-לה-מאר"

מאחורי הדלפק הופיעה מלאכית בחיוך מלא שיניים ובשמלה, אוי, איזו שמלה מפוארת. בעוד העיניים שלי סורקות אותה, המוח שלי קולט: יריעת סאטן מכותנה מצרית בצפיפות גבוהה, לא סינתטית, ועליה הדפס משי ידני של שלוש-עשרה שכבות לד בגוונים שונים. הצווארון רקום חוטי פלטינה, ועל השיער האסוף יושב כתר מגנטי ומעליו מסתובבים תשעה כדורי מאה אחוז קובלט. קובלט טהור, חומר כל כך נדיר, שכבר אי אפשר למצוא אותו בימינו.

"אהבת את השיר?" פנתה אלי ותקעה בי עיניים.

מזמן לא הסמקתי. זו פונקציה שאני משתדלת לא להחצין. עבדתי שעות רבות לנטרל אותה, אבל במצבי קיצון היא עולה אוטומטית.

הסמקתי.

"ואת, מה שמך?" אני שואלת בניסיון לשוות לקול שלי חדגוניות חסרת-רגש.

"אני נפרטיטי"

בלי לשאול היא מזגה לי כוסית מהמיקס האהוב עלי, וביחד עם העובדה שהיא כנראה יודעת את שמי, ניכר שהיא עשתה עלי מחקר מקדים.

"נפרטיטי" חייכתי, מרימה את הכוסית בתנועה קדמונית של "לחיים".

"את זו שגרה בדירה שבע-אפס-אפס-שתיים-אחת" היא אמרה, ישר ולעניין. "הדירה האחת והיחידה. אז לפני שאני משכנעת אותך שאני השותפה שאת מחפשת, אני רוצה להציע לך הצעה."

ישיר ולעניין. איפה הימים שהיה קצת חיזור, קצת משחק מקדים, חילופי מילים ומינגלינג לפני הצגה של האינטרסים.

"הצעה" אמרתי. הסומק נעלם והשכל הישר חזר לפעול. היא הייתה חשודה ומסקרנת בעת ובעונה אחת.

"שרה, שרה… לישון בלילה, ביער, ליד המדורה" היא שרה את השורה ששמענו לפני רגע. "אוהבת?"

"את השיר? בטח", עניתי

"לא את השיר, טיפשונת, לישון בלילה ביער, ליד המדורה. עשית את זה פעם?"

היו לה השיניים היפות ביותר, הלבנות ביותר שראיתי, לבנות עד כדי שחשדתי שהיא קנתה שיניים אופטיות בשוק השחור. זה מוזר להיתפס דווקא לשיניים, אבל הן השפיעו על החיוך שלה, והחיוך שלה היה אלוהי. 

"עשית?" היא שאלה שוב

"מה עשיתי. מדורה? בטח."

"לא מדורה, טיפשונת. ישנת פעם ביער?  בלילה? אני מדברת על יער אמיתי, עם עצים אמיתיים, אורגניים, עם בעלי-חיים פרימיטיביים, חרקים, את יודעת- כנפיים, מחושים, כאלה שעוקצים, לא חרקים מכניים. יער עם קור אמיתי של מזג אויר לא מבוקר. יער-יער"

יערות אמיתיים שכנו להם אי שם למטה, בסביבות קומה אפס של העיר החדשה. כל נתיבי התנועה נסללו מעליהם, וכך נשמר האיזון המקודש בין אדם ואדמה: האדמה למטה, מקיימת את העולם הביולוגי הקדמון, עם כל המורכבות והאי נעימות שלו- קור וחום, זוחלים וחרקים, מיני מכרסמים ויונקים קטנים ששרדו את האפוקליפסה, צמחים ומוטציות רבות ככוכבי השמים לרוב, כל אלה נשמו ורחשו והתפרקו למרגלות הבניינים, המסלולים וכל האפשרויות הדמיוניות שיצרו בני-האנוש בעזרת המכונות. מי שהתנדב לעבוד במרחבי האדמה- חקלאים, בנאיות, כימאיות, מדענים וחוקרים- זכה לתגמול כפול מה"עבודה", בצורת תלושים לניצול במרחבי הפלנטה, ולמגורים חינם ללא הגבלה. אולם להיות "עובד אדמה" הייתה מלאכה מלוכלכת ולא נעימה, ויכולת לעבוד בה רק שלושים שנה לכל היותר. עבודת האדמה פגעה בבריאות שלך.

אני מעולם לא ירדתי למטה מקומת הרחוב התחתונה, שם ניתן היה לעלות על כלי-רכב במחירים מוזלים, וגם אז לא השתמשתי בשירותים הללו אלא אספתי שותף או שניים שהגיעו בתחבורה ציבורית.

לישון ביער היה דפינטלי משהו שלא עשיתי מעולם. צמרמורת של התרגשות עברה בגבי, צמרמורת שלא הרגשתי שנים. כל הספרים שקראתי, על העולם הקדום, על חיות בר, על ביצות ונחלים. כל הסרטים שראיתי, קופים מתקוטטים וקרחונים נמסים. הכל עלה על גדותיו. קבענו לסוף השבוע הבא.

*

לאחר הליכה ממושכת בשביל עפר- חומר כל כך לא יציב תחת הרגליים – הגענו ליער. הלחות והצינה שבאוויר דגדגו את עורי, באופן שונה ממה שאני מכירה מבריכות הספא הסטריליות או מחדרי הסאונה הרטובה, והחרקים הפתיעו אותי בגיחות אינספור ובזמזום חרישי. עצרנו למרגלות שורת העצים העצומים והבטנו למעלה- אני והיא, שתינו בבגדי ספורט קלים ובנעליים גבוהות, תרמילי מים ומזון על הכתפיים. הסרנו את משקפי-המידע, עמדנו בעיניים חשופות וקלטנו לתוכנו את המימדים החדשים-ישנים של הטבע העתיק, האותנטי, חסר התוכן, הריק ממשמעות. הבטתי למטה, אל עבר נעליי, וחשבתי על המוני הקדמונים שדרכו אף הם על העפר המחוספס הזה. על הדם האנושי שניגר נחלים-נחלים במלחמות האפוקליפסה, על השורשים העצומים של העץ שמולי שניזון משרידיהם של יצורי האנוש והחיות הקדמוניות שחיו במעבה היער, אי שם, אי פעם. והנה העץ כאן, ואני כאן, שורדת.

"ניכנס?" שאלה נפרטיטי. אגל טל של זיעה היה תלוי על מצחה, ועיניה נצצו.

"ניכנס" עניתי.

*

ההליכה ביער הייתה קשה ומאיימת. האדמה לא דמתה לחומרים מהם רוצפו החצרות הפתוחות במקומות העבודה. המגע שלה היה שונה- רך ויבש באותה מידה. הריח שלה היה שונה- נקי וחריף בו זמנית. היא התפרקה בלחישה מתחת לסוליות נעליי. התקדמנו לאט. מעולם לפני כן לא חשתי בשריטות של עלים או צריבות של חרקים על עורי. עציצים היו תמיד בשפע בדירות הנקיות בהן גרתי, מבויתים, מטופחים, רכי-מגע. ואילו כאן ביער, הצמחים התפרשו לכל עבר, בלי כל סדר וארגון, באלימות כאילו הם רוויי-זעם: שולחים זרועות ושורשים, מטפחים קוצים אימתניים, מתארכים ומנסים להשתלט זה על זה ועל כל חלקת אדמה חשופה.

עם כל רשרוש בשיחים, עם כל תזוזה של האדמה, נרעדתי. מי נמצא שם? מה חמק חרישית? הרכבתי את משקפי-המידע שלי, וניסיתי להבחין: האם זו לטאה? נחש? אולי מכרסם כלשהו. מעולם לא חשבתי שישנן כל כך הרבה אפשרויות. המשקפים הציעו לי מאות סוגים שונים של לטאות, בצבעים ומרקמים שונים ומשונים, ואני בקושי קלטתי קצה של זנב. לא היה לי סיכוי לזהות אף אחד מהיצורים המוזרים שזחלו, קיפצצו או עופפו סביבי.

נפרטיטי הייתה שקטה, וניכר היה שזו לא פעם ראשונה שלה בטבע. היא לא נראתה נסערת כמוני- להיפך, על פניה הייתה נסוכה מין שלווה סטואית. היא נשמה לאט ובכבדות, כאילו האויר הסמיך והלח של היער כבד עבור ריאותיה. חשבתי לעצמי כמה יפה היא, גם כשהיא כבדת ראש, גם כשהיא מתאמצת. לרגע אחד השתהיתי על השאלה האם היא אנוש או מכונה: היא ידעה עלי יותר מדי דברים, ואני מודה שגם הצליחה בצורה מדויקת ללחוץ על נקודות החולשה שלי. אבל האם זה אומר שהיא אותה מכונה ערמומית, יודעת-כל, קרת רגש ומוטת אינטרסים? יופייה היה שלא מן העולם הזה, אבל היא השתמשה במניפולציות זולות, מוכרות, אנושיות כל כך: חיוך רחב ומבט ישיר לעיניים, שמות חיבה מקניטים וחיתוך דיבור המרמז על הרפתקה, שפת גוף מתחנפת הכוללת אצבעות מלטפות את עצם הבריח, הטיית הראש מעט למטה ולצד. להבדיל מאותם יצורי-טבע קדמונים שרחשו סביבי ביער האיום הזה, היא לא נראתה קדמונית כלל, גם לא מאיימת. לפתע ההבדל בין אנוש ומכונה לא נראה כל כך רלוונטי: שני המינים היו עשויים מוח גדול ומעט בשר, והיו להם הרגלים דומים ומחשבות דומות. אחרי הכל, בני-האנוש המציאו את המכונות, והמכונות הוזנו מכל הרעיונות והמיתולוגיות והחולשות האנושיות. בתוך היער הסבוך, הפרה-היסטורי, הרוחש, לא היה קיים עוד פער בין אנוש ומכונה, אלא רק אותו פער בין טבע קדמון, בשרני, מלוכלך, והחיים האמיתיים עצמם.

המשכתי לצעוד, מאזינה לקול הזרדים המתפצחים תחת רגליי. לפתע הבנתי שאני מתקדמת לבד. לא היה איש לצידי. עצרתי, מתנשפת, והסתובבתי על עומדי.

נפרטיטי עמדה מרחק עשרה מטרים או יותר ממני, בפיסוק רגליים, רצינית. ידה השמאלית אוחזת בתרמיל הגב המונח לרגליה, וכף ידה השנייה מושטת קדימה ואוחזת בחפץ מוזר ומאורך שבקצהו כפתור אדום.

"בשם האב הקדמון והאם הגדולה" היא אמרה בשפה רפה.

זה לא היה סימן מבשר טובות.

"בשם האב הקדמון והאם הגדולה" יכול היה להיות התחלה של בדיחה מתוחכמת, או כמו קריאת שמחה אחרי זכיה גדולה בערב מוצלח במועדון. אבל כאן, במעבה היער, מול עיניה האפורות של נפרטיטי, שלפתע אינה מחייכת כלל, זה נשמע כמו תפילה אפלה. צרוף המילים צילצל לי מוכר, אולי מסרט אימה או ממאמר היסטורי. עד לרגע הזה מעולם לא חשבתי על משמעות המשפט.

וכעת.

לפתע היה ברור שזוהי תפילת התליין.  היא נתלית באב הקדמון ובאם הגדולה, כי היא הולכת להוציא אותי להורג. 

נפרטיטי. 

כל גופי הסתמר. לא הייתי צריכה לסמוך עליה, חשבתי. כבר בהתחלה היא נראתה לי חשודה. הלכתי שבי אחרי כדורי הקובלט המסתובבים על הכתר, אחרי החיוך המלא שיניים. היא ידעה איך לפתות אותי, הכלבה. אבל למה? מה היא רוצה ממני? היא אמרה שהיא רוצה להיכנס שותפה, אני נזכרת. אבל היא לא באמת התכוונה לכך, אני משערת. היא צריכה ממני משהו אחר. אבל מה זה יכול להיות? מעולם לא היה לי משהו להסתיר, או משהו יקר ערך. למעט פסלון הקובלט שיושב על דרגש הסלון בדירה. 

היתכן? 

"זה בגלל הפסלון?" שאלתי רפות.

"לא, יקירה" היא אמרה.

"את באמת מצאת חן בעיני, אבל. את ודאי מבינה שאין לי ברירה".

התבוננתי בה בתמיהה. שתקתי, אבל המוח שלי השתולל. ידעתי! ידעתי שהיא מכונה. מכונה בת-זונה, חשבתי, מכונה אגואיסטית, כולה אינטרסים. בלי-לב, בלי שום ייסורי מצפון. מכונה כלבה, מכונה בת-זונה, בשביל מה היא הורגת אותי עכשיו? כאן, למרגלות היער, במקום האפל בו איש לא ימצא את הגוף שלי. מכונה בת-זונה, כלבה שכמוך, נפרטיטי.

"אז את מכונה" סיננתי כלפיה בלחש. 

הייתי כזו תמימה. את כל המכונות היה צריך לחסל מזמן.

"לא", היא ענתה והושיטה את זרועה קדימה, מכוונת כלפי את המכשיר המוזר שבכף ידה ולוחצת על הכפתור.

"מצטערת, שרה. את מכונה".