ספורה של עדי
פרק 1-הקדמה
שלום, שמי עדי.
יש לי בבית חתול וכלבה, אורקה וטופיטוף. אולי תחשבו שאורקה זו הכלבה, אבל זה החתול והשמן והטיפש. אורקה. אני שונאת אותו. הוא מפונק וחושב שהוא מלך הבית.
לעומת זאת, טופיטוף היא מתוקה וחברותית.
יש לי גם אח קטן, דור, שהוא חמוד אם הוא מתנהג יפשה. ויש מקרים כאלה.
אם אני קצת מפוחדת או לחוצה, מה שירגיע אותי הוא שתיית חלב. רק לשתות חלב.
אני גבוהה, גבוהה לגילי, מטר ושישים, ואני רק בסוף כיתה ה'!
אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי השנה.
וזה לא מקרה רגיל.
הכל התחיל בסתיו, לפני שנה, מעט לפני הלמודים…
פרק 2-ברוכה הבאה
הרמתי את הרצועה. שנאתי להוציא את טופיטוף לטיול, למרות שאני אוהבת אותה מאוד. קשרתי את הרצועה לקולר של טופיטוף ופתחתי את הדלת.
"עוד רבע שעה אחזור!" אמרתי לאמי ויצאתי.
אוויר הלילה הצונן ליטף את צווארי והניף קלות את זנב הסוס היפה שעשיתי לי קודם לכן. צמרמורת חלפה בגבי. הובלתי את טופיטוף לשדה, ה"שירותים" של הכלבים. משהו מנצנץ תפס את עיני. התקדמתי לעברו והוא נעלם. התקדמתי עוד צעד ושוב הבזיק בעיני נצנוץ, כמה סנטימטרים ליד רגלי. הרמתי חפץ סגול יפהייפה, שלא מן העולם הזה. החפץ שידר מעין חשיבות. נמשכתי אליו ונרתעתי ממנו גם יחד. רציתי לקחת אותו הביתה. אך מה תאמר אמי כשתראה אותו? היא תשליך אותו. ואם יישאר אצלי, דור יחטוף אותו ויקרע אותו, ואז כל החרוזים היפים יתפזרו. אני אפילו לא ידעתי מה זה. ענדתי אותו על ידי בזמן שטופיטוף הסתובבה בשדה. הוא לא התאים. תחבתי את החפץ לכיסי ודרבנתי את טופיטוף ללכת. התיישבתי על ספסל מרוחק ממגרש המשחקים הקרוב לביתנו. ענדתי את החפץ על צווארי והוא התאים בדיוק. הייתה זו שרשרת. לפתע השרשרת החלה לזהור באור סגול חזק. הבטתי בילדים המשחקים במתקנים לפני שהאור עטף אותי לגמרי. נראה שלא ראו דבר. פס השמים האחרון המעוטרים בכוכבים נמוג והפך גם הוא לאור שעטף אותי מכל הכוונים. התחלתי לרחף במרחב האור האין-סופי. לפתע שמעתי קול עמום:
"את אוהבת סדר, נכון? אם תבואי איתי כל משאלות לבך יתגשמו… בואי איתי…"
הקול היה כל כך משכר… אבל אסור להכנע!!! כאשר הייתי בטוחה שאשאר במרחב המוזר הזה לנצח, צורות גבשושיות החלו להתגבש מול עיני ונעשו ברורות יותר ויותר. שוב ישבתי על הספסל בגינה הקרובה לביתנו.
משהו השתנה.
לידי ישבה אישה מוזרה וקצת מפחידה.
"ברוכה הבאה," אמרה.
פרק 3-דרגונרה
"מ-מ-ממ…מי… את?" גמגמתי.
"יש אנשים שמכנים אותי 'המכשפה', אחרים 'האלה', יש האומרים 'האם הבוראת' אך את, עדי, קראי לי דרגונרה." אמרה האישה.
דרגונרה. איזה שם. בחנתי אותה. גופה היה רזה, כמו של דוגמנית, עיניה היו יפות במיוחד ועצמות לחיים מרשימות נצבו מעל שתי גומות חן חמודות. גובהה היה לפחות שני מטרים. שפתיה היו עבות והיא נראתה כמו דמות שיצאה מסרט.
"אבל… מה את עושה כאן? ואיך ידעת את שמי?" שאלתי בבהלה.
"כמו שכבר ציינתי, אני 'האלה' ו'המכשפה'. אך אני לא גורמת נזק לאיש, ובמיוחד לא, ניצוץ רעבתני הופיע בעיניה , לילדים, ועכשיו בואי איתי."
ובלי לשאול שאלות קמה דרגונרה, והלכה. קמתי ורצתי אחריה בכל המהירות שיכולתי לגייס. אך היא הייתה מהירה ממני, ונראה שהיא בכושר כבר שנים. התאמצתי עוד קצת והיא עצרה בפתאומיות- ליד צוק. כאשר רק קלטתי שהיא עצרה, הייתי מטר וחצי לפני הצוק… מטר… חצי מטר…. עצרתי בפתאומיות, נתקלתי באבן, החלקתי וראיתי את קצה הצוק חולף על פני ואז מתרחק למעלה. מוזר. רגע, לא, זאת אני שנופלת! לפתע הבנתי. מתחתיי הלכו והתקרבו סלעים משוננים.
"אאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!"
נחתי על משהו רך וקפיצי. זה היה מזרון. איפה הסלעים?…
"כמו שציינתי פעמיים," אמרה דרגונרה, שהופיעה לפתע לידי, כאילו קוראת את מחשבותיי, "אני מכשפה ואלה."
"אולי אל תרוצי כל כך מהר?!" התרגזתי. "אולי המזרון מנע את מותי, אך המזרון לא מוציא את ההפתעה והפחד!"
"באמת?" שאלה דרגונרה. "אני חושבת שכן."
לפתע הרגשתי נינוחה וקלילה, כאילו לא נפלתי הרגע שמונים מטרים לתוך סלעים. כאילו שתיתי ליטר וחצי של חלב. היא באמת אלה.
"בואי." אמרה, ושוב, כאילו קראה את מחשבותיי, אמרה: "ולא ארוץ מהר. למעשה, לא ארוץ כלל."
פרק 4-גני עדי
עקבתי אחריה, לפתע נגלה לעיני עמק ובתוכו אחוזה גדולה וסגולה. היא הייתה מקסימה ויופייה המסחרר הפנט את הצופים שהסתכלו בה. צריחים סגולים עם עיטורים מסולסלים בצבע לילך נשאו בגאווה ונגעו בשמי קטיפה כהה שמעליהם. צמחים מטפסים קשטו את כל המקום המופלא הזה, ויהלומים מלוטשים עיטרו את מסגרות החלונות, הדלתות, מעקות המרפסות הרבות ואת הכרכובים. גנים ירוקים ופרחים בשלל צבעים בוהקים ובהירים, שיחים גזומים בצורות רבות ופסלי קרח נצבו בגן הקסום שמסביב. פרפרים רקדו מסביב לפרחים, ולכל פרפר היה זוהר משלו, כאילו נשמתו זוהרת בתוכו. פיות זעירות ומקסימות באו לקבל את פני וקלעו צמות זעירות ואלגנטיות בשערי. אגמים נוצצים היו מפוזרים פה ושם, ובתוכם שחו דגים יפים. מפל גלש מקצה צוק אל תוך בריכה גדולה ובתוכה בנות ים ביישניות התחבאו בין קני הסוף ואילו אחרות שרו ונגנו מנגינות מהפנטות והציגו לראווה את קשקשיהן המרהיבים ואת שיערן החלק. ציפורים יפיפיות צייצו ותרמו חיים לשירתן המסחררת של בנות הים. ירח עגול, לבן, מושלם וזוהר ריחף בשמיים. בקדמת האחוזה נצבו שתי דלתות אלון כבדות, ומעליהן שלט גדול ועליו כתוב:
שרקתי. מדהים. ניסיתי להבין מילים משירתן של בנות הים.
"הוריסי קולמהרה
גולמנדה הוסי,
ארוגה מוהרה
בלערה מוסי."
"באיזו שפה הן שרות?" שאלתי.
"זוהי שפת בנות הים." ענתה. "את רוצה להכנס?"
"כמובן!" קראתי, ורצתי דרך דלתות האלון.
פרק 5-אחוזת עדי
בפנים היה מפואר כמו בגנים. על הקירות היו תלויות תמונות מכל שלב בחיי, והכל היה כל כך מסודר. על הרצפה נצבו עמודים נמוכים ועליהם קופסאות זכוכית, כמו במוזיאון. רק שבקופסאות הזכוכית נחו המחברות שלי, הטושים הישנים שלי, הציורים שלי…
"אוכל?" שאלה דרגונרה. היא הובילה אותי לחדר אוכל מפואר, ונברשות זכוכית עדינות נתלו מהתקרה.
"מה יש?" שאלתי.
"מה שתרצי."
נו באמת.
"ופל בלגי מצופה שוקולד עם רוטב מייפל." אמרתי בציניות. אך לפתע צלחתי התמלאה. בתוכה היה ופל בלגי.
"עוד משהו?" שאלה דרגונרה.
"כן. אני לא רוצה ופל בלגי, אני… סתם אמרתי… אני רוצה… פסטה עם גבינה וקטשופ."
הפסטה הייתה כל כך טעימה! בקשתי עוד מנה, וזו הופיעה. לקינוח רציתי עוגונת עם דובדבן ונרות רוקדים. הנרות באמת רקדו. וזה היה טעים. לאחר ששבעתי דרגונרה לקחה אותי לסיור באחוזתי.
ראשית הובלתי לאולמות. אולם ריקודים, אולם טקסים. אחר כך סיירתי במרפסות הרבות. הארון שלי היה מדהים. פותחים את הדלתות ונכנסים לתוך הארון. בתוכו גרם מדרגות המוביל מטה, אל מבוך חדרים ומחלקות עם ערימות של מכנסיים, הרים של שמלות ומדפים על מדפים של חולצות. הארון היה בחדרי, שהיה חדר ענק עם הרבה בובות מסודרות, מראות, שולחן איפור, שולחן עבודה ופינת קריאה. המיטה הייתה ענקית ושמונה כריות נחו מתחת לשמיכה פרחונית בלי קמטים. כילות לבנות עטפו את המיטה. מהחלונות הרבים שבחדר היה אפשר לצפות על חלקים מהגן ומהמרפסת נשקף הגן כולו.
"לכי לישון." אמרה דרגונרה. "אני אשאר איתך."
נכנסתי למיטה. היה מאוד נעים במיטה, מה שהקל עלי להרדם. הסטתי את הכילות ונרדמתי.
פרק 6-איפה היית?
התעוררתי על הספסל מול גינת המשחקים. היא הייתה ריקה. מעניין מה השעה. לפתע הבחנתי שבכל הזמן הזה שהייתי עם דרגונרה משהו חסר לי. משהו שאני אוהבת מאוד. לפתע הבנתי – מי שנעלמה היתה-
" טופיטוף!" צרחתי. " טופיטופ'קה! בואי! איפה את?" צעקתי.
לפתע השיחים החלו לרעוד. אף כלבלבי הגיח מהם, והחל לרחרח את סביבתו. אם ההורים שלי דואגים לי, הם יזעיקו משטרה כדי למצוא אותי. ראשה של הכלבה יצא החוצה. זינקתי אליה וחיבקתי את ראשה של טופיטוף.
"עדי!" שמעתי מעלי קול מוכר. "דאגנו לך כל כך! את יצאת בשש ואת יודעת מה השעה עכשיו?! אחת עשרה בלילה! איך עלה על דעתך להשאר כאן?! אנשים מסתובבים ברחובות, אני לא רוצה לחשוב אפילו מה קורה למי שנקלע לצרה כזו-"
"אמא?" אמרתי. מיד תלשתי את השרשרת מצווארי והחבאתי אותה בכיסי. "נרדמתי… סליחה…"
"את עכשיו באה איתי הביתה ובלי בכיות." אמרה אמי. "אנחנו רוצים לדבר איתך."
אנחנו. זה אומר אבא, אמא, ושיחה מביכה מאוד.
פרק 7-השיחה
כשחזרתי הביתה, ידעתי שהמצב בכי רע. דור, אחי הקטן, לא ישן ורק צרח על הספה בסלון שהוא רוצה שאחזור, ולפת את אורקה החתול. אורקה ניסה לברוח מידיו, אך מאמציו לא הניבו פרי. אבא הלך מקצה לקצה בסלון, וכל האורות דלקו. כשדור ראה שנכנסתי, הוא עזב את אורקה, שמיד ברח לאיזו פינה, וקפץ עלי, צורח: "עדידי!"
אבא הפסיק להסתובב.
"יש לי שאלה אחת לשאול אותך." אמר. "איפה היית?"
"הייתי מאוד עייפה ובטעות נרדמתי." אמרתי.
"טוב, אז עכשיו לכי לחדר שלך ותחזרי לשון." אמר אבי. ואת לא מוציאה יותר את טופיטוף בערב."
נכנסתי לחדרי, צנחתי למיטה וענדתי את השרשרת, מצפה בקוצר רוח לפגוש את דרגונרה שוב.
פרק 8-"אם תרצי עזרה תשרקי בה"
עברו כמה שבועות מאז שמצאתי את השרשרת, והיא תמיד הייתה לי בכיס או מתחת לכרית. נהגתי לבקר את דרגונרה כל כמה ימים. ביקורי היו מעניינים יותר מפעם לפעם, הם התרחשו בלילה, ואהבתי את דרגונרה יותר ויותר. דרגונרה התחילה לפנות אלי בתואר נסיכה, וזה לא ממש הפריע לי. בינתיים, החלה שנת הלימודים, ועליתי לכיתה ה'. התרגשתי מאוד, ובביקורי אצל דרגונרה אחרי היום הראשון של הלימודים נשארתי אצל דרגונרה כל הלילה. הלימודים החלו ביום שני, וענת, המחנכת החדשה שלנו, נחמדה מאוד. חברתי כל הזמן ספרה על זה שביום ראשון הבא היא טסה לתאילנד, וכל הזמן אמרה מילים בתאית שהיא למדה באינטרנט. בשבוע הראשון, נהגתי לבקר את אחוזתי כל יום וסיפרתי לדרגונרה על יומי בבית הספר ועל חבריי, אויביי, ועל הלימודים. היא היתה כמו מין שק של דאגות. כל דבר רע הכנסתי לתוכה והיא פשוט ספגה. היה לי נחמד לבקר אצלה, כי לא רק שהיא העלימה את דאגותיי, אלא היא הפכה כל אחת לקרן שמש או לקוביית שוקולד. רציתי לראות את הגנים באור שמש. דמיינתי את בנות הים שרות בשפתן על קרני שמש ואת הציפורים שמחות יותר מאי פעם. השמש זרחה והפכה את המדשאות הקסומות בלילה לגן עדן של יום. שאלתי את דרגונרה על כך, והיא אמרה שאם קרן שמש אחת תיגע אפילו באדמה בקצה המרוחק ביותר של הגן היא תהפוך למדבר נבול. לא חזרתי לנושא זה.
התחלנו ללמוד ברצינות. היה לי קשה יותר ויותר.
"דרגונרה, קשה לי בלימודים. מה אעשה?" התלוננתי באוזניה, כשישבתי על מיטתי בחדר באחוזה.
"הממ. חכי אני מיד חוזרת. הנה," היא הפכה את הדאגות הרבות שלי לשוקולד. "אכלי, נסיכה."
אכלתי בזמן שחיכיתי לה. כשחזרה, היתה בידה אבן בצורת ציפור.
"עדי. במסעותיי הרבים בעולם ביקרתי ביפן, שם מצאתי משרוקית זו." היא החוותה על האבן. "לפי האגדה העתיקה, היו למשרוקית זו בעלים רבים, וכאשר אדם חדש מחזיק בה, היא שלו. היא תוכל להיות שלו רק אחרי שישרוק, וכשהיא בבעלותו יוכל הוא לשרוק פעם אחת בלבד. אני הבעלים האחרונים. אתן לך את המשרוקית."
השתררה שתיקה. שיניתי תנוחה לשכיבה.
"אם תרצי עזרה, תשרקי בה."
ואז נרדמתי.
עבר הזמן, ובינתיים חברתי חזרה מחו"ל, נגמר סוכות, התחלנו לצפות לחנוכה, וסיימנו פרק אחד בספר אנגלית. אני לא-מי-יודע- מה באנגלית, ולכן, כאשר המורה הכריזה על מבחן סיום פרק, התחלחלתי.
לא ידעתי מה לעשות. הכיתה באנגלית מחולקת לשתי קבוצות ובקבוצה שלי לא היו לי אז חברות. חברותיי בקבוצה השנייה עוד לא סיימו את פרק 1 בספר, לכן לא יכולתי לבקש את עזרתן. כל רגע פנוי שהיה לי לקחתי כדי לשנן מילים באנגלית, וכאשר בחנתי את עצמי לא זכרתי כלום. ערב אחד, ישבתי ללמוד שוב את המילים, והייתי לחוצה מתמיד (המבחן אמור להיות מחר!), אז נזכרתי שלא בקרתי את דרגונרה מאז שספרתי לה על המבחן ובעצם מאז שנתנה לי את המשרוקית שתעזור בעת צרה.
רק רגע- זהו זה! המשרוקית שתעזור בעת צרה!
רצתי אל מיטתי שבחדר, הרמתי את הכרית והוצאתי את המשרוקית. תחבתי אותה לפי ונשבתי בכל הכוח.
מצאתי את עצמי עם דרגונרה באחוזה יושבת על המיטה. היא חייכה.
"דרגונרה! את תעזרי לי להתכונן למבחן?" ואז קלטתי. "הי! יכולת לומר לי את זה ישר כשספרתי לך על המבחן! עכשיו בזבזתי את השריקה שלי!"
דרגונרה לא נעלבה ולא כעסה. היא חייכה חיוך גדול עוד יותר.
"האגדה מספרת," אמרה, "שיש רק משרוקית אחת. אבל," היא חייכה עכשיו כל כך עד שהאמנתי שהשפתיים שלה יעלו מעל האוזניים, "אני גיליתי תיבה שלמה!"
וכך, ישבנו ללמוד יחד. כשחזרתי הביתה, נכנסתי למיטה, מצפה למבחן המושלם שיצא מחר.
פרק 9-המבחן
התעוררתי השכם בבוקר, כשהיה עוד חושך בחוץ. המבחן יהיה היום, ולכן ענדתי את השרשרת ותוך שניה הייתי עם דרגונרה.
"בוקר טוב." אמרתי.
"שלום נסיכה! מה תרצי?" שאלה.
"תוכלי לבחון אותי פעם אחרונה?"
"כמובן." היא נטלה את ספר האנגלית. "אממ… טוב… ". present
"מתנה."
"new."
"חדש."
"game."
"משחק."
"cat."
"חתול."
"מצוין. את מוכנה."
הגיע הצלצול. אני מוכנה למבחן.
"בוקר טוב, תלמידים." הכריזה המורה וחילקה את המבחנים.
העברתי את מבטי על השאלות. קליל.
קבלתי מאה! ברגע שכיבו את האור ענדתי את השרשרת וממש צעקתי על דרגונרה:
"מאה! מאה!"
"מצוין! כל הכבוד! נסיכה מדהימה!"
הייתי מאושרת עד הגג. אם אורקה היה כאן, אני בטוחה שהייתי מנשקת אותו למרות שהוא גוש עצלן ומגעיל של שומן. בליתי את שארית הלילה עם דרגונרה וכשצנחתי למיטה שקעתי בשינה עמוקה.
פרק 10-הילד המסתורי
וכך המשכתי. בינתיים לא היו יותר מבחנים, אך כאשר טיילתי עם טופיטוף בבקרים ובצהריים שמתי לב לילד המשוטט בגן. היה לו, כך ראיתי מרחוק, שיער זהוב שנצץ באור השמש. הוא נראה בן גילי, אך לא דיבר ולא יצר קשר עין עם איש. בחלוף הזמן הרגשתי כי יש בו משהו מיוחד. טיילתי עם טופיטוף יותר קרוב אליו בכל פעם. רציתי לדבר איתו. הוא סקרן אותי מאוד. יום אחד, טיילתי קרוב אליו, ובגלל שחשבתי אילו הפתעות צופנת לי דרגונרה היום, נתקלתי בילד. הוא נפל.
"סליחה, אני ממש מצטערת… לא ראיתי אותך…." אמרתי לו.
"בסדר," אמר. הושטתי לו את ידי אך הוא דחה את הצעתי וקם.
"שלום."
"מה?" שאל. "מה את רוצה?"
"מי אתה, לדוגמה. מה אתה עושה פה." הבטתי לתוך עיניו, שלא ראיתי מרחוק, אך מקרוב היו לו עיניים עמוקות ונבונות, אוקיינוס של אהבה וחוכמה.
"לא עניינך. ומה יש לך בכיס?" שאל לפתע, כי ראה את כיסי הגבשושי.
"לא עניינך." עניתי בחוצפה והוצאתי לשון.
"קדימה, לא אצחק אם אלה כדורי הרגעה. זה בסדר."
"גיחי, גיחי. ממש מצחיק. ענה לי ואענה לך."
"נראה לך. עני לי את קודם."
"אני שאלתי ראשונה אז תענה לי ראשון, אחרת לא תקבל אפילו חצי תשובה."
"נו!" נכנע הילד. "שמי הנס, בסדר? ומה שאני עושה פה- אומר לך אחרי התשובה שלך."
"טוב. אבל קודם בוא למקום שקט בלי הרבה אנשים שיכולים לשמוע. בוא… לשדה של הכלבים."
כאשר הגענו לשדה של הכלבים לחשתי לו באוזן:
"טוב, יש לי בכיס שרשרת סגולה מקסימה שמעבירה אותי לעולם אחר. עולם מקסים."
"כן. ברור. את משקרת." ענה הנס, למרות שבעיניו התכולות כמו ים נראה שידע על מה אני מדברת. סיפרתי לו את כל מה שעבר עלי מאז מציאת השרשרת עד עכשיו. ככל שסיפרתי לו יותר וכמה הכל מקסים קמטים נחרשו בין עיניו.
"טוב, ו… זהו. כאן זה נגמר." סיימתי.
"את אוהבת את דרגונרה?" שאל.
"כן, מאוד!!! היא נפלאה!" הקמט בין עיניו התחדש. "למה?"
"מה היית חושבת עליה, לדוגמה, אם היא הייתה שואבת ממך את החיים ככל שאת מספרת לה יותר?"
"הממ? טוב, אם זה היה קורה אז הייתי עוזבת אותה מזמן ומשמידה את השרשרת. אבל היא אוהבת אותי. וחוץ מזה, מה אתה עושה פה? לא ענית לי."
"אני מחפש ילדים עם שרשראות שמעבירות אותם לעולמות אחרים ולשכנע אותם להעיף את השרשרת. ואיך את יודעת שהיא אוהבת אותך? האם היא אוהבת אותך בגלל שהיא נותנת לך אלפי מתנות ומתנהגת כאילו שהיא מלכת היקום ואת עוד ילדה חסרת חשיבות שמשרתת את מטרותיה? או שהיא פשוט מחבקת אותך וגם אם את לא מצליחה במשהו היא אומרת: 'לא נורא, בפעם אחרת'?"
"אתה מעמיד אותי במבחן, הנס. אני לא יודעת. האפשרות השנייה די סבירה, אבל… אוך, עזוב אותי!" אמרתי, לקחתי את הרצועה של טופיטוף וברחתי משם.
פרק 11-כמה חפצים רבי עוצמה
כשחזרתי הביתה חשבתי על הנס. חשבתי על מה שאמר. האם היא מתייחסת אלי כאל אחת שנותנת לה את נשמתי? הקמט שבין עיניו היה קמט של דאגה. הוא רק ניסה לדאוג לי. אולי דרגונרה היא לא באמת מה שהיא נראית? לא. דרגונרה אוהבת אותי מאוד. אבל הנס חושב אחרת. לפתע הרגשתי אשמה. החלטתי לא לבקר את דרגונרה יותר מדי. כי אם אחליט שאני רוצה לעזוב אותה, אני אהיה מסוגלת לעזוב. הנס חושב, שכנראה דרגונרה פשוט מהפנטת אותי. אני אתנצל מחר בפני הנס. אומר לו ש… אהה…
פיהקתי, ונרדמתי.
"ולמרות שאני אוהבת את דרגונרה ואתה לא, אני ממש מצטערת על מה שקרה אתמול, נו, שברחתי וכל זה." אמרתי לו למחרת בבוקר בטיול של טופיטוף.
"טוב," אמר הנס. "פעם בת אחרת ניסתה לדבר איתי והתווכחנו. היא גם ברחה אך מעולם לא חזרה אלי להתנצל. את אמיצה."
"תודה." הסמקתי מעט.
"ניגש לעניין. בצהריים תביאי את המשרוקית, השרשרת ושערה של דרגונרה. וגם זכוכית מגדלת."
"טוב."
הגעתי לבית הספר. בהפסקת עשר התנהלה מריבה בין שתי חברותי לבין כמה ילדות (שגם אני לא מחבבת במיוחד). סוף היום היה שיעור חשבון, ומאחר ואני שונאת חשבון זה היה הזמן המושלם ללכת לדרגונרה. היתה לי כבר תכנית. חשבתי על דברים מגעילים במיוחד, ואז היתה לי תחושת בחילה בגרון. הייתי חיוורת, כי חברתי אמרה: "דידי, את בסדר?"
"לא, אני רוצה להקיא…"
"בואי נספר למורה." אמרה ועזרה לי לקום. המשכתי לחשוב על אותם הדברים וכאשר המורה לחשבון שאלה אותי מה קרה, לא יכולתי לפתוח את פי שמא אקיא על המורה. אז חברתי אמרה: "היא עוד רגע מקיאה."
"טוב אז לכי לשירותים עדי, וכשתחזרי תגידי לי איך את מרגישה ואם את צריכה תה."
רצתי לשירותים ודבר ראשון הקאתי. אחר כך ענדתי את השרשרת ואז הייתי עם דרגונרה. "דרגונרה שלום, רציתי רק לבקש שתעצרי את הזמן בעולם שלי עד שאחזור לשם טוב?"
"בסדר," אמרה, ובהינף יד הזמן בעולם שלי נעצר.
"את ממש חיוורת, נסיכה שלי. הקאת?"
"כן." עניתי.
"שתי." היא נתנה לי נוזל בעל צבע סגלגל-כסוף.
שתיתי ומיד הרגשתי נפלא.
"את רוצה לשחק במספרה?" שאלתי בקול של תינוקת, הנחתי על שפתיי אצבע תמימה והסתכלתי עליה במבט שואל ומתוק.
"קדימה. אני רוצה להראות לך משהו שמתאים לנסיבות."
היא הראתה לי חדר סלון ענק, עם כל סוגי המברשות, ספריי לשיער, ועוד דברים לשיער. סלסלתי את שיערה, החלקתי, שיניתי, גזרתי… דרגונרה הראתה לי גם ספריי שמצמיח את השיער בחזרה.
"ועכשיו ננקה." הכריזה דרגונרה והרימה את ידה כדי לנקות.
"לא לא לא לא!!! אני אוהבת לנקות, תני לי."
טיטאתי את הרצפה. הלכתי עם היעה אל הפח. כאשר דרגונרה הסבה את מבטה לקחתי קווצת שיער וטמנתי אותה בכיס.
"אז להתראות, דרגונרה!" אמרתי והסרתי את השרשרת.
חזרתי הביתה ואספתי את כל הדברים שהנס ביקש. לקחתי את טופיטוף והלכתי.
פרק 12-נבואה מפי הנס
התקדמתי בגני המשחקים ובכרי הדשא עד שמצאתי את הנס. הנחתי לפניו את השרשרת, המשרוקית, את זכוכית המגדלת ואת קווצת השיער.
"יפה," אמר הנס. "אנחנו לא ממש חברים ותיקים, ו… זה פשוט משהו שאני חייב להראות לך. לא נורא אם לא תרצי לדבר איתי אחר כך. אבל, בכל אופן…" הוא הניח את המשרוקית בתוך השרשרת, ומעל שתיהן את השיער. הוא לקח את זכוכית המגדלת וכיוון על השמש, כך שהאור יאיר על השערה. אבל במקום שהאור יאיר על השערה, הוא הוחזר ממנה, ונראה שאמור להקרין מסך על השמיים. אבל במקום שהאור יאיר על השמיים הוא האיר על הדשא. לפתע נשמע רעש מחריש אוזניים.
"עכשיו תחזיקי בזכוכית מגדלת!" צרח הנס, נאבק ברעש. תפסתי את קצה הפלסטיק השחור.
"תתרכזי!"
"במה?" צעקתי.
"בהכול! מהר! תתרכזי בעוד אחת… שתיים… שלוש!" הזמן קפא. הרוח קפאה. הצבעים נעלמו. הכל עמד מלכת, חוץ מריבוע ענק באמצע השמיים. הוא היה צבעוני. אני והנס היינו צבעוניים. הריבוע היה לבן לגמרי. ואז החלו לרצד תמונות על גבי הריבוע. לפתע עיניו של הנס הפכו לבנות לגמרי והוא התחיל לדבר.
"במשך שנים רבות אהבה המכשפה ילדים, וגם היום. אך לא בגלל חוכמתם, יופיים, או התנהגותם, אלא בגלל נשמתם. היא אוהבת נשמות של ילדים. אלפי שנים חיה המכשפה לבדה, בעולם אחר, אפור וקודר, הנקרא אולמטירסיה. היא עוקבת אחרי ילדים שונים ומחליטה איזה ילד יהיה שלה."
על המסך עלתה אחוזת עדי, רק שהשמים היו קודרים, בנות הים מכוערות וכך גם הפיות, והכל היה יבש. לאחר מכן, נראו תמונות של ילדים מלפחות עשר תקופות שונות ומאחוריהם, מסומנים בעיגול אדום, פניה של דרגונרה.
"היא טומנת את השרשרת במקום שבו ברור שהילד ימצא אותה."
על המסך נראתה ילדה מסתכלת כלפי מטה על שרשרת שונה לגמרי מהשרשרת שלי. מאחוריה פניה של דרגונרה היו מסומנים בעיגול.
"אצל כל ילד מופיעה שרשרת שונה, כדי שהילד ירצה לענוד אותה. לאחר שהילד עונד את השרשרת, המכשפה עושה מעין תרגיל שבו היא מעוררת את סקרנותו של הילד. היא עושה לילד עוד תרגיל: הילד נופל מצוק על מזרון, ולפתע מרגיש רגוע מאוד. המכשפה עושה את התרגיל מפני שגם אם תראה לו את אולמטירסיה בתור אחוזתו הפרטית של הילד הוא לא ירצה להמשיך בלי מעט חיבה למכשפה. לאחר מכן, הילד בוטח במכשפה עד מאוד, ולכן מספר לה את סודותיו. ככל שמספר לה יותר על דברים שקורים לו המכשפה מקבלת עוד מנשמתו. לאחר שלקחה המכשפה את כל נשמתו הילד אינו יכול לחשוב דבר חוץ מאיך יהיה לו טוב יותר. המכשפה זקוקה לחלק האחרון שנותר בילד: החלק הנותן חיים. בשביל לקחת אותו היא צריכה לגרום לילד לחייך ואז לקחת ממנו את חיוכו. לאחר שגורמת היא לו לחייך בעזרת תרגיל נוסף החיוך מתעופף. המרשעת לוכדת אותו ובכך מסיימת את עבודתה. את גופתו של הילד מקפיאה ומניחה בגן המכושף כאשר הילד הבא מגיע."
לפתע רוח החלה לנשוב. המסך נעלם והשעון המשיך לתקתק. ליבי דפק מהר יותר מהשעון. לא האמנתי. דרגונרה מכשפה מרושעת שמפתה ילדים במשחקים כדי להשתמש בנפשותיהם למטרותיה?
פרק 13-"הזהרי בדברייך, אחרת האויב ידע חולשותייך"
לקחתי את טופיטוף ועזרתי להנס לקום. הוא מלמל תודה ונפרדנו. פסעתי בשביל, מהורהרת. חשבתי אם כדאי לי לחזור לדרגונרה. זה היה די מפתה, אבל אחרי שראיתי מה הנס הסביר לי לא כל כך רציתי. ואולי הנס הוא זה שמתח אותי? לא, לא ייתכן, התמונות היו כל כך אמיתיות… אני הולכת לדרגונרה היום, וכשיגיע הזמן אחשוף אותה.
בערב, מיד לאחר כיבוי האורות, ענדתי את השרשרת ואז דרגונרה ישבה לידי.
"שלום נסיכה."
"דרגונרה," אמרתי, "רציתי רק לספר לך על מריבה שהייתה היום בכיתה." סיפרתי לה את המריבה.
"הממ." ענתה דרגונרה. "טוב… יש לי עצה לתת לך. הזהרי בדברייך, אחרת האויב ידע חולשותייך. חשוב לזכור."
"תודה," אמרתי. "עכשיו אני אעלה למעלה, ואני אסתדר לבד." הוספתי במהירות.
"טוב." אמרה דרגונרה, שלא נראתה מרוצה מהסידור הזה. "לילה טוב."
"לילה טוב…" אמרתי ועליתי באיטיות במדרגות. כשיצאתי מטווח ראייתה, רצתי בכל המהירות לחדרי שלמעלה. אך לא הייתה לי כל כוונה להרדם. כאשר דרגונרה עלתה למעלה וראתה שאני ישנה, אני פשוט עצמתי עיניים והעמדתי פנים.
"טוב." לחשה דרגונרה. "אפשר להמשיך בתוכנית."
מיד אחרי שהיא יצאה ירדתי בשיא השקט אחריה. היא פתחה דלת שהובילה לארון שמתחת למדרגות. לא ראיתי את הדלת הזו קודם. דרגונרה נעלמה בתוכה וירדה בגרם מדרגות שמאחורי הדלת. ירדתי אחריה בשקט, מסתכלת מתחת לרגליי ושמה לב לכל מכשול. המשכתי לעקוב אחריה שעות, אולי ימים, וכשגרם המדרגות נגמר הייתי מותשת. התחבאתי מאחורי שידה בין הצללים ובהיתי בדרגונרה. עכשיו עמדתי במסדרון ובו ארון ודלתות משני צדדיו. נראה שהמסדרון נמשך עד אינסוף. דרגונרה החלה להתקדם, ואני אחריה. לבסוף נעצרה ונאלצתי להסתתר שוב. היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. חמקתי מאחוריה לפני שהדלת נסגרה. פניתי להסתכל על החדר. החדר נראה כמו מעבדה. על הקיר נראה לוח ועליו נראו קווי מתאר של ילד. חצי היה ריק והחצי השני מלא. באזור הלב היתה צורה משונה צבועה זהב. זה היה כנראה החלק של החיים. הקרש שעל הקיר היה גופי. היא כבר הספיקה לזלול חצי מנשמתי!
"תפסתי אותך, מרשעת!" צווחתי. "החזירי לי את נשמתי! היא שייכת לי, לא לך!"
"אז גילית אותי, נסיכה."
פרק 14-ליטר סודות, קמצוץ רמאות ומאבק
עמדתי מולה, רועדת בתוכי.
"כן, מכשפה." עניתי. "הנסיכה הקטנה שלך גילתה אותך."
"יפה, נסיכה. את חכמה."
"אני לא זקוקה למחמאות ממכשפה." ירקתי את המילה האחרונה.
"אני דרגונרה בשבילך." התרגזה דרגונרה. פתאום היא לא הייתה יפה כל כך. היא הפכה רזה ושלדית ומפרקיה בלטו. אצבעותיה התארכו. עיניה רשפו בזעם ושיניה וציפורניה הפכו מלוכלכות ומתפוררות. שיערה הפך דליל ושמנוני ופניה אבדו את צורתם.
"את מכשפה."
"שלא תעזי, נסיכה. את גם ככה יודעת יותר מדי. הנס, הייתי צריכה לטפל בו מוקדם יותר… כמה תמימה היית קודם… זה היה הרבה יותר כיף…"
"איך כיף? כיף שאת יכולה לשחק בי? כיף שאת חזקה וחכמה ממני ותוכלי לשקר למישהי שלא יכולה להתנגד? הא, מכשפה?"
"אני דרגונרה!"
"ואני לא נסיכה! אני מתקיפה!
פרק 15-הבריחה
חטפתי בקבוק מהמדף שלידי והעפתי על דרגונרה.
הבקבוק התנפץ על ראשה והנוזל שבפנים, נוזל ירוק סגלגל מבעבע נשפך על ראשה.
רגליה של דרגונרה הפכו לרגלי עכביש שעירות ומגעילות. נתקפתי דחף להקיא. אז אם לא עכשיו, אז לעולם לא- פתחתי את פי והקאתי את תכולת בטני על דרגונרה. תפסתי מקל והנפתי אותו מסביב לראשי, מעיפה את תכולת המדפים-לפתע ראיתי. בקבוק שקוף. נוזל בפנים. תווית: 'נשמה חדשה'. לקחתי את הבקבוק.
"לאאאאאאאאאאאאאא!!!" צרחה דרגונרה. שוב הקאתי עליה למראה הרגליים וחבטתי בראשה עם המקל, ובזמן שנחסךפקקתי את הבקבוק ורוקנתי את תכולתו אל פי. מיד הרגשתי שחלק שאבד חזר אליי, ותלשתי את השרשרת מצווארי. מצאתי את עצמי במיטה בחדרי. הורי רכנו מעלי ודור בכה.
"את בסדר, עדידי?" שאלה אימי. "צרחת."
"אממ… כן… אני… אחרי שדור יירדם אני רוצה לספר לך משהו." לחשתי לאוזנה של אימי. דור נרדם. סיפרתי לאמא את הכל. וגם לאבא. הם שלחו אותי למיטתי ונרדמתי
פרק 16-הסקרנות (כמעט) הרגה את החתול
עבר כמה זמן אחרי שנמלטתי מדרגונרה. אך עדיין הרהרתי עליה ותהיתי מה עלה בגורלה. לא דאגתי לה, לא, הרי היא רצתה להרוג אותי, אך הסתקרנתי. בנוסף, נפגשתי עם הנס הרבה, וספרתי לו על הרהוריי, והוא אמר לי לא לחשוב אפילו לחזור לאולמטירסיה לבדוק. רציתי כל כך לחזור… אבל הנס אמר שזה יעלה לי בחיי. אבל אמלט מהר…
כן.
אלך לשם הערב ואברח שוב.
וגם אשחרר את הילדים האחרים.
בערב ענדתי את השרשרת. הייתי באולמטירסיה.
פרק 17-תקיפה, צרחה ועוד בריחה
"נסססססיכככההה……" נשמעה לחישה מרושעת. "חחחחחזזזזרררת….. אאאללליייי…. מוות!" צווחה דרגונרה.
התגנבתי לחדר העבודה של דרגונרה. חיפשתי בין כל הבקבוקים שריסקתי משהו שיחזיר אותם. לפתע אחזה ידי בקופסה עם תווית: אבקת שחרור נשמות. רצתי את הגן. הוא היה נבול, והירח כוסה בשכבה עבותה של עננים. שפכתי את תכולת הקופסה אל ידיי. בפנים הייתה אבקה זהובה.
"לאאאאאאאאאאאאאא!!!" צווחה פילחה את האוויר. דרגונרה החדשה, המכוערת, צלעה מהמבנה והתקרבה אליי בקצב מסוכן. נשפתי מהר את האבקה ופסלי הקרח התחילו להינמס.
"לאאאאאאאאאאאאאא!!!" צווחה דרגונרה שוב. נשמות של אלפי ילדים עלו לרקיע וצללו אל השרשרת שלי בחזרה אל עולם בני האדם. דרגונרה החלה להצטמק. היא שלפה פגיון קצר. אחרונתהנשמות נכנסה לעולם בני האדם. דרגונרה השליחה לעברי את הפגיון. תלשתי את השרשרת ועזבתי את אולמטירסיה ואת דרגונרה המצטמקת והצורחת.
הפגיון עבר במקום בו ראשי היה לפני שנייה.
פרק 18-העצה
"את מה?" שאל הנס, עיניו כמעט יוצאות מחוריהן. "את חזרת לשם? את יצאת מדעתך? מה עבר בפחית החלולה הזו שתלויה לך על הכתפיים?"
"לא יפה, הנס, ממש לא יפה. ציפיתי ממך ליותר כבוד." אמרתי.
"כבוד? את כמעט נהרגת שם ואת רוצה כבוד?"
"כן. כמו שגיבור אחד בספר אמר לפני שמת: 'זה רק נימוס'."
"תודה לך באמת, גברת נימוסית, אבל אנחנו במציאות."
"ידוע לי, במקרה. הודות ליד הגורל אני זכיתי במספיק שכל כדי להבין זאת."
"כל השיחות איתך הן כאלה?"
"אל תתבייש לקרא לי בשמי."
"אני מצטער, הוד מעלתך הנסיכה עדי."
"אל תקרא לי הנסיכה."
"סליחה, נסיכה."
"אמרתי לא!"
"קודם תקשיבי לי."
"מה?"
"תשמידי את השרשרת."
"למה?"
"נסיכה…."
"טוב! רק אל תקרא לי נסיכה שוב."
זה היה בוקר יום שבת. יצאנו, כל המשפחה, לטייל בגן. אני הלכתי לדבר עם הנס וסיפרתי לו את תקרית הלילה הקודם.
"ואיך להשמיד אותה?" שאלתי.
"כן, נסיכה-"
"הנס!"
"טוב! את צריכה לנעוץ בחרוז המרכזי אבן צור ולמלמל: 'וישכע הדמשה' שלוש פעמים. אם הופכים את האותיות של הלחש, זה יוצא 'השמדה עכשיו'."
"למה?"
"כי," הסביר הנס, "השרשרת יחידה. היא המעבר היחיד בין אולמטירסיה ובין עולם בני האדם. אני ממש מבקש שתעשי זאת. אם לא תשמידי אותה דרגונרה תחדור לעולמינו שוב."
"בסדר… אבל הנס, אני מספרת לך די הרבה על עצמי ואתה לא מספר לי כלום. זה לא הוגן."
"טוב… אם את מציגה את זה ככה…"הוא שתק.. ואז אמר:
"טוב אז רק שתדעי שאני בכלל לא בגיל שלך כמו שאני נראה. אני בכלל לא ילד… אני קשור לדרגונרה בקשר חזק כל כך…" הוא עצם את עיניו.
"פעם, לפני שהחומר עצמו היה קיים, היה כוח חזק ביותר: הטבע. לאחר שיצר הטבע את הכל, הוא יצר שני כוחות, שאין כמעט אנשים שיודעים עליהם. ונתנו להם שני שמות עוצמתיים ביותר, הנסומיקר ודרגונרה. את שניהם את מכירה."
"לא, את דרגונרה אני מכירה. אני לא יודעת מי זה הנסומיריקר או איך שקוראים לו."
"את בחיים לא שמעת על רמזים? הנסומיקר והנס לא נראים לך קשורים באיזושהי צורה?" "אההה…"
"בקיצור, הטבע יצר אחים. הנסומיקר היה גדול מדרגונרה בשלוש דקות. ולכן הרגשתי בוגר יותר. אני עזרתי לאבי, הטבע, לשפר ככל האפשר את יצירותיו, וזה גרם לאחותי קנאה גדולה. לכן, לאחר שהצעתי לאבי את ההצעה שהכי אהב מכולן, דרגונרה הראתה לאבי יצירה שקיוותה שתהיה יפה יותר משלי. אך הטבע דחה את רעיונותיה. היא נעלבה עד עמקי נשמתה והחליטה לנקום בי בעזרת היצירות שלי. נחשי מה הייתה היצירה שלי? ילדים. ההצעה של דרגונרה היתה אולמטירסיה. היא יצרה בכוחות עצמה את אולמטירסיה ומפתה את הילדים לשם. ומאז אני מנסה לעצור אותה. היא ידעה שלא אוכל לעצור אותה בצורה מוחלטת, כי הכניסה לאולמטירסיה הוטלה בכישוף המאפשר רק לילדים להכנס. לכן כשפה את עצמה בכישוף שהופך את חייה לתלויים בנשמות הילדים. אני מחפש כל השנים האלה ילד או ילדה, שיצליחו להיחלץ מהכישוף של דרגונרה ולהכניע אותה. ואת הצלחת."
"ואו," אמרתי. "לא ידעתי שאתה חי מיליון וחצי שנים!"
"כן. אבל מה שחשוב הוא שילדים לא יכושפו יותר."
פרק 19-הפנוט, התנגדות ועשן סגול
ביום שבת שלאחר מכן יצאנו שוב לטייל. פגשתי את הנס והבאתי איתי את השרשרת ואבן צור מאוסף האבנים היפות שלי. הלכנו לשדה של הכלבים, כי הנס אמר ששם צריך להשמיד את השרשרת, במקום שבו מצאתי אותה."
טוב," אמר הנס. "אז תניחי את השרש-"
"שמת לב שאתה אומר 'טוב' יותר מדי פעמים?"
"אוף איתך."
"לא יפה, הנס…"
"לא שוב שיחה על כבוד!"
"זה דווקא די חשוב."
"או…. ואם כבר מדברים על מעמד, נסיכה…"נעצתי בו מבט רושף והוא צעד צעד אחד אחורה, ישר על אחת המתנות הרטובות שטופיטוף השאירה שם, החליק עליה ונחת על ישבנו. ניסיתי להסתיר את צחוקי בשיעול ואמרתי:
"אז מה אמרת לי לעשות?"
"אמרתי," אמר הנס, קם ובחן את הצד האחורי של מכנסיו. "שתלכי למקום שבו מצאת את השרשרת ותניחי אותה במקום שבו הבחנת בה לראשונה."
צייתתילו ואז נעצרתי.
"הנס." הסתובבתי אליו. "אתה לא חושב שהיא יפה מדי?"
"יפה מדי למה?"
"יפה מדי כדי שישמידו אותה. בשום מקום לא תמצא עוד אחת."
"וזה העניין!" צעק הנס. "אם דרגונרה תופיע פתאום מתוך השרשרת? עדי! היא מהפנטת אותך! תפסיקי להסתכל על השרשרת!"
אבל לא יכולתי להתיק את מבטי….
"עדי גורגה מווווכהנה……."
כבר לא הבנתי מה אמר… הוא הרים את ידו… ונתן לי סטירה כזו שסימן אדום התנוסס על לחיי.
"הנס!" צעקתי אך מיד השרשרת נכנסה שוב לטווח ראייתי ושוב הפנטה אותי. הכל היה לבן. העולם קבור בערפל.
אין דבר לעשות… יש משהו לעשות.
חשבתי על הנס. אמא ואבא. דור. טופיטוף… הערפל התחיל להתפוגג. המשכתי. טופיטוף. הנס. אמא. אורקה. אוי לא! אני שונאת את אורקה! הערפל חזר לאפוף אותי.
נסיתי לחשוב על חברותי, מלבד אורקה. הערפל נעלם לבסוף. הנחתי את השרשרת במקום שבו הבחנתי בה לראשונה בלי להביט בה. לקחתי את אבן הצור, נעצתי אותה בחרוז המרכזי ולחשתי: "וישכע הדמשה, וישכע הדמשה, וישכע הדמשה!"
רעם התגלגל. סופה החלה להיווצר סביבי. עזבתי את השרשרת ונשמע פיצוץ עז. השרשרת נעלמה, ומהמקום בו היתה קודם לכן עלה עשן סגול. מאז לא ראיתי את השרשרת.
פרק 20-סוף דבר
עברה כמעט שנה מאז, והדבר לא נשכח ממני. מאז, החיים שבו למסלולם, והכל הסתדר. הבנתי שגם אם אני שונאת את אורקה הוא עדיין בן אדם. טוב, לא ממש בן אדם… אבל הכל מובן. ובנתיים, אני פשוט חייה את החיים ומצפה להפתעות חדשות שיופיעו על הדרך.