אנשים נכנסים, יוצאים אנשים, ואותות הצפצוף אינם פוסקים. הם ממשיכים להדהד בראשך, גם כבלתי מורגשים. אולם כבר מהמפלס העליון של היכל הכניסה הם לא נשמעים, גלאי ההריון. וסביב קאנג'י אשר ישב ואכל ארוחת ערב בלשכתו רחבת-הזרועות שררה הדממה האופיינית כל כך למשרדי המגדלים הנושקים בכיפת העיר-החדשה. הוא סיים מן הצלחת את כל ממרחי הטעם ודמיין שהוא מתענג על שר דג של מים מלוחים. הוא משך וניקה את זוויות פיו, מעניק ללובן מפית הבד נגיעות צבע אדומות; קם מכיסאו וצעד אל הקיר הדרומי של החדר. כולו היה חלון זכוכית ענק. דרכו הביט קאנג'י. פעם מטה – אל רחובות העיר, שאונותיה ההומים ואורותיה הבורקים; ופעם מעלה – אל ההשתקפות. אל הרחובות הזוהרים המוחזרים עמומים-רוטטים על זכוכית כיפת המגן. שמי הערב היו שחורים, וכיפתהעיר-החדשה משוכה הייתה כתמי בוהק.
קאנג'י נולד בכפר קטן בצפון המחוז הגדול במדינה, בן זקונים לזוג איכרים פשוט. כנער ארך-גבה, מחוספס למראה ושחור עיניים הוא התבלט בחדות מחשבתו ובהשגיו הלימודיים; זהר מעל כל חבריו לגמנסיה האזורית. הוא השתתף ואף זכה בתחרות הארצית להנדסה צעירה. פרס הזכייה שהוענק לו מימן את לימודיו הגבוהים באוניברסיטת "סוּקינוֹ". אז, המרכז המחקרי המוביל של העיר במדעי שימור החיים. את תואר הדוקטור הוא קיבל בגיל 22 על פרסום תוצאות ניסויים פורצי דרך בתחום חידוש חמצני וסירקולצית גז בחללים בינוניים.
בימים הראשונים לאחר אסון תחנות הכח שלרצועת החוף, קאנג'י כמו רב אזרחי העיר אחוזי אקסטטת המוות העולה ומגיח, שקע אל אל תוך מרה מינית ונטולת מעצורים. בעשרות מפגשים המוניים הוא שכב עם מאות נשים ונערות.אלה קבלו לתוכן את נוזלי מהותו. מאות אלפי נשים קבלו לתוכן נוזלי מהות של זרים אקראיים. בפארקים, בכיכרות העיר, במשרדי בניין העירייה מהם נסו על נפשם הפקידים כולם – בכל מקום נכח מין. אולם כבר בשבוע השני לאסון החלו הגיוסים, וקאנג'י – אז בן 24, קמטי עונג ראשונים לזוויות עיניו הבוערות – גויס לחיל החירום. פיצוץ תחנות הכח הוליד עננות מוות, כמפרשי תרעלה התערבלו ונעו על גבי רוח תמה, טיהרו בדרכם בפרובינצית החוף עשרות רבבות של גופים מנשמותיהם, ואיימו להישטף אל לב הערים הגדולות. קאנג'י היה ממתכנני הכיפה ומערכות טיהור האוויר הראשונות בה. הוא היה שותף בתכנון המגדלים הכפולים הראשונים בעולם, 70 קומות מעל פני האדמה ו70 קומות מתחתיה. מיליוני דירות נבנו תוך עשור. פתרון להמוני הפליטים שניצלו. הם באו בשערי העיר. התור היה אינסופי כמעט. זנב מתפתל של רכבים עמוסים עודפי בכי, מוות ופחד. נחש בפתח הכיפה, זועק בתחינה להתכנס ולחדור למקום מבטחים. גם בחיוכו הגדול ביותר של קאנג'י היה אינטרוול של עצב.
אפשר לומר שהיה מהאבות המייסדים של העיר-החדשה.אולם לא רק אב מייסד היה. לקאנג'י היו עיני תקווה – והם חדרו מבעד ענני האפלה. הוא מיהר להקים בימיה הראשונים של העיר-החדשה את החברה המרכזית לסחר בחמצן. וכעת, ממשרדו שבקומה ה-70 הוא עומד בראשה, כבעלים החוקי והבלעדי של מאגר עודפי החמצן הנוצר בבטן הכיפה.
על שמי הערב העכורים צרובי הניאון של העיר-החדשה, צלליתו הגבוהה של קאנג'י העומד בחלון הזכירה טוטם אינדיאני עתיק ואל-זמני. וכך הוא גם הביט החוצה. באדישות. אך שלא כמו הטוטם, אדישותו רדופה הייתה רוח כבדה, כאד קר הנשרך סביב כיפת ראשו לאחר יום של עבודה. ולפניו עוד מיועדת פגישה נוספת, אחרונה. אז יתנער מעולם זה של קומות חולשות,וישוב אל זרועותיה של מרי, אשתו, הוא ישק בעדינות לנקודת החן שעל מצחה של סוקי הקטנה. והיאשם עמוק בשינתה, חולמת על חבריה לכיתה.
הוא אהב לעמוד בחלון המשרד ולבהות במופעי התנועה של קרני העיר, כמו לעקוב אחר שפם החתול כשהחיה עצמה הייתה ואיננה. מהקומה השבעים קאנג'י לא שומע את גלאי סוד ההריון שעדיין אותתו וצפצפו במפלס התחתון של היכל הכניסה.
צפצוף סרק, נמוך ועמום לגבר.
צפצוף גבוה וקצר לאישה.
שלושה צפצופים גבוהים וקצרים לאישה ההרה. לעיתים אלה מלווים בזעקתה ובצעקות השומרים אשר דורשים ממנה את אישורי הלידה.
שעה קלה נח קאנג'י בשדה ראייתו, משוחרר שליט. לעיתים שולח עיניים אל ספרות השעה הירוקות הזוהרות מעל דלת המשרד. מאוחר. בצעדים שאיש לא ראה משך עצמו ברגליו חזרה אל שולחנו. כותרת עיתון הערב שעוד היה מגולגל עטוף נייר עיתון ישן-אחר הכריזה באותיות אדומות על ההכרה הרשמית ב"החברה המרכזית לסחר בחמצן" כחברה הפרטית הותיקה ביותר בעיר-החדשה. קאנג'י הוציא מכיס מקטורנו מכשיר טלפון, שיקע את קצה זרת כף יד ימין בגומחה הלחה שבתחתית הטלפון והצמיד את המכשיר לאוזנו.
"הלו! מי זה?!", וקולה הקרמי של מרי שגם בעשור הרביעי לחייה נותר רך, לח וילדי, גבה מעט כמו העיר אותה הצלצול מסיוט עמוק.
"זה רק אני, מרי שלי," נושף אוויר מלוא ראותיו.
"קאנג'י!", קראה בשמחה ונמי פניה האדימואת לחייה, לחיי עור הפנינה; סוקי אשר ישבה למרגלות הספה, עזבה את ספר צגי-המגע, סגרה על דפיו הדקים והזוהרים את כריכתו דמוית העור והתיישבה לצד אימה, צוהלת,"קאנג'י! קאנג'י! אבא! אבא!", ברק חולף בעיניה – עיני אביה – גדולות, שחורות ועגולות.
"רגע יקרה שלי, אני לא שומעת את קאנג'י," היא ליטפה את שיערה השחור שהיה מונח, פתוח כמניפה על מצחה הארוך. פוני. סוקי נאנחה במורת רוח ונשענה אל אמה משלבת ידיה בידי אמה. מרי תקנה את אחיזתה בטלפון, "קאנג'י יקר, מתי אתה בא הביתה? מאוחר?"
"מאוחר. מאוחר היום מרי," קאנג'י שלח מבט נוסף אל ספרות השעה המוקרנות על הקיר, "יש לי עכשיו פגישה עם סוכנת חמצן של נאו-ארץ, מיד לאחר-מכן אצא ואבוא. שעה. לא יותר. אני מקווה."
"אווו קאנג'י, בוא הביתה! קשה מדי אתה עובד".
קאנג'י שכה אהב להמשח בקולה של מרי, לעיתים אף יותר בשיחת טלפון רחוקה ומגועגעת מאשר שקוע בין זרועותיה ונוכח, נרגע והרפה מעט מכינוס שרירי החזה.וכמו הסיר מעליו שריון אבירים, הוא חייך אל החלל, וברפיון כמעט מנומנם השיב לה, "בקרוב אהובה, ואני בבית. מרי אני רוצה לומר לסוקי לילה טוב.. ואחר כך, אברך אותך", מרי חייכה.
"סוקי, אבא!"
"קאנג'י! אבא!" צהלה שוב סוקי, בועטת ברגליה באוויר, כמעט ופוגעת באמה. מרי קראה לה לחדול מיד. ובידיה הקטנות אחזה סוקי במכשיר והמתינה.
"הלו? סוקי?"
"הלו אבא! קאנג'י!"
"מה שלומך, ילדה יפה?"
"בסדר, קוראת בספר. יותר ממאה צגי-מגע, אבא קאנג'י!"
"את מופלאה, בגילך לא קראתי כל כך הרבה. כל הכבוד." סוקי צחקה, "אבל עכשיו את צריכה לישון. לתת לאמא נשיקה וללכת לחדר."
"לאאאא"
"כן סוקי"
"אבל עוד לא סיימתי את הפרק"
"לכי לישון. מחר את הולכת לבית ספר, לא?"
"טוב טוב אבא קאנג'י"
"חלומות פז שקטים, סוקי, לילה טוב."
"לילה טוב אבא! קאנג'י!" סוקי ניתקה את השיחה במכשיר והניחה אותו בחיק אימה, שפניה נפלו מיקרונים אחדים כי ציפתה עוד לברכת אישהּ שנותק. מרי ליטפה את ראשה של סוקי, נשקה לו, ובלכתה של סוקי לחדרה קראה אחריה בקול-הקרם שלה המבטיח שינה רכה, "חלומות פז שקטים, ילדה שלי טובה."
גם קאנג'י התאכזב. הוא הניח את מכשירו על השולחן, ונשען לאחור בכסאו עוצם עיניים כבדות. אך מיד הטלפון שב וצלצל. משוכנע כי זו מרי שמתקשרת כדי לשמוע ממנו מילים, הוא ענה, "חזרת אלי, יקירה."
ומהצד השני נשמע אמנם קול נשי, אך לא זה של מרי, אלא עבה ועמוק – אישה, "אווו הוו", סוכנת החמצן של נאו-ארץ התמהמה, "מר קאנג'י, מדברת מיאקה."
"האא מצטער גברת מיאקה, חשבתי שאת מרי.. האא אישתי."
"זה בסדר," היא דיברה כמו דעתה הייתה מוסחת, לא הקשיבה לקאנג'י כלל, "מר קאנג'י עלי לדחות את הפגישה שלנו ליום אחר, עניין דחוף עם אחותי. אני מצטערת. אשמח לקבוע להמשך השבוע."
לקאנג'י הוקל, הוא לא הסתיר זאת "זה בסדר, מיאקה. אני גם אשמח לחזור למשפחתי. דברי עם מזכירתי מחר. לילה טוב, גברת מיאקה."
"לילה טוב, מר קאנג'י. תוד-." אך קאנג'י כבר ניתק את השיחה.
אלמנט בפניו של קאנג'י נפקח ונרגע, הוא נשען לאחור בכיסאו– ושב לעצום עיניו. רגעי אור פנסים נשברו על שמשת החלון. קאנג'י לא ראה אותם. מקץ חמש דקות הוא פקח עיניו, נשען קדימה, סובב אליו את צג הטלפון, וכבר זקף את זרת ימין לשקע בגומחת הטלפון. אך מיד נמלך בדעתו. הוא ירכוש זר צבעי פרחים, ויפתיע את מרי רגע לפני שעפעפיה יסגרו עליה את הכרתה. הוא קם מעל שולחנו, כיבה את אורות המשרד ואת מקרן השעה, ויצא אל מסדרון המעליות.
המעלית צללה במהירות. נקישות חשמל וזמזומי גלגלות שורטים את נעימת הכינורות המשונה שבקעה מבין לוחות המתכת. וכמו רעם מרוחק, נעצרה המעלית במפלס העליון של היכל הכניסה ודלת המעלית התרוממה מעלה מפיקה את רעש הלבן והמנחם המלווה כל מנוע קטן בפעולתו. המפלס העליון היה מרפסת פנימית, קומה אחת מעל הכניסה לבניין, ושטחה היה כשליש משטח הכניסה. מפוזרים שם היו קורט ספסלים וספות נוחות, בר קטן, רחבת עישון גדולה וחנויות ממכר לא מעטות. מעקה זכוכית שהוברק הזדחל לאורך המרפסת, עליו הונחו רצועות ארוכות של כריות ג'ל; להניח עליהן מרפקים, לנוח ולהשקיף, אם זהו רצונך, אל המפלס התחתון, ואל שומרי הסף של גלאי ההריון.
דלת המעלית התרוממה מעלה, אך את נחמת הרעש הלבן פצעו מיד אותות הצפצופים. אנשים נכנסים, יוצאים אנשים– תחת גלאי ההריון. "לכו הביתה.. מאוחר," חשב לעצמו קאנג'י, "לכו הביתה ותפסיקו לצפצף." רק יצא קאנג'י מן המעלית לכיוון חנות הפרחים, וכבר חלף על פניו גבר צעיר בחליפה כהה-ירוקה ונכנס אל המעלית ממנה יצא זה עתה, "ערב טוב, מר קאנג'י", וחיוכו הולך ותופח עם נסיקת המעלית אל משרדו הגבוה.
"זר הסגולים הזה?," הנערה בסינר השחור והמוכתם שמאחורי הדלפק הרימה את הסגולים-צהובים, קאנג'י הנהן, "עשרים ושניים דום, אדוני".
קאנג'י חייך ופשפש בכיס מקטורנו, "דואליזם כפול, סימן טוב," הנערה חייכה אליו את חוסרת הבנתה, חושפת שיניים גדולות ותמוהות, "עזבי, אמונות תפלות של מהנדסים; בבקשה", הוא הניח על משטח הדלפק עשרים וארבעה מטבעות דום.
"הוו תודה, אדוני," הנערה הסמיקה מעט, עורה היה כולו צחור מלבד הדמים הקרושים במרפקיה וכעת סומק לחייה. וברגע שמסרה לקאנג'י את הסגולים-צהובים, החרישו אוזניהם שלושה צפצופים גבוהים וחזקים. קאנג'י אחז בזר הגבעולים וכמו כל הנוכחים במפלס העליון, רץ אל מעקה הזכוכית. המראה במפלס התחתון לא היה יוצא דופן.
אישה יפה צעירה בשמלת כותנה ירוקה מנוקדת ריבועים לבנים כורעת בבכי, רועדת בכל איבריה, מאגרפת כפותיה ארצה לצד גלאי סוד ההריון, ממלמלת "אלוהים לא! לא אלוהים!". שיערה המתולתל השחור-אדמוני נשפך אל אריחי הענק של מפתח הבניין, כתפיה שסועות, קרועות. ועוד לפני שנגשו אליה השומרים, אייקו זעקה, "ילד שלי! אל תעשו לו כלום!", משתנקת ומשתעלת, ופורצת בבכי. אייקו הרימה מבטה אל הצופים אליה מן המפלס העליון, לוחשת, "אל תתנו להם את הילד שלי". אולם עוד לפני שיכול היה מישהו ללטף אותה בעיניו, ניגשו אליה שני גברים במדים שחורים, כובע זהוב לראשם, ועל דש חולצתם שמם ותג יחידת מפעילי הגלאים.
הנמוך מביניהם ירד לעמידה שפופה לצידה, וכשד-קול חדר אליה "קומי בבקשה."
אייקו צרחה, "עזוב אותי! עזוב אותנו!"
הנמוך שהיה גם רזה מאד, ופניו מעוטרות זקן מטופח, הרים את שד-קולו, "גברת, קומי על רגלייך! תוכן בטנך גלוי לנו!", הוא תפס בכתפה, אך אייקו ניערה אותו מעליה בצעקה ובשריטת ידיים.
"עזוב, הכל בסדר," סובב השומר הנמוך את ראשו אל חברו לתפקיד שעמד מאחוריו וקרב צעדיים; הוא פנה לאייקו, "גברת, קומי על רגלייך מיד!". אייקו רועדת כולה נעמדה על ברכייה, ולאחר דקה קלה התרוממה על נעלי העקב השחורות שלה, רגלייה רועדות וכפות ידיה כתריסים המנסים להיסגר על פניה הקדמיות, בוכה שברי נשימה. "בואי אתנו, גברת"
"אני רוצה הביתה"
"את תשוחררי מיד.רק תשתפי פעולה"
ומשני צידיה נתמכה אייקו הקורסת על ידי זוג שומרים והובלה אל תחנת הרישום הראשונית שבקצה המפלס התחתון. התחנה נראתה כמו דלפק קבלה של בית מלון יוקרתי. משהתקרבו השלושה, שני גברים נוספים, גם הם במדים חלפו, על פניהם ופנו לאייש את העמדה מחדש. אייקו נעמדה, מכווצת בראש מושפל; ממתינה לפני הדלפק.מדים נמוכים מימינה, האחרים משמאלה.
קבוצה של ארבעה רַשמים זוטרים ב"חברה המרכזית לסחר בחמצן" הלכה והתרחקה מקצה המרפסת לכיוון הבר. דוחפים את עצמם אל משקה הרפיית הטפשת של סוף יום מעגלי. שיחתם אנסה את קאנג'י אל מראה גופה שעוד לא נראה ההריוני של אייקו ממתין לתחקור ולחתימה על תצהיר האמונה באלוהים – מסמך המכונה גם 'חוזה הדמים'; שכן זו אשר מפֵרה אותו וגודעת את תינוקה בחשאי, גזר דינה הוא הפלה מן החיים: מוות. לאחר מכן אייקו תילקח אל הרופא התורן של הבניין, לטיפול ראשוני –בילד או בילדה; מעט חשמל בפעם הראשונה; מעט חשמל והרעבה ראשונית.
"אישה מסכנה"
"לא מסכנה, הריון שני, שלישי או מי יודע כמה – פושעת"
"אתה מדבר כמו בהמה, מי יודע מה הביא אותה למצב הנורא הזה.. אולי קרה לה משהו.."
"מה קרה? חמדנית, זה הכל… ילד אחד לאישה מותר.. אחד בלבד. חומדת חיים"
"מסכנה, במקומה הייתי הורג את העובר"
"אלוהים ישמור, נוריקו! אתה פושע לא פחות!"
"פושע רוח! פושע חוק, אתה נוריקו! תזהר שלא ישמעו אותך"
"יכולים לאסור אותך רק על ההצהרה העלובה שלך"
"ייקחו לה את הילד!"
"כן"
"כן, ייקחו"
"מסכנה, בשרה יילקח ממנה ואפילו לא תדע מה יעלה בגורלו"
קאנג'י בהה מטה, שפתיו דקות ויבשות, כמעט וחנק את גבעולי הסגול-צהוב באגרופו; שולח לאייקו ברכה לדרך ארוכה. הוא קילף את מבטו מדמותה ופנה אל גרם המדרגות האחורי. חוצה את החבורה הצוחקת בדרכה אל הבר, מנופף לשלום עצוב לנערת הפרחים אשר נופפה לו חזרה בהתלהבות יתרה, מציגה שוב את טורי שיניה הרחבים, וירד אל המפלס התחתון. זה כבר התרוקן מן ההמולה שהייתה, וכעת מראה של שגרה נמתח על שטח פני הקומה. ומבלי להביט לאחור אל דלפק רישום ההריונות, יצא בשער הבניין הגדול, משאיר עכשיו כעקבה, הד אות צפצוף עמום מאד ונמוך שנשכח לאחר רגע.
מטחי גשם חזקים הכו אותה שעה בכל. קאנג'י לא היה מוכן לממטרי הגשם האלכסוניים שזלגו כקיטורים מכיפת העיר-החדשה על ראשו ואל הצבעים שבידו. "מאוחר, מאוחר," לחש לעצמו באכזבה, ומשך מעל ראשו את מקטורנו, תחתיו הוא גם טחב את הפרחים, שיערו הדליל והשחור נסגר כמניפה רטובה על קדקודו. הגשם, או בשמו המקצועי, "הריענון החמצני של אטמוספירת העיר-החדשה" מכוון לשעת לילה מוקדמת, בה הוא כבר יושב, חובק את מרי על ספת העורות הלבנים, שניהם שקטים – חשים את מגע גופם.
קאנג'י הרים את ידו, סימן למונית. מקץ שלושה מטחי גשם אשר סבבו עליו, עצר מולו רכב צהוב; על גגו התנוסס דגל מתכת ורישום, "!! מוניות הכיפה !! שני דום על כל מרחק זוויתי". הוא נכנס אל המושב האחורי, סגר אחריו את הדלת, הניח את הסגול-צהוב לצידו, ובקול רטוב ועייף פנה אל נהג, "דרך נאו-קייס 444 בבקשה". הנהג נשף מפיו סלסול עשן אדום-כהה שהתפזר באיטיות בחלל המונית ושקע לאיטו אל מרבד האפר שעל רצפת הרכב, "אזור יפה, אדוני… נזדחל לשם בגשם, זה יהיה 140 דום". קאנג'י הסכים בשתיקה ונשען לאחור, ממתין לגמר הריענון החמצני, הדרך תהיה כעת צפופה ורועשת. "נזדחל בגשם…," חזר שוב הנהג מבטו קדימה אל האור, וסובב את כפתורי הרדיו, מצא תחנה של אלקטרוניקה שמנה והגביר את עצמת השמע. קאנג'י דווקא נהנה מהמוזיקה, מהבאסים שליטפוהו, דקרו אותו, ומלאו את בטנו שאינה נושאת סודות לגילוי. כל מוזיקה ודאי עדיפה על זעקת החשיפה.