פגשתי אותו אחרי אחד הקרבות של הזאבים הגלדיאטורים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו נלחם, כך שהפגישה בינינו התרחשה בעצם לא אז, אלא קצת אחר כך. בעיקרון, הקהל לא אמור לפגוש אף אחד מהגלדיאטורים אחרי שהם משתנים בחזרה לבני אדם; אבל גברים עירומים ומכוסי דם וזיעה ריתקו אותי מכדי שלא אנצל את חלון ההזדמנויות. תמיד הייתה לי יכולת להסתגל, יש שיאמרו אפילו יכולת הסוואה. זה עזר לי להתגנב אל מאחורי הקלעים של הזירה.
זה לא היה הוא ספציפית שמשך אותי ללכת לשם. התחלתי עם המנהג הזה הרבה לפני כן, מייד אחרי שהסתיים ליל הקרבות הראשון שבו חזיתי. השריטות, הנשיכות ותרועות הקהל לא היו אקשן מספיק בשבילי. בהחלט לא. ידעתי שזה מסוכן ללכת אל מאחורי הקלעים. הסיכוי שמישהו מהמשתתפים בקרבות לא ישתנה בחזרה משך אותי. תמיד אהבתי להריח את הסכנה ולסגת בזמן. דווקא זה היה הדבר שריתק אותי.
אולי זה מעוות להתגנב במיוחד כדי לראות אנשים מדממים ועייפים למוות, אולי יותר מכפי שזה מעוות לצפות בהם נלחמים. אבל לי לא אכפת. זה סוג של אסקפיזם, להחליף חיזיון סבל אחד בחיזיון סבל אחר. האחד מרתק, מרגש, אפילו נועז. השני סתם מתיש, ממלא אותך בתקווה לראות את הסוף ומצד שני בפחד נורא מפניו.
לרובם לא איכפת שאני שם, מי שכן שם לב רק נועץ בי עיניים בבלבול ובעייפות. אפילו מנהלי המקום כבר חוסכים מעצמם את הטרחה שכרוכה בלהתעצבן עליי, שלא לדבר על לנסות לגרש אותי משם. פעם הם עוד ניסו לגבות ממני כסף בעבור הצפייה, אבל כעבור זמן לא רב רק גלגלו את עיניהם ומלמלו בייאוש משהו על הסטיות המוזרות של אנשים בימינו. זה גרם לי רק לצחקק מבפנים, צחקוק חסר שמחה.
***
נווה חולה. אין לי אפילו זיכרון של היום שבו הבנתי את זה. מאז הימים הפכו למן יציקה בלתי נגמרת של שגרה שכאילו נלקחה מתוך אחד ממדורי הגיהינום. יום מותך אל תוך היום שאחריו וכך הלאה. זה לא נווה עצמו, גם לא הסבל שלו, שגורמים לי לתעב כל כך את כל העניין. זה פשוט המצב הזה, הבלתי נסבל, שלא יכול להימשך אפילו דקה ועם זאת חייב להימשך. מה שהכי גרוע, זה שהוא נדבק דווקא במגיפה. עם כל דבר אחר בעולם היה אפשר להסתדר, רק לא עם המגיפה. כי מכל דבר אחר יש סיכוי להירפא. כל דבר אחר גם לא היה גורם לי להבין דברים על נווה, דברים שאף אחד לא רוצה להבין על אדם חולה. אבל לי לא הייתה ברירה אלא להבין. וכך עשיתי.
סירבתי ללכת להיבדק. ידוע לי היטב שרוב הסיכויים שגם אני אדבק בשלב מסוים, או שכבר נדבקתי, אבל כל עוד הגוף שלי מרגיש בריא, אין לי הצורך ללכת להיבדק. נווה לא נדבק במגיפה ממני וזה אחד הדברים הכי קשים בכל המצב. לדעת שהיה אדם אחר בתמונה, שניסה לקחת אותו ממני ושהוא הלך מרצון. הוא לא ידע שהוא יידבק, כמובן. הוא ידע שקיים הסיכון. והוא לקח אותו. למה זה היה לו כל כך חשוב, עד כדי כך שהוא היה מוכן לקחת כזה סיכון? אין לי מושג. זה לא משנה עכשיו, בכל מקרה. לכן החלטתי גם אני ללכת מרצון, בלי שנווה יידע. לפעמים המצב הזה פשוט מסובך מידי ולילה בחברתם של הזאבים הגלדיאטורים וקהלם הנלהב בהחלט משפר אותו, גם אם לזמן מוגבל. והדבר הכי טוב הוא, שאפילו אין לי סיכון לקחת. אנשי זאב לא יכולים להידבק או להדביק אחרים במגיפה.
***
קראו לו אדם. אדם במלרע, כמו זה של חווה. הוא היה מסוג האנשים שלא תאמינו שתפגשו בתל אביב, אפילו לא בפינות האפלות ביותר שלה. הוא גם היה מסוג האנשים שלא תאמינו שיכולים להפוך לזאב קטלני במיוחד. אם ניתן לתאר אותו בעזרת השוואה ליצור קסום כלשהו, ההימור שלי מונח דווקא על פיה. לאף יצור אחר אין מחלפות נחושתיות שנשארות מחלפות גם לאחר לילה שלם של קרבות מול זאבים אחרים. אף יצור אחר לא יכול להיראות כמו מלאך – מכוסה בדם, אמנם, אבל מלאך – כשזה עתה כמעט קרע את יריבו לגזרים. הוא היה לוחם מיומן, מתוחכם. ממבט ראשון, ראית זאב רזה, כמעט כחוש, נראה כצל לעומת יריביו האימתניים, התופסים כמעט את כל הזירה. אבל הוא לחם בערמומיות, בחלקלקות כמעט. התגנב והתקיל והפתיע ונע מהר כל כך עד שהיה לכתם ארגמני המבזיק סביב הזירה. כמעט תמיד הוא ניצח ואחרי הקרב התאושש מהר כמו שנע במהלכו.
הוא היה מיומן כמאהב לא פחות משהיה כלוחם. בהתחלה, ציפיתי למישהו אלים יותר, אגרסיבי יותר. אבל אדם, כשמו כן הוא, היה בו יותר אדם מזאב. הוא ידע לשלב בין שני הדברים במיומנות שלא נתקלתי בה אצל אף אחד אחר קודם. כפי שהריח את הפחד או היהירות של היריבים, הוא ידע להריח את הרצונות של הפרטנרים ולהתחשב בהם תמיד. מעולם לא היה זאב מידי, כדי לא לפגוע, אך גם לא היה אדם יותר מכפי שצריך. אבל יותר מכל, הייתה לו היכולת ליצור את ההרגשה שוודאי הרגיש שנייה לפני קרב, כשכל העולם מצטמצם לכדי הזירה והיריב שלך. עד הניצחון, שום דבר לא חשוב. בכל לילה שביליתי איתו ידעתי שהגוף היפה הזה שלו נמצא שם בשבילי עכשיו. ושום דבר אחר לא משנה.
***
"אתה נראה נהדר." הוא לא. זה שקר. אותו אחד, כל בוקר מחדש. הבקרים הופכים לקשים במיוחד אחרי שביליתי את הלילה עם אדם. זה הסוד הקטן שלי, אחד מיני רבים בתל אביב שורצת הסודות של הלילה. אנשי הזאב הם סוד, קרבות הגלדיאטורים הזאבים הם סוד, העובדה שאנשי זאב לא יכולים להידבק או להדביק במגיפה גם היא סוד. אדם סיפר לי על זה בלילה חסר מנוחה במיוחד, כשהתפתיתי לשטוח בפניו את כל צרותיי, שבימים אלו כוללות בעיקר את נווה והמחלה שלו. הסיוטים שהוא סובל מהם בלילות, הכאבים שהוא סובל מהם בימים. קשה לי להתמודד עם כל זה, לפעמים קשה מנשוא. בעיקר כשמשווים את הבחור החולה של היום לבחור מלא החיים של פעם.
זאת לא סתם השוואה ציורית. אפשר לראות את החיים אוזלים ממנו אט-אט, כשגופו נלחם במחלה. היא גורפת עוד ועוד חללים. הוא ממשיך להילחם ואני איתו. כל בוקר הוא מלחמה, כל קימה היא ניצחון. עוד קלישאה נכונה עד כאב. יש אינספור כאלו. מספרן גדול כל כך עד שהמוח אינו יכול לשאת אותן. אבל המוח שלי ממשיך לשאת אותן, בשתיקה כמובן, כל עוד המחלה ממשיכה לקנן בגופו של נווה. הקלישאות הדוממות הופכות לשקרים קולניים, השקרים הופכים לסודות שנערמים. אולי אם יערמו מספיק סודות, אצליח לבנות מהם מבצר. יום אחד הסודות האלו יחנקו אותי, זה ברור, אבל בינתיים נוח לי איתם. שכנעתי את עצמי שגם לו נוח איתם, הרי למה שאטריד אותו בכל כך הרבה אמיתות כואבות? הרי כואב לו מספיק גם ככה.
לבלתי נסבל יש נטייה להפוך לשגרתי. דבר שהופך לשגרתי הוא תמיד נסבל ובכל שגרה יש נינוחות. השגרה מונעת מהסודות שלי להיחשף וזה נוח מאוד. שלוש מילים כל בוקר והכל מסתדר.
***
אין לי מושג כיצד נודע לי על קיומם של קרבות הגלדיאטורים, או על קיומם של אנשי זאב בכלל. בלילה אחד של ירח מלא פשוט הייתי שם, במרתף של מועדון תל אביבי אפל במיוחד, מבטי מרותק אל שני הזאבים הנלחמים בזירה. מאז הלילה ההוא, פקדתי זירות במקומות שונים בעיר אחת לחודש.
את אדם פגשתי באחד הלילות ההם. מהר מאוד התחלנו להיפגש מחוץ לזירות. הצורך שלי בהסחת דעת והצורך שלו בהשד יודע מה, נטרלו עכבות מסוימים שאולי היו עלולות להיות לנו במצב אחר. מעבר לעניין הפיזי, התחלנו לדבר. דיבור כן, כזה שמאפיין אנשים שיודעים שהזמן שלהם יחד קצוב. הוא סיפר לי כמה סודות על כל עניין אנשי הזאב, אני חשפתי בפניו כמה סודות כמוסים משלי. גילנו הרבה דברים במהלך השיחות ההן. אני גיליתי שקשה כשיש לך זאב בגוף, הוא גילה שקשה כשיש לך בחור חולה בבית. קשה להילחם בקרבות גלדיאטורים, כמו שקשה להילחם במחלה שנמצאת בגוף של מישהו אחר. הכנסתי אותו לתוך עולמי והוא הכניס אותי לתוך עולמו. הבנו כל אחד את המאבק של זולתו. אני התגנבתי אל מאחורי הקלעים של הזירה והבאתי לו אוכל ומים אחרי הקרבות. הוא הקשיב לדיבורים שלי על נווה וניסה לעודד ולייעץ ככל יכולתו.
הוא הצטער מאוד שלא היה בכוחו לעשות יותר מזה, לפחות עד שלב מסוים. הוא אמר שינסה לבדוק אפשרויות בעניין. אני, כמובן, חשבתי שהוא אומר את זה רק כדי לנחם אותי. הרי כולם יודעים שאי אפשר לרפא את המגיפה.
אבל לילה אחד, אחרי יום קשה במיוחד עם נווה, הסתבר לי אחרת. לא הבנתי דבר מהסבריו. בסופו של דבר, היה משפט אחד שהסביר את הכל: "אני יכול לרפא אותו. אני יכול לרפא את הבחור שלך."
***
נווה קל בזרועות שלי, קל מידי. הרחובות ערפיליים בלילה והלחות התל אביבית שמדברים עליה בתחזית כל ערב נראית באוויר. הוא ישן, לא מעולף. אפשר להבחין בנשימות שלו והן אפילו סדירות, השינה שלו פחות מסויטת. התהייה מדוע הוא לא מתעורר מתעופפת ממוחי די מהר. הרי כבר למדתי שגם דברים שנראים בלתי סבירים יכולים לקרות. כדאי מאוד שהם יקרו, בעצם.
זאת לא הליכה ארוכה ובכל זאת זה נדמה כנצח. כאילו הסוף לכל זה מעכב את עצמו מלבוא. ברור לי היטב למה זה קורה. הרי סוף טבעי זה לא יהיה. הנטייה לטבעי ולמוכר מושכת אותי אחורה כמו חוטי קסם, אבל הרגליים ממשיכות ללכת. הן יודעות שככל שיגיעו מהר יותר אל מפתן דירתו של אדם, כך יהפוך מהר יותר "הבחור שלי" ליצור מסוגו. כן, זה היה הסוד שהסתיר ממני אדם מרגע שסיפרתי לו על המחלה של נווה. לא רק שאנשי זאב לא יכולים להידבק או להדביק אחרים, אלא גם שברגע שהחולה עצמו הופך לאדם זאב, הוא כבר לא חולה. אין לי מושג איך זה עובד וגם לא אכפת לי. זה נותן לי תקווה, זה עומד לקרות ממש עוד מעט וזה מה שחשוב. מוחי ריק ממחשבות על איך להתמודד עם לילות ירח מלא או עם סיפוק מזון מתאים ליצור שאליו עומד נווה להיהפך. אין לי מושג אם הוא רוצה את זה בכלל, לא התעכבתי לשאול. מישהו מוכן לעזור, זה מספיק לי. איכשהו, יש לי תחושה בטוחה. זה יצליח. כי אם לא…
אבל זה לא משנה. גם אם נווה יהפוך ליצור נורא, לפחות הוא יהיה בריא. אני אדע שימשיך להיות קשה, אבל יש לי לאן ללכת. אני אדע שמצאתי אדם, במקום שבו כל אדם לאדם זאב.