שמונה בערב, זמן למהדורה המרכזית. הקריין בטלוויזיה מביט בפנים חמורות אל עבר המצלמה, מתנצל על כך שהוא מקריא את הדברים הבאים מתוך דף ומתחיל בנוסח הקבוע.
"משרד המדע והרישום קבע כי האנשים הבאים הינם בני אדם."
ירון בכור
שרית בן עזר
נוי ברייטמן
ידעתי שלא יהיה אף שם שאני מכיר. כבר שלושה שבועות שלא הוזכר ברשימה אף אחד מחברי או בני משפחתי. רק איזה סלב מזדמן שנצל את הקשרים שלו כדי לקבל בדיקה פרטית, בלי תורים ובלי בידוק חודרני. שווה להיות עשיר, זה חוסך המון זמן ומתח.
רומן הראל
נאדיר ואלי
יסמין ורטה
פאק, הם כבר ב-ו'. פעם היה לוקח חצי שעה עד שהגיעו לשמות האלה. האם זה אומר שהבדיקות נעשות יותר מדויקות? האם פחות ופחות אנשים מצליחים לעבור אותן? אולי זה דבר סימן חיובי, כי כבר אין הרבה שלא נבדקו ונוכל לחזור בקרוב לשגרה. אני כל כך מפחד מהיום בו השם שלי יעלה בגורל. הייתי יכול לבוא על דעת עצמי למעבדה המחוזית, אבל שמעתי שהתור שם נמשך יומיים. גם לא בא לי שתיפול עלי חתיכת עור או שישתעל עלי אחד מהם וזה ישבש את תוצאות הבדיקה.
עידן יעקובי
נופר ירדן
סלים כנעאן
בכלל, מי יודע מה עושים לכפילים כשתופסים אותם. רוב האנשים לא יודעים שהבדיקה היא לא רק לצורכי רישום. שמעתי על משאיות זבל מלאות באפר שיוצאות מהדלת האחורית של הקריה. אני לא אומר ששורפים אותם, אבל עם מגבלות התנועה שנכפו על כולם, מתי בפעם האחרונה ראיתי בוודאות כפיל? מתי ראיתי אחד מהם וידעתי בלי ספק שאינו אדם רגיל? את המשפחה שלי לא ראיתי כבר חודשיים, מנין לי שהרחובות ריקים בגלל העוצר ולא כי לא נשאר מי שישוטט בהם?
חיים מנשרי
טובה מקרא
איסאם משראווי
משום מה, הדיבורים על זה שהצליחו לשכפל חיות מחמד, הפחידו אותי יותר משכפול של בני אדם. אנשים, כפילים או רגילים, נאמנים קודם כל לבטחונם. הם משתדלים להתרחק מצרות ולא למשוך תשומת לב מיותרת כאשר ברור להם שהדבר עלול להביא למעצר ללא תנאים. חיות לא מבינות את המצב. אם במבה תברח בזמן פשיטה משטרתית, לא יאפשרו לי לצאת לחפש אותה. סביר להניח שלא אראה אותה יותר בחיים, כי יאשימו אותי בנסיון להפריע לעבודת המשטרה אם לא אמתין בסבלנות שהשוטרים ילכו. אם ירצו, יכולים לירות בה על המקום ולא יהיו חייבים שום הסבר, כי יש מצב חרום.
בן סיון
גיא סירקין
שלומית עדד
אולי אפילו יותר מפחיד. מה אם יתנו לי אישור מיוחד לחפש את במבה למשך שעה ואמצא כפילה שלה? היא לא תזהה אותי, היא לא תכיר את הריח. מבחינתה, אני סתם זר שמנסה לתפוס אותה והיא עלולה לברוח עוד יותר רחוק. היא יכולה גם לתקוף, אבל אם יש לה את אותם גנים כמו לבמבה, יותר סביר שתימלט כשאתקרב אליה. ככה במבה התנהגה בפעם הראשונה שהגיעה אלינו. היא לא יצאה מתחת לספה עד אמצע הלילה. זה היה מקסים להתעורר מנשיפות ליד האוזן בשלוש לפנות בוקר, לחשוב שדריה שוב נוחרת, להסתובב ולפקוח עיניים ולראות כלבה שחורה עם אוזניים שמוטות מביטה בי בסקרנות ואז תוקעת גרפץ ורצה בחזרה לספה.
יבגני קרצ'… קצ'ט… סליחה, יבגני קצ'טרניקוב, אני מתנצל אם הקראתי זאת לא נכון.
אני לא מתגעגע לדריה. בלי לפגוע בכבודה של במבה, אבל דריה הייתה כלבה. ביום בו הכריזו על מצב חרום, היא אמרה שצריך לקחת רובה ולרסס את כל הכפילים. היא טענה שידעה שהיום הזה יגיע ורק אידיוט לא יטול נשק ויצא לנקות את הרחובות. שאלתי אותה איך יהיה אפשר להבדיל בין כפיל לבין אדם רגיל והיא אמר שזה לא משנה, כי מי שהסכים שישכפלו אותו, ממילא לא טוב יותר מכפיל נחות. אחרי מספק נסיונות להבהיר לה את הכשל הלוגי בדבריה, שנענו בעצבים ואמירה שאני ילד שלא מבין שום דבר, הספיק לי. דריה אמנם התבטאה בגזענות לפני כן, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. שאלתי מה אם היא תראה כפילה של עצמה, או של מישהו מהמשפחה שלה. היא אמרה שזה בחיים לא יקרה. שאלתי מה אם זה כפיל שלי. מה אם ברגע של פזיזות, הסכמתי למכור דגימת דם לתכנית הכפילים בשביל שאוכל לממן שכר דירה. היא שתקה, יותר מדי זמן. כשפתחה את פיה, זה היה כדי לתחקר האם באמת עשיתי זאת. לא שדריה בדרך כלל חזקה בלהבחין בין מצב היפותטי להודאה באשמה, אבל הדיווחים בחדשות דחקו אותה להאמין שיש לה איזו חובה פטריוטית להיות חוקרת שב"כ. עשר דקות לאחר מכן, טרקתי אחרי את דלת הכניסה. חזרתי אחרי שעה כדי לקחת את במבה ודריה לא הייתה שם.
רפאל רצון
מוריס רשארד
אביגיל שבח
וואו, כבר כמעט סוף הרשימה ולא היה אף שם מוכר. אפילו לא מישהו שראיתי מגיב בפייסבוק. כנראה הגיעו כבר לאנשים שניסו לשמור על פרופיל נמוך. גיל שאל אותי ממה אני מפחד. אם אני יודע בוודאות שאני אדם רגיל ויש עשרות אנשים שמכירים אותי מילדות ומוכנים להעיד על כך, מה הבעיה בעצם? הם לא יעצרו אותי על מה שהבאתי מגואה, זה לא עניינם ויש למשטרה דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם. עשינו לגליזציה דה פקטו מרוב ששוטרים טוחנים שעות באיתור כפילים ושמירה על מגבלות תנועה, במקום לאכוף חוקים אחרים. בן אדם שיעבור עכשיו באור אדום עם רכב גנוב, תוך שהוא מנופף באיבר מינו מחוץ לחלון וקורא "הייל היטלר", לא יטריד את המשטרה יותר ממישהו שלובש את אותה חולצה יומיים ברצף. כמובן שלכפילים יש תודעה לצורך בהחלפת בגדים, אבל מספיק שוטרים מאמינים בשטויות כאילו השכפול יצר איזה רצון להיראות תמיד אותו דבר. אני לא יודע מי מפיץ את השקרים האלה, אבל כבר מחקתי כמה אנשים שמאוד הערכתי, עד שהם התחילו להפיץ בעצמם שקרי תעמולה ולקרוא לי אוהב כפילים.
קרן תשובה
מועמר תשרי.
נגמרה הרשימה. הקריין הופך את הדף לוודא שלא פספס אף שם וממשיך לסיפור הבא, על עימות צבאי בין הקוריאות. אני בודק שוב את תיבת המייל, לראות אם קיבלתי זימון לבדיקה. אני מסתכל גם בטלפון, אולי לא שמעתי שהגיעה הודעה. שום דבר. יכול להיות שלא יזמינו אותי? יכול להיות שמצאו מספיק כפילים ומניחים שכל השאר הם בני אדם רגילים?
אני מביט מהחלון, בזמן שבטלוויזיה תמונות של חילופי אש מהקצה השני של היבשת. אין אף אחד בחוץ, אפילו לא אורות משטרה. לפתע, עובר אופנוע והוא מקפיץ אותי בבהלה. הרעש המתפרץ הזה שנוא עלי גם ככה מאז התאונה, אבל הוא גרוע עוד יותר כאשר אין נפש חיה מסביב. במבה לא נראית מוטרדת ואני שוקל לנצל עשר דקות מהאישור כדי לטייל איתה ולקנות לה אוכל.
המכשיר הכתום מהבהב בפינת החדר. אני מרים אותו ובוחן את הצג. נותרו לי 34 דקות לפני שאצטרך לבקש אישור נוסף ועם השיבושים בתחבורה הציבורית, סביר להניח שרוב הדקות שלי יבוזבזו על הליכה למשרד המדע והרישום לשם חידוש. לא בא לי לעבור עוד פעם את כל הראיון, אבל זו הדרך היחידה להסתובב מחוץ לבניין מבלי שיתנפלו עלי שוטרים. מאז שיצא החוק האוסר על שימוש ברשת אזרחית, מי יודע כמה זמן יעבור עד שאצליח ליצור קשר מהכלא עם מישהו שיכול לבדוק שבמבה בסדר.
"חשש להתפרצות שחפת בצפון מערב אפריקה. מקורות במשרד החוץ מוסרים כי כל עובדי השגרירויות הישראליות, יועברו לאלתר לתחנות ביניים באירופה, בטרם יורשו לחזור לארץ."
מלחמות, מגפות, המשבר הכלכלי במקסיקו, אני תוהה אם אנחנו לא פשוט חלק ממסכת כלל עולמית של צרות. כל מדינה והצרה שיצרה לעצמה. רק בקנדה, הכל בסדר. כל מי שאני מכיר והספיק להגר לפני שסגרו את הגבולות, הגיע איכשהו לקנדה והם מרוצים, מרוצים, מרוצים. יש כסף, יש תרבות, יש בטחון, יש מרחבים לטייל בהם עם הילדים.
אני זוכר את הטיול שעשינו בקיץ שעבר לכרמל. איך כולם נהנו ולא חשבנו לרגע שבתוך כמה חודשים, כל זה יגמר. דריה הייתה כל כך יפה כשטבלה בנחל. יותר יפה משאי פעם ראיתי אותה. היא קפצה בהיסטריה כשראתה צפרדע ולא ידעתי אם לצחוק, או לעשות כאילו אני בא להגן עליה מפני החיה האיומה. היה לנו באמת טוב, לא חשבתי שאי פעם ניפרד. עם כל הצרות שמסביב, תנו לי כמה חברים ובת זוג אהובה בחיק הטבע ולא תשמעו אותי מתלונן יותר עד סוף ימי.
אני חושב שזה היה בדיוק שבוע לפני שעלתה ממשלת החרום. בעקרון, קוראים לזה ממשלת מעבר לאומית, אבל היא הוקמה בכזו מהירות, עם דגש על הסכנות הקיומיות בריבוי הכפילים, שהשם הרשמי מעולם לא תפס.
מדהים באיזה שקט יחסי עבר השינוי שהכניסו לדגל. חשבתי ללכת להפגנה בירושלים, אבל דריה לא רצתה לנסוע יום לפני הבחינה האחרונה וגם לי הרעיון של להיות תקוע בפקק בשער הגיא, לא קסם במיוחד. בדיעבד, זו הייתה בחירה נכונה. אני עדיין לא מאמין לטענה שמספר ההרוגים היה פחות מחמישים, במיוחד על פי העדות של אבא שראה במו עיניו איך יורים בשלושה מפגינים שעמדו מטר ממנו. הוא היה בחלק הפחות צפוף, אז מי יודע כמה נפגעו כשהתחילו לרסס.
"שלושים שנה נלחמתי עבור המדינה," הוא היה אומר, "מעולם לא הורו לי לפתוח באש על מפגינים. אפילו לא במהומות קלקיליה, שזרקו עלינו רימונים, אמרו לי לירות רק באוויר." הוא היה אדם אמיץ. אני מתגעגע אליו.
הפסקת פרסומות, מתחילים עם פרומו למהדורת חדשות יעילה יותר וקרובה יותר להתרחשויות בשטח, כמו הודאה בכך שערוצי החדשות הנוכחיים אינם מקצועיים מספיק. עוד מעט יציעו לקחת את הצופה ללחימה בשטח בנוי, כדי שירגיש כמה שיותר קרוב. אני מגחך בבוז כאשר מופיעה פרסומת לנוזל ניקוי רב תכליתי. לא שלגמרי הזנחתי את נקיון הדירה, אבל אין לי סיווג בטחוני מספיק גבוה בכדי להתעסק בשטויות כאלה. את מעט הדקות שיש לי לערוך קניות, אני מעדיף להשקיע באוכל, לא בחומר שיכול לנקות גם את האסלה וגם את המקרר בעזרת אותה קפסולה.
הפרסומת הבאה כמעט גורמת לי לסגור את הטלוויזיה בזעם. זו קריאה אחרונה, בפעם המי יודע כמה, לאזרחים טובים להצטרף לתכנית לישוב הנגב. "בית לאנשים אמיתיים", אומרת הסיסמה, חומקת כמעט באלגנטיות מאזכור הסיבה שבגינה נאסרה בניית בתים חדשים באיזורים צפופים. מדהים כמה אנשים מאמינים שהאיסור נובע מהקושי להגן על אזרחים מפני כפילים מסתננים. זה קרה רק פעם אחת וגם אז, החשודה נורתה ונהרגה במקום, אז לא הצליחו להוכיח שהיא התכוונה להשתמש בנשק שנשאה.
הפרסומת הזו מרגיזה גם מעוד סיבה. היא בברור משחקת על האגדה האורבנית לפיה כפילים לא יכולים לשרוד בתנאי מזג אוויר קיצוניים ושהפרשי החום והקור שבמדבר, ירחיקו אותם. איזה בולשיט. כל מחקר רציני שקראתי בנושא, טוען שכפילים יכולים לשרוד בדיוק באותם תנאים כמו בני האדם הרגילים מהם נדגמו. בחיים לא שמעתי על אדם רגיל שהבדלי הטמפרטורות בנגב קטלניים עבורו, אז קשה להאמין שקיים כפיל כזה.
מה שכן, אני מרגיע את עצמי בזמן שמהדורת החדשות חוזרת בחסות חטיף חדש שנועד במיוחד לאכילה מול הטלוויזיה, לכפילים יש מערכת חיסונית חלשה יותר. הם בנויים על פי הדי.אן.איי של אדם רגיל, אבל ללא הנסיון שנחשף אליו. הם לא חוו את אותן מחלות ילדות, כך שהכל אצלם טרי מהניילונים וכל צינון קל יכול להסב להם נזק בלתי הפיך. הממ… עכשיו אני מבין למה כל הקריאות לשלוח אותם לאפריקה.
אם להיות הוגן, הסיבה העיקרית שאני יודע שאני אדם רגיל ולא כפיל, היא הזכרונות שלי. כפילים מתחילים מאפס, אבל הליך ההתבגרות המואץ שלהם מביא לכך שהם צוברים פחות זכרונות מאדם רגיל. מן הסתם, אם הייתי כפיל, לא היה לי מושג מהי כמות הזכרונות שמכיל מח של אדם רגיל. הייתי מניח שמה שאני זוכר, הוא פחות או יותר הממוצע האנושי. זה פשוט שאני זוכר בברור עולם ללא כפילים ואת זה, אף כפיל לא מסוגל לדמיין.
"אישה נוספת נרצחה הערב בידי כפיל." מספר הקריין בקול המנסה בכח להישמע דרמתי. "האישה, דריה לוין, בת 32 מבת ים, נרצחה בזמן שניסתה להגן על עצמה מפני כפיל בדרום תל אביב. על פי החשד, ניסה הכפיל לכפות עצמו על לוין, אולם היא הדפה אותו מעליה והחלה לרוץ לעבר תחנת המשטרה הקרובה. הכפיל תפס אותה לפני שהספיקה להגיע וגרר אותה לסמטה צדדית, שם התכוון לבצע בה את זממו. שוטרים ששמעו קולות מאבק חשו למקום וירו למוות בכפיל, אולם האישה סבלה מחבלות קשות בראשה והובהלה לבית החולים וולפסון, שם נקבע מותה."
וואו. אני לא בטוח אם בכלל נשמתי במהלך הדקה האחרונה. בחדשות עברו כבר לתחזית מזג האוויר ואני נשארתי בהלם מוחלט. כעסתי על דריה, אפילו שנאתי אותה בגלל איך שהתנהגה, אבל מעולם לא יחלתי שיקרה לה דבר כזה. ועוד בידי כפיל, כאילו מתה רק כדי לנצח בויכוח האחרון שנהלנו.
הדיווחים האלה תמיד חשודים. איכשהו, השוטרים תמיד מגיעים רק אחרי שנגרמה פציעה קטלנית ולא הביאו אף עד ראיה שיאשר את החלק הראשון של הסיפור. הצגת השערות כעובדות כבר מזמן הפכו לנורמה ודריה בטח הייתה מרוצה שככה מתארים את מותה, כקורבן תמים אך אמיץ, של הטעות הגדולה ביותר שהאנושות בצעה.
אני מוזג לעצמי כוס מים, מקלל מתוך הבנה שנגמרו הכלים הנקיים ואצטרך לצאת לקנות נוזל ניקוי. במבה מביטה בי בבלבול, אולי אפילו בדאגה. האם היא יודעת? האם היא שמעה את הקריין מזכיר את שמה של דריה ולא הבינה למה היא לא מוצאת אותה? במבה תמיד חבבה אותה, היה להן קשר מיוחד. אחת הסיבות שכל כך כעסתי על דריה הייתה שהיא לא הציעה אפילו לקחת את במבה איתה כשנפרדנו. לא שהייתי מסכים, אבל הכלבה כל כך אוהבת אותך ואת מוכנה פשוט להשאיר אותה אצל מי שהרגע האשמת בסיוע לאויב?
אני לא שמח שהיא מתה ואני לא עצוב כמו שהייתי אמור להיות. לא ראיתי את דריה מאז הפרידה ושמעתי שהיא יוצאת עם בחור חדש, איזה פעיל בעמותה של חוליגנים ש"תומכים" במשטרה על ידי מציאת כפילים והסגרתם. לא משנה שהם עושים מדי פעם טעויות ודופקים מכות לאדם רגיל, העיקר שדריה מאמינה שהם החבר'ה הטובים. האמינה. צריך להתרגל לדבר עליה בלשון עבר.
זה כל כך מוזר. ארבע שנים לחיות עם מישהי ובתוך פחות משנה, לשנוא כל דבר שהיא מייצגת. לשמוע שהיא מתה ולכעוס יותר על כך שהנסיבות יגררו נקמה כואבת במיוחד, מאשר על אובדנה. אם הייתי יכול, הייתי עכשיו אורז כל מה שיש לי וטס עם במבה לקנדה. אבל אי אפשר. אין לי מספיק דקות בשביל להגיע לנמל התעופה וגם אם היו לי, בטח היו שולפים את העניין עם גואה כדי למנוע ממני אישור כניסה לקנדה. שלא לדבר על כך שחוקי ההסגרה יחייבו אותי להשאיר את במבה בידי רשויות ההגירה למשך חצי שנה. הם ישימו אותה בכלוב פצפון, עם מלא כלבים מסוכנים שעדיין לא בדקו סופית מי מהם נושאים מחלות. כל ההליך הזה יקר ומייגע, שלא לדבר על הזמן שאעביר בדאגה לבמבה ולטראומות שהיא אולי עוברת במכלאה. מי יודע מה יקרה אם יאנוס אותה איזה לברדור צרפתי, או שאיזה פודל מיפן ידביק אותה באחת המגפות שכלבים גזעיים חשופים אליהן.
באסה. אני מכבה את הטלוויזיה, עדיין חושב קצת על דריה ושאולי היא לא הייתה כזו איומה. גזענית ולא יציבה, זה נכון. היא גם לא העריכה עד כמה במבה אוהבת אותה, אבל ארבע שנים זה לא משהו שמוחקים בכזו קלות. אני כבר לא צריך לפחד שאתקל בה במקרה ברחוב ואבזבז זמן יקר בשיחה נבוכה, או מריבה מטופשת. לא יפה לחשוב ככה, אבל למעשה קצת הוקל לי. למרות שאני באמת מרחם על הכפילים המסכנים ברחבי הארץ שיחטפו בגלל מעידה של מופרע אחד בדרום תל אביב. אולי כדאי שאפנה כבר למעבדה המחוזית ואגמור עם זה. השם שלי אמור לעלות בסופו של דבר בגורל, אבל עם החוליגנים של דריה שמסתובבים בחוץ, אני מעדיף שיהיה עלי שבב אישור בכל רגע נתון. פוליסה נגד מכות.
אני אחשוב על זה מחר, אחרי החדשות של הבוקר.
בואי במבה, הולכים לקנות אוכל.