מקיום לידיעה

"מקיום לידיעה"

הוא עמד שם. קפוא כמו הדממה. עיניו הכחולות הביטו בי מבעד למסך העשן הסמיך שהקיף אותו. על פניו מעל לגבה הימנית המשורטטת שלו מתנוססים בשחור שני פסים דקים. הוא עומד שם, יציב ואיתן כמו צוק סלעים, ידיו לא רועדות וגופו נינוח מתמיד. מבטו אתגר אותי להרים את רובה האם- 16 ולתקוע כדור הישר בין עיניו. הוא מייצג את הפחד. גופו אמור לפרכס כעת מחרדה. אבל לא. הוא עדיין שם לא זז אפילו מילימטר מביט הישר אל תוך עיניי השקד שלי. הרמתי את רובה האם-16 ויריתי באותו הילד בן התשע עם העיניים הכחולות כים.

עבודה זה דבר טיפשי. אני לא מדברת על עבודה מהסוג שמכריח אותך לקום מוקדם בבוקר ולהתלבט איזה סוג של בגד ייצוגי מהארון הריק שלך לבחור או מהסוג שעלייך להסתגל לעבוד שמונה שעות במשרד חנוק עם חלון אחד ושותף ששוכח לשים דאודוראנט בכל בוקר. אני מדברת על סוג העבודה שמצריכה אותך לחזור בשלוש בבוקר מרוח בדם קרוש, נעליים בוציות ובריח של גווייה. כן, העבודה המטופשת הזאת. כיוונתי את השעון המעורר שלי לשש בבוקר. מה שמותיר לי שלוש שעות של שינה מלאות בסיוטים ועלטה. תהייה כמו בכל לילה אחר אם בכלל אקום בבוקר כשאני עדיין אני. מחשבות על אותם שעתיים ארורות של תגבור במתמטיקה בשעות הבוקר המוקדמות, כי לא קשה לפגר בחומר כשהדבר האחרון שאתה חושב עליו במהלך היום הוא לימודים. החלפתי את חולצת הטריקו הלבנה שלי המלאה בכתמי דם אדומים ובולטים. הג'ינס הבהיר המשופשף שעל רגליי ומגפיי העור השחורים שהגיעו עד ברכי והיו מלאים כעת בחול בוצי ומסריח. נשכבתי במיטה שלי בעלת המזרון הקשיח שלא יבייש אפילו משטח קרמיקה וגובהה לא יותר מחצי מטר, אך כעת דבר לא נראה יותר מפתה משינה נינוחה במיטה הבלויה והמרוטה שלי.
הבוקר לא נראה שונה מכל בוקר אחר. אני קמה ממזרון דמוי המתכת שלי ומתקדמת לעבר חדר האמבטיה בצעדים עייפים וגרירת רגליים. נעמדת אל מול המראה השבורה שניצבת על ארון האמבטיה מביטה בבואתי המשתקפת למולי. עיניי השקד שלי מוקפות בעיפרון סגול שנמרח לכל אורך קו הלחיים שלי החל מהעיניים עד לאזור הלסת. על יד ימין שלי מתנוסס דם יבש לצד חתך ארוך באזור המרפק. שיערי הבהיר סבוך כמו קן ציפורים ועיגולים שחורים מכסים את החלק התחתון של עיניי. אני ללא ספק נראית זוועה. פשטתי את חולצת הפיג'מה האפורה והבלויה שלי ונכנסתי אל מתחת לזרם המים הדל. הנחתי למים לנזול על גופי כמספר דקות והתענגתי על מגע החום בעורי. נאלצתי לסבן את גופי בספוג הפלדה הישן על מנת לקרצף כל פיסת דם ולכלוך מעורי. את שיערי חפפתי מספר פעמים לפני שהצלחתי להתיר כל קשר מסבך הקוצים שנוצר בו. לבשתי את מכנסי העור השחורים וחולצת הטריקו האפורה. את מגפי העור שלי נאצלתי להשאיר היום בבית לצערי, מה שמותיר מעט מקום מהרגיל להחביא את סכיני הברזל ואקדח האנפליד השחור שלי. אספתי את מעיל העור שלי ומפתחות האופנוע מהדלפק שבכניסה כשהבחנתי בפתק הצהוב שנפל לא רחוק משם, "אחזור מאוחר. אל תיצרי עמי קשר היום ", קצר מהרגיל. סימן ברור לאזהרה. סגרתי את הדלת מאחורי ושרפתי את הפתק בתנור החימום במסדרון.
"הוא בולט. תלמדי לכסות את הנשק שלך יותר טוב טירונית," נשמע קול מצחקק מאחור וידיים דקיקות הכניסו את אקדח האנפילד עמוק יותר לאחורי מכנסיי. "את יודעת שאני שונאת שקוראים לי ככה" נזפתי בה. טירונית היה הכינוי לציידי יצרים מתחילים. בניגוד אליי זוהר היא ציידת מתקדמת החל מהחודש שעבר, בו מלאו לה 18 שנים. לי לעומתה נשארו עוד שנתיים של סבל, בית ספר תיכון מגוחך ולימודי אחר הצהריים באקדמיה. זוהר היא הבת של ד"ר מקפילד, ראש האקדמיה הנוכחי וידיד קרוב יותר מדי לטעמי לגונסלייר שלי. גונסלייר הוא כינוי לאדם המגדל צייד יצרים פוטנציאלי. הגונסלייר שלי היא מרי. רופאה בכירה באקדמיה, היא לא אישה חמה במיוחד אבל מי כמוני יודע שהמקצוע שלנו מצריך מעט מאוד רגישות ואנושיות. אני הדוגמה החיה הטובה ביותר לכך. זוהר היא נערה נמוכה בהתחשב במטר שבעים וחמש הממוצע לציידות יצרים. מטר שישים ושבע של אושר צרוף ואופטימיות עם עיניים ירוקות ושיער שחור כפחם. אנחנו ביחד מהיום שאני זוכרת את עצמי מחזיקה לראשונה סכין מורה קלאסית, סמכו עליי שזה היה הרחק שם בתקופת הילדות. "איפה מגפי העור? הייתי בטוחה שהם כבר הפכו להיות חלק מהרגל שלך," צחקה. הבטתי בה בזעף אך הפרצוף המשועשע לא ירד מפניה לשנייה. "משימת לילה. נאצלתי להשאיר אותם בבית. מסתבר שמגפיים מלאות בדם וחלקי איברים לא נחשבים אופנתיים היום," משכתי בכתפיי באדישות. פניה של זוהר נאטמו למשמע דבריי. "קודם כל איכס," עיוותה את פניה. היה אפשר לחשוב שאחרי 8 שנים של צייד היא הייתה מתרגלת למחשבה על דם ואיברים כרותים אך לטענתה זה משהו שלא מתרגלים אליו לעולם, לי בכל מקרה החלק הזה מעולם לא הפריע. "דבר שני, לא היה דיווח על משימת לילה מאתמול. מה קרה?" מבטה היה חד כתער. "רצח מחוץ לרשומות," השבתי. פניה שידרו לסירוגין כעס וחרדה והביטה בי בזעזוע. "הבטחת לי שתפסיקי עם זה," נזפה. "מקרה חירום," עניתי. "אז תתקשרי ליחידה הם יטפלו בזה כבר," המשיכה. "עד שהם היו מגיעים הוא היה נמלט," רטנתי. היא נאנחה בייאוש. "אמה, את צריכה לסמוך עליהם הם יותר מנוסים משתינו ביחד," הרעימה את קולה. "אני לא סומכת עליהם," סיננתי מבין שיניים חשוקות. לאחרונה נרשמו יותר מדי צירופי מקרים וכישלונות. אני לא בוטחת ביחידה בחודשיים האחרונים. למען האמת לא סמכתי על הזקנים המתנשאים האלו מעולם אבל בתקופה האחרונה אפשר לומר שזה החמיר. "אדם שם," הדגישה את שמו. "הוא לא מספיק בכיר," התעקשתי. אדם הוא אחיה הגדול של זוהר. מלאו לו עשרים לפני שלושה חודשים. הוא נהג לשמור עליי ועל זוהר כשהוריהם ומרי בילו באקדמיה. חיבבתי אותו, לפעמים היה נדמה שהוא האדם היחידי שלא ישפוט אותי או יסתכל עליי בעין משונה כמו כולם. אבל הוא חייל עזר צעיר. לא מספיק בכיר או מבוגר על מנת לשלוט על כלום ביחידה. "אמה את חייבת להפסיק לדבר רעות על היחידה. עוד יחשבו ש..," התחילה אך קטעתי אותה בגסות. "יחשבו שמה זוהר? שתינו יודעות שאין אדם יותר מסור ממני לעבודה הזאת. הרג יצרים תמיד היה ותמיד יהיה אצלי במקום הראשון," התרעמתי. אדם, זוהר ואני ציידי יצרים. בני האדם מכנים אותם שדים. ליצרים אין צורה פיזית מגובשת הם יכולים להופיע כצללים או כאדם אנושי בכל גיל ובכל צורה. היצרים כשמם תרתי משמע, הם יצרי הרוע. הם מגלמים רגשות או תחושות שמביאים אדם להפעיל את היצר המדוכא. אותו היצר שבעקבותיו מגיעות רציחות, גניבות ואלימות. כל אלה מאז ומעולם היו עבודה של היצרים. בני אדם נולדו טהורים. היצרים הורסים את העולם בכל יום שהם נמצאים על כדור הארץ. התפקיד שלי הוא למנוע את זה. הם מוצאים נקודות חולשה באדם אליו הם חודרים. החדירה מפעילה את היצרים המודחקים שנוצרו מאותה נקודת חולשה. מאותו רגע האדם לא שולט על מעשיו, הוא נשלט על ידי רגשות קנאה, שנאה ונקמה. הוא הופך להיות אדם אגרסיבי ואלים בשלב הראשון של החדירה. משם זה רק הולך ומחמיר. את החדירה הראשונה שלי ראיתי בסרט וידאו ביום הראשון שלי באקדמיה, בגיל 8. הייתי הטירונית שהתחילה בגיל המוקדם ביותר את לימודיה באקדמיה. מעולם לא ראיתי יצור כל כך נתעב. השנאה שנשקפה מעיניו הקפיאה אותי ומאותו הרגע רציחתם הפכה להיות מטרתי היחידה. "זאת בדיוק הבעיה אמה. את הופכת להיות פזיזה ואימפולסיבית. את טירונית בין אם את אוהבת את זה או לא. את כפופה לחוקי האקדמיה בדיוק כמוני ואפילו יותר. את לא יכולה להרשות לעצמך לבצע רציחות מחוץ לרשומות ולא משנה עד כמה טובה את בעבודה שלך. אף אחד לא מטיל ספק בכמה את טובה," מדבריה השתמע בברור כעסה. היא התנשפה בייאוש ומבטה היה אפוף דאגה. היא מסתירה משהו, היא מודאגת יותר מהרגיל ומדובר בזוהר שהיא ההגדרה למילה דאגה. רצח היצרים הראשון שלי היה בגיל שבע. ההכשרה של ציידי יצרים מתחילה בגיל 10 ובגיל 13 הם רשאים לצאת לשטח ולבצע את זממם ביצרים בליווי צייד בוגר בלבד. בגיל 16 אנו הופכים לציידי יצרים עצמאיים, אך כפופים לחוקי האקדמיה בצורה יותר משמעותית מציידים בוגרים. הוא היה בן תשע. השכן מהבית ממול. היו לו עיניים כחולות כים ומבט ממיס. בכל בוקר היה מופיע בכניסה לביתי עם תיק צהוב מונח על כתפיו וחיוך לבבי. הוא היה החבר האנושי היחיד שלי. זה היה בתקופה שנאצלתי לחיות בנפרד מעולם ציידי היצרים. בכיתה א' זרקתי על בטי וויטהד את הקלמר שלי. אף אחד לא דיבר איתי מאז, הייתי רק אותה ילדה קטנה, אלימה ויתומה שגרה אצל הדודה התופרת המוזרה שלה מול משפחת ואנס. היו תאוריות משונות ורבות לגבי העובדה שהייתי מסתובבת בלילות בשכונה לבדי. סכין המורה שלי לא נעלמה מאחורי מכנסיי באף שלב במהלך היום, מה שלא הוסיף למוניטין החברתי שלי. למרות כל זאת, איתי ואנס היה ממשיך להופיע בביתי כל בוקר עם אותו החיוך. בלילות הייתי מוציאה את רובה האם-16 מהמגירה הנעולה שמתחת למיטה של מרי ומסתובבת ברחובות העיר. הוא עמד שם. בסמטה האפלה בפינת הרחוב. עיניו הכחולות זהרו באדום של שנאה טהורה. מסך עשן סמיך הקיף אותו מכל הכיוונים. את החיוך הזה הייתי מזהה גם בלילה החשוך ביותר בשנה. שני הפסים הדקים שהזהירו אותי מהם מאז ומתמיד התנוססו מעל הגבה הימנית שלו. לא הייתי מוכשרת לגלות את סוג היצר שלו. פחד כרסם בי ולא הפחד שלי. הרמתי את רובה האם-16 ויריתי בו. אני הרגתי את איתי ואנס. החבר האנושי הכי נאמן שהיה לי. "בפעם הבאה שאני אראה רוצח פוטנציאלי ברחבי העיר. אני אשתדל לא לתקוע לו כדור בין העיניים," הקנטתי. זוהר בחנה את פניי בתסכול. נתקעתי בכתפה והמשכתי ללכת.
אני שונאת שמטיפים לי מוסר על הדרך בה אני צריכה לעבוד. אני לא בחרתי בחיים האלה. בחרו אותם בשבילי. רוב ציידי היצרים הם דורות המשך. מעטים מאיתנו הם ציידי יצרים מיועדים. אלו ציידים שמהרגע בו נולדו נקבע הייעוד שלהם להיות שונים. האקדמיה מגיעה אל המשפחה ביום שלמחרת. התינוקות האלו נלקחים מידי הוריהם עוד לפני שהצליחו לראות את פניהם. זה לא בסדר, אני יודעת. אבל המטרה מקדשת את האמצעים, לא? בכל מקרה אף אחד מהמקרים האלו הוא לא המקרה שלי. לצערי אני שונה מהשוני הרגיל. אני הושארתי בפתח האקדמיה עטופה בשמיכת קשמיר לבנה. תינוקת עם שיער בהיר כזהב ועייני שקד בצבע דבש. פתק ורוד מעוטר בכתב עגול היה מונח, "שמרו עליה. היא תועיל לכם ". משפט אחד פשוט ללא דרך ליצירת קשר. הם לקחו את האחריות על אותה תינוקת משונה. הנה היא היום, ציידת היצרים שביצעה את הרצח הראשון שלה בגיל הכי מוקדם מאז ומעולם. רוצחת.
במהלך כל השיעור הראשון עברתי על המטרה שלי ללילה הקרוב. חלבן מכפר לא רחוק עם שלושה ילדים ואישה צרפתייה. הוא רצח את מוכר התכשיטים ששכב עם אשתו. יצר הנקמה. יצר קטלני שמדלג על השלבים הפשוטים של כעס ואגרסיביות ומגיע ישר אל שלב חפירת הקברים. כמובן שלא לקחתי ברצינות את דבריה של זוהר. הרוצחים האלה מסתובבים חופשי וגם אם היא מעוניינת בכך וגם אם לא, התפקיד שלי הוא לעשות איתם צדק. הכישרון לדעת איזה סוג של יצר מסתתר באותו אדם רק מלהיות איתו באותו החדר היה יוצא דופן. אבל כמו שכבר למדתם להבין אני לא רגילה באף מובן של המילה, לא כציידת ולא כאדם. יש ציידי יצרים שניחנו ביכולת לקרוא מחשבות או היכולת לפגוע תמיד במטרה, אבל רק צייד אחד מלבדי בכל ההיסטוריה ניחן בכישרון לחוש ביצרים. צייד היצרים הראשון, אליוס. ריגלתי אחר החלבן כמספר ימים. המטרה ברורה, להגיע בשעות הלילה המאוחרות. הוא נמצא באורווה. בסביבות השעה שלוש הוא יעבור בשביל האפר רכוב על סוס אפור עם כתם לבן באוזן שמאל. פגיעה בעזרת רובה האם- 16 לא מבטיחה הריגה. חץ וקשת, טווח רחוק יותר. פגיעה בטוחה. הצלצול הגואל נשמע והמוני נערים מתבגרים שטופי הורמונים נהרו אל המסדרונות. החזרתי את סכין המורה שלי למקומה לאחר שגילפתי בעזרתה כל פיסת צבע מהשולחן המסכן שלי ויצאתי בעקבותיהם. אני השתניתי מאז אותה התקופה של איתי ואנס. לא בצורה שעזרה לי להתחבב על חבריי ללימודים והמורות השתדלו להתעלם ממני ככל האפשר מהסיבה הפשוטה שמרי לא העיפה מבט מתעניין לשנייה בתיכון המגוחך שלי. הסיבה היחידה שאני נמצאת פה בכלל זה כדאי לא לעורר חשד מיותר על קהילת ציידי היצרים. אבל לעזאזל עם זה. חייבים למצוא דרך להוציא אותי מהעינוי הזה. אני לא אדם חביב או חברותי. אני אדם ציני. קודר. לא מהנה בעליל ואף אחת מהתכונות האלו לא מנעימה את זמני פה. ההערות הרגילות נשמעו כשהתהלכתי במסדרון לעבר אופנוע הדוקאטי שלי. "היי ערפדית. מצטערים אזל מלאי הדם בקפיטריה," נשמע קול נשי מצייץ מאחור. "שחקני פוטבול נחשבים מעדן. אז מה את אומרת בא לך טעימה קטנה?" קרץ לעברי סער. איכס. הפניתי לעברו אצבע משולשת והגברתי את קצב הליכתי. עליתי על אופנוע הדוקאטי שלי ונסעתי.

אזור הדשא שליד תחנת הרכבת הנטושה הוא מקום המפלט האהוב עליי במקום הנידח הזה. בקרון הרכבת הישן מאוחסנים ספרי היסטוריה ישנים ומאובקים. עששית קטנה ומאירה בקושי. כיסא שהריפוד שלו שינה את צבעו מלבן לאפור מזוויע ועדיין למקום הזה יש את היכולת המופלאה להרגיע אותי. השקט שנראה כי דבר לא יכול להפר. מדי פעם אני אפילו מוצאת את עצמי קוראת חלק מספרי ההיסטוריה הישנים. פחות נורא משחשבתי. התיישבתי על הכיסא הישן וקראתי. ענף נשבר. צעדים. הפניתי את ידי לאקדח הנמצא באחורי גבי וחיכיתי. "אני יכול להיכנס או שאת מתכוונת לפוצץ לי את המוח לאלפי חתיכות?" נשמע קול מוכר וגברי מעבר לדלת הקרון. זה לא יכול להיות הוא. אף אחד לא מכיר את המקום הזה מלבדי. בטח שלא הוא. "אדם?" היססתי. הרמתי את האקדח שבידי ביציבות. "כן זה אני. עקבתי אחרייך. מצטער," אמר בחספוס. קולו נטול חרטה. "תיכנס," לא הורדתי את האקדח. "את מתכוונת להשאיר את האקדח בצורה הזאת? אם להיות כנה אני לא מהאנשים שמחבבים כלי נשק כחלק משיחה תרבותית," טלטל את ראשו ושיערו החום נפל על פניו. חיוך קטן עלה על פניי. חיוך שמייד הפך לצחוק מתגלגל. אדם לא מצטיין בשיחות תרבותיות. אנחנו לא נוהגים לדון עם הנרצח על גזר הדין לפני המעשה. "תעשה לי טובה. אתה לא תזהה תרבות גם אם היא תפזז לך מול העיניים," לעגתי. כמה שהתגעגעתי אליו. הוא לא השתנה אפילו במקצת בשלושה חודשים האחרונים. עיניו עדיין צהובות כאור השמש, שערו חום וקצוץ היטב. הוא תפח מעט בחודשים האלו וכעת הוא ניחן בשרירי חזה שלא יביישו מתאבק מקצועי. הוא לבוש שחורים וחולצת כפתורים תכולה משובצת פתוחה מעל לחולצת הטריקו השחורה. הוא פרץ בצחוק משועשע. "אני שמח לשמוע שנשארת אותו הדבר אמה," חייך בהתגרות. "מה אתה עושה כאן?" שיחת חולין יכולה להיות נחמדה. אבל זאת לא הסיבה שהוא פה. הוא מדבר בפיזור דעת, ברור שיש דברים שמדאיגים אותו הרבה יותר. הוא התקשח למשמע דבריי וחשק את שפתיו. "זה יכול לחכות," בחן את פניי בהשתאות. "אני לא אחת שמחכה," הישרתי מבט מתריס לעיניו. הוא חייך בשעשוע. "אני יודע," חיוך שובב עיטר את פניו. שלחתי לו מבט מזהיר. "זה סוד," שילב את ידיו על חזהו. גלגלתי את עיניי לעברו. "אני נשבעת לך שאם אתה לא מספר לי עכשיו אני יורה לך בין הרגליים ברגע זה," הזזתי את אקדחי באיום. "את לא תעשי את זה. את מחבבת אותי יותר מדי" "אל תעמיד את זה למבחן," הזהרתי. הוא נאנח. "בסדר. אבל התכוונתי ברצינות כשאמרתי שזה סוד," קימט את מצחו. "לא מבחינה בהבדל בין שקר לסוד," השבתי בקול חסר רגש. כל עוד לא מספרים לי את האמת ההגדרה של זה לא מעניינת אותי. אמון רוכשים. סודות הם אפלים בדיוק כמו השקר. "סודות נועדו להגן עלייך. שקר נועד לפגוע בך," מבט מיוסר עלה על פניו. נאנחתי. "תיגש לעניין אדם," גערתי. הוא התקשח. פניו החליפו מסרי דאגה וייאוש. הוא שתק מספר דקות בטרם התחיל לדבר. "היחידה מודאגת," פתח. משכתי בכתפיי. שום דבר שלא ידעתי קודם. דברים משונים קורים לאחרונה ביחידה. "לגבייך," המשיך. הרמתי את מבטי לעברו וקימטתי את אפי. "אני לא מתכוונת להפסיק את הרציחות מחוץ לרשומות," ציינתי. הוא קימט את מצחו בכעס ואז נרגע. "לא חשבתי אחרת," שמץ של חיוך עלה על פניו. "תראי אמה, אני לא מטיל בך ספק ולו לרגע, אבל אני לא מנהל את היחידה. הדאגות האלה הגיעו לדרגות הגבוהות ביותר. אני וזוהר עושים הכל כדי לעזור לך. אנחנו לא יודעים הרבה, למעשה אנחנו לא יודעים כלום. אנחנו מגששים בחשכה אחרי כל פיסת מידע, אבל זה לא מצליח. זה פשוט, לעזאזל! אני לא מצליח לא משנה מה אני עושה. את רצחת יותר מכל צייד אחר אי פעם ואת רק בת 16. זה חריג! את רוצחת מחוץ לרשומות. את רוצחת ללא היסוסים. את רצחת את החבר הכי טוב שלך, אלוהים! אני לא יכול לשנות את זה," הוא נשמע מבולבל ולחוץ. הכעס בעבע בי וההתפרצות הייתה קרובה מתמיד. "לעזאזל אתך אדם! אני רוצחת רוצחים. הוא היה יצר הפחד. אתה מכיר את הכישרון שלי ואתה יודע שצדקתי," נבחתי בכעס. הוא התחמק ממבטי. "את היית רק בת שבע אמה," הוא קם ממקומו לעברי. "היית ילדה למען השם," רטן. "אני מעולם לא הייתי ילדה. הילדות שלי נעלמה ביחד עם שאר החיים שלי. אני לא שום דבר. אני לא אף אחד. אני ציידת זה כל מה שאני אהיה וזה כל מה שאני," התפרצתי. אין לי ילדות מתוקה. אין לי זיכרונות של ריצה ברחובות העיר מחזיקה בלון אדום בדרך למגרש השעשועים. אין לי אח או אחות. אני לבד. זוהר, אדם ומרי הם האנשים הקבועים היחידים בחיים שלי וזה לא שאני זוכה לראות אותם יותר מדי. לזוהר אני לא מסוגלת לספר הכל. היא שברירית, עדינה ואנושית. "הם צודקים. את באמת חושבת ככה," קולו היה אפוף עצב. "זאת האמת," יריתי בארסיות. הוא הצטמרר למשמע דבריי. "המחשבה הזאת הופכת אותך לרוצחת. אנחנו לא רוצחים אמה. אנחנו מגנים," הצמיד את כפות ידיי ולחץ אותם בחוזקה. "את הילדה הקטנה בצמות ששיחקה עם אחותי בחצר, למרות שהיא שנאה את זה. את הילדה הקטנה שנהגה לרוץ במדורות עם חץ וקשת ולצוד יונים מהשמיים. את הנערה היפה והחכמה שאני מאוהב בה מגיל 8 שכל מילה שנייה שלה יותר משעשעת מקודמתה. שלא מפחדת להישמע, להיות בוגרת, החלטית ונאמנה. את הרבה יותר מרוצחת פשוטה," נעץ את מבטו עמוקות לתוך עיניי. הבטתי בו. באותו הנער שתמיד ראה בי את מה שאחרים סירבו לראות. שהייתי מבלה איתו את רוב הילדות האמיתית שהייתה לי. שראה בי מעבר ועדיין רואה. הנער שהייתי מאוהבת בו מאז ומתמיד. אדם רכן מעט לעברי והניח את שפתיו בעדינות על שפתיי כאילו הייתי בובת חרסינה שפחד לשבור. הנשיקה הראשונה שלי. הוא נסוג לאחור והביט בי בשנית. שתקתי. הנערה שתמיד ידעה מה לענות עמדה שקטה כעת אל מול הנער היחידי שלא שפט את דבריה. עמדנו ככה במשך דקות ארוכות עד שפיציתי את פי. "זאת הדרך שלך להוכיח לי שאני אנושית? תשוקה?" מלמלתי וליטפתי את זרועו מטה ומעלה בידי. "עד כמה מגוחך אשמע אם אעדיף לקרוא לזה אהבה?" חיפש אחר מבטי שעזב את עיניו. "מגוחך עד מאוד. אני לא מאמינה באהבה, אדם. איפה האהבה נמצאת כשבן אדם רוצח את אשתו? כשיצרי הרוע נכנסים בו? איפה היא אז?" יבבתי. רציתי לפרוץ בבכי. העולם הזה דפוק. אהבה מניעה אותו אבל שקרים הורסים אותו. כמו הכל האהבה היא שקר במסווה של סוד. בגידה, התכחשות, הסתרות וחוסר אמון הם הכל השלכות של אותה הסיבה. האם סוד זה שקר שנועד להגן? איפה ההגנה הזאת כשהסודות האלה הורסים חיים שלמים. "האהבה נמצאת, היא שברירית. נהרסת, אך קיימת. את בוחרת שלא לראות אותה," נענע את ראשו. התנשפתי בתסכול. האוויר התקשה לחדור לריאותיי. יצאתי מהקרון. האוויר פרץ בחזרה לריאותיי ונשימתי שבה אליי. "אני בוחרת לראות את המציאות. הדרך היחידה של היצרים לחדור היא חולשה. חולשה שנוצרת כשאדם מסתיר משהו מאדם אחר. אהבה קראת לזה? איפה היא הייתה עד עכשיו? שהחלטת לספר לי שאתה אוהב אותי בדיוק באותו היום שסיפרת לי ששוקלים להוציא אותי להרוג על הפרת החוקים? כן, הצלחתי להבין את הרמז הלא נסתר שלך שאתה מנסה לחסוך ממני. תפסיק עם הסודות, אדם, תגיד לי את האמת! על הכל אחת ולתמיד. למה אני שונה?" צעקתי כמו שלא צעקתי מעולם. דמעות זלגו על לחיי. הוא אחז בי מאחור. "אני רוצה לספר לך אמה. אני באמת רוצה," קולו נואש. "מסתבר שהרצון שלך לא חזק מספיק כדאי לספר לי את האמת. אתה חושב שאני לא יודעת שכל החיים הסתירו ממני משהו? אני הרגתי בגיל שבע. אני חשה ביצרים. אני הושארתי בפתח האקדמיה. יש עליי יותר שומרים מעל כל צייד אחר. אני בדקתי. מרי היא לא גונסלייר. היא שומרת בהקפאה נכון? היא הסוכן המורדם ששומר על המטרה. אני כל החיים שלי הייתי החריגה. כל השנים האלו הסתכלו עליי בעין עקומה. הרוצחת הקטנה חסרת הרגשות. אבל כולם יודעים משהו שאני לא ונמאס לי לקבל את זה. אני חקרתי עד עכשיו בעצמי ועשיתי את המוטל עליי כדאי להגיע לאמת. עכשיו אני חשודה ברצח מופרז וזאת כאשר כולכם יודעים את הסיבה לזה ואני לא! מצטערת, אדם, זה לא יקרה. אני רוצחת. אתם הפכתם אותי לכזאת," תקעתי את המרפק שלי עמוק בצלעותיו ורצתי.
עליתי על אופנוע הדוקאטי שלי ונסעתי. הגעתי אל בית החלבן מוקדם מהצפוי. החץ והקשת שלי לא נמצאים עליי. נאלץ להסתפק באקדח. הבית נמצא בסוף שביל האפר. קירותיו לבנים וחלונותיו אדומים, הצבע טרי. מלבד הסוס האפור של החלבן שלושת הסוסים האחרים אינם, יכול להיות שהתמזל מזלי והוא לבדו. דפקתי על הדלת. אני אעשה את זה מהיר ולעניין. יש לי עוד תשובות לקבל היום. אשת החלבן פתחה את הדלת בדפיקה הרביעית. שיערה בהיר ועיניה כחולות. זאת האישה שבגדה בגבר שהיא אוהבת. היא נראית שונה, מבוגרת יותר. "אפשר לעזור לך?" חייכה בלבביות. "כן, מצטערת אזל לי הדלק באופנוע. אתם הבית הראשון שראיתי. נגמרה לי הסוללה. אני יכולה להתקשר?" העפתי את שיערי לאחור. "בוודאי חמודה, את רוצה משהו לשתות?" סימנה לי להיכנס והלכה אל עבר המטבח. סגרתי את הדלת מאחוריי והבטתי סביבי. סלון טיפוסי, שתי ספות, טלוויזיה ושטיח. "מים יהיה נחמד," השבתי בחיוך. הבטתי על הקיר מולי, בתמונה נראו גבר ושלושה ילדים צוחקים. לאחר מספר דקות חזרה האישה עם כוס מים בידה, הנהנתי לעברה בתודה. "זה בעלך והילדים?" החוויתי לעבר התמונה. "הוא אלמן יקירתי. אני עוזרת משק הבית," קולה היה עצוב. כמעט וירקתי את המים מפי, אלמן? "אתם מנהלים רומן?" ניסיתי לחייך על מנת שהשאלה תשמע פחות חטטנית, זה לא עבד. האישה קמטה את מצחה, "סליחה?" בחנה את פניי. "מצטערת, את אישה נאה. אמי נפטרה לפני שנים ולכן אני חושבת שהוא צריך להמשיך הלאה," תירצתי בשקר הגיוני, אך היא לא האמינה לי. אני לא שקרנית טובה, אני לא נוהגת לשקר. "לא שזה עניינך, אבל אני נשואה, מצטערת. הטלפון נמצא מימין את מוזמנת לעשות את השיחה," פנתה בחזרה אל המטבח. לא הגיוני שטעיתי. אני מרגישה את היצר בבית הזה. נהמות סוסים נשמעו מבחוץ. האישה יצאה מהמטבח ופנתה אל הדלת. יצאתי אחריה. שלושת הילדים והגבר הנאה שבתמונה, החלבן, הגיעו רכובים על שלושת הסוסים החסרים. האישה קיבלה אותם בלבביות. הגבר החווה בראשו בשאלה לעברי. "שלום, אני אמה, הייתי צריכה לעשות שיחת טלפון קצרה," עניתי לפני שהאישה הספיקה לפצות את פיה. הושטתי את ידי לעברו בנימוס. הוא ירד מן הסוס ולחץ את ידי בחמימות. "היא שאלה על מרים," העירה האישה. הגבר נתן בי מבט סקרן. "אני מצטערת… ראיתי את התמונה והסתקרנתי לדעת," התגוננתי. "הילדים," הטה את ראשו לעבר שלושת הילדים הקטנים שהתרוצצו ברחבי החצר. האישה הבינה את דבריו והכניסה את הילדים לביתם. "אשתי נפטרה מצער לאחת מותו של אדם קרוב לליבה," נימת דבריו הייתה קרה למדי והוא כמעט וירק את הדברים בשנאה יוקדת. עצמותיי בערו, רציתי להרוג אותו, כל כך. אני לא יכולה להרוג אותו הסיכון שאני טועה גבוה מדי. אבל תחושות הבטן שלי ממשיכות להתווכח על הצדק שבדבריהן. נאלצתי לעקור את עצמי ממקומי ולברוח משם על מנת לעצור בעד עצמי לא לשלוף את האקדח מאחוריי מכנסיי. "תודה בכל מקרה. אבי כבר מגיע," גמגמתי ורצתי במעלה השביל. עליתי על האופנוע שלי ונסעתי משם. הגיע הזמן לקבל קצת תשובות.
האקדמיה הייתה במרחק קצר מהעיירה. השומרים לא עשו לי בעיות בכניסה מהסיבה הפשוטה, כולם כבר חיכו לי בפנים. השומר בכניסה הנהן לעברי וסינן, "בהצלחה" קטן לפני שסגר את השער מאחוריי. מסדרונות האקדמיה היו מוצפים בציידים צעירים ובוגרים. כולם הביטו בי כשחציתי את המסדרון בבטחה. חדר 221 משרדו של ד"ר מקפילד. דפקתי על הדלת האדומה שבסוף המסדרון. נשמעו התלחשויות מעטות מבעד לדלת ולקחו מספר שניות עד שנשמעו צעדים מתקרבים אל הדלת. ד"ר מקפילד הופיע בפתח והחווה בידו לעבר החדר. היססתי מעט ונכנסתי בעקבותיו. זוהר ואדם החזיקו ידיים בפינה הימנית של החדר, ד"ר מקפילד ומרי הביטו בי בקור מהצד השמאלי. מרי ישבה בשילוב רגליים לבושה בשמלה שחורה ארוכה וצמה ארוכה בשיערה האדום. לצידה ישבו שני שופטים, החליפה השחורה המחויטת העידה על כך. "איפה היית?" מרי הייתה הראשונה לפצוע את פיה. "אצל החלבן. הוא לא מת, אל דאגה" משכתי בכתפיי. אדם שלח לי מבט מזהיר. זוהר הרכינה את ראשה. מרי נראתה אדישה מתמיד. "שמחה לשמוע. הייתה לך שיחה נעימה עם מקפילד הצעיר?" הטתה את ראשה לעבר אדם. "כן, היא לא נגמרה טוב במיוחד," העפתי מבט אל אדם בשמץ חיוך. עיניו היו קרועות לרווחה בדאגה. "למה?" מדבריה השתמע בברור שהיא יודעת את התשובה. "אני לא אוהבת שמסתירים ממני דברים," התרעמתי. מרי הייתה שלווה. ד"ר מקפילד נראה כמאבד סבלנות. "אמה, את חיילת במערכת שגדולה ממך בכמה מידות. את לא במצב להחליט מה יסתירו ממך. את לא במצב להחליט כלום," הקניט בכעס. זוהר החניקה זעקה חלושה. "אבא, אל תדבר אליה ככה," גערה. "זוהר תשתקי," נזף בה. זוהר התכוונה להשיב אך אדם הניח זרוע מרגיעה על ידה. הנהנתי לעברו בתודה. אם אני נופלת אני לא מתכוונת לקחת אף אחד מהם איתי. "את חסרת תקינה יקירתי, אבל לפני הכל, אני יודעת שאת חקרת מעט. את רוצה לספר לנו מה גילית?" קולה אתגר אותי ומבטה שידר בוז מוחלט. "אני יודעת שאת לא גונסלייר," פתחתי דבריי בנשימה עמוקה. היא הנהנה לעברי בחיוב וסימנה לי להמשיך. "אני גם יודעת שאדם עקב אחריי בכל המשימות שלי," מלמלתי וסירבתי להביט לעברו. חשתי במבטו המתריס הסוקר את מבטי הקפוא. "את ידעת," מלמל לעצמו. "שקט!" צעקה מרי לעברו. "מה עוד יקירה?" ירקה לעברי בזלזול. "אני יודעת שאני שונה מציידי יצרים אחרים. אני יודעת שהרצון והדחף שלי להרוג יצרים גדול יותר משל השאר. אני יודעת שיש עוד בעובדה שננטשתי בכניסה לאקדמיה. הסוד הגדול שאתם מסתירים מכולם, ואף אחד לא יודע מלבדכם," החוויתי בראשי לעבר השופטים. כן, יש משהו שרק הם יודעים ואף אחד בחדר הזה לא. מבט ספקני עלה על פניה של מרי. "תמשיכי" אמרה. "אני יודעת שיש אגדה ישנה בספרי ההיסטוריה. על ציידת שונה. אחרת. "דם העבר על ידיה ואת האמת איש לא יודע. אנושית למחצה רוצחת אחת ויחידה. בוגדת, לא סתם שונה ". זה התיעוד היחידי שהצלחתי למצוא בספרי ההיסטוריה. ההוכחה היחידה שהאגדה הזאת קיימת בכלל. כל זכר אחר אליה נמחק מהרישומים," אני חשפתי את האמת שלי. עכשיו תורכם. אדם נסוג מעט לאחור לאחר שקם ממקומו ביחד עם זוהר ונעמדו לצדי. שקט שרר מספר שניות בטרם חזרו לדבר. "יפה מאוד, אמה," מרי קמה ממקומה במחיאות כפיים רועשות והתקדמה לעברי. היא אחזה בסנטרי בחוזקה ופיזרה אבקה שקופה על אזור המצח שלי. שני פסים דקים ושחורים הופיעו מעל לגבה הימנית שלי. הייתי מוכה תדהמה, שערותיי סמרו וגרוני ניחר. מרי נרתעה לאחור וכמוה גם זוהר שנראתה כאילו הוכתה מברק. אדם נראה המום אך הניח זרוע מרגיעה על כתפיי ולא זז ממקומו. אביו נעץ בו מבט מתריס. "אני… אני לא מבינה," גמגמתי בחרדה. בפעם הראשונה בחיי הייתי מפוחדת. מעצמי. "מרי שבי בבקשה עשית את העבודה שלך," קם אחד השופטים ממקומו. היא לא ידעה. מרי נראתה לא מרוצה אך התיישבה במקומה בצייתנות, ד"ר מקפילד חייך לעברה והניח את ידו על ברכיה. הם חייכו זה לזה. "דניאל, מה קורה כאן?" שאל ד"ר מקפילד את השאלה שכולם פחדו לשאול. השופט שכנראה עונה לשם דניאל, ניגש לשידה המונחת בסופו של החדר ופתח את המגירה העליונה. בידו אחז ספר עבה כרס ומאובק. הוא התקדם לעברי והניח את הספר בידיי. הבטתי בספר המונח בידיי בהשתאות. שרבוטים משונה בלטינית כיסו את הכריכה החומה מעור. "A posse ad esse non valet consequential" הכריז בדרמטיות והביט בי. הבטנו בו בתשומת לב ובמבטים חסרי כל הבנה. "מידיעה לקיום לא תופסת תוצאה. מהאפשרויות של הדברים, אדם לא יכול להיות בטוח במציאותם. האפשרות לקיומה של רוצחת היצרים תמיד הייתה. הספר הזה נכתב מלפני 1500 על ידי צייד יצרים שניחן ביכולת לחזות את העתיד. אף אחד לא היה בטוח שהיא קיימת, למעשה היו בטוחים שלא. אבל אז הגיע היום שאת הגעת לפתח האקדמיה שלנו," מבטי הנמצאים בחדר הופנו אליי. מבטה של מרי נראה מאשים. ד"ר מקפילד הביט בי בגועל ואילו זוהר הרכינה את ראשה בעיניים מלאות רחמים. אדם הניח את שתי ידיו על כתפיי, נעמד מאחוריי ולחש באוזניי מילים מרגיעות. "הכל יהיה בסדר," אמר. קולו רעד והסגיר את הפחד שניסה להסתיר.
"סימני הקרטרם המזהים יצרים הופיעו אצלך עוד באותו היום. רצינו להרוג אותך, אך מר פינקלשטיין סירב. הוא טען שאת הדור הבא של ציידי היצרים. תחשבו על זה, יצור שהורג את ביני מינו, מנוגד לכל הכללים. הנשק הקטלני ביותר שאפשר להשתמש בו. עוד בהיותך קטנה היה ניתן להבחין בכישרונות ההרג והלחימה שלך. מר פינקלשטיין לא יכול היה להיות יותר מאושר מהתוצאות. נאלצנו להגיד לכולם שאת יוצאת דופן בשל הכישרון שניחנת בו וזאת הסיבה לשמירה ההדוקה, לכן ציוותנו אלייך את מרי. את לוחמת יוצאת מן הכלל אבל את לא קרובה להיות אנושית באף צורה שהיא. את לא מסוגלת לחוש אמפתיה או חמלה, בטח שלא אהבה. הסימנים לכך הופיעו בגיל צעיר והשתדלנו להתעלם ולמתן את יצר הרצח שבך. בגיל 7 הגיע השיא, את רצחת ילד בן תשע באופן מנוגד לכל הכללים. ילדים הם לא חלק מהמלחמה הזאת וכמו כולנו את יודעת שאנו נוקטים בצעדי גירוש כשמדובר בילדים. אבל את ירית בו ללא היסוס," קולו היה חד ומאשים. הסבתי את מבטי הצידה. דמעות הופיעו בעיניי. אני לא אמורה להיות מסוגלת לבכות, אבל מי יודע, נשמע שהעולם מתהפך מעליי ואני רק מחכה לקרוס מתחתיו. החדר נעשה מחניק ורציתי רק לקום ולברוח. אחיזתו של אדם התהדקה על כתפיי. מלמולים נשמעו ברחבי החדר. התעלמתי מכולם. אני צדקתי כל הזמן הזה, אני לא אנושית, אני רוצחת. "אמה!" צעקתו של אדם החזירה אותי אל החדר. הוא כרע מולי וטלטל את כתפיי. כשהבחין בהכרה שחזרה אל עיניי משך אותי אל תוך זרועותיו בחיבוק חם וליטף את ראשי. "אדם, חזור למקומך ברגע ז" נהם אביו והפנה מבט זועם לעברי. אדם פער את פיו כדי למחות. "לא, תעשה כדבריו. אני בסד" קולי היה חלש וחנוק מדמעות. אדם היסס. הנהנתי לעברו בחיוב. הוא נשק לראשי וחזר למקומו. עיניו היו עצובות ובתנועות שפתיים בלבד לחש "אני אוהב אותך". לבי צעק בתשובה אבל מפי לא יצא דבר. חשקתי את שפתיי והתחמקתי ממבטו. "שנמשיך?" שמץ של חיוך עלה בזווית פיו של דניאל. הפניתי מבט נוקב לעברו.
"למרות הכל את הצלחת מעל המצופה. הרגת יותר יצרים מכל צייד אחר. הצלחת לחוש באיזה יצר מדובר. מעבר לכך כל אדם שפגשת במהלך חייך הצלחת לחוש בעברו ובעתידו, ידעת האם היה קורבן ליצר בעבר ואם יהיה קורבן ליצר בעתיד. ידעת זמנים מדויקים, המקרה והפשעים לפרטי פרטים. הבחנו בזאת לאחר שמקרים כמו הרצח של איתי חזרו על עצמם. את הרגת חפים מפשע, אמה. למשל, אנשים ללא עוול בכפם גם בזמן ששהו בהם יצרים ואנשים שהיו עתידים לחדירה של יצרים. איתי היה כזה, את רצחת ילד חף מפשע בדם קר ולא מצמצת כשעשית זאת. את יצר הרצח, אמה, ולעולם תישארי כזאת," מילותיו חדרו לעצמותיי וכאב פשט בכל גופי למרות שלא כאב לי דבר. נפלתי על ברכי והתייפחתי בבכי מר. לא הבחנתי בכך אפילו עד שהייתי בזרועותיו של אדם כשהוא נושא אותי לאורך המסדרון ומשכיב אותי על מזרן רך, מכסה אותי בשמיכת קטיפה דקה. הרגשתי דקירה קטנה בזרועי וחשכה עמוקה סחפה אותי לתוכה.
התעוררתי בחדר חשוך לבדי. רגל אחת שלי הייתה כבולה למיטה באזיקי פלדה. התרוממתי לישיבה כששמעתי רשרוש נייר בכיסי האחורי. הוצאתי נייר לבן ומקומט מאחוריי מכנסיי. "אני אחזור בשבילך, אני מבטיח. את לא רוצחת. תיזכרי את החלבן, את הילדה עם הצמות בשיערה.. נ.ב אם בורחים, מה את אומרת על טקסס?" היה כתוב בכתב גברי ומבולגן. פרצתי בצחוק כשהדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי. הבטחה היא רק עוד צמד מילים אם האדם שהבטיח לא מתכוון לממש אותה. אני הבטחתי הבטחה. להרוג כל יצר שמסכן את המין האנושי. אני נוהגת לקיים את ההבטחות שלי. אקדח האנפילד היה מונח לצדי במיטתי. הם נתנו לי לבחור, הם ידעו. "אני אוהבת את מי שאתה. אבל הילדה שאתה אוהב היא לא מי שאני," לחשתי אל החדר הריק. הרמתי את האקדח לצדי רקתי. עצמתי את עיניי.