"ברוכים הבאים לקרקס הצללים!" צועק איש גבוה בכניסה. שיערו שחור-אפרפר, צבוע בקפידה ובוהק לאור המנורות העתיקות התלויות באוהל הענק. על פניו חיוך רחב, רחב מדי, שנראה לא אנושי, ושיניו חדות. פניו לבנות ונראות צבועות בצבע, אך מי ידע כי זהו צבע פניו הטבעי. עיניו אדומות זוהרות – אל תטעו, אלה הן לא עדשות. הוא נראה שדוני מעט, אפל מדי, כמעט.
האוהל ענק, ובסיסיו הם עמודי ברזל ענקיים. זה אוהל הקרקס הכי גדול שראתה העיר הזו אי פעם.
קהל צבעוני נוהר פנימה, מחפש את דרכו אל התצוגות היפהפיות, הו, כמובן, אך גם אפלות.
גמד בבגדים עתיקים למראה – ג'קט בעל פסים אנכיים בצבעים אפור וסגול דהוי, ומכנס בצבע סגול כהה, על ראשו מגבעת בצבע סגול כהה, שעליה מחוזק פרפר יפהפה בסיכה.
"עקבו אחריי, ואראה לכם את נפלאות הקרקס!" הוא צועק בקול צפצפני מעט, ומסיים את המשפט בצחוק פרוע.
קבוצה קטנה של אנשים עוקבת אחריו. הקרקס הזה הוא לא ממש שטח במה גדול וסביבו אלפי מושבים, כמו כל קרקס. ההגדרה הכי קרובה אליו תהיה… מבוך פלאים. גדר חיה בלתי נגמרת מפרידה בין התצוגות, ויוצרת מבוכים גדולים בשטח האוהל הענק.
הוא מוביל אותם לימין, ולשמאל, וקדימה, ופה… רק פנייה קלה שמאלה, אבל אל תלכו את כל הדרך!
"ופה," הוא מצביע על סדין שחור ענק שנח על משהו מרובע. "תוכלו לראות בת ים," הוא מוריד את הסדין בהתלהבות וחושף אקווריום זכוכית ענק, בעל מקצועות פלסטיק. "אמיתית לחלוטין!" הוא דופק על הזכוכית.
על קרקעית האקווריום הענק – שגובהו בערך פי שניים מגובה אדם – שוכב יצור לא ברור, תערובת של גוף וקשקשים.
"אוי, נראה שבת הים היקרה שלנו, מלינדה, ישנה כרגע. האם תרצו שאעיר אותה בשבילכם?" הוא שואל בחיוך אווילי.
הקהל צועק ומתלהב.
"כרצונכם." הוא מוציא מאחד המקצועות מקל פלסטיק ארוך, שבסופו להבי ברזל. ליד האקווריום יש סולם, שאותו הוא מציב על האקווריום ומטפס על לקצהו. הוא מקרב את המקל אל פני המים ואומר בחיוך, "התכוננו, חבריי!"
הוא מכניס את המקל למים, וכמות חשמל אדירה מועברת לתוכם ומרעידה את המים. היצור בקרקעית קופץ בתנופה אדירה, ונתקע בזכוכית בחוזקה. פלג גופה התחתון של בת הים עשוי קשקשים אדומים וחדים כתער, שמסודרים בצורה צפופה, וביניהם שאריות מעיים של דגים. שיערה סגול דהוי, ומגיע עד למותניה. הוא מלוכלך ומסובך, וחתיכות קטנות בצבעים לא מוסברים שעשויות מחומר לא ידוע תקועות בו. עורה מחוספס וחלקים מסוימים בו תפורים בתפירה עקומה, ובשר רדוד נראה בין התפרים. גופה מלא צלקות אדומות ומכוערות, ועל פניה חתוך חיוך, שהיה חיוך קטן ועדין, ונקרע עד לחיוך גדול שמתפרש מאוזן לאוזן. שיניה חדות, ועיניה הכחולות כל כך כהות שנראה כאילו כל האוקיינוס נלכד בתוכן, בלילה של סערה.
הקהל מתנשף בבהלה. היא נדחפת אל דופן הזכוכית שוב ושוב, פניה נפגעות מהתנופה, אך הזכוכית נשארת שלמה.
היא ממשיכה בפעולה על שדם יוצא מאפה. דמה הוא מין נוזל סמיך ביותר בצבע שנראה כמין שילוב בין אדום לסגול, והיא לוקחת את אצבעה ומעבירה אותה מפיה, שאליו עבר הדם, אל הזכוכית, ומורחת אותו בצורות.
הקהל מתרחק מין האקווריום, וכמה אנשים מועדים אחד על השני. כולם מתלחששים בפחד.
"זו מילה!" ילדה קטנה בשמלת פסים כחולה-לבנה וישנה מאוד, צועקת לאחר שבת הים מסיימת."
"איפה את רואה פה מילה, ילדתי?" גבר בגיל העמידה שואל בזמן שהוא מבריש בידיו את הג'קט האפור והמרופט שלו.
"זה בכתב מראה." היא אומרת ברעד קל.
"ומה כתוב פה?" אישה צווחנית שואלת מתוך הקהל. הילדה הקטנה לא רואה את האישה.
"ר…" היא מתחילה לקרוא, ונעצרת לרגע, חוזרת על ההברות בראשה. "רשע." היא אומרת לבסוף, ובאותו רגע בדיוק בת הים מצליפה בזנבה על הזכוכית, וזו נסדקת. הקהל צורח, ומישהי מאבדת את הכרתה. הנפת זנב נוספת סודקת את הזכוכית.
"וכאן," הגמד במקטורן מפוספס בצבעי שחור-אפור אומר ומצביע על כלוב ענק בעל סורגים דקים שיוצרים ריבועים מזעריים. כמו כלוב ציפורים, אבל גדול יותר. הרבה יותר. הוא מתפרש לאורך כל הקיר – אם כך תקראו לזה – ומחוזק באלפי ברגי טיטניום. "תוכלו לראות את היצורים הנפלאים – אגדיים, אם תרצו." הוא נוקש במקל ההליכה שלו על הסורגים, מה שיוצר צליל פעמון עמוק שמתפרש על כל הקרקס. הצליל כל כך חזק, שחלק מהמבקרים אוטמים את אוזניהם, והקרקס נאלם דום. נדמה כי הכלוב שאב את כל הצלילים במרחב, והשאיר רק את צלילו, שמהדהד הלוך ושוב במשך דקה ארוכה.
"מה צריך לקרות?" ילד קטן בל שיער אדמוני שואל.
"הו, חכה ותראה, נערי." הגמד עונה. גם שיערו של הגמד הוא אדם, אך צבעו אדם כשל אש בוערת, ולא עדין ודהוי כמו אצל הילד.
כולם מתבוננים בכלוב בדממה, כשלפתע הקרקע החומה שלו מתחילה לרעוד. לנגד עיניהם האדמה כולה קמה והופכת למאות יצורים קטנים, בגודל של כחצי כף יד.
"ברוכים הבאים לתצוגת הפיקסיות." אומר הגמד בשלווה, אך מתרחק מן הכלוב לכל מקרה.
מאות יצורים זוהרים בצבע תכלת שרק כדקה קודם לכן היו חומים כצבע האדמה, בני אדם, נשים מיניאטוריות בעלות כנפיים חצי שקופות, מרחפים ויוצרים צורות זוהרות באוויר. לכל אחת מהם יש שתי שורות של שיניים, שמשולבות אחת בשנייה. הראשונה, הנראית לעין, היא שורת שיניים ישרות ולבנות, והשנייה, הנחבאת, היא שורת שיני מחטים, שיכולות לקרוע כמעט כל חומר שקיים. טוב, חוץ מהכלוב שלהן, ועוד כמה חומרים שלא היו ממש… בהישג יד.
לכל אחת שמלה צמודה בצבע עורה, שנתפרה עליה. לחלק חסרה יד או רגל. שיערן זוהר גם הוא בצבע עורן, אך הוא גזור ולא אחיד. לחלק יש שיניים שבורות. לכמה פיקסיות יש יד שתלויה על חוט רופף כתוצאה מתפירה חפוזה.
"האם תרצו לראות את הפיקסיות אוכלות?" שואל הגמד בחיוך אמיץ, שלא כמו הקהל שצופה בהן בסקרנות. "תוכלו להתקרב, אם תרצו, אך תזכרו – לא להכניס אצבעות!" הוא צוחק. כמה ילדים מתקרבים, וההורים מתקרבים בזהירות יחד איתם, שומרים עליהם ממרחק בטוח.
הגמד מוריד סדין שחור מקופסה מלבנית גדולה שנמצאת במרחק מה מהכלוב. הוא פותח את הקופסה, ומוציא ממנה חיה בינונית, שועל, לפי מה שזה נראה, ופותח פתח מרובע אחד מתוך שניים, שמוביל את השועל למעבר סורגים קצר. הוא סוגר את הפתח הראשון, ומושך בשרשרת שמחוברת אל השני, מה שפותח אותה. השועל מתעקש להישאר בתוך המעבר, מסרב להיכנס אל תוך הכלוב עצמו, אך זה לא עוזר. בשניות מבחינות הפיקסיות בקיומו, וצבען העדין הופך לצבע ירוק שהופך ללבן שהופך לחום שהופך לאדום – הן משנות את צבעיהן כל כך מהר שכמעט ואי אפשר להבחין בצבע. הן הופכות לנחיל אחיד, ומתקרבות אל השועל. הן לא נוגעות בו, הו, לא. אבל הן כן נכנסות למעבר, גורמות למקום להיות צפוף מדי בשבילו, עד שלבסוף הוא מחליק ונכנס אל הכלוב עצמו. בשנייה זו סוגר הגמד גם את הפתח השני, ומתרחק מן הכלוב. השועל רץ הלוך ושוב בכלוב, בזמן שהפיקסיות – כמעט ללא מאמץ – משיגות אותו שוב ושוב, ולבסוף לוכדות אותו במרכז הכלוב. לשנייה אחת הופך השועל לכדור מחליף צבעים, נשמע רעש יבבה נוראי, ודם משפריץ מבעד לסורגים. בשנייה שלאחר מכן הפיקסיות מתפזרות ומשאירות מאחוריהן ערימת עצמות מלאות דם, אך בלי שום חתיכת בשר עליהן. שלד מושלם.
הקהל נמלא פחד, ונוהר לאחור. חלק מהמבקרים צווחים בהתרגשות, חלק מתקרבים יותר.
אדם אחד מחליט להכניס את אצבעו אל הכלוב ולהתיידד עם פיקסית שמרחפת קרוב אליו. הוא מקרב את פניו, ומצמיד את עינו אל הכלוב, כך שיוכל לראות את האישה הזעירה שמולו. היא מחייכת חיוך של שיניים בוהקות וישרות, אך מלאות דם. היא סוגרת את פיה ומבטה מרצין.
"מה קרה, פיקסית? את עדיין רעבה?" הוא שואל אותה בשעשוע. היא עפה הרחק ממנו, וחוזרת עם חבורת פיקסיות קטנה. הוא מצמיד את כף ידו הימנית אל הכלוב, ומכניס את כל אצבעותיו לתוכו.
"מה אתה עושה, אידיוט?" צועק לו הגמד כשהוא שם לב למעשיו. "תתרחק מן הכלוב ומיד – " הוא צועק בדיוק ברגע שבו הפיקסיות – מהירות מאין כמותן – עוטפות את אצבעותיו של האיש, שזועק וצועק, ועוזבות לאחר כשנייה, כשבמקום אצבעותיו נותרו עצמות בלבד.
"מה… מה – " האיש צועק ומתמוטט על הרצפה. הגמד מוחא כף, ומיד מגיעה נערה צעירה לבושה בבגדי משרתות מוכתמים בדם.
"עזרי לאיש, הביאי אותו לטיפול המיוחד." הגמד מורה לה בחיוך, ופניה מזעיפות. הטיפול המיוחד היה הכלוב החשוך, שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו. הכלוב שממנו שום דבר לא יישאר. לא עצמות, לא דם.
"אל תדאגו, גבירותיי ורבותיי, הוא יהיה בסדר גמור!" הגמד מחייך חיוך שחושף שיניים מרקיבות שנראות כמו עצמות מחודדות – הלא הן מה שבאמת היו – וסוגר את פיו כמעט מיד. "התרחקו מהפיקסיות, בבקשה, אם אצבעותיכם חשובות לכם."
הקהל מתלחש בבהלה ומתרחק כמה שיותר, עד שנתקל בגדר החיה.
אחד היתומים שנכנס לפה כמעשה חסד מתקרב אל הגדר יותר מדי, נשען עליה, ותוך שניות הוא מוצא עצמו עטוף גבעולי קוצים שקורעים את בשרו וסוחבים אותו אל תוך השיח הענק, הגדר החיה, המבוך של הקרקס. כל מה שנותר ממנו הוא כובע בארט אפרפר שנח על האדמה, שנלקח גם הוא אל תוך השיח על ידי גבעול קוצני נוסף, ונעלם כלא היה.
"תיזהרו ליד הכלוב הזה," אומר גמד שלבוש במקטורן מפוספס בצבעים לבן וחרדל. "לא בכל יום פוגשים יצור כל כך עדין." הכלוב הבא הוא כלוב בעל סורגים אנכיים עבים, די קטן, מספיק כדי להכיל שלושה אנשים, כנראה. הוא עומד על במה קטנה, שמשמשת לו כקרקע, והוא מוברג לתוכה. סביב הכלוב עומדות ארבע מנורות שמן גדולות, בגודל של מכסה פח זבל כל אחת, אחת לכל פינה.
הכלוב חשוך לחלוטין, כמו כל האיזור שהם בו. הגמד דופק על הכלוב עם מקל ההליכה בצבע חרדל-חום שלו, והצליל המתכתי מתפזר באיזורם, ומיד אחריו נשמע רחש כנפיים שמתחככות אחת בשנייה. נוצה אחת יחידה עפה אל מחוץ לכלוב ונוחתת לרגלי הקהל. נוצה לבנה ופלומתית, שנראית כאילו היא יצאה מסרט.
"האם אתם מוכנים?" הוא שואל ומעביר את ידו הקצרה בשיערו בצבע ירוק כהה.
הקהל שואג בהתלהבות, חלק שורקים, כמה צועקים, "תראה לנו כבר מה יש בכלוב!"
הגמד מחייך בשביעות רצון ומרים חוט עבה מהרצפה. הוא מוציא מכיסו קופסת גפרורים גדולה, ומוציא ממנה גפרור אחד ארוך בעל ראש ירוק, ומדליק אותו. הוא מקרב את הגפרור הבוער אל החוט, שמתחיל לבעור בניצוץ קל, עד שהוא מתפצל לארבעה חלקים ומדליק כל אחת מהמנורות בו זמנית.
המנורות דולקות בהתחלה בצורה חלשה, ואורן הצהוב מהבהב, עד שהן מגיעות לעוצמתן המלאה ומאירות את הכלוב באור לבן-צהבהב.
בתוך הכלוב יושב גוש נוצות ענק. שתי כנפיים עצומות שסוגרות על היצור שבפנים.
הקהל נאלם דום, מחכה להתרחשות חדשה.
"חכו בסבלנות," הוא אומר לאחר כי הבין שהיצור לא הולך לזוז. הוא מוציא את קופסת הגפרורים בשנית. הוא מוציא גפרור יחיד ומדליק אותו. לחשושים תוהים עוברים בין הקהל. הוא זורק את הגפרור לתוך הכלוב, והוא פוגע בכנף הימנית, שנדלקת בשניות, והכנפיים נפתחות, והיצור מנפנף בהן מספר פעמים עד שהאש נכבית ומשאירה אחריה כמה נוצות שחורות, ושתי נוצות חסרות. מתחת לכנפיים יושב אדם, נער, בעל שיער בלונדיני מוארך מעט. הוא רזה ומעט שרירי, וגופו מלא צלקות. על גופו רק תחתוני בד לבנים בעלי כמה שכבות, שנראים כמו חצאית, כמעט.
כנפיו הפרושות הן לבנות אמנם, אך מלאות כתמי דם. חלקים מסוימים הם חסרי נוצות לחלוטין, ויש בהם רק בשר ורוד ומדמם, שמכתים לאיטו את שאר הנוצות. בכל כנף נפרשת צלקת ארוכה שמתבטאת בנוצות שצמחו בכיוון שונה מהשאר, בצבע ורוד חיוור, כמעט לבן, וגורמות לכנף להיראות כאילו יש בה שביל.
פניו כמעט חלקות, מלבד צלקת אחת המתפרשת מעינו הימנית עד לקצה פיו השמאלי, ועיניו – הו, עיניו, העיניים היפות בעולם! אחת בצבע ורוד כמעט זוהר, צבע של ורד חדש, והשנייה בצבע כחול בהיר, בעל כתמים זהובים, כמו השמיים ביום בהיר. על פניו חיוך דק.
הקהל מתנשף.
"האם זה מלאך?" צועקת אישה שמנה לבושה בשמלה בעלת מכפלות רבות, שיערה השמנוני מסודר בפקעת על קודקודה.
"אני רואה שיש לנו כאן גברת מלומדת," הגמד אומר בשביעות רצון. חיוך עולה על פניה. "מה עוד את יודעת על היצור השמימי?"
"יצורים אגדיים, נדירים מאין כמותם. עדינים, בעלי קול יפהפה – " רחש כנפיים קוטע את דיבורה.
"האם היית רוצה לשמוע את המלאך שר לכבודך?" שואל אותה הגמד.
"לכבודי?" הגברת נדהמת.
"כמובן!" אומר הגמד ומפנה מבטו אל המלאך. "האם תשיר לנו שיר, איתן?" הוא שואל את המלאך.
"איזה מן שם הוא איתן למלאך?" מתפרצת אישה אחרת.
"שמו הגשמי, כמובן." מסביר לה הגמד. "איזה חוסר כבוד למלאכים יהיה זה לקרוא להם בשמם השמימי?"
המלאך מביט בשקט בנעשה, אך לא פוצה פיו.
"תשיר לנו, מלאך!" אומר הגמד בקול שהיה כמעט כצעקה ומנער את חפיסת הגפרורים שלו.
המלאך מחייך חיוך חושף שיניים, כאשר כל שן מתפצלת לשני מחטים שמתחברים במרכזה. המלאך פותח את פיו ושר. לא סתם מדברים על כמה שנפלאה היא שירת המלאך, שכן שירתו נשמעת כמו מקהלה שלמה בפה אחד. צליל שמימי, כמעט מהפנט. הגברת לה הוקדש הצליל הנפלא מתקרבת אל הכלוב, מהופנטת לחלוטין משירתו. היא מגיעה עד לכלוב, ומניחה עליו את ידיה, מקשיבה לצליל בלי לראות מה קורה מולה. אם רק ידעה שצלילי המלאך בוחרים את מזונם הבא. אם שיר לך מוקדש – ברח על חייך, אטום את אוזניך, והתפלל ללורד שלא תפגוש בו שוב לעולם.
המלאך קם ממקומו ומתקרב אל הסורגים. הוא מושיט לאישה את ידו. היא שמה את ידו בידה, ואצבעותיהם משתלבות. המלאך מתקרב אליה עוד, והיא נצמדת אל כלובו כמה שאפשר. הקהל לא מבין את המתרחש, שכן שירת המלאך מעוורת אותם מן הנעשה. פתאום קול המלאך הופך לצווחה אדירה, שממלאת את כל החדר, וציפורניו ננעצות בידה של האישה, ולפני שתוכל להתנגד או לנסות לברוח, הופך עורה החלק למחוספס, ויוצאים ממנו אלפי קוצים שגדלים ומשטחים את עורה עד שאין שום רמז לצבע עורה המקורי. הצווחה שלה נבלעת בנשיקתו של המלאך, הקוצים הופכים לגבעולי זהב שנכנסים אל מתחת לבגדיה ומוחצים את כל גופה, מרסקים את עצמותיה, עד שהיא דקה דיו כדי להיכנס לסורגים. היא עדיין חיה ונושמת, שכן מגעו של המלאך שומר עליה בהכרה מלאה, מודעת לכל טיפת כאב.
בגדיה נושרים על הרצפה בעוד היא מחליקה אל תוך הכלוב, והמלאך תופס בה בטפריו, מתיישב ונסגר בין כנפיו. הקהל עדיין מרותק, אך לא רואה דבר. צווחתה נבלעת בעוד טפריו קורעים את בשרה לחתיכות.
השיר מסתיים באופן רשמי, והקהל מוחא כפיים.
"אל תשתהו מאחור," צועק הגמד הלבוש בכחול-לבן, ומנופף במקל ההליכה שלו. "לא תרצו לטעות בדרך, נכון?"
כמה אנשים מהקהל נאנחים ברוגז, מזלזלים בגמד, וממשיכים בקצבם האיטי, מפטפטים ומתבוננים. לא שיש במה, כמובן, שכן בין כלוב לכלוב ישנן רק גדרות חיות, ללא שום דבר אחר.
אך תמיד יהיו אלה שמפרים את החוקים בכל מקרה, ואחד הנערים פונה ימינה במקום שמאלה במחשבה שיראה תצוגה אחרת. אל תדאגו לו, הוא הולך לראות תצוגה… קורעת. צרחתו, כמובן, נבלעת בין השיחים.
הקהל ממשיך בעצלתיים בעקבות הגמד, פונה ימינה ושמאלה ושוב ימינה איפה שהגמד אומר. הוא לא בודק מי כאן ומי לא, לא שאכפת לו. הם הכסף, הבידור, הטרף…
"היצור הזה," אומר הגמד בגאווה כשהם מגיעים לבסוף אל התצוגה הנכספת. "מגיע מהיער השחור שבגרמניה." ניכר לפי קולו כי זהו היצור האהוב עליו.
מאחוריו כלוב רחב בגובה של כמטר וחצי, מוחשך לחלוטין. הגמד נוקש על הכלוב, ובכל אחת מפינות הכלוב נדלק נר.
קרקע הכלוב היא קרקע פשוטה מעורבבת עשבים מתים – צמחי הזאב, כך נוטים לכנות אותם, שכן הם שורפים את עורם של היצורים. במרכז הכלוב נפרשת אבן גדולה ושטוחה, שעליה יושב מכורבל גוש פרווה שחור שרועד מעט. פרוותו עוקצנית למראה וחסרת כל ברק. היא נראית פרועה ופגומה, וכלל לא רכה – לא שמומלץ לגעת בה כלל. הנגיעה הקלה שבקלות מרגישה כמו אלפי מחטים זעירות שננעצות עמוק בעורך, ותולשות את בשרך.
הקהל מבולבל מעט, איש מבוגר הלובש מגבעת מוזהבת מתקרב אל הכלוב עם אשתו הלבושה בשמלה דקה שצבעה תואם את צבע מגבעתו.
"מה הוא היצור הזה?" שואל האיש. אחד מעשירי העירייה, כל דבר בו שווה יותר מחייו של כל אחד מהגמדים, שכן בגדיו מעוטרים חוטי זהב, ומשובצים אבני אודם יקרות, וכן גם אשתו היקרה, ששמלתה היקרה מסתירה את החבורות על ידיה, לאחר שאתמול הגישה את ארוחת הערב בצלחת הכסף במקום הזהב. איש לא יידע, ומי שכן – לא יתערב. הרי זהו עניינה של הגברת, שצורחת לאור הירח כשבעלה האהוב נוגע בה שוב. זה לא מנומס להתערב בכך, הלא כן?
"מה זה?" שואל האיש בגסות. "יצור כה מכוער ומוזנח!" הוא צועק ומצביע על גוש הפרווה העמום. הגמד מזעיף פניו, וזוג אוזניים מחודדות קם מן הפרווה חסרת הצורה.
"ליצור – " הגמד מכחכח בגרונו. "יצורה הבאה, קוראים לונה. היא יפהפייה אמיתית, ואיני רואה בטוב כל זלזול במלאכת הטבע, אדוני הנכבד."
גוש הפרווה קם באיטיות ונחשף כזאבה יפהפייה בעל עיניים ירוקות זוהרות, בעלת אוזן חצי קרועה, וזנב מרוט – כמעט חסר שיער. על בטנה עוברת צלקת ארוכה וחיוורת, בולטת לעיני כל.
"איני מוצא דבר קרוב ליופי ביצור העלוב הזה!" האיש צועק, ונראה כי הזאבה מזעיפה גם היא פניה, יחד עם הגמד. יללה יוצאת מפיה, כה צורמת ומכאיבה שכל הקהל נאלץ לסגור על אוזניו בידיו ולהתכופף כמעט אך הרצפה, נאבק בייסורים.
כששקט מחליף את היללה, והקהל מזדקף בשנית, בכלוב עומדת בחורה חסרת בגדים בעלת שיער שיער שחור וארוך.
חלק מהקהל מסיט עיניו או מסתיר את עיניי ילדיו, וחלק – הגברים בעיקרם – בולעים את האישה במבטם. גופה אמנם מצולק ומלא חבורות, אך זה לא פוגם מיופייה חסר התקדים. היא מחייכת בעדינות ומתקרבת אל האיש, נצמדת אל הכלוב ומושכת אותו אליה בחולצתו.
"אתה אוהב משחקים?" היא לוחשת לו ברוך, בקול שנשמע מתוק עד בחילה, ומעיפה מבט מהיר באישה העומדת לצדו.
היא מעבירה את ידיה על גופה.
"אתה אוהב את צבע החבורות? את הצלקות?" היא שואלת בקול כה מפתה שנוא שוקל להיכנס אל תוך הכלוב ברגע זה.
"כ-כן, כן!" הוא ממלמל ונצמד גם הוא אל הכלוב, רוצה בקרבתה.
הבחורה מגחכת.
"התרצה להיכנס אל הכלוב?" שואל הגמד בחיוך קל.
"כ-כמובן!" האיש מוציא צעקה החלטית בין מלמוליו. "הכנס אותי מיד!" הוא מורה עליו.
הגמד, שמראה את חוסר שביעות הרצון שלו מהפקודה הגסה, פותח את שער הכלוב, שנמצא בצדו השני, ומפנה את האיש אל הפתח בידיו. האיש נכנס בחוסר סבלנות, חושק בקרבתה של הבחורה המסתורית, ומתקרב אליה כמה שאפשר.
"התרשה לנו ללכת, אדוני?" שואל הגמד. "לא נרצה להפריע לכם."
"כן! לכו מיד ועזבו אותנו לבד!" האיש קורא.
באופן מסתורי אף אחד מהקהל לא מוצא את המצב כיוצא דופן, וכולם עוקבים אחרי הגמד אל התצוגה הבאה בלי להתלבט, וברגע שהם מתרחקים מספיק, האישה מתיישבת על האבן ברגליים שלובות ושואלת, "אתה אוהב לשחק?"
האיש מהנהן בהתלהבות.
"תרצה לשחק איתי כמו שאתה משחק עם אשתך?" היא שואלת בשנית.
הוא מהנהן שוב ומתקרב אליה.
"נהדר, אם כך." היא עונה, ובשנייה זו גופה מתחיל להתעוות – מתמלא קוצים, ומשנה את צורתו לאיטו, בדומה לשעווה גמישה. האיש מביט במתרחש כלא מבין מה קורה מול עיניו.
"אמא אמרה לי לא לשחק באוכל, אבל תמיד מצאתי את זה כמשעשע במיוחד." הן מילותיה האחרונות, עד שבמקום האישה מופיעה שוב זאבה מאיימת ששואגת בקול לפני שהיא קופצת, ואל צליל קריעת הבשר מתלווה צעקה אל אור ירח.