יוניסון

השתנה דבר

עוד בוקר סתום. תמיד מבזבז את הרגעים האלו, יודע שאם לא אקדים אאחר. עשר הדקות האלו, לפני המשמרת, כשאני כבר שם, הן הנוראות בעולם. בכל פעם מחדש הכעס על עצמי- יכולתי לישון, יכולתי ללמוד, יכולתי ללכת לאט ולהנות מהנוף.
באותו הבוקר לא נכנסתי לבד- השתנה דבר. הבחורה הזו פותחת את הדלת שניה לפני, ויוצא שהיא מעניקה לי את מחוות החזקת הדלת המסורתית. אני נבוך והיא מחייכת. שנינו יודעים שהייתי עושה את אותו הדבר בשבילה אלף פעמים. היא נכנסת פנימה לבית הקפה. מה היא עושה כאן בשעה הזו? לפני הפתיחה? אני רואה את ראובן יוצא ממשרדו, ומזמינה להכנס. אני נזכר שהיום יש ראיונות עבודה למלצרים חדשים. בבקשה שתתקבל, אני חושב בליבי. לא ברור למי אני מתפלל. אולי כל בוקר שנינו נקדים בעשר דקות, אולי אני לא היחיד שלא יכול לעולם להגיע בזמן הנכון, תמיד מפספס לכיוון כלשהו.
כשהיא יוצאת היא לוחצת את ידו של ראובן, אומרת תודה, וניגשת לומר לי שלום.
"אני שרה", היא מושיטה את ידה. עכשיו אני רואה אותה בבירור. יש בה משהו מיוחד, שונה מכל השאר. נראה שאין בה דופי, עשויה ללא חטא. נדמה גם שהיא מודעת לכך. עיניה בוהקות בצבע השלכת הכתמתמה, ושיערה האדמוני חושף חלקי אוזניים קטנים, מבצבצים. נמשים מנקדים לה את האף והלחיים, ושפתיה מחייכות אלי. ידה עוד מושטת בזמן שאני בוחן את השיפוע שמהמותניים הצרות צרות לישבן ולחזה המתרחבים יותר, אבל לא יותר מדי- הכל אלגנטי. שעון חול אמיתי.
"איתן" אני מוצא את ידה לבסוף. לחיצה קטנה שיש בה חום מעולם אחר.
"עשיתי עכשיו ראיון עבודה… איך כאן?" עודני עסוק בלבחון את הפרטים הקטנים שלה, הכתמים הכהים יותר בגלגלי העיניים, הצפיפויות השונות של הנמשים.
"הממ… די בסדר. ראובן ממש נחמד, הוא בוס נהדר, הטיפים לא רעים, אבל מלצרות- את יודעת, קשה לצפות מזה ליותר מדי." אני מצליח להגיד משפט אחד שותף ואז חוזר לבחון הריסים הארוכים הבהירים והישרים, שמזכירים לי בדרך מוזרה כנפיים של פרפר.
"ברור. אני מקווה שהלך לי טוב… היה נעים להכיר! נתראה" והיא הלכה.
המום לחלוטין אני מתחיל בעבודה, מסדר את השולחנות, מנקה קצת, ממלא את מיכל האייס קפה, אבל בלי תשומת לב. נשפך לי קצת על הרצפה, ואני מביא מגב. בדרך אני פוגש את ראובן.
"מה קורה? אתה בסדר היום?"
"כן, כן, סתם לא מרוכז" אני מסנן.
אנשים מתחילים למלא את השולחנות כשאני נזכר לשאול אותו: "תגיד ראובן, הבחורה הזו… שרה, הזמנת אותה לשמונה וחצי?"אולי היא באמת מקדימה כמוני, כי האלטרנטיבה היחידה היא לאחר.
"כן, חשבתי שיהיה נוח להספיק את הריאיון הראשון לפני שכולם מגיעים…" אז היא לא הקדימה. למעשה הגיעה בדיוק בזמן. "האמת, זה ממש מביך עכשיו. היא התקבלה, בטוח," אני מחייך מלוא הלחי והגומות "עכשיו שתי האפשרויות שלי הן ששאר המרואיינים יבואו לחינם, או להתקשר עוד לפני ולהודיע שאין צורך, ואני לא רוצה להעליב אותם- חלקם לקוחות קבועים." עיניו שקועות בשעונו. הוא מסוג האנשים שיש להם שעון ומגיעים בזמן או קצת מוקדם. אני מחוסר שעון, הזמן שלי לא מתקדם בקצב קבוע כמו מחוגים. עכשיו אני נזכר שגם לשרה לא היה שעון, ותוהה איך היא הגיע בשעה כה מדויקת. בינתיים, ראובן נכנס למשרד ואני נותר על הבר. מאיה כבר הגיעה בלי ששמתי לב, והתחילה להסתובב בין השולחנות. אני שואל מה נשאר, ומתחיל לעזור.

מה חשובה התמונה?

בבוקר למחרת שרה נכנסת לבית הקפה רבע שעה אחרי, ברבע לתשע, השעה שבה מתחילה המשמרת.
ראובן לוקח אותי הצידה וקורץ לי "כל המשמרות שלכם ביחד" אני מחייך והוא נכנס למשרד "תכניס לי קפה עוד שעה וחצי" קולו מספיק לעבור בדלת לפני שזו נטרקת.
שרה מנקה את הכוסות, כבר לבושה בסינר שלה. איך אתרכז כשהיא עובדת לצדי? מה זה חשוב.
"היי" היא מחייכת אלי. גם אתמול וגם היום אני מרגיש לעג בקצה קולה, מהול בכל הנימוס והשלמות. לעג של שעשוע נטו, כנראה מבלבולי.
"בוקר טוב, ברוכה הבאה" אני נוהג כבן אדם הגיוני למשך כמה דקות.
הלקוחות הקבועים של הבוקר מתחילים למלא את השולחנות. כולם מצויידים במחשבים ניידים, פנקסים, עיתונים, או שילוב של השלושה. כולם עובדים כאן, כאילו זה היה המשרד שלהם. אחד עושה כאן את כל הפגישות שלו, אחת כותבת כאן את הספר הבא שלה, או את הטור ההוא בעיתון, ואחת סתם יושבת עם עיתון (אולי קוראת את הטור של ההיא בלי לדעת), אחרי שפיזרה את הילדים כל אחד למוסדו.
אני מחלק את ארוחות הבוקר ומנות הקפאין. היכרותי עם הלקוחות מאפשרת לי להתרכז גם בתנועותיה של שרה. כל תזוזה מלאה בחן; כשהיא מוציאה את הפנקס, כשהיא שואלת, כשהיא מברכת לבוקר טוב, כשהיא מגישה את הארוחה. ניתן לראות שגם הלקוחות מתפעלים ממנה- היא תביא טיפים גדולים.
בשלב מסוים של הבוקר הקפה מתייצב- לא באים לקוחות נוספים ולא מוזמנות עוד הזמנות במשך כחצי שעה. לרוב זה קורה בערך בין עשר וחצי לאחת עשרה. בשעה הזו אני לרוב לומד קצת, מספיק כמה פסקאות פה ושם- כך הכל מתנהל בחיי- פה ושם. הפעם איחרתי להוציא את ספרי, מפני שעוד לא הספקתי ללמוד את צורת האוזניים שלה. אני לא יודע מאיפה הגיע השינון הזה. אני לא יכול להתעלם מהתחושה שאני חייב לנצור את כל הרגעים איתה, לצלמם בראשי.
כשאני כן מוציא את הספר, אני רואה שהפעם שרה מסתכלת עלי. לחיי מאדימות כמו שלא קרה לי מאז התיכון, כשהיא שואלת: "טי. אס. אליוט?"
"כן, זה ללימודים… אני עובד על תואר בספרות".
"אני נורא אוהבת את השירים שלו".
"גם עלי הוא אחד היותר חביבים. למרות שלרוב אני מעדיף סיפורת על שירה".
"בסיפורת התיאורים מתיימרים להיות שלמים, אבל זה לעולם לא כך באמת. לכן אני אוהבת שירה, בשירה הכל כתוב על הדגל- אנחנו מדברים רק על הרגשות או המחשבות שלנו, ולא נתאר את העולם בשלמותו". היה ברור שהיא תאהב שירה. מה שנשגב ממני יתאים אצלה.
"אני אוהב בסיפורת את המורכבות- גם אם לא מדברים על הכל בסיפורים יש משהו שלם- סיפור של אדם, תהליך מנקודה א' לב'. רגשות רגעיים פשוט- לא מספקים את כל התמונה".
"אבל מה חשובה התמונה?" אני מופתע מהעוז שהיה לי להתווכח איתה עד כה, אבל עכשיו באמת פשוט לא היה לי דבר לענות לה. היא נצחה בוויכוח. כצפוי.
"אני לא יודע באמת".
היא חייכה אלי, כמו משועשעת מכמה שאני מוקסם ממנה. לרוב אני כל כך טוב בלהסתיר את הדברים האלו, אבל עכשיו יותר מדי קסם מציף אותי והכל פשוט גולש לו החוצה בדמות סומק, טיפות זעה קטנות על המצח, ומבט משונה.
"לקוחות חדשים" היא משבה את תשומת ליבי לעבודה התפלה. לקוחות לעומתה. הבלתי אפשרי להשוות.

מחרתיים

למחרת יש לי משמרת עם שרה שוב, אבל הפעם בין אחר הצהרים לערב. זוהי משמרת קשה יותר, הרבה יותר אנשים יושבים בקבוצות קטנות, זמן קצר, ומזמינים את המנות הפצפונות שלהם בזו אחר זו. זה תמיד הקפה, ורק אחרי עשרים דקות העוגה, ואם יש מקום וזמן אז יבוא גם הבורקס ואז  הקפה השני וכך הלאה. זהו הזמן של הישיבות הלא מתוכננות.
בסוף המשמרת המתישה, בה בקושי הספקתי להחליף מילה עם שרה, היא מתיישבת מולי, אחרי שהכינה לשנינו קפה קר, ושוב מחייכת.
"מה?" אני שואל אותה, מעט נזיפה בקולי.
"אתה מתכוון להציע לי לצאת או שאני אצטרך להמשיך לתהות אם תמצא בכלל את האומץ?" יכולתי להרגיש את פני מאדימים. היא נשארה כרגיל, לא רועדת ולא כלום. רגועה ובטוחה כרגיל.
התלבטתי ארוכות מה לומר, ולבסוף, החלטתי להתעלם מהעלבון שהוחבא בין השורות, ולשמוח על כך שבסופו של דבר נתנה לי אור ירוק. "את פנויה מחר בערב?"
"יש לנו משמרת". אני הרבה יותר כישרוני מרוב האנשים בלהביך את עצמי. בעיקר כשמעורב זמן בדבר.
"מחרתיים?" אני כבר מפחד להוציא הגה. נדמה שלכל מה שאומר יש השלכות.
"בהחלט מחרתיים. איפה נפגש?"
"אפשר להפגש כאן ולטייל- או… שיש מקום שאת אוהבת במיוחד?"
"לא, נפגש כאן".

לפטר את העורך

"מתרגש?" מאיה שואלת כשהיא רואה אותי עומד מחוץ לבית הקפה.
"ממה?"
"לא חשבת שזה יחמוק ממני, נכון?"
"טוב, כן. נורא מתרגש. היא הרבה מעלי, בהכל, מהכל, אין מה להשוות בכלל".
"מי צריך להשוות? תיהנו!" שוב אני מחפש משהו שאולי עדיף להתעלם ממנו. לא חשובה התמונה הגדולה, ולא צריך להשוות.
פתאום יד רכה נכנסת לתוך ידי. אני מרגיש את המהירות בה הדם שוטף את הגוף וחוזר אל הלב. פעימה.
"אני יודעת לאן נלך".
"לאן?"
"בוא".
היא מובילה. התפקיד שלי הוא לתת יד ולהמשיך אחריה. התפקיד שלי נורא קל.
"כל הכבוד לך" היא אומרת פתאום, אחרי שתיקה לא קצרה.
"על מה בדיוק?" אני מסתכל עליה ומחייך. הסומק שבלחיי מתחיל להתקבע כבר. הוא חלק ממני עכשיו.
"הצלחת לשתוק איתי. לרוב בדייט ראשון אנשים נורא מפחדים לשתוק. הם מפחדים לגלות שאין להם על מה לדבר".
"אה," אני מבין בדיוק למה היא התכוונה., ודווקא האמת פתאום לא מביכה אותי בכלל, "אבל, זה לא שאין לי מה להגיד לך. פשוט היה לי יותר נעים לשתוק עכשיו".
"הגענו". היא מחייכת לשמע המשפט שאמרתי, אבל כנראה שגם בגלל המקום שאליו היא הובילה. זה בית קפה קטן, מאוד שונה משלנו. לא חלק מרשת, עובדים בו גם הבעלים, שהם גם המקימים, ויושבים בו מעט אנשים. כמעט כמו בית של מישהו. לרגע אני חושב שאנחנו מפריעים.
"יפה כאן". אני מצליח לבטא את עצמי בקצרה ובדיוק לשם שינוי.
"נכון". היא פוסקת ומתיישבת בשולחן קטן בפינה. אני מתיישב מולה באופן בו אני רואה גם אותה וגם את הנוף היפה של הנחל מאחוריה. חבל קצת לשבת ככה, כי אני אהיה מרוכז מדי בה מכדי להסתכל בו, והיא יכולה להסתכל בו רק מהעיניים שלא מצויות בגבה.
"הנוף יפה, נכון?" תמיד נדמה שהיא שמה לב לקו המחשבה שלי.
אני אוזר אומץ ומצליח להגיד: "את יפה".
"זה לא סותר" היא צוחקת עכשיו.
המלצר מגיע ולוקח הזמנה. היא רוצה מיץ גזר, ואני כמעט שותה עוד כוס קפה. פתאום זה נראה לי לא מתאים, לשתות ברגע כל כך יפה ושונה את הדבר הכי רגיל ויומיומי שאפשר לחשוב עליו.
"איתן?"
"מה?"
"אם תהית, זה בסדר גמור להזמין קפה בשעה הזו. הם מצטיינים בקפה שלהם. זו הפעם הראשונה שאני מזמינה כאן משהו אחר" זה הפסיק להיות מצחיק, אבל זה עוד לא מפחיד אותי. כל השבוע הזה תלוי לי בין שני עולמות- אני פגום, והיא מאזנת.
"אני אשמח לקפה" אני שם לב שהמלצר עוד כאן. אני חושב שהוא מזהה אותה, כנראה היא כאן הרבה, אבל הוא בוחר לא להראות את זה. הוא בערך מצליח.
"אתה יודע, זה די מקסים מה שאמרת קודם". הסומק שלי עכשיו הוא סומק של ילד בן שלוש, אחרי שהבייביסיטר נותנת לו מחמאה.
"מה ממה שאמרתי?"
"שהיה לך יותר נעים לשתוק".
"פשוט, לפעמים אני מוצף במחשבות ולוקח לי הרבה זמן לעבד אותן ולהחליט מה צריך להוציא לאור ומה לא. את יודעת, העורך הקטן שלי כאן בפנים," אני נוגע ברכה הימנית שלי, "הוא קצת איטי". מאיפה לי הכנות הזאת? את המשפט האחרון בכלל לא שלחתי לעריכה.
"איזה דימוי מקסים, ולחשוב שאתה לא אוהב שירה".
"אמרתי רק שאני מעדיף סיפורת".
"חשבתי על מה שאמרת. הצורך הזה בתמונה הגדולה, הוא בדיוק הדבר שאני חסרה בו". היא משוגעת אם היא חושבת שחסר לה משהו.
"למה את מתכוונת?"
"כוונות זה לא לדייט ראשון, בטח שלא לפני הקפה והמיץ". ואז הם מגיעים.
היא שותה את המיץ בשקט. שפתיה מתהדקות על הקש, אבל לא מוחצות אותו, כמו שלרוב קורה. פתאום באה רוח ומפזרת את שיערה קצת. משהו בבלגן שלו מדהים אותי. איך שמצד אחד הכל מעורבב, מצד שני אין קשרים, ושום דבר לא תלוי בכלום. אף פעם לא חשבתי שאוהב כתום, ופתאום אין צבע שמתחרה לו בלבי. שוב, אין מה להשוות.
"אוי זו בטח תמונה נורא מגוחכת".
"מה?"
"כל הכתום הזה, השיער שלי והמיץ גזר".
"שום דבר פה לא מגוחך" אולי חוץ מהסומק המתמשך שלי, או מההסתכלות הבלתי נגמרת הזאת בה.
"אתה יודע, הכל בסדר". היא פתאום אומרת אחרי דקות ממושכות של שקט.
היה צפוי שהמשפט הזה רק ילחיץ אותי יותר, שאני מיד יחשוב שרואים עלי כמה אני לחוץ, אבל זה דווקא לא כך. המצב איתה כל הזמן כזה; דווקא לא כמצופה. אמירת ה"הכל בסדר" שלה הרחיקה ממני כל לחץ. הרפיה מלאה.
"תודה" אני מוצא את עצמי אומר לה.
"זה עבד?" היא גם מתפלאת, כמוני.
"גם אני מופתע" הלחץ הרפה מהכנות ונתן לה לפרוץ. אין במה להתבייש. אפשר לפטר את העורך.
"אתה יודע, אפילו שכוונות זה לא לדייט ראשון, אני אשאל בכל זאת. מה התכניות שלך עם הספרות?"
אני שותק לרגע. לא בטוח אם אולי כדאי לרדוף אחר אותו עורך ולהציע לו שכר גדול יותר. אני אצטרך אותו בשביל זה.
"זה נורא מסובך. האמת, שבכלל לא היו לי תכניות כאלו. בתיכון למדתי פיזיקה ומחשבים ועד לפני כמה שנים חשבתי שאני אלך לטכניון ואלמד משהו כמו הנדסת מכונות".
היא מחייכת. משהו אצלה תמיד נראה כאילו היא צפתה את הכל מראש. אם כך, למה לעשות משהו בכלל?
"נו, ומה קרה אז?"
"קשה לענות על זה בדרך המסבירה את עצמה כמו שצריך. זה פשוט לא באמת התאים לי".
"ואיך היה צריך להסביר?"
"לא יודע".
"לפעמים אין דרך שצריך. לפעמים יש רק דרך שאפשר".
כמה בלתי אפשרית היא! מושלמת בלי פרפקציוניזם. יופי נטול מאמץ.

באמת מתפוצצים

קצת מוזר לראות אותה בבוקר בעבודה, אחרי שבערב ליוויתי אותה לביתה ונשקתי על לחיה (שכמובן היתה השילוב המושלם של רכות, חמימות, ולחות כמעט לא מורגשת).
"בוקר טוב".
"בוקר טוב". זה בדיוק מה שאנחנו מספיקים לומר, כי היום יום שישי והלקוחות באים ומתחלפים מהר ולכולם יש בקשות שונות ומגוונות.
שרון ורועי מגיעים בדיוק בזמן, ואנחנו מורידים את הסינרים ופונים ללכת.
"אז מתי הדייט הבא?" היא שואלת. כל כך תמוהה בעיני ההתעניינות שלה בי.
"יש לך תכניות היום בערב?"אני שואל בקול נמוך ולא טבעי לי, מה שגורם לשנינו להתפוצץ מצחוק. איזה ביטוי נהדר, להתפוצץ מצחוק. אנחנו באמת מתפוצצים.
"עד שתשנה את זה, לא, אין לי תכניות" היא עונה לי בטון משעשע משלה, ולפיצוץ הקודם יש הד נוסף.
"אז שבע?"
"נשמע טוב" ועוד פרץ צחוק מתפקע לו, כמו גלים השוברים שכר.
"אז אראה אותך אז".
"אראה אותך אז" היא עונה לי. לרגע היה בי מין דחף להציע לה ליווי לביתה. אבל בשלב מסוים זה מוגזם ללכת איתה כל כך הרבה בשביל עצם הבהייה בה. נדמה שאני לא מספק כלום.

נפילה חופשית

מאיה לא היתה שם כשהגעתי. אני מעדיף את זה כך.
"הפעם סתם נטייל" היא מודיעה לי. אני ממושמע.
"את יודעת, יש שיר שאומר שתמיד כשהולכים בעיר בלי מטרה או כיוון מגיעים לים".
"זה לא סתם שיר, זה "אהבה שהלכה לישון" של מוניקה סקס. אולי באמת נגיע ים, לי זה לא חשוב".
"יפה, הרוב עוד לא שמעו אותו".
"האלבום האחרון לדעתי הוא הכי חכם שלהם. הוא לא לוחץ לי על הכפתור המיוחד ששמור רק ל"פצעים ונשיקות", אבל הוא בהחלט מזיז לי משהו" היא לוחצת לי על כל הכפתורים ומזיזה אצלי הכל. הלב בקריסה מעומס יתר.
"את יודעת שיהלי סובול כתב משפט דומה גם באחד הספרים שלו?"
"בטח, זה פותח את אחד הפרקים הראשונים ב"בין דירות"".
"וואו. את מפגינה בקיעות".
"זו במקרה אחת הלהקות האהובות עלי".
אנחנו שותקים קצת, ואז היא פתאום שואלת: "תגיד, מה מצאת בכלל בפיזיקה, כשלמדת בתיכון?"
"הייתי טוב בזה אז זה מה שהרחבתי. אבל היו כמה דברים שריגשו אותי. יש פיוטיות גם שם, את יודעת".
"מה למשל?"
"אוקיי, זה יהיה קצת חופר ומעצבן, מוכנה?"
"מהדקת חגורות, קפטן" היא אומרת ומדגימה עם הידיים התחלה של נסיעה בטוחה.
"אם מנסים לתאר את התנועה המעגלית של כדור הארץ סביב השמש, יוצא שהכוח שגורם לתנועה להיות מעגלית הוא כוח הכבידה שהשמש מפעילה עלינו."
"אוקיי, בינתיים עוקבת".
"ובכן," היא מגחכת למשמע המילה, ואני בעקבותיה, "תנועה שהכוח היחיד שמשפיע עליה הוא כוח הכבידה נקראת פעמים רבות נפילה חופשית".
"כן, אני מכירה את המינוח הזה".
"מה שבעצם אומר, שאנחנו כל הזמן נופלים".
"הממ". פתאום יש איזה עצב בפניה.
"זה מדכא אותך?" אני עובר במהירות ובחדות משעשוע לניסיון לרגישות.
"לא בדיוק, זה פשוט…" אני מחכה לסוף המשפט שלה. אחכה לו גם עד קץ הזמן אם אצטרך, "זו  מין הרגשה שקשה לתאר אותה בדרך המסבירה את עצמה כמו שצריך" היא מחייכת אלי חיוך קטן, ומשלבת ידה בידי.
הידיים מתאימות באופן מושלם. אני זוכר שבתיכון יצאתי פעם לסרט עם ילדה אחת. כשניסיתי להחזיק את ידה, יצא ששתי אצבעות שלה היו בין אצבע לאצבע שלי, ולקח כמה ניסיונות מביכים עד שהגענו לשתי וערב. איתה זה מיידי. אנחנו הולכים עוד צעדים ספורים, ותוקף אותי אומץ. אני רוכן ומנשק אותה על פיה. הרגיש נפלא ומוזר לגעת בה כך. מדויקת עם עקום.
"סודות," אני מתכוון לשאול.
"מה איתם?" היא נראית מעט מודאגת.
"הם לדייט שני?"
"אולי. אבל עוד לא".
אני יודע שיש בה משהו. יותר ויותר נראה לי שגם היא מודעת אליו. אני חושב שאולי, אם רק אצליח להתקרב עוד קצת, היא תספר לי.
אנחנו שמים לב שהגענו לגן שעשועים קטן.
"מה דעתך על קרוסלות?"
"אני לא חושב שיש לי דעה עליהן"
"אז בוא". שוב היא פוקדת ושוב אני ממושמע. מאולף.
אנחנו מסתובבים מהר מהר ומצד אחד אני מסוחרר, אבל מצד שני היא עדיין ניצבת מולי, מה שמסדר את המחשבות. המהירות היחסית שלנו אחד כלפי השני היא אפס. השיער שלה מתפרש לכל עבר, כאילו היא שמש המציפה את העולם באור. כאילו היא כוח המשיכה ששומר אותי בכיווני, נדמה שהמקום באמת מתמלא אור בגללה. אולי זה רק אני. היא מחייכת, חיוך גדול יותר ממה שראיתי עד עכשיו, חושף שיניים. כל דבר קטן נוסף שהיא מראה לי הוא יותר יפה מקודמו. היא צוחקת בקול גדול וגם אני. פתאום אני רואה שדמעות נוטפות מעייניה, עפות לכל הכיוונים.
"איתן!"היא צועקת לי, "אני נופלת!" בוכה ומחייכת. רק היא יכולה לעשות כל זאת גם בחן.
"אני מחזיק אותך!" אני אומר בלי קול, ועוצר בכוח שאני שואב מכל כולי את הקרוסלה בבת אחת.
היא נצמדת אלי ומנשקת אותי. "עכשיו הזמן" היא מודיעה.
אנחנו מתיישבים על החול זה לצד זו, ואחרי דקה עוברים לשכיבה, רביצה.
"את יודעת?"
"מה?"
"יש בך משהו ששונה מכל העולם, את- זה כאילו מצד אחד הכל מזיז אותך ומצד שני כלום לא נוגע. את היחידה שעומדת במקומך, לא חשוב לאן את הולכת את בתיאום מושלם עם עצמך ועם העולם. ביוניסון. את… קשה לתאר את זה בדרך שמסבירה את עצמה כמו שצריך".
"יש לזה סיבה". היא מרצינה.
אני כמעט אומר שחשדתי בזה, להראות לה ששמתי לב. אבל אז שותק.
"קשה להגיד איך זה התחיל… משלב מסוים, שממנו הכל בעצם התחיל, אני מונה."
"מונה מה?" אני מבולבל לגמרי.
"את פעימות הלב שלי. ומאז לא הפסקתי. גם כשאני ישנה, הספירה שלי ממשיכה, בחלומות. זה כבר חלק ממני. הפעימות באות עם המספרים".
"באיזו פעימה את?"
"עד שאגיד את המספר תעלה החמה".
"ולמה את בעצם סופרת?"
"אתה יודע מי רגיל שסופרים אותו כל הזמן?"
"הכסף?"
"כמעט, על פי הקונצנזוס המערבי. הזמן רגיל שסופרים אותו. אבל אף אחד לא נאמן כמוני".
"אני לא ממש מבין".
"אתה מכיר את המונח התניה?"
"כמו… עם הכלבים של פבלוב?"
"כן. בכל פעם שצלצל הפעמון הם קיבלו אוכל, ואז, יום אחד, צלצל הפעמון בלי שהגיע אוכל. הכלבים בכל זאת הזילו ריר".
"אוקיי, נכון".
"הזמן התרגל שבכל פעם שאני סופרת אותו, הלב שלי פועם. הוא התרגל ללכת בכיוון שלי".
היה לי נדמה לרגע שהיא אמרה המון דברים מוזרים ולא הגיוניים. אבל אז הבנתי שברור לי בדיוק על מה היא מדברת. הזמן תמיד הלך בכיוון ההפוך לי. תמיד ניסיתי למשוך אותו לכיוון אחר והכל הסתבך. אחריה הוא עוקב בלי שאלות. שוב, ברור שמה שנשגב ממני רגיל אצלה.
"זה כמו שאם יש מישהו שבכל יום הולך באותה הדרך שלך הביתה, אבל כמה צעדים לפניך, אתה תתרגל ללכת אחרי הגב שלו. אם יום אחד הוא יפנה, יכול להיות שתהיה כל כך מרוכז בגב שלו שבטעות תפנה אחריו ולא תלך לביתך".
"אז מה את אומרת- שאם יום אחד תחסירי מספר…"
"הזמן ילך איתי, תיאורטית. למרות שזה לא שבאמת העולם יחסיר שניה. אבל אולי הוא ידלג עליה, הכל יחלוף מעל השניה הזו."
"וניסית להחסיר שניה פעם?"
"לא".
"למה?"
"כי זה לא עובד ככה. אם אני כל הזמן אשתמש ב"אילוף" הזה של הזמן, בסוף הוא יאבד כיוון ויפסיק לעקוב אחרי".
"אז אף פעם לא ניסית להשתמש ביכולת הזאת?"
"אני שומרת את זה לזמן המתאים. אבל יש גם הרבה הטבות בללכת עם הזמן. דברים תמיד קורים בזמן שלי. אתה מכיר את זה שכשנהנים הזמן טס?"
"בהחלט, אני אומר, ומסתכל בשעוני. עכשיו זו דוגמה טובה".
"ובכן," שנינו מחייכים, "הזמן הולך תמיד איתי. אם אני מרגישה שאני למשל, לא מספיקה לעשות משהו, הזמן עובר קצת יותר לאט, בשבילי".
"בגלל זה את תמיד מדייקת בלי שעון".
"נכון".
"את יודעת, אני בדיוק הפוך. הכל תמיד קצת עקום אצלי. אני תמיד מקדים או מאחר. העורך שלי בראש עובד נורא לאט, עד שאתמול פיטרתי אותו. הזמן שלי לא מדויק".
"הכל בסדר" היא מחייכת אלי.
אני מסתובב לעברה ומנשק אותה. כמה יפה היא עכשיו, קרובה ורחוקה ביחד כתמיד, אבל קצת פחות רחוקה.

לא צריך יותר מזה

אחרי אותו ערב כבר חזרנו לבית שלי. בסוף בכלל לא הגענו לים. אבל יש בזה הגיון, הערב הזה היה רחוק מלהיות משהו שקורה כמו תמיד. היא נשארה. אני לא שאלתי שאלות, ולא ביקשתי דבר, כי לא צריך יותר מזה.
בבוקר אני מוצא את עצמי כותב לה פתק קיטשי במיוחד כדי להימנע מלהעיר אותה. אי אפשר להזיז משהו כל כך יפה. "לא הספקתי להגיד לך שאני אוהב אותך, ארחיב אחרי המשמרת". איזה מוזר. שבוע וכבר אוהב. אוהב כמו שלא היה עוד אף פעם. אוהב ולא מתבייש, אוהב ואי אפשר להתחמק מלהגיד את זה, להוציא את זה החוצה. אוהב גדול מדי מלהכיל בעצמי לבד. אני חייב לעשות משהו מיוחד היום בערב. משהו שיהיה יותר מתאים לה, מדויק כזה, לא עקום.

הפסקה

אני מגיע למשמרת באיחור של חמש דקות, אבל סולחים לי. אני מסתכל לכל הכיוונים ושרה לא שם. אני מתקשר והיא לא עונה. כשאני שואל את ראובן הוא אומר שהיא התפטרה היום בבוקר. הוא שואל אותי אם אני יודע משהו. אני לא ממש מצליח להגיב. היעלמות כזאת, בפתאומיותה, יש בה משהו מהדיוק הזה של שרה. הדיוק, כמו שאני מבין עכשיו, ששייך רק לשרה. אבל יחד עם כל הדיוק, חוסר הצפיות של אותה העלמות, מבלבל אותי. שרה ,כמובן, תמיד בלבלה אותי. בלבול שהיה תמיד כרוך בשלמות ובקלות בה היא עשתה כל דבר, ביוניסון שלה עם העולם. היעלמותה הפתאומית היתה אמנם מושלמת בחוסר צפיותה, ביעילותה כחתך עמוק וחד בלב שלי (אם אנחנו מתכוונים להיות קיטשיים), אך היא הייתה המעשה הראשון של שרה שהרע לי. אפשר לקחת את זה כמובן מאליו- אנשים באים והולכים. אנשים אוהבים ופוגעים. מה שמושלם לא יכול להיות אך ורק טוב- אחרת לא היה שלם. שרה שלמה בפני עצמה, יש בה הרבה יותר מההשלמה שלי (אם אנחנו רוצים שוב להיות קיטשיים), לכן עולמי לא היה יכול להיות טוב מדי בזכותה. היופי הפועם שאפיין כל פגישה עמה, היה חייב להתאזן עם הריקנות המדדה שמאפיינת את היעדרה.
אולי היא פשוט התפטרה. מחשבה עוברת בראשי. אולי היא מצאה משהו טוב יותר ולא הספיקה להגיד לי. אולי היא לא עוזבת. אבל אני יודע שזה לא נכון. הדרך בה ידעתי את זה- גם אותה אפיין דיוק-שרה מאוד מסוים.
אני יוצא מהקפה. בלי להתעכב על הודעות או הסברים. אני מתקשר לשרה, והיא כמובן לא עונה לי. אני מתחיל ללכת, מגיע לים, כצפוי, ומסתובב קצת. אין שם כלום, בשום מקום אין כלום. אני מוציא את הטלפון מהכיס, ומגלה שפספסתי שלוש שיחות מראובן. אני מסתובב וחוזר על עקבותיי. לאורך כל הדרך חזרה לבית הקפה הטלפון לא צלצל. כשאני מגיע ראובן נוזף בי שנעלמתי ושוב שואל אם הכל בסדר. אני מסתכל מסביב ומגלה ששוב דבר לא השתנה, האנשים שיושבים בבית הקפה הם אותם אנשים, ועל צלחותיהם אותן מנות. אף על פי שכולם אוכלים ושותים, עושה רושם שהכמות בצלחות שלהם לא משתנה. האנשים ששותים כבר שעה את השלוק הראשון של כוס הקפה לא נראים ערניים יותר, ושום דבר לא מתלכלך.
"זה מוזר" אומר ראובן, "אין עבודה כבר שעה. כלום לא זז".
אני מתחיל להבין מה קרה כשאני מסתכל ברחוב. איש מעשן את אותה סיגריה כבר חצי שעה, ולא נראה שתיגמר בקרוב. משום מה אני מתיישב, ומוציא מהתיק את טי. אס. אליוט. פותח באמצע, ומוצא את הפואמה הארוכה והמשונה: "אהבתו של ג'יי. אלפרד פרוקרוק". לא קראתי מההתחלה, אבל עיני נפלו על שלוש שורות:

וְאָכֵן יִהְיֶה עוד זְמַן לִתְהוֹת,
"הַאִם יִהְיֶה בִּי עֹז?" וְשׁוּב "הַאִם יִהְיֶה בִּי עֹז?"
זְמַן לָשׁוּב לְאָחוֹר בַּמַּדְרֵגוֹת לַחְפֹּז

אני קם. משהו בתוכי אומר לי שאפשר, אני לוקח רק את הספר ומתחיל לרוץ. ככה סתם, בלי כיוון. אני לא מגיע לים. אני גם לא מגיע לגן השעשועים. אני מגיע לבית. זה בית נטוש, מצופה בצמחים מטפסים שכבר התייבשו, ומשום מה האפירו ולא השחימו. כמו שיער שיבה. אני נכנס לבית, אני לא יודע למה. משהו מסוכן עלול לחכות לי בפנים, כנופיות של ילדי רחוב מאכלסות רבים מהבתים האלו. אני לא מפחד בכלל, אני לא יודע למה, וזה לא משנה. אני נכנס ורץ בין החדרים, אחוז טירוף. אני מרגיש את הגוף שלי לוהט, אפילו שבכלל לא קיץ. אני יודע לאן ללכת, אפילו שאני לא מכיר פה כלום. אני נכנס לחדר, ומוצא אותה.
"איתן?"
"היי". משהו בי רגוע פתאום.
"איך הגעת לכאן?"
"לא יודע, פשוט רצתי. אני בכלל לא יודע איפה אנחנו, מבחינת כתובת".
"רצת? קמת והתחלת לרוץ?"
"כן".
פתאום היא קמה, מחבקת אותי, ומנשקת אותי נשיקות רעבות קטנות.
"הפסקת לספור, נכון?"
"אתמול בלילה הרגשתי משהו שונה. פתאום הייתי תלויה בדבר חדש. חשבתי שאתה אולי חושב שאני משוגעת, או שהמצאתי, ו…" קולה נקטע לרגע, "זו הייתה תחושה כל כך מוזרה. מילא אותי פחד שאני לא מכירה יחד עם מין עונג כזה, שהוא אחר. הייתי צריכה לעצור הכל. רק קצת, או אולי הרבה. אני לא יודעת".
כל התחושות התערבבו לי בפנים. רצון לקפוץ מאושר ברגע שאמרה את המילה "עונג", דחף לשלוח את ידי הארוכות ולחבק אותה חזק, פחד מחניק מלפגוע בה אי פעם, וכל אלו לבסוף בלמו אותי וקפאתי במקום. רגע אחד נמשך יותר מרגע. הוא נפער באמצע והתרחב. אחריו גבר החיבוק על הכל והחום שלה הציף אותי, והתניע את הזמן מחדש.
"חזרת לספור?"
"לא. איך באמת הגעת לכאן?"
"הלכתי לחפש אותך, הגעתי לים וחזרתי לקפה. ראיתי ששום דבר לא השתנה בחצי שעה: הלקוחות המשיכו לאכול באותו הקצב אבל המנות שלהם לא קטנו, ואיש אחד עישן את אותה הסיגריה במשך שלושים דקות. התחיל ליפול לי האסימון, אבל אז, במקום לעשות משהו, התיישבתי ופתחתי את הספר של טי. אס. אליוט. סתם ככה באמצע, ומצאתי שלוש שורות. ואז פשוט קמתי, והתחלתי לרוץ". תוך כדי שאני מדבר אני שם לב שהאצבע שלי עדיין מחזיקה את אותו עמוד. שרה לוקחת לי את הספר מהיד, ומקריאה בית אחר:

וְאָכֵן עוֹד יִהְיֶה זְמַן,
לְעַרָפֵל צָהֹב לְאוֹרֵך הַרְחוֹב לִגְלוֹש,
וּלְשַׁפְשֵׁף גַבּוֹ בַּשְּׁמָשׁוֹת.
עוֹד יִהְיֶה זְמַן, עוֹד יִהְיֶה זְמַן
לְהָכִין פַּרְצוּף לִפְגֹּשׁ בַּפַּרְצוּפִים שֶׁעוֹד תִּפְגֹּשׁ
יִהְיֶה עוֹד זְמַן לְרֶצַח וְלִיצִירָה
וּזְמַן לְכָל הַמְּלָאכוֹת וְלִיְמֵי הָזְּרוֹעוֹת
הַמְּרִימוֹת וְשׁוֹמְטוֹת שְׁאֵלָה בַּקְּעָרָה
זְמַן עֲבוּרֵךְ וְזְמַן עֲבוּרִי
וּזְמַן לְאַלְפֵי הִסּוּסִים
לְאַלְפֵי חֶזְיוֹנוֹת וְחֶזְיוֹנוֹת נוֹסָפִים

שנינו שותקים בערך דקה. מסתכלים זה על זה, חצי בוהים באוויר. לא בטוחים מה נותר לומר, ולאן הולכים מכאן.
"בוא נלך לטיול. אני צריכה קצת לחשוב."
"את צריכה גם לראות איך הרחוב נראה."
יצאנו מהבית הנטוש המוזר, ופנינו ימינה. אני חושב שמשם הגעתי. בעודנו הולכים הפתעתנו הולכת וגוברת. אנשים יוצאים מחנויות ונכנסים אליהן. שיחות מקריות מתחילות ונגמרות. איש מדליק סיגריה, איש מכבה אחת. העולם חזר לקצבו.
שרה מסתכלת עלי, ומנשקת אותי כמו שאף פעם לא. אני בכלל לא מרגיש שום דבר אחר. הזמן עומד במקום, מחכה לנו. הפעם אני איתה בזה. אין כאן דיוק עם סטייה. יש רק שרה ואני.

משתנים בלתי תלויים

"את יודעת," אני פונה אליה.
"מה?"
"יכול להיות שמה שעשית לזמן, זו לא היתה סתם תרמית."
"מה זאת אומרת?"
"אולי הוא עקב אחריך, אבל הוא הצליח להסתדר בלעדיך די מהר. גם את, בעצם."
"חשבתי שאאבד את עצמי. שלא אדע מי אני יותר. אבל, הכל מרגיש עדיין די דומה. קצת קשה יותר. הצבעים יותר עזים, הכל יותר חד. החיים התחספסו."
"אולי זאת היתה מערכת יחסים יותר שוויונית ממה שחשבת, וגם קצת יותר בריאה."
היא מסתכלת עלי, מבולבלת, "אני ואתה?"
"את והזמן. ישויות נפרדות. אהבתם ללכת יחד, אבל שניכם משתנים בלתי תלויים."
היא מחייכת למשמע מונח מתמטי, "אתה חושב שאוכל לבקר אותו לפעמים? לחזור לספור? רק לשעה אחת."
אני צוחק, "זה מזכיר קצת את השאלה "נוכל להישאר ידידים?"
היא ממרפקת אותי, ואנחנו ממשיכים ללכת. הצעדים שלי יותר ארוכים משלה, אבל אני מצליח להתאים את עצמי, וגם היא.