האיש בעל המגבעת הגבוהה התהלך ברחוב הצר באיטיות. צעדיו מדודים ואיטיים – כאילו תוכננו מראש על ידי מכונאי כך שיראו מדויקים במידה מושלמת וכמעט לא אנושית. לא היה אפילו פגם אחד בהליכה היציבה שלו; היא הייתה זקופה וישרה עד לרמה שנדמה היה שחוט כלשהו מושך את האיש למעלה ומכריח אותו להישאר יציב. סנטרו החד הזדקר למרומים – דבר שגרם לעיניו הירוקות והבוהקות לבלוט החוצה ולהיות חשופות בגאווה.
הוא התהלך כך ברחובות מדי לילה, כשמבטים נדהמים נפערו לעברו. כן, הוא היה יכול להיות יפיפה – אלמלא הצלקות הבולטות שעל עורו. למרות שפנסי הרחוב האירו את פניו בזווית שבה צילה של המגבעת הגדולה כיסתה את רוב הצלקות, עדיין היה אפשר להבחין אם מסתכלים טוב, פה ושם באחת; על לחיו, סנטרו ופיו.
לא נראה שהצלקות הפריעו לו להראות כמו הבן אדם הכי גאה ברחוב ובעיירה כולה.
תמיד פערתי את עיניי כשהוא הלך ברחוב – הבטתי לעברו גם שהוא חשב שאיש אינו מסתכל עליו. בכל הזדמנות שהייתה לי ניסיתי לצייר אותו, אבל אף פעם לא הצלחתי. אבא תמיד אמר לי שאני ילדה כישרונית – אבל אני חושבת שהוא אמר את זה רק בגלל שהוא לא רצה לראות את בתו בת השמונה פורצת בבכי. רציתי לפגוש את האיש המסתורי, אבל לא נראה שמישהו בעיירה ידע איפה הוא מתגורר. אפילו שמו נשמר באותה אפלה שזרחה סביבו, סודית ומסתורית.
יום אחד הוא פשוט נעלם מהעיירה שלנו. אבא אומר שהוא עזב למקום מרוחק, שבו איש לא ינעץ בו מבטים. הייתי עצובה בהתחלה אבל עכשיו אני שמחה בשביל האיש במגבעת, כי אבא אומר שהוא בטח נמצא במקום טוב יותר. אז, אתם בטח שמעתם על האיש במגבעת, כמו שכל אחד אחר שמע עליו.
אבל רק ליתר ביטחון, אני רוצה לספר לכם סיפור – סיפור על האיש בעל המגבעת הגבוהה.
***
הוא הביט אל האנשים השונים בעודו הוא הולך, כשהוא מקשיב לכל רחש וצליל שהם משמיעים. ההד מקירותיו של הרחוב הצר גרם לקולות צעדיהם להישמע כמו תקתוק שעון. מעל ראשיהם של האנשים התנוססו מספרים שונים שגרמו לו לחייך. ימים, דקות, שעות, שניות ומאיות שחלפו באותה המהירות שבה הם מצמצו. אם מישהו מהאנשים שעברו ברחוב היו יכולים לראות גם הם את המספרים, הם בוודאי היו פולטים קריאת הפתעה כשהם היו מביטים מעל ראשו ומגלים כי שום מספר לא ניצב מעליו.
אילו הם רק היו יכולים לראות את הצללים שעורבים להם בחושך, את העיניים הזוהרות שמסתכלות לכיוונם באפלה, או אפילו אם הם היו יודעים מה הוא, הם היו בורחים בצרחות. כשהוא הסתובב כך ברחובות הוא הרגיש כאילו יש לו סוד – סוד על זהותו. הוא לא חשף את הסוד הזה לאף אחד; הוא לא סמך על בני האדם לשמור סוד בסדר גודל כזה. הם לא היו מסוגלים לעמוד בפיתוי, למרות שהוא הטיל בספק אם הם בכלל היו עומדים בסוד עצמו בשביל לחיות ולהתפתות לספר על כך לאחרים.
מכשפים לעומת זאת הרגישו במה שהוא היה מיד. הם היו בהחלט הדרגה הכי גבוהה לדעתו בין בני האנוש מכל הבחינות והנתונים שהיה אפשר להעריך אותם. הם היו חכמים, פיקחים, זהירים ומתחשבים. למרות שהיו כאלה שהחשיבו אותם כלא-אנושיים – דבר שלדעתו היה טעות – הם תמיד השתדלו להיות חלק מהקילה של בני האדם ולהיטמע בהם.
הוא נזכר באותו מכשף מבריק שהוא זכה להכיר בגלגול החיים הקודם שלו – גלגול אחד מתוך מאות. הוא זכר איך הוא הסביר לו על בני האנוש; הוא הרחיב בפניו דברים שהוא לא ידע עליהם קודם לכן. הוא גרם לו לאהוב אותם, דבר שהיה אירוני בהתחשב בעבודה שלו. הוא זה שגרם לו להבין שבני האדם לא היו כל כך גרועים כמו שהם נראו, שיש להם גם צדדים טובים; האהבה שלהם אחד כלפי השני והרגישות, שאותה הוא לא ראה באותה הצורה והרמה אצל שום יצור חי אחר. אבל, הדבר שבאמת הכי הדהים אותו היה דווקא התיעוב שלהם אחד כלפי השני. הוא הבין איך הם יכולים לשנוא אחד את השני, אבל תיעוב תמיד היה משהו מיוחד שהוא לא ראה כמותו קודם לכן. כל כך הרבה רגשות חזקים אגורים במקום אחד. זה היה כוח שהוא לא תיאר לעצמו קודם לכן שיש בבני אדם.
זה תמיד הדהים אותו עד כמה בני האדם חשבו שהם יודעים הכול ואם זאת הם לא ידעו כלום. הם לא ידעו על העולם שהשתרר סביבם, או אפילו על הכוחות שאותם לא גילו אפילו חלק מבעליהם בעצמם. אולי יום אחד הם ישלימו את הפער ויגלו את העולם המוחבא של חייהם.
הוא ניסה להעביר את המחשבות מעליו. זה לא היה מסוג הדברים שהוא חשב עליהם לעיתים קרובות. הוא התרכז כעת ברחוב, שהיה הרחוב האהוב עליו בעיירה הקטנה והכפרית אליה הוא הגיע עם משימה. הוא בחן את הרצפה שהייתה עשויה כולה מאריחי אבנים בולטים וחלקים מתחת לרגליו, שגרמו מדי פעם לאנשים שברחוב למעוד בדרכם. בשבילו זה הרגיש כמו ללכת על אוויר – טוב, כמעט כמו ללכת על אוויר. זאת הייתה הרגשה כמעט מוכרת בשבילו.
הוא הרים את עיניו כשהוא סורק את הקירות של הרחוב במבט מהיר; הבניינים בסגנון המיושן ניצבו מכל עבר, עם המפרסמת הקטנה שלהם ודלת העץ העמוקה שלהם. זה ללא ספק היה אחד הרחובות היפים ביותר שהוא ראה. הוא ידע שהרבה אנשים יחלקו איתו על כך, אבל לא ממש היה לו אכפת, או משנה מה הייתה דעתם.
כמובן, שהוא היה חייב היה להודות שהרחוב לא היה מושלם – מדי פעם היה אפשר להבחין בחתיכת לכלוך עפה ברוח הקרירה או בחלון מנופץ וסדוק ולפעמים אפילו בדלת מעלה עובש, שהחדירו למקום תחושת אימה גדולה יותר אפילו ממה שהוא היה נראה קודם לכן, במיוחד עכשיו בלילה הקודר. זה היה כמו להיות בבית שוב.
ריח של אלכוהול נישא באוויר; משכר וממכר עד לרמה שהוא כמעט היה יכול לשמוע אותו לוחש לו להיכנס לבר. הוא לא יכל להשתכר כמובן – זאת הייתה הנאה אנושית בלבד. אבל, זה לא מנע ממנו לאוהב ברים ופאבים למיניהם. היה משהו מקסים בבני אדם שיכורים. הוא אהב את השבריריות יחד עם עודף הביטחון העצמי שלהם במצב הזה. בעיניו, זאת הייתה התגלמות האדם במלואו.
כשהוא הביט ישר קדימה, הוא יכל לראות את פתח הבר ואת האנשים שיצאו ממנו בצעדים לא יציבים. ככל שהוא התקרב, הוא שמע חזק וברור יותר את הצחוק את הצחוק המוגזם שלהם, שהיה סימן שהסגיר מעל לכל ספק שהם היו שיכורים.
הוא נכנס אל הבר במהירות, כשהוא משתדל לא להתנגש באף אחד. הייתה לו משימה, והוא התכוון למלא אותה.
הדבר הראשון שהוא שם אליו היו צלילי הכינור שריחפו מכל עבר, שהעניקו למקום אווירה ססגונית וחגיגית. הנגנים נגנו בתעוזה גדולה, כאילו שחייהם היו תלויים בנגינה הזאת. הוא זכר גם הוא איך הוא פעם יכל לנגן על הכלים האלה. הוא כמעט היה יכול לחוש בהם עכשיו; בצלילים המענגים שהוא הפיק, בהנאה שבדבר.
החיוך שעלה על פניו נמחק כמעט בין רגע. לא, כל אלה הם זיכרונות העבר, ומה ששייך לעבר נשאר שם. עכשיו, יש לו משימה. הוא כבר לא אותו הדבר כמו שהוא היה פעם. עכשיו הוא היה מלא בסודות – שלו ושל אחרים, שרק איימו לפרוץ החוצה בכל רגע.
הוא לא יכל לתת לזה להשתלט עליו. הוא לא ייתן לזה להשתלט עליו. הסחות דעת היו של בני האנוש, לא שלו. לפתע הוא הבין כמה דברים היו שמורים לבני האדם בלבד; אולי זה לא כל כך נורא להיות בני תמותה.
הוא פילח את דרכו בין המוני האנשים הזזים. מדי פעם אחד מהם תקע בו מבט, או פלט לו הערה לגבי לבקש 'סליחה' או להעיר 'תסלחו לי'.
הוא עשה את דרכו כך במשך כמה דקות, נאבק בין האנשים שזזו ללא הרף ממקום למקום. הצפיפות והמחנק היו יכולים להרתיע אותו, אם הוא היה מסוגל להרגיש בהם.
לבסוף הוא הצליח לעבור את ההמון ולהגיע לאזור היותר מבודד ומרוחק של הבר. המקום היה נראה כמעט ריק; מאחוריו הוא יכל לשמוע את רחשיהם של האנשים אותם הוא עבר לפני כמה רגעים. נדמה היה שהאנשים שעבר לא היו מודעים לקיומו של המקום הזה, שהיה נראה כמו המקום השקט היחידי בבר. משמאלו הוא שם לב לכריות הישיבה בצבע כחול-ככה, שעליהן ישבו קבוצה של אנשים צעירים, כשהם מדברים בינם לבין עצמם על דברים. לשם שינוי, אף אחד מהם לא הרים את ראשו להביט לכיוונו.
הוא עצר לרגע את הליכתו והביט בהם. אחת מהבנות הבודדות בחבורה הורידה את ראשה והחזיקה אותו בין ידיה, כשהיא מעווה את פרצופה להבעה מעונה. הוא ניחש שהיא לא ממש הסתדרה עם הרעש של האנשים ושל המוזיקה הרמה, ויחד עם האלכוהול היה די ברור שהיא חטפה כאב ראש, שסביר להניח יעבור תוך כמה ימים. מישהי אחרת מהקבוצה – ככל הנראה חברתה של הילדה – ניסתה לעזור לה, כנראה. היא הושיטה לפניה בקבוק מים והניחה יד על שכמה, תוך כדי שהיא פלטה כמה מילות עידוד. שאר האנשים דיברו בינם לבין עצמם ופחות התייחסו למה שקורה סביבם.
הוא ניתק את מבטו מהם והביט לצידו הימני, שהיה קיר ועליו מראות; הן היו בכל מיני גדלים וצבעים, והם נמתחו לכל אורכו של הקיר, ככה שהן הכריחו אותך לראות את עצמך תוך כדי ההליכה של לבר. הוא תהה אם בעלי המקום עיצבו את הקיר הזה בכוונה למטרה הזאת, או שהם לא חשבו על זה בכלל כשהם תכננו את העיצוב.
הוא חלף כמו רוח על פניהם האנשים שישבו על הכריות, כשהוא מקפיד לא להסתכל על הקיר הימני. הוא ידע מה הוא יראה בו – דמות של בחור בן שלושים לכל היותר, מצולק וחבול. כמובן שהדמות שהוא לבש לא שיקפה את גילו האמיתי, שעלה על מאות ואפילו אלפי שנים. הוא לא זכר במדויק בן כמה הוא היה עכשיו – הוא הפסיק לספור לפני זמן רב כל כך.
כשהוא חלף על פני המראות, הוא הרגיש בושה כלשהי, שלא התאימה לאופי שלו ולעבודה שלו בכלל.
בדרך כלל לא הפריע לו איך אנשים הסתכלו עליו או מה הם חשבו עליו, אבל הפעם זה היה שונה; הוא רצה להראות במיטבו. הוא החליט להוריד את המגבעת – שלפתע הוא הרגיש לא קשור אליה כל כך – אפילו שזה חשף את כל הצלקות שעל פניו. לפעמים הוא שכח מקיומן של הצלקות. הן נחרטו על עורו לפני כל כך הרבה שנים, עד שהן הפכו לחלק ממנו.
הוא שמח על כך שהחליט לבחור את הז'קט השחור שלו הפעם; הוא היה בין הדברים היחידים שהיו נראים נורמליים בו. הוא ניסה לישר אותו בעודו הלך לצד המראות האחרונות שנותרו על פני הקיר הארוך. הוא ידע שז'קט מקומט מדי בשביל ליישר אותו לחלוטין בצורה הזאת, אבל לפחות הוא לא יהיה מקומט לגמרי. הוא תמיד היה סוג של סימן היכר בשבילו – זכר לתקופות שעברו. רוב האנשים שהוא ראה בדרך לאזור המבודד הזה לבשו לבוש קצר ומודרני, אותו הוא עדיין לא ניסה. זה היה מוזר לראות איך עם הזמן שעובר האופנות משתנות ויחד עם זאת חוזרות אחת על השנייה, כאילו העבר התנגש עם העתיד.
הוא קפא על מקומו. חמישה מטרים ממנו ישב איש עם חולצה ירוקה, שלחש לברמן משהו בטון שקט כל כך עד שאפילו הוא עצמו לא יכל לשמוע אותו. האיש השעין את ידיו על הבר, ככה שהשכמות שלו התקרבו אחת לשנייה – דבר שגרם לשרירו האחוריים להימתח ולבלוט החוצה.
כשהאיש במגבעת, שכעת היא לא הייתה על הראש, הביט בו, הוא ידע שזהו האיש – האיש שהולך לדעת את הסוד הגדול שלו ביותר, אותו סוד שהוא לא סיפר לאף אחד.
האיש שיחליף אותו בתפקידו.
האיש שיהיה מלאך המוות החדש.