הם אמרו שדיאנה עומדת למות.
הם אמרו שמישהו גונב את הנשמה שלה, פיסה אחר פיסה, מרוקן את הלב שלה עד שלא יישאר כלום מהמהות שלה, ממה שהופך אותה לעצמה, מה שהופך אותה לאנושית.
הם אמרו שבקרוב אנחנו ניפרד.
הם טעו.
הערפל הנצחי שהקיף את קודומאה היה צהוב באותה תקופה של השנה, תוצאה של המטחים הקצרים של הגשם החומצי שניתכו על העיר מדי כמה שעות, מפיגים מעט את הערפל שלאחר מכן חזר, חזק מתמיד, סמיך וצהבהב. אבל באותם רגעים של ראות צלולה היה אפשר לראות כמעט עד לעמק שבמורד הגבעה, כמה עשרות מטרים קדימה, עד לנקודה בה הערפל שב וטשטש את האופק.
איליי עמדה בגבול העיר, סמוך לשורה של בתים נמוכים, עשויים אבן אפורה ומתפוררת שהגג שבראשם כבר איבד מצבעו האדום והיה זקוק לתיקון במקומות רבים.
הערפל היה סמיך עכשיו, וכיסה את ראש הגבעה, עוטף את כל מה שבדרכו. היא הכניסה את ידה לכיסה ושפשפה את אבן האודם החלקה שנחה שם. האבן הקרירה סיפקה לה נחמה כלשהי, שבקרוב יהיה טוב יותר.
היא הרימה את הברדס כך שכיסה את פניה ופסעה בזריזות בין הסמטאות הצרות ואבני המרצפת השבורות. מעט מאד אנשים הלכו ברחוב בשעה זו של בין הערביים, כשהשמש עמדה לשקוע וקרני השמש המעטות שהצליחו לחדור במשך היום מבעד למעטה הערפל כבר נעלמו. החושך היה כמעט מוחלט, אבל מהנפחייה של רואיין עדיין הגיעו קולות של מתכת המכה על מתכת, וריח של שריפה עמד באוויר הסמוך.
היא נכנסה פנימה ותלתה את הברדס על הוו שבכניסה. רואיין נדרך והרים את מבטו כשהבחין בצל שהטילה על המרצפות, אך נרגע כשזיהה אותה.
"לא הגעת היום." הוא ציין וחזר לעבודתו, מכה במתכת שעל הסדן עד שהעלתה ניצוצות.
"אני יודעת," מלמלה איליי.
שתיקה מעיקה השתררה בחדר, ורק קול נקישת הפטיש הדהד בין הקירות.
איליי הפשילה את שרווליה ועטתה על ידיה זוג ככפות עבות וממוגנות לפני שניגשה לעבודה.
היא הרימה מטיל ברזל מהשולחן והשליכה אותו אל הכבשן כדי שיימס. אל תוך התערובת הנוזלית שתיווצר יהיה ניתן ליצוק מתכות נוספות בהתאם לתכונות המתכת הרצויות.
רואיין סיים לעבוד והניח את עבודתו על שולחן העץ על מנת שתתקרר.
זה היה פגיון ברונזה יפהפה, המתכת החומה אדמדמה נוצצת על השולחן, הלהב החלק וחד מעוצב בצורה מדויקת. רואיין לא היה נפח- הוא היה אומן.
"מאיפה השגת את הבדיל?" שאלה איליי, קולה מפר את השתיקה הכבדה.
"שמרתי קצת בצד מהפעם האחרונה ש…" רואיין השתתק, אבל לא היה צורך שישלים את המשפט.
מאז הפעם האחרונה שסוחר מתכות הגיעה אל העיר. איליי כמעט ולא הצליחה להיזכר מתי זה היה. איש לא עזב את קודומאה כבר למעלה מאה שנה, והמבקרים בה היו מעטים. לעיר המכוסה ערפל יצא שם רע בכל הארצות. איש לא העז להגיע לכאן. והטרור שנימאן השליטה בעיר לא אפשר לאיש לעזוב.
רואיין נאלץ להשתמש שוב ושוב במתכת ממוחזרת, ורוב עבודותיו היו עבודות תיקונים קצרות.
רואיין הרים את הפגיון משולחן ואחז בו בידו, מוודא שהוא מאוזן. לאחר מכן הגיש לה אותו.
עיניה של איליי נפערו לרווחה. "אתה נותן לי אותו?"
רואיין הנהן.
"אני לא יכולה לקחת את זה!" מחתה איליי. "המתכת כל כך יקרה! תוכל להרוויח בתמורה לפגיון הזה מספיק כסף בשביל להתקיים במשך חודשיים! אני-"
"קחי אותו." אמר רואיין בתקיפות, תוחב את הניצב לתוך ידה.
ההבעה הזועפת העמיקה את קמטי הדאגה שעל מצחו, שהופיעו שם למרות גילו הצעיר.
אצבעותיה של איליי נסגרו סביב הניצב ורואיין הפנה לה את גבו, חוזר לעבודתו, מניח פיסת מתכת חדשה על הסדן.
"אתה כועס עליי?" היא שאלה, כי למרות המתנה ששווייה עלה על חמישים מטילי זהב, התנהגותו של רואיין כלפיה הייתה זועפת ואדישה. הוא מעולם לא ראתה אותו כך.
רואיין לא ענה. הדפיקות על המתכת התחדשו.
"רואיין!"
הפטיש הכה על המתכת פעם נוספת, חזק, ולאחר מכן נדם.
"איפה היית כל היום?" הוא הסתובב לעברה. "את יודעת עד כמה מסוכנת העיר הזאת? חיפשתי אותך במשך שעות על גבי שעות! שאלתי כל אדם שנתקלתי בו ברחוב. איש לא ראה אותך! איך יכולת להעלם כך, בלי לומר מילה?"
"אני-"
"כבר לא ידעתי מה לחשוב! פחדתי שאולי… שאולי את…"
רואיין לא הצליח להעלות את המילה על שפתיו. הוא הסתובב והחל דופק שוב על המתכת.
אז בגלל זה המתנה המוזרה. היא הניחה את הפגיון על השולחן ושלחה את ידה אל כיסה, אל אבן האודם ששכנה שם בבטחה. היא הוציאה אותה מהכיס, טמונה בתוך אגרופה הקפוץ.
"רואיין…."
רואיין הפסיק מעבודתו והסתובב אליה. היא הושיטה את ידה קדימה, אבן האודם עדין מוסתרת בין אצבעותיה.
היא התקשתה להפריד את האצבעות, לחשוף את האבן היקרה, אפילו לרואיין, בו בטחה יותר מכל אדם אחר.
אגרופה הקפוץ נפתח, חושף את אבן האודם, צללי אש הכבשן המרצדת רוקדים על פינותיה, גורמים לה לבהוק באור חמים.
עיניו של רואיין נפערו לרווחה והוא חצה את החדר בשני צעדים רחבים, ממהר לסגור את הדלת על אף שהרחובות כבר היו ריקים לחלוטין.
"איך השגת את זה?" הוא שאל, ממהר להקיף את החדר ולהסיט את הווילונות.
"אני עשיתי את זה בשביל דיאנה," לחשה איליי.
"את גנבת את זה? ממנה? מנימאן? לעזאזל איליי! איך יכולת להיות כל כך טיפשה?"
"לא יכולתי לתת לה למות!"
"את בכלל יודעת מה עשית?" רואיין כמעט צעק. "היא לא תפסיק לרדוף אותך! היא לא תנוח עד שתמצא את האבן שלה!"
"היא כלל לא תבחין בגניבה. אני אחזיר אותה ברגע שאצליח ליצור קשר עם מישהו מחוץ לעיר."
רואיין טמן את ראשו בין כפות ידיו.
"אם היא תגלה, היא תהרוג אותך."
"אז אני אמות!" קראה איליי. "אבל דיאנה תחיה."
"את תולה יותר מדי תקוות באגדות עם ישנות."
"זה יעבוד," אמרה איליי בוודאות.
"אם נימאן תגלה…"
"היא לא." אמרה איליי בתקיפות.
"הצלחת להפעיל את האבן?"
איליי נשכה את שפתיה. "לא." היא הודתה. "אני לא מסוגלת להפעיל את האבן." היא השתתקה לרגע. "אבל אתה יכול."
"על מה את מדברת?" קולו של רואיין הזדעף והקמט שבין גבותיו חזר.
"אני גנבתי את האבן הזאת. היא לעולם לא תעבוד בשבילי. אבל אתה… אתה יכול."
רואיין הביט באבן האודם המנצנצת, ממולל את אצבעותיו בעצבנות. "לא." הוא מלמל והפנה לה את גבו. "אני לא יכול."
איליי הרגישה איך ליבה צונח בקרבה. "למה לא?"
רואיין הסתובב לעברה, עיניו קרועות לרווחה. "למה לא? למה לא?" הוא צחק. "אני לא רוצה למות איליי! אם היא תדע שאני השתמשתי באבן הזאת…"
"אני גנבתי את האבן!"
"וכעת את מבקשת ממני להשתמש בה!"
"רואיין…"
"את מתנהגת כאילו את כלל לא מכירה את העיר! כאילו את לא יודעת שנימאן שולטת בכל התושבים, שנימאן יודעת הכל! לכל הרוחות- אפילו הערפל הנצחי הזה הוא תוצאה של כשפי האופל שלה. אם היא תגלה…"
הוא החל לפסוע הלוך ושוב ברחבי החדר. "אני לא יכול. אני לא מסוגל." הוא מלמל. "קחי אותה מכאן," הוא ביקש. "אל תכריחי אותי להיות חלק מזה."
איליי הביטה בו לרגע, עיניה מפצירות בו לחזור בו, אבל הוא שתק.
היא חפנה את האבן בידה ויצאה מהנפחייה בסערה, לא טורחת אפילו לעצור בשביל לקחת את הברדס שלה מהוו.
הגשם החל לרדת שוב, אבל היא רצה ברחובות, מתעלמת ממנו לחלוטין. היא כמעט מעדה על מדרגות האבן המתפרקות שהובילו אל הדירה הקטנה שלה, וקללה נפלטה מפיה.
הכל בעיר הזאת התפרק. אלמלא נימאן, כל תושבי העיר היו עוזבים. הם פחדו ממנה. היא לא היססה להרוג את מי שביקש לחמוק מן העיר, לצאת מתחום שלטונה.
העיר מלאה פחד תחת השלטון שלה. התושבים היו נואשים, וזמנים נואשים דרשו מעשים נואשים.
שוד ורצח וקרבות סכינים בלילות חשוכים- אלה היו החיים בקודומאה. אם לא היית טורף- היית נטרף.
היא פתחה את דלת הדירה ונכנסה פנימה, אל השקט שחיכה לה.
היא נכנסה לחדר של דיאנה, על קצות האצבעות, על אף שזה היה מיותר- דיאנה לא יכלה לשמוע אותה- אבל להעמיד פנים שדיאנה בסך הכל ישנה היה קל יותר מאשר להתמודד עם האמת- דיאנה שקעה בתרדמת.
מישהו ניצל את הנשמה שלה.
ואיליי נזקקה לנשימתו של אדם שהגיע מעבר לערפל כדי להציל אותה. רק הנשימה הראשונה שלו, לפני שיספיק לשאוף מאוויר העיר המזוהם תצליח להציל אותה.
אבל אנשים התרחקו מקודומאה כמו ממגיפה.
אבן האודם, הדרך היחידה לתקשר עם העולם החיצון, הייתה התקווה האחרונה שלה, וכעת היא נגוזה.
הדפיקות הרמות על דלת דירתה העירו אותה למחרת בבוקר, בשעה כה מוקדמת עד שאור השמש עוד לא חדר עדיין מבעד לערפל.
היא זינקה ממיטתה תוך שניות, אבל עוד לפני שהספיקה לחצות את החדר הדלת נפתחה בסערה.
"רואיין! מה… איך-"
רואיין שלף מהמנעול את חתיכת הברזל הרופפת ששמשה אותו כדי לפרוץ לביתה. העיניים שלו בהקו וההליכה שלו הייתה יציבה.
"זה גאוני, איליי! זה הולך להיות מרד! אנחנו הולכים להשתחרר." הוא רכן לעברה, והיא חשה באלכוהול שנדף מנשימתו. "אנחנו הולכים להרוג את נימאן."
היא הדפה אותו לאחור וסקרה את פניו. "שתית?" רואיין מעולם לא שתה. מעולם לא.
גם כשכולם סביב השתכרו כדי שיוכלו לצלוח עוד ערב של שבי בתוך העיר אפופת הערפל.
רואיין נענע בראשו. "לא," הוא אמר בטון רועד ולא משכנע, ואז צנח על כיסא העץ שניצב בקרבת מקום. "איפה האבן?" הוא שאל בלהיטות.
"האבן?" היא שאלה בזהירות.
"חשבתי על כך כל הלילה," הוא אמר. "אני אעשה את זה. אני אשתמש באבן. אם נוכל להערים על נימאן עכשיו, נוכל לנצח אותה בעתיד."
הוא קם מהכסא, מתנודד. "אנחנו נמרוד. אנחנו נציל את העיר מהשלטון העריץ של נימאן. את ואני. השימוש באבן יהיה רק ההתחלה."
"והסוף?"
רואיין צחק. "הסוף יהיה סופה של נימאן."
איליי הביטה בו.
זה לא יהיה הגון להשתמש בו כשהוא שיכור. זה לא יהיה הגון נצל אותו כך. אבל חייה של דיאנה עמדו על הכף.
כל האמצעים היו כשרים להשגת המטרה.
"איפה אתה רוצה לעשות את זה?" היא שאלה.
על אבן האודם של נימאן נשמעו לחישות בכל העיר.
כל ילד שגדל בקודומאה ידע שהדרך היחידה לתקשר עם העולם החיצון היא אבן האודם האגדית.
איליי הביאה בפניו של רואיין כשנגע באבן החלקה. הוא היה שם, איתה, בגופו, אך מוחו ריחף במחוזות אחרים.
אם הוא באמת יצליח לתקשר עם מישהו, מישהו אמיץ מספיק או טיפש מספיק או נואש מספיק… אם הוא רק יצליח לשכנע אותו לבוא.
עיניו של רואיין נפתחו באחת.
ידיו רעדו והוא כמעט ושמט את האבן על הקרקע הלחה.
"זה עבד?" היא שאלה בלהיטות. "הצלחת?"
רואיין הושיט לה את האבן והתנער ממנה כאילו החזיק בידו משהו מלוכלך במיוחד.
היא סגרה את אצבעותיה סביב האבן. היא הייתה חמימה כעת, ובהקה ביתר עוז.
"אם נימאן תגלה…" לחש רואיין.
"זוהי תחילתו של המרד," לחשה איליי בחזרה, זוויות פיה מתעקלות בחיוך. "זוהי תחילתו של הסוף."
חיוך רועד עלה על פניו של רואיין.
החורף הפך לאביב, הדקות נמתחות בציפייה מתוכה.
הערפל של האוויר תמיד היה סמיך מזה של החורף, אפור יותר מאבק ומלוכלך.
אבל השנה הוא היה חיוור, חסר חיים וכמעט בהיר. הראות שסיפק הייתה צלולה יחסית, כמעט צלולה כמו שהייתה אחרי הגשם.
"היא נחלשת," אמר רואיין. "הערפל כבר לא חזק כמו שהיה פעם."
איליי לא הסירה את מבטה מהגבול למשמע קולו. היא כמעט ולא הסירה את מבטה מהגבול במשך החודשיים האחרונים.
"אולי בסופו של דבר לא נזדקק למישהו מבחוץ," המשיך רואיין. "אולי האוויר יעשה צלול מספיק עוד לפני שמישהו יגיע."
המילים האחרונות הצליחו לגרום לה להסיט את מבטה. עיניה היו אדומות וזועמות. "הוא יגיע. הוא חייב להגיע."
רואיין קמט את מצחו. "למה זה כל כך חשוב לך? אם נוכל להציל את דיאנה גם בלי מישהו חיצוני, אז מה זה משנה?"
"אתה לא מבין!" איליי זינקה על רגליה. "הוא צריך להיות מבחוץ! הנתינים של העיר לא יספיקו. הם היו שבויים של נימאן זמן רב מדי."
"על מה את מדברת?"
הגבול רעד, ונדמה היה כאילו הערפל מעמיק לרגע. האבן שבכיסה של איליי התחממה.
היא לא הייתה צריכה להגיד מילה. רואיין תפס בידה ויחד הם רצו במורד הגבעה.
הדמות שפסעה לעבר הערפל נעשתה ברורה יותר מרגע לרגע.
"אסור לו לעבור את הגבול!" צעקה איליי. "אם הוא ינשום את הערפל… אסור לו לעבור את הגבול!"
רואיין הגביר את קצב מהירותו, והם כמעט ריחפו במורד הגבעה. ידה של איליי החליקה מידו.
הדמות שמעבר לערפל התקרבה. היא הייתה קרובה אל הגבול. מרחק של נשימה. נשימה אחת אסורה.
איליי זינקה קדימה עוקפת את רואיין בריצתה, וידיה נהדפו כאשר נגעה בגבול הערפל הבלתי נראה.
האיש עמד ממש לפניה, עיניו קרועות לרווחה בתדהמה כאשר איליי הניחה את שפתיה על שפתיו.
הנשימה הראשונה.
היא הייתה שלה עכשיו.
האיש התמוטט לרגליה והיא כרעה לצידו על הקרקע, הערפל נמשך אליה, מקבל את הגוון האפור הכהה של האביב.
לא, הוא לא נמשך אליה. הוא בקע ממנה.
"איליי?" קולו של רואיין בקע מפיו רועד, מגומגם.
"אני חייבת להגיד," היא צחקה, מזדקפת. "שזה הדבר המהנה ביותר שקרה לי כבר מאה שנה." היא שלחה את ידיה לעבר פניו של רואיין ולפתע הערפל העמיק סביבו, שחור לחלוטין, כהה מכדי לאפשר ראייה ברורה. הוא הצליח רק להבחין בקווי המתאר של פניה כאשר היא פסעה לעברו.
"ואני חייבת להגיד, שאני חושבת שהרבה מזה בזכותך," היא חייכה לעברו, חיוך דק ואפל. "אולי אשמור אותך. רק לשם השעשוע."
רואיין מעד לאחור. "מה עשית לה?"
נימאן הטתה את ראשה הצידה. "לאיילי? הו, הנערה זאת מתה כבר זמן רב."
רואיין זינק קדימה, ידיו שלוחות לעבר צווארה. היא הרימה את ידו והוא נהדף לאחור על ידי כוח בלתי נראה, נוחת במגושם על הקרקע.
הוא הביט באישה שהתנשאה מעליו, פניה החיוורים זהים במדויק לפניה של איליי…
"את היית זו שהרגה את דיאנה," ההכרה נחתה עליו בפתאומיות.
"אחותי הצעירה והטיפשה," נימאן נענה בראשה בעצב.
רואיין התאמץ להיעמד על רגליו. ראשו הסתחרר וכל גופו כאב. לקח לו כמה רגעים לפענח את דבריה.
היא הייתה איליי.
בשלב כל שהוא בעברה היא הייתה איליי.
אבל היא השתנתה. היא כבר לא הייתה אנושית. לכן היא לא הצליחה להפעיל את אבן האודם. לכן היא נזקקה לו.
נימאן הביטה בו רואה את ההכרה מפציעה בפניו. היא נענעה בראשה בעצב. "עכשיו לא אוכל להשאיר אותך בחיים," היא אמרה את המילים בזעף קל, כאילו הן העציבו אותה.
היא התקרבה אליו, פגיון ברונזה מבזיק בין אצבעותיה. "לא כשאתה יודע את הסוד שלי."
הוא זיהה את הפגיון. זה היה הפגיון שהכין עבורה לפני חודשיים ספורים.
עבור איליי.
עבור הנערה האנושית שנימאן הייתה פעם.
הוא אחז בידה. "בבקשה," הוא לחש, פונה לאותם צדדים באישיותה שאולי עדיין הכילו את איליי.
היא הנידה בראשה לשלילה.
פגיון הברונזה פילח את צלעותיו.