בשולי העיר, מעבר לכל הבתים הגדולים ועצי הדקל הגבוהים, מעבר למרכזי הקניות וחנויות התכשיטים, הקניונים הגדולים ובתי האופרה היוקרתיים, מאחורי הפארקים החדשים והרחובות הסואנים, ממש בקצה השוליים של העיר הגדולה, עומד לו בית. בית דיי ישן עם חצר נורא קטנה וגדר מחלידה. החצר כל כך קטנה שאפילו אין סיבה לקרוא לה חצר, יותר כמו, חלקת אדמה. בעצם אתם יודעים מה, גם זו לא תיהיה הגדרה טובה, יותר כמו, אדנית מלאה בפרחים וצמחייה שעומדת בכניסה. ורובה, כבר מזמן נבלה.
בבית הזה גריםרנדי ואימו. אימו חולה מאוד ולא יכולה לצאת מהמיטה. למעשה, הדוקטור אמר שלא נשאר לה הרבה זמן לחיות, וכל מה שנשאר לעשות זה לחכות ולקוות.
לרנדימלאו אתמול אחת עשרה. והוא חגג בכך שעבד שעה אחת פחות מבדרך כלל.
רנדי היה נער העיתונים בעיר הגדולה. כל בוקר הוא רכב על אופניו הישנות של אביו וזרק את החדשות המגולגלות לכל קצה של מדרגות. הוא עשה את עבודתו נאמנה, והביא הביתה כל יום אוכל ותרופות לאימו החולה.
אופניו צהובות. תלת אופן מלכותי שבימים עברו שלט ברחובות. כזה שנוסעים איתו במהירות במורד הכביש בשכונה ומדמיינים שאנחנו כבר אנשי משפחה, בתוך מכונית גדולה עם ילדים ואישה. עוצרים בעצור ונוסעים לפי כיווני התנועה. גלגליו שחורים, מושבו גדול ונוח, סל מרובע וגדול עומד בין שני גלגליו האחוריים והוא מעוטר בשרוכים צבעוניים משני צידי הכידון הכסוף. לכל הילדים בשכונה היו זוג נוצץ, בצבעים זוהרים ועיטורים אציליים. אופניו של אבא של רנדי היו צהובות. כלומר, הן עדיין צהובות, אך קצת פחות. וכשרנדי הגיע לגיל שמונה, לפני שאביו נפטר, הוא למד לרכב עליהם במהירות בדיוק כמו שאביו פעם רכב. ואז אביו נפטר, אך לא לפני שהספיק לומר לרנדי להמשיך לטפל במשפחה בגבורה. לפרנס ולדאוג לעצמו ולאימו כמו הגבר שהוא חינך אותו להיות. וזה מה שרנדי עשה; הוא מצא עבודה בחלוקה של עיתונים בעיר הגדולה ואופניו הצהובות שימשו אותו מצוין לנסיעה. אבל אז, כשאימו חלתה, ומצבה הדרדר בכל יממה שעברה, הוא רק עבד יותר ויותר. דאג לאוכל, תרופות, ולכל דבר אחר.
אבל כשבבוקר בהיר אחד, ביום השלישי לשנה האחת עשרה בחייו, לרנדי התפנצ׳ר הגלגל, חייו השתנו לעד.
הוא נפל מאופניו בחבטה חזקה, כשהגלגל הקדמי נכנס לתוך מהמורה עמוקה. הם שיגרו אותו קדימה כמו אסטרונאוט לחלל החיצון, מעל הכידון והיישר לאספלט המחוספס שמתחתיו.
״אח, אח, אח״ הוא צעק אל השמיים בעודו מתגלגל על הכביש, עם ברכיים וידיים משופשפות ומדממות.
רנדי החל לבכות. כאב לו מאוד והוא שכב על גבו תופס את ברכו עם עיניו סגורות. מכנסיו החומים קרועים ודמעות בורחות לכל עבר על לחייו האדומות.
כשרנדי לבסוף נרגע, הוא קם צולע וניגש אל אופניו, שהתהפכו על צידם, עם גלגל קדמי קרוע. הוא ניגב את הדמעות מעיניו האדומות, ועם פרצוף עצוב הרים את אופניו – שרוטות, חבולות ומפונצ׳רות, הוא גלגל אותם צולע חזרה במעלה הכביש, אל ביתו שבשולי העיר.
הוא הלך לאט, ברכיו המשופשפות לא איפשרו לו ללכת במהירות רבה, ואופניו החבולות עם הגלגל המפונצ׳ר גם כן הקשו עליו. מוחו של רנדי לעומת זאת, לא הפסיק לרוץ. מחשבותיו רצו לכל פינה ולכל עבר ולכל מקום שבה הייתה דאגה. מה נאכל היום? באיזה כסף אקנה תרופות לאימי? זו אשמתי! איך לא ראיתי את המהמורה המטופשת ההיא?!
הדרך ארוכה הביתה, ורנדי נאלץ ללכת הרבה זמן. פרצופו הביט בקרקע רוב הדרך ושפתו התחתונה לא הראתה טיפה של שמחה. בשביל לקצר את דרכו, רנדי החליט ללכת בדרכים חלופיות. הוא פנה לרחובות צרים, שבילים עזובים וסמטאות אחוריות כדי לקוות למצוא את ביתו רק אחרי מספר פניות קצרות.
אחרי שעבר מספר רחובות, פנה אל סמטה צרה שעברה בין ארבעה בתים גדולים. כשרנדי הגיע לאמצעה של הסמטה, נתקל בספה גדולה. כזאת עם שלושה מושבים. דיי ישנה ולא כל כך נקייה. כזאת שכבר אף אחד לא צריך בגלל שקנה חדשה. מספר קרעים עיטרו את גבה ומספר שריטות חתולים פרמו את משענותיה. והספה חסמה את הסמטה. רנדי התקרב עם אופניו והביט על הספה. ״יופי״ הוא לחש לעצמו בייאוש. ״רק זה חסר לי עכשיו. אוף!״
רנדי התקרב אל הספה, הניח את ידיו על גבה והחל לדחוף בחוזקה. הוא דחף והמשיך לדחוף בכל כוחו את הספה הכבדה עד שהיא הסתובבה בזווית ישרה.
הוא הוציא אנחה כבדה מפיו והסתובב חזרה אל אופניו. כשעבר שוב ליד הספה הגדולה, הביט בה שוב וראה חתיכה לבנה של בד תפורה בפינה התחתונה בגב הספה. ובריבוע רשומה באותיות אדומות מודעה.
״הוראות הפעלה לחכמים ודרכי התמודדות מסובכים עם ספה זרוקה ברחוב״
מסוקרן,רנדי התכופף והתקרב עם עיניו אל המודעה הלבנה. ושם, בקטן, היה רשום כדלקמן:
״אזהרה! יש לפעול לפי ההוראות ולא לחרוג מכלליהם. האחריות על המוצא בלבד.
- אם הספה מוצאת חן בעינייך – התקרב אליה. אם היא לא – אל. דלג ישירות לסעיף 8.
- אם חסר בית ישן עליה, תן לו לישון ולך הביתה. לך לפחות יש בית. אם אף אחד לא מאכלס אותה – התקדם לסעיף 3.
- הסתכל על הספה ובחן אותה מכל צדדיה. חפש קרעים, רגליים שבורות ופגמים אחרים. אם היא נקייה ובעלת פגמים קלים או ללא פגמים בכלל – המשך לסעיף 4. אם היא פגומה – חזור לסעיף 1.
- תריח את הספה. קח בחשבון שסעיף 2 כנראה התרחש בעבר. אם היא מריחה רע – התרחק בזהירות תוך שאתה קורא את סעיף 8. אם היא לא מפרישה ריחות של שתן, עובש, או כל ריח כימי אחר – התקדם לסעיף 5.
- שב על הספה. וודא שישבנך ישב על כל כרית. חפש בליטות, קפיצים בולטים, ושקעים. אם הספה הולמת את ישבנך – המשך לסעיף 6. לעומת זאת, אם הספה לא נוחה באזור מסויים – שאל את עצמך אם זה משהו שאתה יכול לסבול – אם כן – המשך לסעיף 6. אך אם המצב בלתי נסבל – דלג לסעיף 8.
- המשך לסעיף 7 ואל תשאל למה. אין זמן להסביר.
- נסה להרים את הספה על הכתפיים. אם הצלחת – אתה ממש חזק. המשך לסעיף 8. אם הספה כבדה מדיי – קרא לחבר שיעזור. אם אין לך חברים, אני משתתף בצערך אך גם צוחק עלייך קצת בלב. המשך לסעיף 8. בעזרת חברך, הרם את הספה על התלת אופן שברשותך. אם אין לך תלת אופן, רצוי בצבע צהוב, וותר, זה פשוט לא נועד להיות. אל תטרח אפילו לקרוא את סעיף 8.
- לך הביתה. אבל כבר ידעת את זה.
*מדריך זה פונה לגברים ונשים כאחד, אך אינו מתחשב באנאלפבתים, דיסלקטים, אלה שיושבים על כסא גלגלים, אלה שחסרה להם יד או אלה שאלרגיים לתפוזים. עמכם הסליחה. ״
לרנדי לקח מספר דקות לקרוא את ההוראות המפורטות, אך היה מבולבל מאוד. הוא הביט על הספה והריח אותה. מזלו שאף קבצן לא ישן עליה באותו זמן. הוא בדק אותה מכל צדדיה, ישב עליה, וווידא ששום רגל לא חסרה. בדיוק כמו שקרא. אך הדבר הכי חשוב היה, שלרנדי היה תלת אופן. שאפילו היה גם בצבע הנדרש.
רנדי עמד וחשב. הוא חשב על הספה שעליה הוא ישן כל לילה בביתו. ספה ישנה, עם בליטה איומה ממש באמצע המושב האמצעי. הוריו גרו כל חייהם בבית הקטן וכשרנדי נולד, הם חשבו על לעבור לבית גדול יותר כדי שגם לרנדי יהיה חדר משלו. הם חסכו מספר שנים, עבדו לילות וימים שלמים במפעלים, אך לפני שהספיקו אביו נהרג, אימו חלתה, ורנדי נאלץ לגדול ולישון על אותה הספה. היא בהחלט ספה ישנה. כמה יהיה נחמד, רנדי חשב, לישון בלי שום בליטה בגב. אפילו אם זה יהיה רק לילה אחד.
רנדי מתח את ידיו אל מתחת לספה הגדולה, תפס את השפה, ומשך למעלה בכל כוחו. פניו האדימו ועיניו כיוונו את גופו אל השמיים במאמץ גדול. הוא הרים אותה עד קו המותן ואז הפיל אותה לרצפה. היא הייתה כבדה מדי. רנדי הוציא נשיפה ארוכה מפיו וקיפל את ידיו על מותניו. הוא הסתכל על הספה בהבעה כבדה מספר שניות. רנדי לא מסוג הנערים שמוותרים ללא מאבק. חייו לימדו אותו לא לוותר. הוא השחיל את ידיו שוב אל אותה נקודה בצידה של הספה, ומשך ומשך. הוא משך למעלה בכל כוחו עד שהעמיד אותה כמו עמוד על צדה. והוציא עוד נשיפה ארוכה. הסתובב אל אופניו וגלגל אותם אחורנית אל מול הספה. הוא נעמד עם אופניו בין רגליו, תפס את הקצה הגבוה של הספה והחל להוריד אותה אליו לאט לאט. רנדי התאמץ נורא בזמן שהוריד אותה על אופניו ומיקם אותה על הכידון ועל הכיסא הרחב. הוציא נשיפה אחרונה, סידר את מכנסיו, והחל לאט לאט להתקדם עם אופניו אל כיוון ביתו. הדרך הייתה קשה, עם מספר מכשולים שלרנדי לקחו מאמצים רבים. הספה כמעט נפלה מספר פעמים ורנדי נאלץ לסדר אותה שוב למקומה. לאחר חצי שעה נוספת הוא פתח את הגדר החורקת, וגלגל את הצעדים האחרונים אל עבר ביתו.
הוא נכנס הביתה בריצה ונכנס ישר אל חדרה של אימו כדי לספר לה מה הוא מצא. אך אימו ישנה במיטתה, כמו שתמיד עשתה. טיפות זיעה פזורות על מצחה ועפעפיה רועדות מעוד חלום בלהות. רנדי עמד והסתכל על אימו. ״אני מצטער אמא״ לחש לעצמו. ״לא הבאתי לך היום תרופות״ הוא המשיך, מבטו עצוב וממוקד בנעליו המלוכלכות.
״זה בסדר ילד שלי״ לפתע אימו פתחה את עיניה ולחשה בקול שבקושי נשמע. ״אתה ילד טוב״ היא המשיכה, ועצמה את עיניה שוב.
״אמא את בחיים לא תגלי מה מצאתי היום ברחוב! ספה חדשה בשבילי! היא גם נוחה והכל… נכון שזה נפלא?!״ הוא אמר. אך אימו לא ענתה, ועפעפיה רק המשיכו לרקוד בחשכה.
רנדי הלך למטבח וחימם לאימו את הקערה האחרונה של נזיד הירקות שבישל אתמול בשבילה והעמיד אותה ליד המיטה. הוא רץ לסלון והוריד את הכרית והשמיכה מהספה הישנה והחל לגרור אותה אל עבר היציאה. זו ספה הרבה יותר קלה מהחדשה שעמדה בחוץ. ספה זולה שעשויה מעץ זול. כזאת שלא אמורה לשמש ילדים ישנים כל כך הרבה שנים. לרנדי לא לקח הרבה זמן להוציא אותה מביתו. הוא אפילו הפיל אותה מראש המדרגות בכניסה והיא נפלה לחצר ממש בחבטה חזקה.
אחרי מאמצים רבים, עם הרבה דחיפות, משיכות וסיבובים הספה החדשה לבסוף נעמדה ממש מצוין בחדר האורחים.
בזמן זה רנדי כבר התעייף נורא והחריד את ראשו על הכרית ומתחת לשמיכה ונרדם עוד לפני שהספיק לספור כבשה.
למחרת בבוקר, רנדי עשה את כל מה שיכל כדי לתקן את הגלגל עם הכלים הישנים של אביו, ניפח את הצמיג ויצא לעבודה באיחור קל.
היום היה ארוך וחם, ועל רנדי הוא לא חס. השריטות בברכיים שלו השתפשפו בתוך המכנס בכל דחיפה של הדוושות, כפות הידיים החבולות שלו גם כן לא איפשרו לו לאחוז בכידון בחוזקה, והתיקון המהיר שעשה לצמיג לא החזיק את כל הדרך הארוכה. בערב, כשרנדי הגיע הביתה עייף ומצוברח, הוא בדק את מצבה של אימו, וישב על הספה לאכול ארוחה חמה. כשסיים, נשען אחורה עם כוס מיץ תפוזים בידו ונרגע. הסתכל על התקרה כאילו מקווה שמשהו טוב יקרה. אולי איזו עזרה או אפילו קצת שינוי בשגרה. כשלקח לגימה גדולה, השתעל ושפך את המיץ על הספה עליה ישב. בנשיפה ארוכה מפיו הוא קם בעצלות והלך להביא מטלית מהמטבח. הוא ניגב את הספה ואת המושב עליו ישב וגם הכניס את ידו עם המטלית בין הכריות, לשם המיץ גם כן ברח. כשהוציא את ידו, פתק נייר קטן ומקופל היה דבוק למטלית הרטובה. רנדי פתח את הפתק בסקרנות, ובו היה רשום כדלקמן:
״כל הכבוד! אם מצאת אותי, סימן שעברת את כל השלבים הנחוצים.
וודא שאני לא רטוב ממיץ תפוזים ורוץ החוצה לטלפון הציבורי וחייג את המספר המסובך הבא – 8888845890902777777-0 .
הסבלנות שלך גם כן צריכה לעמוד בדרישות.
*הודעה זו פונה לגברים ונשים כאחד, אך אינה מתחשבת באנאלפבתים, דיסלקטים, אלה שיושבים על כסא גלגלים, אלה שחסרה להם יד או אלה שאלרגיים לתפוזים. עמכם הסליחה. ״
מספר הטלפון לא ניראה כמו מספר שרנדי אי פעם ראה. שוב מבולבל, אך עייף בשביל לחשוב על כך יותר מדי, הוא ניגב את הפתק, הכניס אותו לכיס האחורי של מכנסיו והלך לישון.
למחרת בבוקר, שוב במאמצים רבים, הוא תיקן את הצמיג הקרוע ויצא לעבודה באיחור קל. לקראת סוף מסלולו, ראה טלפון ציבורי באחד הרחובות בהם עבר. מסוקרן, הוא עצר וניגש אל הטלפון.
הוא הוציא את הפתק מכיסו, הכניס כמה מטבעות שהוציא מכיסו השני, והחל לחייג. הוא חייג לאט ובזהירות, כדי לא לטעות, והמתין שמישהו יענה בקצה השני. ההמתנה הייתה ארוכה, יותר מבדרך כלל, והסימפוניה התשיעית של בטהובן נעמה באוזנו, כמו מעלית לגן עדן. אך סקרנותו של רנדי לא הניחה לו לסגור את השפורפרת. אז רנדי המתין. הוא המתין, והמתין, והמתין. הוא הוציא נשיפה מיואשת מפיו וכבר רצה להוריד את ידו כשאז שמע את מזמור ההמתנה נעצר, ומוחלף בקולות גורסים ורועמים בצד השני.
״הלו?״ רנדי אמר. ״יש שם מישהו?״
״אני חושב שיש לנו הזמנה חדשה בטלפון״ קול לוחש אמר. קולות גריסה עדיין מלווים את הרקע.
״הלו? מישהו שומע?״ רנדי אמר שוב.
״מה? תן לי את הטלפון מהר חסר יכולת שכמוך! וכמה פעמים אמרתי לך להפסיק לאכול דוריטוס כשאתה עונה לטלפון?! אני ואתה ננהל שיחה רצינית בהמשך היום לגבי המשך תעסוקתך איתנו אתה שומע?! לך תדבר עם גברת פלאצ׳ר בקבלה עכשיו, נאבד לה החתול עוד פעם״ קול אחר ענה ברקע.
״אבל לגברת פלאצ׳ר אין חתול!״
״לך כבר!״
״הלווווו?״ רנדי החל לזמר.
״כן, כן הלו? תושב ארץ? אני פה, כן״ הוא ענה בחיפזון.
״מה? מי זה? מי אתה?״ רנדי ענה חזרה.
״אני מצטער, אני לא מורשה לתת מידע כזה בלי לדעת מי אתה קודם. מה שמך בבקשה?״
״אני רנדי. מה אתה רוצה ממני?״
״רנדי? רנדי קליימונט? לאמך קוראים מרי קליימונט ולאביך רונלד קליימונט?״
״כן, איך ידעת?״
״מה זאת אומרת איך ידעתי? זה רשום לי פה בספר ההזמנות. רנדי קליימונט. פשוט מאוד״
״אבל אבא שלי כבר מת״
״כן כן אתה צודק, אני רואה את זה פה ברשימת אורחים. אמך גם ממתינה, נכון?״
רנדי שתק. מבולבל ולא יודע מה לומר.
״הלו רנדי? אתה עדיין שם?״ האיש שאל לאחר מספר שניות של דממה.
״לאן הגעתי?״
״הגעת לאולם הקבלה במלון ׳אפטר לייף אין׳ שלוחת אקספרס, בכוכב לכת שעדיין לא חשבו על שמו. אני רוג׳ר ואני המנהל קבלה״
״בית מלון?! הגעתי לבית מלון?! ומאיפה אתה מכיר את המשפחה שלי בכלל?״
האיש בקצה השני גיחך קלות.
״אולי זאת אשמתי, לא הייתי מספיק ברור מההתחלה. תראה רנדי, צוות המחקר שלנו עובד קשה מאוד כדי למצוא את האנשים המתאימים שיוכלו לאכלס את המלון שלנו. אנחנו אולי חדשים בתחום אבל אנחנו עושים את עבודתנו בצורה הכי טובה שאנחנו יכולים כדי לוודא שהאנשים הנכונים באמת נבחרים. הסינון נעשה בקפידה והנבחרים צריכים לעבור מבחנים מסובכים כדי להיכנס לרשימה. אתה יודע, זה לא קל להקים כוכב לכת חדש. אם התקשרת אלינו אז סימן שהצלחנו שוב״
״כוכב לכת? אני עדיין לא מבין איך זה קשור אליי ומה אתה רוצה ממני״
״תראה רנדי. האורחים שלנו נהנים מפנסיון מלא על חשבון ממשלת הכוכב. יש להם פה מופעים, אירועים חברתיים, מסעדות גורמה וחנויות יוקרה שפתוחות בשבילהם עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. יש להם בריכות מקורות ומחוממות, ג׳קוזי, סאונה, ספא ומסז׳יסטים מקצועיים שמפנקים אותם ללא הפסקה. הם נהנים מטיפול רפואי ברמה מאוד גבוהה והשירות חדרים שלנו מעולה. וגם הנוף לא רע בכלל. ואפילו עוד לא דיברתי על מה שמחכה להם כשהבנייה של הכוכב תסתיים. בתים פרטיים לכולם, חופש כלכלי, וכל מה שאתה רק יכול לחלום עליו. והכל על חשבון הממשלה! כבר אמרתי את זה?! תן לי לומר לך, זה יהיה משהו לא מהעולם הזה!״ הוא גיחך שוב.
רנדי שתק.
״רנדי?״
״אז מה אתה רוצה, שאני אבוא לנפוש בבית מלון שלך? בגלל זה גרמת לי לסחוב ספה מקצה העיר?״
״או רנדי חמוד, הספה הייתה בסה״כ בכדי לבדוק רמת התאמה. אתה יודע, כמו שכבר אמרתי, הצוות שלנו עובד נורא קשה בשביל לסנן ולבחון את המועמדים המתאימים. הם חייבים לענות על קריטריונים נורא ספציפיים. אך אני חייב לומר לך, המבחן לא היה בשבילך. הוא היה בשביל אמך. אנחנו מודעים לעובדה שאמך חולה מאוד ולא יכולה אפילו לצאת מהמיטה, לכן היינו צריכים לוודא שאתה, בנה, עומד בקריטריונים שרשומים על הספה. זו פעם ראשונה שאנחנו מסתמכים על קרוב משפחה של מועמד. החלטנו שקרבה ראשונה זה מספיק קרוב בשבילנו״
״רגע, תן לי להבין, אז אתה רוצה לקחת את אמא שלי לבית מלון הזה שבשמיים בשביל לגור בכוכב שאתם בונים ואתה רוצה שאני אשאר פה? אתה בטח צוחק עליי! אתה מצפה ממני להאמין לסיפור המשוגע הזה? אני סיימתי לדבר איתך אדוני! אין לי זמן לשקרים ומעשיות, להתראות!״
״לא! חכה רנדי! אתה לא מבין, תשתית התקשורת שלנו עדיין לא בנויה לבצע שיחות יוצאות! הלו? הלו?…״ הפקיד צעק, אך רנדי כבר הניח את השפופרת וחזר לאופניו.
רנדי סיים את מסלול החלוקה לאותו יום, קיבל את משכורתו, קנה אוכל ותרופות לאימו וחזר לביתו. אחוז במחשבות על השיחה שלו עם הפקיד קבלה, הוא נכנס הביתה והלך לבדוק איך אימו מרגישה.
״אמא?״ הוא אמר בשקט אחרי שפתח את דלת חדרה. ״את ערה?״
״כן. איך היה היום שלך חמוד?״ אימו ענתה בקול חלש וחורק.
״היה בסדר. איך את מרגישה היום?״
״לא טוב, רנדי. אני חלשה מאוד״
רנדי התקרב אל אימו ונישק אותה על מצחה. דמעות כבדות החלו להצטבר בתחתית עיניו. הוא נעמד על ברכיו והניח את ידיו על צד מיטתה. היא הניחה את ידה באיטיות על ראשו.
״אני אוהב אותך אמא! אל תעזבי אותי בבקשה אמא!״ אמר לה, ודמעה בודדה ברחה מעינו.
״חמוד שלי, אתה כבר ילד גדול. אתה בוגר עכשיו. ואני אוהבת אותך מאוד. לצערי אני מרגישה שאין לי עוד הרבה זמן להיות איתך. זאת האמת״
רנדי לא הצליח לעצור יותר את הדמעות. אימו החלה ללטף את ראשו באיטיות ודמעות בודדות נפלו מעיניה בעודה מסתכלת על התקרה.
״אני אוהבת אותך חמוד שלי. אני תמיד אהיה איתך. תיהיה חזק עכשיו. נגב את הדמעות״
רנדי הרים את ראשו מהמיטה, עיניו האדומות הביטו באימו והוא העביר את פרק כף ידו על עיניו.
״תיהיה חזק אתה שומע!״ אימו אמרה תוך שהיא לוחצת את זרועו. רנדי הנהן את ראשו בהסכמה.
הוא קם על רגליו והלך למטבח להכין לאימו את הארוחה והתרופות. לאחר מכן גם הוא אכל ונרדם עם בגדיו המלוכלכים על הספה הגדולה.
מספר ימים חלפו, ורנדי המשיך לעבוד ולטפל באימו. הוא נסע ברחובות והביט בשמיים בכל פעם שלא החזיק עיתון בידו. עיניו סרקו את השמיים וניסו לראות משהו שלא ראו בעבר. אך כל מה שנגלה אל מול עיניו היו העננים והשמיים הכחולים. ולפעמים גם כמה ציפורים. הוא עבר ליד אותו טלפון פעמיים בכל יום, ולילותיו היו ארוכים מכיוון שלא הפסיק לחשוב על המלון הזה, ששם בשחקים.
לילה אחד, בעודו שוכב על הספה ומנסה להירדם, ידיו מאחורי ראשו, עיניו מתרכזות בתקרה החשוכה ומוחו לא מפסיק לחשוב על הפקיד בקבלה, הוא החליט לקום וללכת לנהל איתו עוד שיחה.
באמצע הלילה, הוא יצא מביתו, עלה על אופניו ונסע במהירות אל הטלפון המוכר.
חייג שוב את המספר, והמתין. צליל ההמתנה המרגיע שוב נהם.
לאחר דקה קול ענה. ״הלו?״
״רוג׳ר?״
״אהה… לא יודע… מי מדבר?״
״זה רנדי. רנדי קליימונט. דיברנו לפנ…״
״אהה כן רנדי. שלום לך שוב. אני שמח שהתקשרת״ רוג׳ר פרץ לדבריו.
״אדוני, אם אתה מי שאתה אומר שאתה, אז אני רוצה לדבר עם אבא שלי״
״אהה, זה לא כל כך נהוג רנד…״
״אז להתראות. אני אסתדר לבד״ רנדי קטע.
״טוב טוב טוב חכה רנדי! תן לי לקרוא לו ברמקול. אני חושב שהוא בבריכה כרגע״
רנדי שתק וחיכה.
״רונלנד קליימונט. רונלד קליימונט יש לך טלפון בקבלה. רונלד קליימונט לקבלה בבקשה״ קול מהדהד נשמע ברקע.
״כמה רגעים רנדי״
רנדי המתין.
״יש לך טלפון מכדור הארץ. זה בנך״ קול חלש שוב נשמע ברקע.
״רנדי?״
״אבא?״
״רנדי!״
״אבא!״
״או בני! כמה התגעגעתי לשמוע את קולך! חשבתי שכבר לא אשמע אותו לעולם!״
״אבא אתה חי?״
״לא בני. אני נמצא על הכוכב החדש הזה שהם בונים. זה באמת משהו פה תן לי לומר לך, יוקרתי והכל. מה שלומך אלוף? איך אמא שלך? אתה יודע, אני עוקב אחריכם מאז שעזבתי אתכם. אני כל כך גאה בך על שאתה כל כך מטפל ודואג לה. איזה גבר גדול גדלת להיות!״
הדמעות שוב החלו להצטבר בעיניו של רנדי.
״אבא אני מתגעגע אלייך!״
״גם אני בני. גם אני. ספר לי, איך אמך?״
״היא חולה מאוד אבא. הרופא אומר שלא נשאר לה עוד הרבה זמן! גם היא תעזוב אותי עוד מעט אבא, מה אני אעשה?״
״תקשיב לי טוב רנדי. אתה כבר גדול עכשיו, והגיע הזמן שתלמד כמה דברים על החיים. לפעמים אין לך שליטה עליהם. לפעמים אתה צריך לוותר על הדברים הכי טובים. ולפעמים, הדברים הכי טובים פשוט עוזבים יום אחד, בלי הרבה הסברים. אלו הם החיים חמוד שלי. אמא שלך אוהבת אותך מאוד. אני אוהב אותך מאוד. אנחנו תמיד נהיה איתך. הגיע הזמן שתפסיק לטפל באחרים ותתחיל לדאוג לחייך שלך״
רנדי שתק. הוא החזיק את השפופרת בידו, ידו השניה נשענת על עמוד הטלפון, ראשו רפוי מתחתיה ודמעות זולגות על פניו באמצע הלילה.
״רנד…״
״לאבד גם את אמא וגם את אבא זה ללמוד על החיים? אז לא תודה, אני לא רוצה ללמוד שום דבר על החיים!״
״כן רנדי. יש אנשים שלא מאבדים את אמא ואבא. ויש כאלה שמאבדים את שניהם. יש אנשים עשירים, כמו האנשים שאתה מביא להם את העיתון בכל בוקר, ויש אנשים עניים, כמונו, שעובדים כל חייהם בשביל אוכל ותרופות. ומהכל לומדים רנדי. אבל אלה לא החיים שאני תכננתי בשבילך, ואני בטוח שגם לא אלה שאמך תכננה. אתה אדם טוב. ולאנשים טובים מגיע דברים טובים. ואם הגורל החליט ללמד אותך איך זה לאבד גם את אמא וגם את אבא, אז זה מה שאתה צריך ללמוד בני. אתה צריך לדעת שלפעמים החיים מורידים אותך לברכיים. לפעמים גם בכוח ונגד רצונך. אבל חייבים לקום, אין ברירה. אתה זוכר מה הדבר האחרון שאמרתי לך?״
״כן, שעכשיו אני הגבר היחיד במשפחה ואני צריך לטפל באמא״
״ולמה אמרתי לך את זה?״
״כי רצית שאני אדאג לאמא לא?״
״לא רנדי. ז׳תומרת כן, כמובן, אבל בעיקר בגלל שרציתי שתלמד שלפעמים החיים מכריחים אותך לפעול בדרכים קשות ואף מיואשות. והיה חשוב לי שתרגיש חזק. אתה הבן היחיד שלי, את מי עוד אני אלמד על קשיי החיים אם לא אותך?! אתה מבין?״
״אני מבין אבא. וכשהיא תגיע למלון הזה יטפלו בה והיא תחלים?״
״כמובן! יטפלו בה ויתקנו אותה והיא תהיה כמו חדשה! אתה תראה, היא תשחה ותקפוץ לבריכה פה תוך זמן קצר. היא תשתגע על חלק מחנויות הבגדים שיש פה. ומרכזי הקניות לא יתנו לה מנוח אתה תראה. בעצם במחשבה שניה, אולי כדאי שהיא תשאר שם…״ אביו צחק.
רנדי הוציא צחוק בודד ופתאומי מפיו, וחייך. הוא ניגב את עיניו בחולצתו והתיישר.
״תגיד לרוג׳ר שאני מסכים בסדר?״
״בסדר בני. אתה עושה את הדבר הנכון שתדע. גם בשביל אמך וגם בשבילך״
״הלוואי ואף פעם לא הייתי מקבל את הפנצ׳ר בגלגל באותו יום אבא! אולי לא הייתי צריך לוותר עליה״
״או רנדי, בכל מקרה היה מגיע היום שהיית צריך לוותר. אבל אתה יודע מה חמוד, אתה עוד תגלה שלפעמים הדברים הכי טובים, מתחילים מפנצ׳ר״