בשבוע שעבר העלו במוזיאון את "אלברטה והסוסים המעופפים". כמו שני המבקרים האחרים שעברו את העשור השביעי לחייהם, זו היתה עבורי חוויה נוסטלגית ומרגשת. עבור כל היתר, לעומת זאת, זה היה סבל מתמשך. המבוגרים מביניהם ניסו לשמור על הבעה מנומסת ולהסתיר את הפיהוקים שלהם. הצעירים יותר השתוללו והפריעו. קשה להלהיב את הקהל של ימינו עם קרקסים תלת-מימדיים.
ראיתי את "אלברטה" בפעם הראשונה בגיל שמונה. ראיתי מופעי-תלת אחרים לפני כן, אבל "אלברטה" היה משהו אחר לגמרי. כבר מהרגעים הראשונים – המעוותים, רכובים על דרקונים, מחריבים את הכפר, וההופעה הראשונה של הגיבורה שמגיחה מבין החורבות עם רעמת-שיער בלונדינית מתנופפת ברוח ודמעות זולגות על לחייה – לא יכולתי להוריד את העיניים מהבמה. ואז באו סצנות הנדודים של אלברטה מכפר לכפר, כשהיא מנסה להציל את התושבים מפלישות חוזרות ונשנות של המעוותים. והמפגש שלה עם פרשי הסוסים המעופפים בהנהגתו של פליקס הנאה והשחצן – כשבהתחלה הם לא יכולים לסבול זה את זו, אבל לאט-לאט הם מתאהבים. והקרב האחרון, סימפוניה של דם ואש, כשאחריה אלברטה שרה קינה על קברו של פליקס. דבר כזה אני – והרבה ילדים אחרים באותה תקופה – פשוט לא ראינו קודם.
יום אחרי שראיתי את המופע, ההפצצות התחילו.
היה לי מזל גדול. זמן קצר אחרי ההפצצות ולפני שקבוצות אלימות של בוזזים התחילו להסתובב ברחובות, מצאה אותי חבורה של בני-נוער שהנהיגה מטילדה – אז נערה שמנמנה, אדמונית מנומשת, מלאת מרץ ותושיה. נדדנו ממקום מסתור אחד לשני, מוצאים ואוגרים מזון ומצרכים.
אחרי שלוש שנים של חיים בתנאים כאלה, התחילו להגיע אלינו שמועות על חיילים ששרדו את ההפצצות, ומנסים להקים מחדש ממשלה בצפון. לא היה לנו מושג איפה בדיוק, ובכל מקרה היה מדובר במסע של שבועות. לקח אחד שכולנו למדנו בשלוש השנים שחלפו היה שבזמן תנועה ממקום למקום, קשה יותר למצוא אספקה. אבל על מטילדה זה לא עשה רושם.
"הולכים," היא הכריזה.
אחד הבתים שפלשנו אליהם לצורך מנוחת-לילה במהלך אותו מסע היה וילה שנבנתה בלב אחד היערות בצפון, מצוידת בגנרטור. באופן מדהים, נראה היה שאף אחד לא מצא את המקום לפנינו, ככל הנראה בגלל המיקום המבודד שלו. הצעות מהוססות לגבי התמקמות בבית באופן קבוע נדחו על-ידי מטילדה בקוצר-רוח, והיא הודיעה שאנחנו עוזבים ביום שלמחרת, לאחר שנצטייד בדברים הכרחיים. היא שלחה כל אחד מאתנו לאגף אחר בבית, לראות מה אנחנו יכולים לקחת אתנו. אני נשלחתי לקומה העליונה, ושם ראיתי שוב את אלברטה.
במה שנראה כמו חדר-סטודיו מרווח, מונחים על גבי שולחן גדול ותלויים על הקירות, היו עשרות איורים – חלקם בשחור-לבן, אחרים בצבעי-מים – של סצנות מתוך המופע. זיהיתי את רובן: אלברטה מניפה את חרבה מול מנהיג המעוותים הרכוב על דרקון, פליקס מציל את אלברטה בקרב על גשר-השאול, המעוותים מובילים שבויים אנושיים בכלובים. היו גם סצנות שלא ראיתי במופע. אחת מהן גרמה לי להסמיק: אלברטה ופליקס, אחרי סצינת החיזור העדינה שלהם מול המדורה, מממשים את אהבתם באופן גרפי למדי. סצנה אחרת, מטרידה יותר, הציגה את המעוותים כשהם מתבוננים במבטים מלוכלכים בשבויות אנושיות מבוהלות.
כנראה ביליתי די הרבה זמן בהתבוננות על התמונות האלה בסטודיו, כי לא שמעתי את מטילדה עולה במדרגות, והשאלה שלה – "מה אתה עושה?" הקפיצה אותי.
"אני, אה, מצאתי פה כמה תמונות," גמגמתי.
היא ניגשה אל השולחן, בחנה את הקירות, ועיוותה את פניה בהבעת גועל. "מה כל-כך מעניין בציורים האלה?"
"זה מ-'אלברטה והסוסים המעופפים'".
היא התבוננה בי בחוסר-הבנה.
"זה היה קרקס תלת-מימדי. לא שמעת עליו?"
"לא, להורים שלי לא היה כסף בשביל ללכת לדברים כאלה." היה רמז להתמרמרות בקולה. "אבל מה הסיפור הגדול? זה נראה כמו סתם זבל."
"לא נכון," מחיתי. "זה דווקא היה סיפור מאוד מעניין, עם הרבה אקשן ואפקטים, ומוסיקה…"
"וכוסית בלונדינית שמורידה את הבגדים," היא אמרה כשמבטה נח על האיורים לאותה סצינת-חיזור. היא התבוננה בי שוב. "מצאת פה משהו אחר? משהו שיכול להיות שימושי?"
"אה, לא."
"חיפשת, או שהיית מרוכז מדי בבחורה עם הציצים הגדולים?"
השפלתי את מבטי. היא נאנחה. "עזוב. רד למטה – הצלחנו להפעיל את הגנרטור, ויש אוכל חם ומים חמים. אני מציעה לך לנצל אותם, כי אנחנו עוזבים מחר."
התבוננתי בהיסוס באיורים. "תראי, אני רוצה לקחת אתי כמה…"
"תשכח מזה."
"מטילדה…"
"אמרתי תשכח מזה. אם אתה יכול לסחוב אתך דברים, אתה תסחוב אוכל וציוד הכרחי, לא זבל."
יכולתי לחוש בדמעות העולות בעיני. היא גם הבחינה בהן, ונאנחה שוב. "תראה, אני אומרת את זה לטובתך, בסדר? אתה צריך פשוט לשכוח מכל מה שהיה כאן לפני ההפצצות. שום דבר טוב לא יצא לנו מכל מה שהיה אז…" היא החוותה בידה לעבר הציורים, "ושום דבר טוב לא יצא לנו מזה גם הלאה."
אני מניח שיכולתי בכל-זאת להגניב ציור או שניים אל מחוץ לסטודיו מבלי שהיא תרגיש, אבל לא עשיתי את זה. ביום שלמחרת יצאנו שוב לדרך, ואחרי שבוע הגענו לאחד הבסיסים בצפון.
החיילים הבינו מהר מאוד שמטילדה תהיה עבורם נכס חשוב, אבל הם קצת התקשו לקבל בעסקת החבילה גם את כל מי שהיא הביאה איתה. היא הבהירה להם שאם הם רוצים אותה, הם יצטרכו למצוא גם מקום בשבילנו. אלה שהיו מבוגרים מספיק מבינינו עברו הכשרה לתפקיד כזה או אחר. אני הייתי הצעיר ביותר בחבורה, והם החליטו לחכות קצת עם ההכשרה שלי. בינתיים שיבצו אותי לעזור בכל מני מקומות. אחד מהם היה השער לבסיס אליו הגיעו מדי יום פליטים, חלקם מורשים להכנס, רובם נאלצים לחזור כלעומת שבאו.
כאשר הגיע תורו של מקס להתייצב מול הבוחן, לא היה ספק לרגע שהוא שייך לקבוצת הדחויים. כתמים חומים גדולים כיסו את האזורים הגלויים בגופו, עדות למי-יודע-כמה בעיות בריאותיות שתקפו אותו בעקבות ההפצצות (אז כבר היה ידוע ששום-דבר מזה לא מדבק, אבל מטעמי שמירה על המורל וחוסר-רצון לעסוק בעבודות-קבורה מיותרות, לא נהגו להכניס אנשים כאלה באותה תקופה לתחומי הממשל החדש). שערות ראשו הלבינו וקמטים חרשו את פניו בטרם-עת, גורמים לו להיראות זקן בכמה עשורים מגילו האמיתי. הבוחן כנראה החליט מראש לא להכניס אותו, אבל שאל בכל-זאת את השאלה המתבקשת:
"איך אתה יכול לתרום?"
"אני מציג מופעים."
התשובה הזאת גרמה לי להרים את ראשי מהניירת על השולחן.
"סליחה?"
"מופעי-תלת. אתה יודע, כמו שהציגו פעם, לפני ההפצצות…"
אז שמתי לב בפעם הראשונה למזוודה הכבדה שהוא סחב אתו, וללוגו שהופיע עליה. סומק של התרגשות עלה בפני.
הבוחן התרשם הרבה פחות. "אני מצטער, אדוני, אבל כרגע אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להקצות משאבים ל…"
"תכניס אותו! אתה חייב להכניס אותו!"
הבוחן פנה אלי ונעץ בי מבט ששילב הפתעה ונזיפה. לא הייתי אמור לחוות דעה במהלך הראיונות האלה, או בכלל.
"את הקצבת המזון והמגורים שהאיש הזה יקבל…" הוא הצביע לעבר מקס, "-אנחנו יכולים להפנות במקום לאנשי-מקצוע חיוניים. אולי כשהם יבנו לנו תשתית מספיקה כאן בצפון, נוכל להרשות לעצמנו גם שירותי הווי ובידור."
"אני בטוח שאנשי המקצוע שכבר נמצאים פה צריכים שירותי הווי ובידור."
"תראה, אני לא יכול…"
"תן לו הזדמנות אחת. ראיתי פעם את המופע הזה שלו…" הפניתי את מבטי לעבר מקס. "אלברטה והסוסים המעופפים, נכון?" הוא הנהן. הסתכלתי שוב על הבוחן. "זו פשוט חוויה מדהימה. תן לו להעלות אותו מול האנשים פה היום בלילה, ואם זה לא יהיה מספיק מוצלח, תוכל להעביר אותו לרשימת הדחויים ולפנות אותו מהבסיס."
הבוחן היסס.
"בחייך," אמרתי. "תן לאנשים כאן לשכוח ללילה אחד את כל הצרות שהם עברו בחמש שנים האחרונות. לילה אחד."
שמעתי אחר-כך שהבוחן חטף צעקות מאחד המפקדים על זה שהוא הכניס את מקס פנימה. היו לי חששות משלי – זכרתי את התגובה הצוננת של מטילדה כשהיא ראתה את האיורים מהמופע, וחששתי מהתגובה של יתר אנשי הבסיס למופע עצמו. חשדתי שאם יחליטו לזרוק את מקס מהבסיס אחרי ההופעה של הלילה, הם יזרקו גם אותי באותה הזדמנות, ואולי יצרפו גם את הבוחן כדי לארח לנו לחברה.
והחששות האלה התגברו במהלך המופע עצמו. הזכרונות מהפעם הראשונה בה ראיתי את המופע עדיין היו טריים, ובהשוואה אליהם, המופע שמקס העלה באותו הלילה היה אכזבה עצומה. מבחינה טכנית הוא היה מלא בהפרעות חזותיות וקוליות. היו גם כמה קטעים חסרים, והארכיטקטורה של הבסיס פשוט לא התאימה להעלאת משהו בסדר-הגודל הזה – כשרואים דמות שחצי ממנה בולט מתוך קיר של צריף, או דרקון שרגלו הימנית שקועה בתוך גנרטור, זה הורס משהו מהאשליה.
אבל החששות שלי התבדו מהר מאוד. צדקתי כשאמרתי לבוחן שהאנשים בבסיס צריכים קצת בידור אחרי העבודה: מלבד החיילים שהוצבו לשמירה באותו זמן, כל היתר התאספו במגרש-המסדרים כדי לראות את המופע, והתשואות הנלהבות שלהם הדהדו בין הצריפים. כשהמופע נגמר, מקס התבקש להעלות אותו שוב עבור החיילים שזה-עתה ירדו משמירה. למרות העייפות הגדולה שניכרה על פניו, הוא הסכים. צופים רבים אחרים נשארו לצפות במופע בפעם השניה, ביחד עם אותם חיילים.
בין אותם צופים היתה מטילדה. "אבל היא בכלל לא התפשטה, הבלונדה," היא אמרה לי בחיוך לאחר סופו של המופע השני.
בבוקר שלמחרת מפקד הבסיס הזמין את מקס ואותי למשרד שלו. הוא סיפר לנו עד כמה התגובה של כל יושבי-הבסיס אתמול הפתיעה אותו, ושלדעתו זה יכול לעבוד גם בבסיסים אחרים בצפון, ובנקודות-ההתיישבות השונות שהתחילו לקום. מקס השיב שיהיה לו קשה להסתובב ולסחוב את הציוד בעצמו בין הבסיסים, והמפקד ציין שהוא לא יכול לוותר כרגע על חיילים כדי שאלה ילוו אותו, אבל אולי מישהו אחר בבסיס יסכים לקחת על עצמו את התפקיד הזה.
הוא הפנה את מבטו לעברי.
הנדודים שלי ושל מקס בין הבסיסים ונקודות-ההתיישבות נמשכו שנתיים. זה היה די מדהים, כי ההערכה של הרופא הראשון שבדק את מקס היתה שיש לו עוד שלושה חודשים לכל היותר. וזה לא שהמצב הבריאותי שלו השתפר, להיפך: אפשר היה לראות איך הוא דועך לאטו במהלך המסעות ממקום למקום. ככל שעוד בסיסים ונקודות הוקמו בחופזה במקביל לקליטת יותר אנשים בצפון, השתדלתי שהמסעות האלה יהיו קצרים ככל האפשר, ושלא נצטרך לבלות את הלילה בחוץ.
ובכל המקומות האלה חיכו לנו עם אוכל ותרופות בשביל מקס, גם כשהאספקה שלהם היתה מצומצמת. המופעים הפכו להצלחה שלא-תיאמן. למקס היו עוד כמה הקלטות במזוודה שלו – קומדיות, מופעים של כוכבי-פופ מליגה ג', ואפילו כמה נאומים והרצאות. אבל הקהל שהגענו אליו רצה לראות בעיקר את "אלברטה".
אחרי סיבוב הופעות די מוצלח בנקודות ההתיישבות ובבסיסים המערביים התקרבנו להתיישבות בשם אלגין, שכבר יצא לנו לשהות בה לפני קצת יותר משנה. זכרתי את התגובה המאוד נלהבת של המתיישבים שם למופע.
מה שמצאנו כשהגענו לנקודה היה צריפים בוערים, וגופות של מתיישבים מוטלות בכל מקום. מישהו עשה שם עבודה יסודית: יכולתי לנחש את האופן שבו הפולשים סגרו את כל נתיבי הבריחה ושחטו את המתיישבים.
לא את כולם. לא היו שם גופות של חלק מהמתיישבים שזכרתי – הצעירים והבריאים שבהם, בעיקר. קיוויתי שהם הצליחו לברוח וניסיתי לא לחשוב על אפשרויות גרועות יותר, בעיקר בהתחשב בעובדה שהיו בקבוצה הזאת ילדות שגילן לא עלה על שתים-עשרה.
בדיוק כשהתחלתי לשבור את הראש לגבי מה אנחנו עושים הלאה, שמתי לב שמקס נועץ מבט מבוהל באחד הצריפים שנותרו שלמים. על הקיר של אותו צריף רוסס סמל של יד אוחזת בסכין נוטף-דם.
"אתה מכיר את הסמל הזה?"
"אחת מהכנופיות שהסתובבו בדרום," הוא מלמל.
"זה מה שקרה פה? בוזזים?"
"לא," הוא טלטל את ראשו בזמן שפתח את דלת הצריף, מחסן-האספקה של הנקודה שנותר מלא לחלוטין. "האנשים האלה אף-פעם לא בזזו שום דבר. הם רק הרגו אנשים אחרים. אנשים חולים, כמוני."
בסופו של דבר, נשארנו לישון בתוך אותו צריף. שנינו לא הצלחנו להירדם. אני הייתי זה ששבר את השתיקה בסוף, בניסיון להשכיח מאתנו את מה שנמצא בחוץ.
"תגיד מקס, למה עזבת את הסטודיו?"
"איזה סטודיו?"
"הסטודיו בוילה שלך, ביער. זה שציירת בו את הסצנות מתוך אלברטה."
הוא בהה בי בחוסר הבנה. סיפרתי לו איך גילינו את הוילה בזמן המסע שלנו לצפון, והוא פרץ בצחוק שלווה במתקפת-שיעולים.
"אלוהים אדירים, ילד, בכל הזמן שהסתובבנו ביחד חשבת שאני זה שהמציא את אלברטה והכין את המופעים האלה?"
"אתה לא?"
הוא הבחין במבט המאוכזב בעיני. "מצטער. אני רק הייתי מארגן ומפעיל, כמו הרבה מאוד אחרים." הוא נאנח. "כנראה אני היחיד שעלה בדעתו להמשיך עם הקרקס הזה גם אחרי ההפצצות."
"אז מי כן המציא את המופע הזה? פגשת אותו?"
"לא, לא פגשתי אותו. זה באמת מוזר – על ההקלטות האחרות שעבדתי איתן לפני-כן תמיד היתה רשימה של יוצרים. הפעם אפילו לא היה שם של אולפן."
"אז איך קיבלת את ההקלטה של אלברטה?"
"מסוכן שהסתובב בירידים ומכר אותן. וגם זה סיפור מוזר, כי הוא מכר לי אותה בסכום מצחיק, וכששאלתי אותו לאן צריך לשלוח תמלוגים הוא אמר לי שלא צריך. זה נראה לי חשוד, אבל הוא היה סוכן מורשה וידעתי שהוא לא ימכור הקלטות פיראטיות. הסתובבתי כמה חודשים עם המופע הזה ועשיתי המון כסף ואז…"
שוב נפלה שתיקה בינינו. הפעם הוא היה זה ששבר אותה. "לך לישון, ילד. אנחנו צריכים לצאת לאחד הבסיסים מחר ולספר מה שהלך פה." הוא כיבה את הנר שהדלקנו בתוך הצריף, ואני נרדמתי כמה דקות לאחר מכן.
כשהתעוררתי, גיליתי שמקס מת.
פשיטות כמו זו שנערכה באלגין נערכו באותו שבוע לכל אורך החלק המערבי של הממשל החדש (ככה החליטה ממשלת הצפון לקרוא לעצמה). למרות ההלם הראשוני, לממשל לקח מעט מאוד זמן להתאושש ולהשיב מלחמה. לכנופיות הפושטים היה נשק מאיכות מצוינת ולפעמים גם עדיפות בכח-אדם, אבל הם נלחמו בלי יותר מדי ארגון וסדר. בין אנשי הממשל החדש, לעומת זאת, היו הרבה מאוד חיילים, חלקם שועלי-קרבות ותיקים עם הרבה ניסיון.
שנתיים אחרי תחילת הקרבות, כשנדמה היה שכוחות הממשל החדש הצליחו להדוף את הכנופיות אל מחוץ לשטחי הצפון, התברר שלכנופיות יש נשק סודי. גיליתי על קיומו בדרך לא-נעימה.
חזרתי מסיבוב מופעים בין היחידות הלוחמות במערב לעבר ההתיישבות הגדולה איוורקס, שכבר אז הוכרה באופן רשמי כבירת הצפון. ציפיתי לקבוצה של צעירים שתקיף אותי בצרחות התלהבות ותדרוש מופע עוד באותו לילה – והתכוונתי לבקש מהם לחכות לילה אחד, ולתת לי לישון כמו שצריך. הייתי סחוט.
מי שקידם את פני במקום היתה חוליה של חיילים חמושים שתפסה אותי, לקחה ממני את המזוודה של המופע, וגררה אותי בלי שום הסבר לתוך אחד מתאי הכלא של ההתיישבות. החלון היה מסורג אבל פתוח, ואני רעדתי מקור במשך כל הלילה. הצלחתי לחטוף כמה תנומות קצרות בבוקר שלמחרת, לפני שהוציאו אותי, בעצבים מרוטים לגמרי, וגררו אותי לתוך אחד המשרדים.
בצדו השני של השולחן שלידו הושיבו אותי, כבול באזיקים, ישבה מטילדה. היא התבוננה בי במבט קשה.
"אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק הולך פה?"
"פשוט הוצאת לי את המילים מהפה," מלמלתי. "גם אני הייתי רוצה לדעת."
היא אף-פעם לא השתגעה על חוש ההומור שלי. "קחו אותו בחזרה לכלא," היא אמרה לחיילים, שהתחילו להקים אותי מהכסא.
"חכי רגע, מטילדה, בחייך. אין לי מושג על מה את מדברת. חזרתי מטיול ארוך בין היחידות במערב, והגעתי לפה כדי לנוח קצת. אני עדיין לא מבין למה התנפלתם עלי."
היא התבוננה בי בחשדנות. "לא ידעת?"
"ידעתי מה?"
"הזאבים. העורבים. הנשרים. נשמע לך מוכר?"
מצמצתי. "יחידות שהעליתי בפניהן הופעה."
"לפני כמה זמן?"
"שבועיים בערך."
"יומיים אחרי ההופעה שנתת ליחידות האלה, החיילים שלהן ערקו."
"החליטו שהם לא רוצים להלחם יותר?"
"לא, בדיוק להיפך. הם החליטו להצטרף לכנופיות, ולעזור להם לשחוט כמה שיותר זקנים, חולים ונכים. איבדנו ככה חמש נקודות התיישבות."
היא השליכה לעברי כמה תצלומים, שהציגו מראות-זוועה דומים לאלה שכבר ראיתי באלגין ובמקומות אחרים.
"החלק היותר גרוע," היא המשיכה, "הוא שאנחנו חייבים להניח שהעריקים שיתפו את הכנופיות במידע על האסטרטגיה שלנו לטווח-ארוך. אני לא צריכה להסביר לך כמה זה רע, נכון?"
"עוד לא הבנתי איך אני קשור לכל העניין."
"אתה מעלה מופע ליחידות האלה. יומיים אחר-כך, כל החיילים שלהן מחליטים לערוק. זה נראה לך מקרי?"
צחקתי, וזו כנראה היתה תגובה לא-חכמה, בהתחשב במצבי. "תראי," אמרתי כשהבחנתי במבט שלה, "אני יכול להתחייב בפנייך שלא השמעתי שום הצהרת-תמיכה בכנופיות לפני אף אחד מהמופעים האלה."
"ומה לגבי המופעים עצמם?"
"מה כבר יכול להיות בהם? מסרים תת-הכרתיים?"
"זו אחת התיאוריות שלנו, כן."
נחרתי בבוז – עוד תגובה שעצבנה אותה. "אז אתם מוזמנים לבדוק את המזוודה שלי."
"אנחנו כבר עושים את זה. מפרקים אותה עכשיו לגורמים."
"חכי רגע, אם תגרמו לה נזק…"
"מאוחר מדי בשביל זה. החלטנו לסגור את המופעים האלה שלך, בלי קשר."
התבוננו זה בזו, בלי לומר מילה, במשך כמה דקות.
"אמרתי לך," היא רטנה לבסוף. "אמרתי לך, אז כשמצאת את התמונות ההן בדרך לצפון, ששום דבר טוב לא יצא מזה."
"עדיין אין לך שום הוכחה…"
"יש לי כמה עשרות נרצחים, וכמה עשרות חיילים פחות. זו הוכחה טובה מספיק בשבילי. מצד שני, הצלחת לשכנע אותי שלא היה לך מושג מכל זה."
"תודה רבה, באמת. מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו?"
"תעבוד בשבילי."
התבוננתי בה שוב, ואז שמתי לב למשהו מוזר. "את על אזרחי?"
היא הנהנה. "עזבתי את השירות הצבאי, ואני מתמודדת על מקום בועדה-המנהלת. אני צריכה זבלן-שכל מקצועי בשביל מסע הבחירות שלי, ואתה נראה לי כמו מועמד טבעי לתפקיד."
"…ועם זאת עלינו לזכור," קולה של מטילדה הדהד במערכת-הכריזה בין צריפי ההתיישבות, "כי לרבים מאתנו נותרו קרובים וחברים בדרום. ראינו במו-עינינו כיצד מתייחסים אנשי-הכנופיות למתיישבים כאן בצפון. אין לנו סיבה להניח כי תושבי הדרום זוכים מהם ליחס טוב יותר. מוטלת עלינו החובה המוסרית, במיוחד בהתחשב בכך שקליטת מתיישבים חדשים היתה תמיד עמוד-תווך חשוב…"
מטילדה לא תמיד אהבה את הנאומים שכתבתי, אבל היא לא יכלה להכחיש את העובדה שקהל הבוחרים השתגע עליהם. כשהיא סיימה את הנאום הנוכחי, לא נשארה עין יבשה בקהל. היא המתינה על הבמה, מבלי לומר דבר, כחצי דקה לאחר מכן (עוד תרגיל שלימדתי אותה), ואז ירדה ממנה בצעדים איטיים ומחושבים.
הפגז שנחת על הבמה החטיא אותה בפחות ממטר, וההדף השליך אותה על הקרקע במרחק די גדול משם. כמה שניות לאחר מכן התחילו להשמע יריות, והקהל הפך לסערה אנושית שבה כל אחד רץ לכיוון אחר, וכולם דורכים זה על זה. כבר נקלעתי למצבים כאלה בעבר, כשבאמצע מופעים שהעליתי היתה מתקפה של הכנופיות, ותמיד הגבתי כמו יתר הקהל – הרמתי רגליים וברחתי.
אבל הפעם היתה שונה. הייתי חייב לקחת את מטילדה אתי. התחלתי לפלס את דרכי בתוך ההמון הצורח, לא ממש שם לב לפרצופים שמקיפים אותי, גם כשהם התחלפו מאלה של מתיישבים מבוהלים לאלה של חברי כנופיה. כששמתי לב היה מאוחר מדי – שניה לפני המכה בראש ואבדן ההכרה.
התעוררתי עם כאב-הראש הצפוי, מוקף באנשים הצפויים – שבויים מבין אלה שנכחו בקהל, הצעירים והבריאים שבהם, שעל פניהם היו עדיין מבטים מבוהלים ודמעות, ובמקום הצפוי – כלוב גדול ומאולתר שהוקם בחופזה, מול הבמה החרוכה, שחלק גדול ממנה עדיין נשאר שלם. הבחנתי במטילדה שהיתה מוטלת בצדו הרחוק של הכלוב, חסרת הכרה, תחבושת מאולתרת צמודה לראשה. שני מתיישבים טיפלו בה. עמדתי להצטרף אליהם, כשסדרה של זעקות מופתעות נשמעה מהאסירים האחרים. הם נצמדו לסורגים, חלקם טיפסו זה על זה, כדי להתבונן בבמה ממול. נדרשו לי כמה דקות כדי למצוא מקום שממנו אוכל לראות מה קורה שם. התברר שזה לא כל-כך "מה" כמו שזה "מי".
על הבמה, מלווה בשני בריוני-כנופיה חמושים, ניצבה אלברטה.
זו היתה אלברטה בשר-ודם. עם כל השכלולים שטכנולגיית התלת-מימד הגיעה אליהם לפני ההפצצות, עדיין אפשר היה להבדיל די בקלות בין דמויות אנושיות לדמויות תלת-מימדיות: לאחרונות תמיד היה חסר משהו במרקם-העור או במורכבות התנועה. הדמות שנצבה על הבמה כרגע היתה ללא ספק דמות אנושית. עדות נוספת לכך היתה שבניגוד למקבילה התלת-מימדית שלה, אלברטה שניצבה על הבמה לא הפסיקה להזדקן בגיל 19, אלא המשיכה הלאה – היא היתה בסוף העשור השני לחייה, או תחילתו של השלישי. אבל היא בפירוש לא נראתה רע: מישהו בבירור השקיע הרבה באיפור, תספורת ולבוש שהדגישו את הנתונים הטבעיים שלה בכל המקומות הנכונים, לכבוד הנאום הצפוי.
"יקירייייי ויקירותיייי, אין לכם מושג כמה אני ש-מ-ח-ה שהצלחנו לאציל עוד אנשים פה מהגורל הנורא וה-א-י-ו-ם שחיכה להם בידיים של כל הט-י-פ-ו-ס-י-ם האלה עם המחלות והצרות האחרות. עוד מעט אנחנו נשחרר את כווווולללכם, ואתם תראו איך כלללללל אלה שקוראים לעצמם 'הממשלה החדשה' בעצם שיקרו לכם כלללללל הזמן…"
ההלם מהמראה של אלברטה על הבמה התפוגג עבורי בערך שתי שניות אחרי שהיא התחילה לדבר. היא דיברה בקול צפצפני, מלווה בצחקוקים אוויליים ודגשים בכל המקומות הלא-נכונים, ניגוד מוחלט לדיבוב הצלול והבוטח שלה במופע. זה הפך את כל המעמד לפארודיה.
ובין המתיישבים שהיו צמודים לסורגים היו בהחלט כאלה שהסכימו אתי בנושא. צעקות בוז מצדם נענו בהפנייה מאיימת של רובים מהצד השני. הצעקות נפסקו, אבל מבטי השנאה נשארו.
הבעיה היתה שאותם אנשים היו במיעוט. רוב המתיישבים המשיכו לבהות בה כשהיא דיברה על הבמה. לגבי חלקם אני עוד יכול למצוא תירוצים – אני יכול להבין למה החשיפה האסטרטגית של השסע בחצאית שלה, והרכינה לעבר הקהל באופן שהבליט את החזה, שיבשו את חושי-השיפוט של לפחות חלק מהגברים הנוכחים. מצד שני, היו בקהל גם לא-מעט נשים שהתבוננו בה עם ניצוצות בעיניים.
אחרי אלברטה, המפגש עם פליקס בגרסת הבשר-ודם היה עניין הרבה פחות מרשים. קודם כל, הוא היה מבוגר הרבה יותר, עם לא-מעט קילוגרמים מיותרים. אבל חוץ מזה, אלברטה לפחות שמרה על משהו מהתמימות שאפיינה את הדמות שלה במופעים. החיוך המלוכלך ושביעות-רצון על פניו של פליקס, לעומת זאת, הבהירו מיד שכל קשר בינו לבן-דמותו האצילי במופעים הוא מקרי בהחלט.
"סוף-סוף," הוא צחקק. "איש יחסי הציבור שלנו בצפון. כבר הרבה זמן רציתי לפגוש אותך."
"אז אני מניח שאתה הקודקוד הראשי פה?"
"אחד מהם, כן." הוא בחן אותי. "תשמע, אתה עשית בשבילנו מה שכל האפסים האלה…" הוא החווה לעבר שני שומרים חמושים בפתח האוהל שבו ישבנו, "…לא הצליחו לעשות גם אחרי שנים של אימונים, עם הנשק הכי איכותי שיש."
"נו, אתה יודע מה אומרים על דרך רצופה בכוונות טובות ולאן היא מובילה."
הוא כנראה לא הכיר את הביטוי. " העניין הוא כזה: אנחנו רוצים אותך איתנו."
לא ידעתי איך להגיב. הוא המשיך. "אנחנו רוצים שתמשיך להעלות מופעים בפני השבויים, כמובן. גם בפני הכוחות שלנו, כדי להעלות את המוראל. אבל אנחנו רוצים אותך גם בשביל תכנון אסטרטגי לטווח הארוך. לבנות לנו מערכת-תעמולה, לחנך את המתיישבים אחרי שנכבוש את הצפון. הבנתי שזו בדיוק היתה העבודה שלך בשביל הבהמה ההיא שלקחנו בשבי…" החיוך שלו התרחב כשהוא הצביע על הצלחת שלי, "…וכמו שאתה יכול לראות, התנאים שאנחנו יכולים להציע לך טובים בהרבה."
לא עניתי מיד. חתכתי עם הסכין חתיכה גדולה מהסטייק העסיסי שלי, ולעסתי אותה באיטיות.
"תראה," אמרתי בפה מלא. "האוכל אצלכם באמת טוב יותר, אבל זה לא שווה הרבה אם העבודה שאתה מציע תגרום לי להקיא."
הוא שוב צחק. "תעמולן שהוא גם אידיאליסט."
התחלתי ללעוס עוד חתיכה מהסטייק. "אף אחד לא מושלם."
החיוך לא מש מפיו. "גם לאידיאלים יש מחיר."
"לא לאלה שלי."
"גם אם אני יכול לסדר לך את אלברטה?"
התבוננתי בו בחוסר הבנה.
"אתה תוכל לזיין אותה."
חתיכת-הסטייק עשתה את דרכה במורד הגרון שלי כשהוא אמר את המשפט האחרון, וזה הוביל לסדרה מתמשכת של שיעולים, שבסופה הצלחתי לומר רק מילה אחת. "מה?!"
"אל תגיד לי שהיא לא היתה חלק מהפנטסיות שלך. היא היתה חלק מהפנטסיות של כל מי שראה את המופע, ואני מתערב שאחרי כל-כך הרבה פעמים שהעלית אותו, בפנטסיות שלך כבר אין אף אחת אחרת." הוא רכן לעברי. "היא אמנם קצת יותר מבוגרת מהדמות שלה במופעים, אבל אני מבטיח לך שהיא יכולה להגשים את כל הפנטסיות שלך עליה. ועוד כמה שאפילו לא ידעת שיש לך."
עמדתי לשאול אותו כמה אנשים מהצד שלנו הוא הצליח להעביר לצד שלהם בצורה כזאת, לפני שהבנתי שאני לא ממש רוצה לדעת. התגובה הבאה שעלתה בדעתי היתה להגיד לו לאן הוא יכול לדחוף את ההצעות המגונות שלו, או סתם לקום ולתת לו אגרוף.
אבל אז היה לי רעיון.
"מה בדיוק גורם לך לחשוב שהיא תהיה מעוניינת?"
"אין לך מה לדאוג," הוא גיחך. "היא תעשה מה שאני אגיד לה לעשות. כמו שבטח שמת לב, היא לא בדיוק סובלת מעודף שכל, ואין לה שום בעיה עם זה שאני מחליט בשבילה החלטות."
"ואני מקבל אותה ללילה שלם?"
"לילה שלם. ויהיו עוד לילות אם נהיה מרוצים מהעבודה שלך."
בניגוד למה שאמרתי לפליקס, הדרך לגיהינום לא רצופה בכוונות טובות. היא רצופה בתפאורות מושקעות. זה התחיל עם ארוחת-הגורמה שאכלתי ביחד אתו, והמשיך בחדר שאליו הגעתי כדי לפגוש את אלברטה. הוא התהדר בתאורה עמומה מכמה מנורות-שולחן, שניצבו על רהיטים מגולפים. האוויר היה מלא בריח מתקתק של בושם כלשהו, שרוסס בנדיבות יתרה וגרם לי לתחושת סחרחורת. בקבוק יין ושתי כוסות ניצבו על שולחן קטן לצד המיטה המפוארת, כשלמרגלות המיטה ניצבה, כמובן, אלברטה.
היא חייכה אלי חיוך מלאכי, צועדת לעברי בעודה פורמת באיטיות את הקשרים שהחזיקו את הכותנת החושפנית על גופה. אין לכם מושג כמה קשה היה לי לומר את המשפט שבסופו של דבר יצא לי מהפה.
"תפסיקי עם זה, בבקשה."
ידיה קפאו, והיא הסתכלה בי במבט מבולבל.
"אני מתכוון, אה, תלבשי משהו…" תיארתי לעצמי שיהיה לי קשה לשוחח איתה כשהיא לבושה ככה, אבל לא הבחנתי בשום דבר אחר שהיא יכלה ללבוש. בתוך אחד הארונות, אולי? היא הבחינה במצוקה שלי וחייכה שוב.
"זה בסדר," היא צעדה לעברי. "אם יש לך בעיות, אתה יודע, אני יכולה…"
"לא, שום בעיות. לא מהסוג הזה," מלמלתי. "אני מתכוון, בואי נשב, נדבר קצת."
היא התיישבה על המיטה, שוב בהבעה מבולבלת. התיישבתי גם אני על המיטה, מקפיד לשמור ממנה מרחק ראוי.
"תראי," התחלתי. "מה שאתם – פליקס והאנשים שלו עושים, זה לא קצת מטריד אותך?"
היא מצמצה. "למה שזה יטריד? הם הפכו אותי לכוכבת, בדיוק כמו שהם הבטיחו, אני…"
"לא על זה אני מדבר. אני מדבר על כל האנשים שהם הורגים. כל ההתיישבויות שהם שורפים. זה לא מפריע לך?"
היא משכה בכתפיה. "האנשים האלה הם כולם מעוותים. מגיע להם."
"זה מה שסיפרו לך?"
"זה מה שרואים במופע. אתה העלית את המופע הזה, הרבה מאוד פעמים."
התעלמתי מהחלק האחרון בדבריה, למרות שהוא היה נכון. "את יודעת, המופע הזה הוא לא מציאות, הוא רק סיפור…"
"אתה חושב שאני טיפשה?" היא שאלה בכעס. "ברור שזה רק סיפור. אבל זה גם משל למה שקורא במציאות."
"משל למה שקורה במציאות?"
היא שיחקה בשיערה. "ככה פליקס הסביר לי."
נאנחתי. "זה לא נכון, אלברטה. האנשים שאתם הורגים הם לא כמו המעוותים במופע. יש להם משפחות, חברים, חלק מהם הם האנשים שלקחתם בשבי…"
"אף פעם לא שמעתי תלונות מהאנשים שלקחנו בשבי," היא אמרה בפסקנות.
"בסדר, נגיד שהסיפור במופע הוא משל למה שקורה במציאות. את באמת חושבת שהמתיישבים בצפון הם כמו המעוותים במופע?"
"הם דומים להם. חלק מהם. גם הם מכוערים עם כתמים משונים על הגוף…"
"אלה אנשים חולים, אלברטה. הם נדבקו בכל מני דברים מהנשורת של ההפצצות. לא נשאר להם יותר מדי זמן לחיות, אבל בצפון מנסים להפוך את החיים שלהם לכמה שיותר נסבלים במשך אותו זמן. ולא ראיתי את האנשים האלה עושים שום דבר ממה שהמעוותים עושים במופע – הם בטח לא רוצחים אף אחד."
היא שתקה.
"מצד שני," המשכתי, "פליקס והחברים שלו עוסקים ברצח שיטתי של אנשים בהתיישבויות בצפון. הם מגיעים להתיישבות, הורגים את כל החולים והזקנים שם, לוקחים בשבי את כל האנשים הבריאים, ואז שורפים את המקום. זה מזכיר לך משהו?"
היא השפילה את מבטה. לאחר דקות ארוכות של שתיקה, היא מלמלה "אולי אתה צודק, אבל מה כבר אני יכולה לעשות?"
"את יכולה לעשות הרבה," אמרתי. "יש לך פה במקרה משהו כותב?"
המעמד היה חגיגי – ריכוז של כל האסירים הלא-משוכנעים באולם גדול, תחת שמירה כבדה, כדי לתת להם הזדמנות אחרונה לעבור לצד המנצח, כפי שפליקס הגדיר אותו. אני קיבלתי מקום באחד ממושבי הכבוד על הבמה, ליד פליקס ושאר הקודקודים האחרים שהוא הזכיר. יכולתי להבחין במטילדה בתוך הקהל. היא התבוננה בי בהבעה ששילבה בוז וכעס.
אבל אני, כמובן, לא הייתי כוכב-הערב, וגם לא אף אחד מהקודקודים. אלברטה עלתה לבמה אחרי שכולנו התיישבנו, בלי איפור ובלבוש צנוע, שונה מאוד מההופעה הקודמת שלה מול השבויים. פליקס נראה מוטרד, וכאשר היא הוציאה גיליון-נייר והתחילה להקריא מתוכו הוא הרים לעברי גבה. חייכתי וקרצתי לעברו, ונראה שהוא נרגע.
"אזרחי הצפון היקרים," היא פתחה בקול שניכר בו רעד קל. "אני בטוחה שאם שלחו אתכם לכאן, אין דבר שאני אוכל להגיד וישכנע אתכם בצדקת הדרך שלנו. אני גם לא מתכוונת לנסות, מהסיבה הפשוטה שאתם צודקים. מה שעשינו לכם – לקרובים ולחברים שלכם בהתיישבויות בצפון היה בלתי-נסלח."
שורה של מלמולים חשדניים עלתה מהקהל. כל הראשים של יושבי-הכסאות על הבמה הופנו לעברי.
"במשך שנים, עוד לפני תחילת הפלישות בצפון, עסקו האנשים שבשמם דיברתי מעל במות כמו זו בפשעים שאין ולא תהיה עליהם מחילה. לצערי, איני יכולה לומר שדברים אלה נעשו ללא ידיעתי ושהדברים שנאמרו מעל אותן במות נאמרו מתוך בורות. ראיתי הכל וידעתי הכל. ולמרות שאותם דברים נאמרו מתוך אמונה בשקרים שסיפרו לי, גם עובדה זו אינה מנקה אותי מאחריות. אני בחרתי להאמין."
המלמולים מהקהל גברו. בכסאות על הבמה החלו לנוע בחוסר-נוחות.
"אבל אני רוצה בכל-זאת לנצל את ההזדמנות הזאת, ההזדמנות האחרונה שלי לנאום בפניכם, כדי להביע את התנצלותי הכנה על כל אותם דברים. על כל ההרס שנזרע בקרב אלה שרצו לשקם את החברה שלנו, אחרי האסון הנורא שפגע בה. על כל מעשי הרצח של אנשים שלא עשו לנו דבר…" בשלב הזה היא כבר דיברה בקול חנוק, ודמעות החלו להופיע בעיניה. גם בקהל וגם על הבמה נפלה דממה: לרגע כולם היו המומים, ללא ספק בגלל הדימיון בין אלברטה שניצבה על הבמה ובת-דמותה מסצנת הסיום של המופע.
פליקס היה הראשון לשבור את אותה דממה. הוא וניגש אליה. "אוי, מספיק עם כל זה, חמודה," הוא אמר בקול חלקלק. "אני לא יודע מי הכניס לך לראש את כל השטויות האלה…" לרגע הוא העיף לעברי מבט רצחני, שהבהיר שיש לו דווקא מושג לא-רע מי עשה את זה, "-אבל מי שזה לא היה, פשוט שיקר. בואי נלך ו…"
דבריו נקטעו כאשר אלברטה שלפה אקדח, כיוונה אותו לעברו, ולחצה על ההדק.
דבר לא קרה.
פליקס התבונן בה לרגע במבט מופתע, ואז פרץ בצחוק. "אוי, אלברטה, באמת מספיק עם כל זה. הרי עברנו כל-כך הרבה ביחד…"
היא לחצה שוב על ההדק, פאניקה על פניה. שוב לא קרה דבר.
המבט המשועשע לא מש מפניו של פליקס. הוא אחז בפרק כף-ידה והחל למשוך אותה לעברו. "אמרתי מספיק, חמודה. אנחנו הולכים עכשיו לשבת ולדבר קצת על כל מה ש…"
אלברטה סוף-סוף הבינה מה קרה. היא שחררה את הנצרה של האקדח, ולחצה שוב על ההדק.
הפעם האקדח ירה. הכדור פגע מטווח אפס במרכז החזה של פליקס, והוא נפל מהבמה. ההבעה שלו היתה דומה למדי להבעה המופתעת על פני כל יושבי הבמה האחרים מלבדי. אני זינקתי לתפוס מחסה כשאלברטה פנתה לעברם, והחלה לירות עליהם ללא אבחנה.
המהומה שפרצה באולם היתה שידור חוזר לתוהו-ובוהו של כיבוש נקודת-ההתיישבות, אלא שהפעם ביריוני הכנופיות לא היו בטוחים מה לעשות, והגיבו לאט – יותר בירי לעבר אלברטה על הבמה ופחות לעבר השבויים.
כשברחתי בכיוון היציאה מהאולם, ביחד עם יתר השבויים, העפתי מבט חטוף לאחור. ראיתי את אלברטה נופלת על הבמה, בין הגופות האחרות, כשהכדורים פגעו בה.
המלחמה נמשכה גם אחר כך, אבל היה קל יותר להדוף את הכנופיות אחרי חיסול ההנהגה שלהן. הצפון היה בטוח כעבור כמה חודשים. פתחנו במערכה לשחרור הדרום, ולאחר עשרה חודשים נוספים של לחימה, המדינה שוב היתה מאוחדת תחת שלטון הממשל החדש. הועדה המנהלת של הממשל החליפה את שמה ל-"מועצה העליונה", ובטקס מרשים, לאחר מערכת-בחירות קצרה, מטילדה מצאה את עצמה עומדת בראשה. היא נבחרה לתפקיד הזה גם בארבע מערכות הבחירות הבאות לפני שהכריזה שהיא פורשת.
את כל זה היא עשתה ללא עזרתי. "אל תיעלב," היא אמרה לי כשהצעתי לה לחזור לעבוד במסע הבחירות הראשון שלה, "אבל ראיתי למה אתה מסוגל וזה פשוט מפחיד אותי."
למען האמת, די הסכמתי איתה. הטבח שהתרחש על הבמה הופיע בסיוטים שלי במשך הרבה זמן. חזרתי לנדוד בין ההתיישבויות השונות, וחזרתי להעלות מופעים – הצבא מצא ציוד הקרנה והקלטות שונות באחד מבסיסי הכנופיות, והעביר אותם אלי אחרי התייעצות עם מטילדה. בין אותן הקלטות היה גם עותק של "אלברטה והסוסים המעופפים" – הפעם נקי משריטות והפרעות. בהתיישבויות ובבסיסים שמחו לגלות את המופע מחדש, ובדיוק כשהיה נדמה שמיציתי לחלוטין את הקהל בצפון, שחררנו את הדרום. המצב שם היה דומה מאוד לצפון בשנים הראשונות של הממשל החדש: תושבים עניים, רעבים, שמחפשים קצת בידור שישכיח מהם את כל הצרות. אני שמחתי לספק אותו.
המופעים התלת-מימדיים יצאו מהאופנה, בסופו של דבר, וגם אני החלטתי שהספיק לי. מצאתי עבודה באחת ממחלקות-ההסברה של המועצה העליונה, זמן קצר לפני סוף הקדנציה האחרונה של מטילדה (תמיד חשדתי שהיא הפעילה פרוטקציה כדי שאני אקבל את המשרה, למרות שהיא הכחישה), ושם עבדתי עד הפנסיה. העליתי פעם נוספת את "אלברטה והסוסים המעופפים" במסגרת אירועי היובל לממשל החדש, וזו היתה כנראה הפעם האחרונה שבה כל הכרטיסים למופע תלת-מימדי אזלו חודשיים מראש – ותיקי המלחמה וההתיישבות מילאו את הכיכר בהמוניהם. שנתיים אחר-כך, העליתי שוב סצנה קצרה מתוך המופע, סצינת הסיום, בהלוויה של מטילדה.
והיום, כפי שאתם ודאי יודעים, רואים את המופעים בעיקר במוזיאונים היסטוריים. והם אכן חלק חשוב מאוד מההיסטוריה שלנו. בכל פעם בה אני עובר ליד אנדרטה לקרבנות ההפצצות, מנופף לשלום לאחד מותיקי-המלחמה, או מגיע לחגיגות יום-השנה לייסוד הממשל החדש, אני זוכר את אלברטה והסוסים המעופפים.