קורה לך שאתה רואה דברים, אבל אתה לא לגמרי מודע להם ופתאום בום! אתה קולט מה ראית? קיצור אחי, יכול להיות שהבחנתי בכך כבר בערבים הקודמים אבל רק בלילה שעבר נפל האסימון כמו שאומרים. השעה הייתה כבר קרוב לאחת כשהחברה זרמו הביתה. נורה מתחילה ללמד איזו שעה לפני שאני בכלל פוקח עין, אז היא נופלת שדודה ואני עובר קצת על הבית ומוריד את האשפה, שיהיה לה נחמד עם הקפה של הבוקר. כמה פחיות בירה ריקות וצלחת פיצוחים חד פעמית… לא רציני. תכל'ס אני פותח את הפח וקולט ששוב ריק שם בן אדם! נקי כמו הקערה של טומי שתי דקות אחרי כל ארוחה. מה היעילות הזאת של מפני האשפה ברחוב שלי, אתה יכול להסביר לי? זכרתי במפורש שכשטומי הוציא אותי לטיול הערב שלו, קצת לפני שהחברה הגיעו, הוא ניגש כהרגלו לרחרח באזור ואני סגרתי את דלת הפח בלחץ על שקית רצינית שנורה הורידה מן הסתם מוקדם יותר. עכשיו. אצלנו אוספים בשש שבע בבוקר. אין מצב שלפני. אלא אם כן יש איזה חג או משהו ואז טומי מחריד את הבית כשהם מסתובבים שם באמצע הלילה. אבל תכל'ס, עכשיו לא חג ולא שבת, סתם 'ערב של יום חולין', כן? אז זה הטריד אותי כמו שאומרים. טוב. אז אני עולה למעלה, לוקח שוב את טומי, הוא משוגע מהתרגשות, לא מבין מה זה הצ'ופר הזה שנפל עליו, מתנער, כבר חצי מסטול, אבל חוגג. איך שאני שם עליו רצועה הוא מושך לצידו השני של הרחוב. ליד הפארק החשוך שם, הוא מקשקש בהיסטריה כאילו זרקתי לו את הדובי המצחיק שלו ומצמיד את האף לברזנט של אתר השיפוצים, כן? אני מסיט את היריעה ומה אני רואה? את הפאקינג שקית שלנו קרועה שם בתוך החפירה! הכול שפוך אחי. אתה לא מאמין. אני מזהה את השטויות שלי, קופסאות סיגריות מעוכות ונייר מחשב מקומט… וגם טומי כולו מקושקש כאילו עבר דירה… נובר בין קליפות תפוחי האדמה, מבסוט. אני מושך אותו. זה קצת מבהיל, לא? יכול להיות שגם אתמול היה שפוך שם?? פתאום נדמה לי שכן. הנה המקומון של שבת לעזאזל… מן הפח אל הפאקינג פחד… בהתחלה חשבתי להתקשר להתלונן אבל פתאום אני שואל את עצמי למי? לעירייה? זאת לא העירייה. מה הקשר? הם באים, מתקתקים את העבודה שלהם והולכים. זה לא הם. ואז זה עוד יותר מלחיץ. מה זה הקשקוש הזה? מה יש באשפה שלי שאין אצל מישהו אחר? האשפה שלי היא זבל. לא פחות ולא יותר סימפטי מכל זבל אחר. מסריח באותה מידה ומיותר באותה מידה. כאילו אם היית איזה עכברוש שמתעניין בקליפות ירקות, אני מבין. אבל לבוא ולגרור את זה לאתר שיפוצים? זה לא עבודה של מכרסם. זה מפשפשי פחים רציניים ביותר, לא? מה לעזאזל הם מחפשים בפח המצחיק שלי?? טוב, ככה לפחות ראיתי את זה.
עכשיו. נורה שלי היא יותר ממורה. היא סוג של אם רוחנית לתלמידים שלה, או סוג של הילרית לניצולי השואה אותם היא פוגשת אחת לשבוע בבית אבות. היא מתארגנת עכשיו למסיבת הסיום של ה'בוגרים' שלה. בינינו, כיתות ו' זה הסיוט של כל מורה. אני שמח שאוטוטו המחנכת שלי יוצאת לחופשה, היא כבר מותשת ברמות. כלומר מנטאלית. נורה היא טורבו. אף פעם היא לא לגמרי עייפה. משקיעה בתלמידים יותר מאשר בבעלה. וזה בזבוז רציני אני אומר. מחנכת שמחנכת. חינוך זה חרטא. זה הכול הבית! קח את רשת ג'. 'הבית של המוסיקה הישראלית'. צודקים! וזאת הבעיה! סת–ם… אז מה אני אומר? קיץ, לא? אז אני בודק מה יש במבצעים. בחום הזה רק חוצלארץ. אולי איזה אגם שקט, אולי בקרואטיה. אבל איפה. בשיא העונה אתה בלאו הכי מתחכך עם כל העולם גם בפינה הכי נידחת באירופה. בבודפשט למשל, לפני שנתיים, חצי רחוב מדבר עברית. רציני! אתה לוקח איזה שייט על הדנובה, פתאום איזו בת מצווש סטייל ארץ נהדרת שיורקת מסטיק לנהר שעליו היא שטה… אומרת – אבוש, בא לי גלידה! מתי כבר יורדים מהפְחְח הזה… אתה מבין?? אין שקט אני אומר לך, אין שקט.
– מצאתי מונטנגרו ב- 400 יורו, חמש לילות.
– חמישה. העולה-חדשה שלי מתקנת אותי – לא עכשיו ממי. נורה גוזרת איזו תמונה לאלבום ו'3.
קשה לה להיפרד מהפרחחים שלה. יש לה עוד יומיים תעודות. – עוד יומיים תעודות ממי, אז תדבר איתי על מונטנגרו, סבבה?
– סבבה. אבל את בעניין? איפה זה בכלל המונטה כריסטו הזה?
– רבע שעה מקרואטיה.
– וואלה? אז יאללה! אני מזמין 'בית באגם'. איך זה?
– תודה ממי, תזמין.
– בשבילך ממי, תמיד זמין… מה איתך? אני שולח יד…
– אוף, רד ממני עכשיו. אתה לא רואה שאני שוחה בבלגן? אני רוצה עוד להתקלח, מרגישה זבל… ואז אני נזכר
– אפרופו זבל, תגידי, מה הקטע עם הפח? ראית?? אתה שם משהו, בצ'יק זה נעלם…
נורה מפילה את המספריים לרצפה, טומי בודק אם זה אכיל. היא מסתובבת ומביטה בי כאילו סיפרתי לה
שיהודה לוי הוא הומו.
– אני רוצה להבין, מישהו מתעסק לנו עם הפח??
– מסקנה מרחיקת לכת ממי, אבל אני חייב להודות שכן.
נורה מגיבה כפי שאף פעם לא ראיתי אותה מגיבה… אני חושב. למעשה לא ראיתי אף פעם! אף אחד! בשום מקום! מתנהג ככה… אתה לא מאמין. היא מסובבת את אוזן שמאל לאחור בחריקת גלגל שיניים… מגלגלת אישונים למעלה, חושפת את הלבן שבעיניים… ואז מפיקה קול נמוך שלא מן העולם הזה… בררר…
אני מתעורר ודבר ראשון אני קולט אחי, את רכות המצעים. משי! כמו שאומרים. אני יכול להישבע בן אדם שאני מריח גם ניחוח פרחים ושומע קולות ציפורים בחוץ. אני לא מספיק להתאושש ופתאום אני מזהה את נורה מתיישבת בצד המיטה וגבה חשוף. איך אני מתגעגע למראה הזה של השיער הגולש שלה. מתי יש לי צ'אנס לראות אותה ככה? בד"כ היא נעלמת לי עם הזריחה או מתחברת למַטען באמבטיה… גם אם אני מביא לה קפה בשבת היא לא יוצאת מהמקלחת לפני הצהריים. אני לא זוכר כלום אבל הגוף שלי בתחושה שהיה לנו לילה מדהים ביחד. נורה מתמתחת בהנאה ומהטלוויזיה מצלצלת שפה משונה… מה?! פתאום אני קולט שאני בפאקינג מונטנגרו!! לאן נעלמו להם הימים האחרונים?? אני זוכר שהייתי יעיל ומצאתי לנו איזה דיל עם טיסה ומוטל כפרי לשבוע הבא… אבל איפה לעזאזל הלך הסופשבוע?! אני שואל את עצמי אם שתיתי או משהו, איך הגעתי לפה? אבל נדה, אין לי בראש כלום. ואז אני נזכר בפח המעצבן ובאשתי החייזרית או משהו. אני מזדקף במיטה וכמעט בא לי לברוח משם… אבל כשאני רוצה להעיף מעלי את השמיכה אני שוב מתלהב ממגע הקטיפה שלה… משב רוח מסתלסל מהחלון הפתוח ישר לתוך הנפש… אני שיכור ולא מיין. זה לא מזגן, אני אומר לעצמי, זאת בריזה… איפה בארץ יש בריזה על הבוקר? אני שולח מבט החוצה אל התמונה המצחיקה מהאינטרנט. המדשאה שגולשת לה עד לשפת האגם… כל העסק אולי בגודל של שולחן פינג פונג אבל בכל זאת, פסטורלי למדי. קיצור אחי, אני שואל אותך, לאיזה בוקר אתה היית בוחר להתעורר? לכזה עם אשתך היפה בחופשה השנתית שלכם בתוך פאקינג פוסטר? או לכזה עם יצור חסר אשונים עם מתג הפעלה באוזן וקול רובוטי שהוא במקרה גם אשתי בארבע השנים האחרונות ואגב, האשפה המסריחה שלה מעניינת יצורי לילה מפוקפקים. כוס אמק! סליחה… מה עם טומי?! אני קורע להם את הצורה אם הם נגעו בו… טוב. אתה בטח מבין במה בחרתי. כל עוד טוב לי, כל עוד אשתי נעימה לי, ובשעה הקרובה אנחנו נצא ודאי למרפסת החדר עם איזו ארוחת בוקר נחמדה, למה לי לטחון את המוח? עדיף לחשוב על מה שהיה כעל סיוט חולף וזהו. זה בטח הראש המעצבן שלי, שמחק את הסופ"ש האחרון, מתעתע בי גם, עם כל מיני הזיות שווא וסיפורי אַלְף לילה… אני אוהב את נורה והיא אוהבת אותי והכול סבבה וחאלס מחשבות קודרות ויאללה לזרום בכיף בפאקינג מונטה קריסטו… לא ככה?
נפגשנו בטיול ג'יפים בקרואטיה. עפנו אחד על השנייה. כלומר פיזית. הנהג המצחיק סטה למורד הנהר ועפתי עלייה. נצמדנו פנים מול פנים. כמעט מחצתי אותה כמו יתושה ואז בקושי נושמת היא אומרת לי – אתה חמוד. תעשה לי ילד! כמו שאתה יודע, עוד לא הגענו לזה אבל חצי שנה אח"כ התחתנו בארץ.
יום אחד, אחרי שנה בערך, היא חוזרת מביצפר
– ממי, אני אומר לה – יש לך כתם ירוק על החצאית.
– איפה?? היא קופצת כאילו שמעה את טומי שר אריָה.
– פה! לא רציני. אני דוחק לה אצבע מדגדגת לירך הפנימית… להפתעתי הנקודה הירוקה לחה וחמימה… היא משתדלת לגחך אבל יוצאת בבהלה מהחדר. מה קרה פה?? – את בסדר ממי? אני קורא אחריה.
– כן… היא עונה לי מהשירותים – סבבה! זה מהציור של הילדים…
– אהה. יש מצב… אני עונה לה.
נורה כמובן ויתרה על הארוחה בחדר ולאחר משׂחֶה קצר באגם, בקשה שנאכל עם האורחים האחרים. בבלקן היא מרגישה בבית כמו שאומרים. בעצם, היא באמת בבית. מכאן היא באה. היא מדברת שוטף הונגרית וסרבו-קרואטית או משהו והמקומיים נמשכים אליה כמו פרפרים לאור. 'מנורה' אני קורא לה… הקשישים הם כמובן ההעדפה שלה. הפעם אנחנו יושבים לארוחה עם צעירה ואביה, אקס גיבור מלחמה בכסא גלגלים. נורה מתעקשת לדבר איתו דווקא על הימים שלפני מלחמת האזרחים, למרות שאימא יוגוסלביה אף פעם לא הייתה מקום מרנין לחיות בו. לא יודע מה משך את נורה לעשות צבא בארץ. נכון, היא עשתה חיִל כמורה-חיילת, אבל הדבר האחרון שהיא מתחברת אליו זה מדים ונשק. אולי זה הים… הרי אין מצב שעובר שבוע, קיץ או חורף, בלי שנורה יורדת לים. זה קטע אצלה. היא מחוברת למים. למעשה היא גדלה לחוף הים האדריאטי אך כבר בנעוריה נאלצה לברוח להרים. היא אף פעם לא מדברת על המשפחה שלה. רק על חברים. החברים שנשארו שם. מאז השתחררה מהצבא, תוך כדי לימודים ועבודה, הייתה על הקו ישראל-יוגוסלביה לשעבר שלוש פעמים. מתה על הסצנה הישראלית אבל הלב שלה כאן. בסוף ארוחת הבוקר הרגשתי שאני הולך ומתרחק. התמונה האחרונה מהארץ הדהדה שוב ושוב. בפלאשים כמו שאומרים. לא יכולתי למחוק מתודעתי את הבאס המתכתי שלה… כל היום הסתובבנו בכפר למעלה. היא הייתה בהיי! קשרה שיחה בהתלהבות עם עוברים ושבים, קנתה כובע קש והצטלמה סלפי עם כל דבר שזז כמעט. דווקא כיכבתי בחלק מן התמונות האלה אבל הרגשתי חיוור. נורה השקתה אותי פעמיים במשקה קיץ מקומי אבל לא הצלחתי להיפטר מכאב הראש. חזרנו שפוכים לחדר. היה כבר די מאוחר, אולי עשר. אני צללתי למיטה, אבל נורה נטענה באמבטיה ויצאה חדשה.
– אתה לא מרגיש טוב, אבל אני עוד לא לגמרי עייפה… אני יורדת לקשקש קצת עם אנשים בבר, סבבה? היא מנשקת אותי במצח, אני בוחן את האוזן המפחידה שלה… היא במקום. – מביאה לך תה עם ברנדי חמוד! צ'או!
אני נופל גם בלי הברנדי, חולם על יצורים ירוקים עם עיניים לבנות ומתעורר בבהלה באמצע הלילה לצד החייזרית שלי. לרגע אני לא זוכר איפה אני. מושך למקלחת, מביט במראה ושוטף פנים. רצף הימים האחרונים נותן את אותותיו והמצח שלי לוהט. אנחנו לא קרוצים מאותו חומר, נורה ואני. אנחנו שונים. נורה למשל לא חולה, נקודה. אין מצב אחי, שיש לה חום או משהו. לא שיעול, לא סחרחורת ולא בחילה.
– בואי נעשה אהבה. יהיה לך סבבה ילד. ההיריון יעבור חלק, לא ככה?
– כן אבל אני בחיים לא נכנסת לבית חולים, אתה יודע.
– סבבה. בי"ח מת. אהבה אפשר?
———-
… היום יש אפשרות ללדת בבית ממי.
– כן אבל אני בחיים לא הולכת לבדיקות דם וכאלה.
– ואללה. אהבה?
———–
– אולי במים… יש לידות כאלה, נכון? אני חושבת שאלד מתחת למים…
איך לא? נורה שוחה כמו דג. מהירה מאוד. למעשה היא יותר משוחה, היא בקטע של טראנס-פוזיציות מתחת למים. רגע היא פה ורגע היא שם… טומי משתגע מזה. באיזה יום אנחנו משתכשכים קרוב לחוף, פתאום איזו ילדה מסתבכת בין הגלים… המציל רץ, מוריד את החסקה למים… איפה. לפני שהוא עולה אפילו, נורה כבר חוזרת עם הילדה ושתיהן מחויכות כאילו ירדו מפאקינג מתקן בלונה פארק.
הלום שינה, אני מאמץ את עיני מול המראה. מחשבות כפירה מבצבצות. העיניים שלי הופכות לעיניים הריקות שלה… אני מרגיש שאני מאבד את שפיותי. לא בטוח שאני רוצה לפגוש את היצור הירוק שישתלשל ממנה במים. אני מבחין בסכין הגילוח… לא. מסובך מידי. אני מפשפש בתיק כלי הרחצה המסודר שהיא ארגנה ומוצא בתחתיתו סיכת בטחון… יותר טוב! אני פותח את הסיכה ומתקרב אל נורה כשהיא ישנה. היא שלווה לגמרי, לא מודעת למזימתי. אני שומע אותה נושמת. רואה את האוויר זורם בצווארה… בטנה… באין מפריע אני יכול עכשיו לנעוץ את הסיכה בבשרה. אני רוכן בשקט ליד המיטה… נושם עמוק ודוקר!
– אייי! מתעוררת נורה ומושכת את ידה ממני. אני מתרחק ומזדקף עם הסיכה המדממת בידי… היא מביטה בי בתדהמה ואז מרכינה את מבטה לאט אל אצבעה המוכתמת בנוזל ירקרק… האם גם הפעם היא תגלגל עיניים ותדווח? האם שוב המכוערים יתעסקו לי עם הזיכרון?
נורה לוקחת אותי לאגם. היא אוהבת אותי. היא לא יכולה עוד להסתיר ממני דבר. בחסות החשיכה אנחנו נכנסים למים עד גובה הברכיים. אני נרגש. אני זוכר את הרגעים המיוחדים האלה לאורך השנים כשנגמרות לנורה המילים. היא מנשקת אותי כשרגלינו נוגעות במים ואז לפתע אני יודע למה התכוונה. אני קולט חזיונות של אהבה. אני בוטח בה ויודע שלא משנה מה, היא נפלה אלי מן השמיים, או עלתה מן המים או משהו והיא עושה אותי 'אנשים טובים'. איתה אני בדרך הנכונה, אם תרצה, בדרך אל האושר. אל ההגשמה המלאה. תמיד ייחסתי את זה ליופי שבאהבה. חשבתי שלכל בני זוג ששותפים באהבת אמת יש איזה טריק משלהם שיוצר את החיבור המפרה הזה בהבנה ובאמון. ככה לפחות ראיתי את זה. אלא שהפעם הנשיקה ארוכה ומתוקה מתמיד. אור ירח עמום חושף את מערומינו. צינת המים מצמררת מעט וחום הגוף זורם בגלים של עדנה… ואז עולים בי החזיונות. הפעם הם מתחברים לסיפור מפורט. בהדרגה אני מבין שזהו סיפור הרקע של נורה שלי. לפתע אני יודע שהיא איננה לבד. בני מינה היו שם מאז ומתמיד… הם מתקשרים דרך המים… יש להם יכולת שליטה במים… הצינורות והנחלים הם רשת האינטרנט שלהם?! כל אחד מהם הוא ישות מדהימה שמשלבת טכנולוגית-על עם אנרגיה גבוהה בתוך גוף דמוי אנוש! הם גם מעין… אני לא מבין… מפוצלי ישויות?! יש שלוש נורה לפחות… אחת נשארה עם טומי בישראל?! אני מסרב להאמין! מנסה להתנער מההזיה אבל נורה מחזקת את אחיזתה בי ומענגת אותי יותר. הם בשירות בני האדם בכל מקום ששם מתפתח עימות. מנסים להציל אותנו… מעצמנו! הם היו בשורות הפרטיזנים… פעלו בוייטנאם… נרדפו בבוסניה… אומנים, מנהיגות, חובשים, רופאות, מנחים, מורות ומטפלים… מחויבים להצלת בני אדם, מנועים מליטול חיים… למרות שהם פועלים בחשאי הם בתוכנו כל הזמן… למי שזכה לפגוש אותם, הם הגלגל המניע שלו… האור בחשכה… האנשים הקטנים גדולים האלה… המטפל שסעד את סבא בשעות הקשות. המפקדת שבזכותה עברת את הקורס בצבא. הזמר שהשיר שלו מלווה אותך לכל מקום. איתם אנחנו נחלצים ממשברים. מהם אנחנו שואבים כוח להמשיך… אבל לרוב, הדברים שהם עושים למעננו הם מעבר לבינתנו, מאחר והם פלאיים…
– אל'חמדולילה! אני נזכר בצעקה של נהג הג'יפ המוסלמי לפני כארבע וחצי שנים בקרואטיה, כשנחתנו שוב על קרקע מוצקה. היינו שם כשבעה שמונה אנשים וזה ארך לא יותר משתיים שלוש שניות. כולם כבר דמינו אותנו נבלעים במים, בעוד אני בוחן את פני המלאך שנתגלו פתאום לפני. נורה הייתה עצומת עיניים ושלווה מאוד, או אולי מרוכזת להפליא, כשלפתע עלה גל ענק מן הנהר והדף את הג'יפ חזרה לגדה. רק אז היא השתנקה כמעט תחת כובד משקלי, פקחה עיניים מחויכת והציעה לי את ההצעה המגונה…
לפני שעלינו לחדר עם אור ראשון התעלסנו עוד שעה ארוכה באגם. נורה סיפרה לי על כך שעול הסוד רבץ עלייה תמיד ושלא לחינם אני נאבק עם התמונה הבדיונית שהניחה לי לזכור מהבית… זאת הייתה תחילת ההתרופפות שלה… היא רצתה שאשאל את עצמי שאלות, שאעמיק לחקור לגביה. מעטים מאוד יודעים על קיומם בעולם ולרב הם לא בני בריתם… לכן הם פעילים במחתרת. בניסיון שלהם להתערב בסכסוכים, תמיד יטרידו מישהו בשלטון… ותמיד יתנהל נגדם מצוד מטופש…
בארוחת הבוקר פגשתי שוב בצעירה מאתמול, נרגשת במיוחד. – אתה מחפש ודאי את אשתך… דברה באנגלית טובה במבטא מקומי – היא שם, מטיילת עם אבא על שפת האגם. מזגתי לעצמי קפה והיא המשיכה – אמש בבר סיפרתי לה על ההשפעה הנפלאה שהייתה לשיחה שלה עם אבא אתמול. הוא היה במצב רוח נהדר כל היום ובערב ביקש לפרוש מוקדם. אתה מבין, לרב הוא מתקשה להירדם ובקושי ישן ואילו אמש בפעם הראשונה מזה שנים הוא נרדם כמו תינוק.
– המקום הזה באמת עושה נפלאות…
– אתה צודק אדוני! אין לתאר את מה שקרה לנו כאן, זהו נס… הבוקר נבהלתי לרגע כשלא ראיתי אותו במיטתו, אבל מיד הוא קרא לי מחדר המקלחת ואמר שהכול בסדר. בסדר גמור! הוא אמר בעצם. מסתבר שהצליח להיכנס לאמבטיה בכוחות עצמו, שוב, לראשונה מזה זמן ארוך. – חצי שעה במים כשהשמש עולה ותרגיש הקלה גדולה… כך אמרה לו אשתך, מסתבר. זה היה באמת מרגש. ישבתי בחדר וחיכיתי לו. עיינתי שם באיזו חוברת אבל לא הצלחתי לקרוא, כי שמעתי אותו שר ברקע… ואז אחרי זמן ממושך, השירה פסקה… הייתה לי תחושה מוזרה מאוד. קמתי והתקרבתי לחדר המקלחת כשלפתע הוא התייצב שם מולי בחלוק רחצה.
– גם להתיישב חזרה הוא הצליח לבדו! – השתדלתי להפגין התפעלות.
– אתה לא מבין אדוני… היא הצעידה אותי אל מרפסת המבואה והצביעה לעבר האגם. שם, על
שפת המים, צעדה נורה שלי לאיטה כשעל זרועה, ניצב על שתי רגליו… רכון אביה של הנערה.
האופק כחלילי. הצפרים כבר מתקשרות. רגלינו במים והתמונה מתחילה להתבהר… כשמתגבר החשד סביב מישהו מהם, מתחילים לעקוב אחריו. החל מניטור הדואר האלקטרוני ועד לחיפוש בתיבות הדואר שלו. ממעקב אחר חשבונות הבנק וציתות לשיחות הטלפון שלו ועד לפשפוש בפחי האשפה… בשלב זה, נורה נושכת בשפתי, אין ברירה אחרת. לפתע נחמץ לי הלב… כשצבת המעקב ננעלת, הבנתי היטב, אי אפשר להסתכן בחשיפה וצריך לקום ולעזוב מיד. למקום אחר. לתקופה בלתי מוגבלת…
ואני לתומי חשבתי שיצאנו לחופשה בפאקינג מונטנגרו…
– אתה חושב על טומי… משדרת לי נורה ללא מילים – הוא בסדר. הערב הוציא אותי לטיול ארוך… יום אחד, כשהשעה תתאים, תראה אותו שוב. עד אז… היא מניחה את ידי על שיפולי בטנה וגופי חווה שוב את התחושה החמימה של הלילה שעבר…
– כן, נורה שלי, עד אז יהיה לנו ילד.
___________
זהו. את השאר אני מניח שאתם יודעים. אחרי טיול הבוקר של נורה עם הגנרל בדימוס, עלינו לחדר ונחרדנו מהבלגן שהשארתם שם. אני מיהרתי חזרה לקבלה, להתלונן על הפריצה, אתה הפתעת אותי מאחור ולפני שאמרתי סקרלט ג'והנסון כבלת אותי באזיקים ושאלת איפה היא. נורה לא הייתה בחדר. גם לא בשום מקום אחר. סריקות סביב לאגם ובכפר השכן לא העלו דבר. נורה נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה… לגרסתכם… ומה אני אומר? בולשיט! אתם מחזיקים בה איפשהו ומשחקים בי! אבל זה לא יעזור לכם אחי, גם אם נשב פה עד הערב בן אדם, לא תשמע ממני שיר אחר. זאת אשתי אחי! והאחריות לגורלה רובצת עליכם…
– אני לא אחיך המזוין! הטיח חוקר המוסד את ידו בשולחן – אלוהים! תפסיק לקרוא לי ככה!! מי בכלל רוצה להיות אח שלך בן אדם? אומלל פתטי שנשבה בקסמיה של נוכלת מעולם אחר! אם אתה חושב שאנחנו קונים את הסיפורים העלובים שלך, אתה טועה. הפחים יודעים לספר סיפורים, והפח שלכם צועק! מה זה צועק, צורח – אי.טי! הוא שלף שקית ניילון בה כיכבו מברשת השיניים שלי וסיכת הביטחון המוכתמת בירוק… – אתה יכול להגיד לגברת שלך שאני אשים עליה יד בסוף, גם אם תתחבא לי מתחת לאדמה בפאקינג קטמנדו!
מאלדר לא יֵדע לעולם כמה היה קרוב… חשבתי לעצמי כששחררו אותי לבסוף מן החקירה. אני צריך עכשיו אמבטיה טובה… לא קל לדבר ישראלית חצי יום… נורה התמימה, לו רק הייתה יודעת איזו קדושה עשיתי ממנה… אולי קצת נסחפתיבתיאורים הרומנטיים, לא חושבים?
– היית משכנע.
– החטטנית הקטנה, כל ההתפתחות הטרגית הזאת די מיותרת. אילו לא… איך לומר? הייתה מריצה עלי, את הניסוי הלילי הקטן שלה… היא הייתה עדיין בחיים…
– זה קורה.
– כן. נו טוב.
———–
חבל על הילד…
ששת המשובטים שלי מסכימים איתי לחלוטין.