קטגוריות
מסלול צעיר 2011

1- במילים אילמות

 "כמה כוכבים יש בשמיים?" שואל אותי שון בערב, כשחשוך. טיה ולייני עוד מקימות את האוהל, ואפשר לשמוע את הצמחים צומחים.

אני לא עונה. אני אף פעם לא עונה. במקום זאת אני לוקח ענף ומצייר משהו על האדמה הלחה.

"באמת?" שואל שון, ואני מהנהן.

טיה ולייני בדיוק סיימו להקים את האוהל, וזה התור של שון להכין את האוכל. לייני רוטנת על כמה שהרים הם מקום קשה ועקום להקים עליו אוהל, ואני מביט למטה. העיירה לא רחוקה, אפשר לראות כמעט את כל האורות שלה. מחר כנראה נגיע אליה, ואז יתחילו הצרות.

"דחליל? מה אתה עושה שם?" קוראת פתאום טיה, ואני קופץ בתחושת אשמה ומוחק את מה שהיה כתוב על החול. הכינור שלי מונח על האדמה, נשען מעט על ערימה של דשא שתלשתי כדי שלא יינזק, חס וחלילה. אני רוצה לנגן בו, אבל אני לא יכול, כי אסור לנגן בלילה. כולם יכולים לשמוע אותך. אסור שאף אחד ישמע אותך.

טיה מנסה לראות מה מחקתי. "אתה יותר מדי סודי," היא אומרת לי. "אי אפשר להמשיך ככה."

אני מושך בכתפי. אי אפשר לתרץ תירוצים, גם אם אני רוצה. מה שהיא אמרה לא נכון, כי אני משתף את שון בכל מה שאני חושב, כמעט, וגם אותה ואת לייני, אם הן זמינות. מובן שאני לא משתף אותם בכל מה שאני חושב, אלא רק במחשבות המעניינות ביותר. מה שאני לא יכול להגיד, כמובן, אני אומר לעצמי.

אם היא היתה יודעת מה אני חושב, אולי היא לא היתה צועקת עלי כל כך הרבה, למרות שבזמן האחרון היא צועקת על כולם. שון אומר לי שזה גיל ההתבגרות, למרות שאני לא מבין למה העובדה שטיה ולייני מתבגרות גורמת להם לכעוס כל כך. לפעמים שון קורץ כשהוא אומר לי את זה. גם את זה אני לא מבין. מצד שני, אני לא מבין הרבה דברים.

"זה שאתה לא יכול לדבר לא פוסל את כל דרכי התקשורת האפשריות," אומרת טיה בכעס. "אתה יודע, אתה יכול לפחות לנסות להיות כמונו, לא לברוח בכל פעם שמישהו זר מופיע."

המקל זרוק על הקרקע, רק מחכה שאני אקח אותו ואתחיל להסביר לטיה שהדבר שאני הכי רוצה בעולם הוא להיות כמוהם. אני כמעט מתפתה לקחת אותו, אבל אז שון בא, דורך עליו בדרכו ושובר אותו לשניים.

"הארוחה מוכנה," הוא אומר. "רק רציתי להודיע."

למרות שאני כועס על שון בגלל שהוא שבר את המקל, אני בא. אם אני לא אבוא לארוחת הערב, טיה תגיד שוב שאני לא מנסה לתקשר איתם ואני לא יכול לריב עם טיה כשאנחנו כל כך קרובים לעיר. היא תכעס עוד יותר על כך שאני לא מדבר עם אף אחד שאני פוגש, ותתעלם כרגיל מהעובדה הבלתי ניתנת לערעור שאני אילם. אני לא יכול לדבר איתם.

לארוחת הערב יש סלט, גבינה וחתיכה כלשהי של חיה שאני לא יודע מה היא. אני אוכל רק את הסלט והגבינה, כי אני צמחוני. לכן כולם שונאים כל כך את הימים שבהם אני מבשל, חוץ מלייני, שגם היא צמחונית. לייני קצת מעצבנת בזמן האחרון, כי היא בטוחה שאני וטיה מאוהבים. אני לא מבין איך אנחנו יכולים להיות מאוהבים כשהיא צועקת עלי כל כך הרבה, אבל היא מתעקשת בכל זאת. אולי גם זה שייך לגיל ההתבגרות?

טיה עדיין מסתכלת עלי עקום ואני קולט את מבטה ומושך בכתפי. אולי אני באמת לא עושה מאמצים מיוחדים לתקשר, אבל כשאני מנסה הם מבינים אותי. טיה נראית זועמת והיא גומרת ברגע את חתיכת הבשר שלה, כאילו יש לה משהו נגדה באופן אישי. זה קצת עושה לי בחילה.

אני מסתכל על השמיים, סופר שוב את הכוכבים, מוודא שלא טעיתי. לא, המספר נכון. השמיים שחורים כמעט לגמרי, חוץ מגוון קל של כחול שעוד הצליח להיאחז ברקיע ומסרב לעזוב. על רקע הגוון הזה חוצים בתעופה את השמיים שני דרקונים אדומים, מוארים באש שמאפיינת את כל הדרקונים. אני מביע משאלה.

"על מה אתה מסתכל?" שואלת לייני, ואני מצביע על השמיים. הדרקונים כבר נעלמו, ואני נוזף בעצמי בשקט על שהבעתי משאלה. זה מנהג של ילדים קטנים, ואני לא ילד קטן. גם אני מתבגר. אני יותר מבוגר מטיה, נדמה לי. שון אומר שזה לא קשור לגיל, אבל הוא בעצמו אמר שזה גיל ההתבגרות. שון ממש לא ברור לפעמים.

שון הוא טבח מצוין. הוא מצליח להפיק מכמה ירקות וגבינה את מה שטבחים מקצועיים לא מצליחים להפיק מכל המצרכים בעולם. הוא גם אוהב לבשל. פעם אחת הוא הציע שהוא יהיה הטבח היחיד ויבשל כל הזמן, אבל טיה ולייני אמרו שזה לא יהיה הוגן כלפיו. אני לא מבין למה, אם הוא באמת אוהב לבשל. הוא אמר שזה לא יפריע לו. ניסיתי להגיד להן את זה, אבל הן אמרו לי שאני צריך לשתוק. בכל מקרה שתקתי, זו היתה רק צורת ביטוי, אבל אחר כך הן התנצלו.

אני שונא לבשל, וכולם שונאים שאני מבשל. אני אף פעם לא מצליח להגיע לטעם המיוחד הזה שיש תמיד בכל המאכלים ששון מכין, ופעם אחת גרמתי לטיה להקיא. היא סלחה לי, אני חושב, אבל אף אחד לא מאושר ביום שני. זה היום שבו אני מבשל. טיה מבשלת בימי ראשון, לייני בשישי ושלישי ושון בשבת, רביעי וחמישי.

זה הוגן, בגלל שאני בדרך כלל מקים את האוהל. אני לא צריך את שון בשביל זה. אני גם יכול להרוויח כסף די בקלות, אם צריך. אני פשוט מספר סיפורים עם הכינור שלי, ואנשים באים להקשיב. אני שונא את זה, כי הם לא מבינים את המילים, אבל אני סולח להם כי רק שון יכול להבין את המילים שלי ושל הכינור שלי.

לייני לא טובה בהרבה דברים שימושיים, אבל היא ציירת נהדרת. פעם היא ציירה אותי, ועשתה את זה ממש טוב. היא אפילו זכרה להוסיף את הנמשים. אין לה הרבה הזדמנויות לצייר כי נייר זה דבר יקר, אבל יום אחד היא תהיה ציירת מפורסמת ויהיו לה את הצבעים והנייר הכי טובים בעולם.

טיה לא עושה שום דבר מיוחד. היא תהיה מדענית, כי היא אוהבת לערבב חומרים שונים ולראות מה יקרה, והיא אוהבת לחשב דברים. אפילו תרגילים שאנשים אומרים בצחוק, בתור סימן למשהו ממש קשה, היא פותרת. היא ממש טובה בזה.

לייני צוחקת ממשהו ששון אומר, וטיה מגלגלת עיניים בשיעמום. היא כועסת על לייני כי היא רוצה לקנות ספר, אפילו שאין לנו מספיק כסף לזה. אתמול הן רבו בצעקות כל הלילה ולא יכולתי לישון, אז היום אני הלכתי אחרון ולא לייני. לשון תמיד יש כוח, לא משנה אם הוא ישן או לא. בכל מקרה הוא תמיד ישן מעט מאוד.

למרות העייפות, אני נחוש בדעתי להפוך את הלילה הזה ללילה ארוך. אני רוצה לדחות כמה שיותר את הרגע בו נגיע לעיירה. אני לא יכול לנגן, אז אני משתדל לשמור על אווירה טובה בכל דרך אחרת. מצאתי מקל חדש, טוב יותר, והאדמה מתמלאת לאיטה בכתובות, ציורים ומספרים. גם לייני מציירת על האדמה עם מקל, אבל הציורים שלה הרבה יותר יפים.

האש בוערת, אפילו שזה יכול למשוך חיות טרף. אש בוערת תמיד נחשבה לקמע למזל טוב, בגלל שגוף של דרקונים תמיד בוער. אם רואים דרקון בשמיים ומבקשים משאלה, היא תתגשם. אני ראיתי שניים, אז אולי היא באמת תתגשם. למרות שכל זה סתם אמונות טפלות של ילדים קטנים.

טיה מפהקת. זה לא סימן טוב, כי אם היא רוצה ללכת לישון אני חייב להיות כנראה ממש עייף. אולי כדאי פשוט לוותר, ללכת לישון ולגמור אם זה כבר? הרי לא נהיה בעיירה יותר מכמה ימים, שום דבר לא יכול באמת להשתבש.

אני נכנס לתוך האוהל. הרצפה רטובה כי לפני כמה ימים ירד גשם, אבל נוחה פחות או יותר. הבעיה ברצפה שלנו היא שהיא סופגת כמו ספוג, אז כשהיא נרטבת לוקח לה המון זמן להתייבש. אני שוכב עליה, עד כמה שאפשר לשכב בשטח הקטן של האוהל, שאמור להספיק לארבעה אנשים, ובוהה בתקרה. אני לא משתמש בשמיכה כי עכשיו קיץ, וחם. בגג של האוהל יש חור מרובע שעדיין לא הספקנו לתקן, אבל בשטח הקטן של השמיים שרואים יש רק מעט מאוד כוכבים. כשנתקרב לעיירה יהיו פחות ופחות, וכשנישן שם לא יהיו בכלל.

לפני שאני מספיק להירדם, לייני נכנסת לאוהל. אני חושב שזה בגלל שהיא רוצה ללכת לישון מוקדם, אבל היא רק לוקחת משהו מהתיק שלה ויוצאת. אולי הם יהיו עייפים מחר, סביר להניח שלא. הם אף פעם לא עייפים, רק אני, כשאני לא ישן. הם אף פעם לא ישנים, אז אולי הם התרגלו.

הכינור שלי מונח לצדי. בהתחלה האחרים לא רצו שאני אכניס אותו לאוהל כי זה תופס מקום, אז הנחתי את הכינור בתוך האוהל ואני בעצמי ישנתי בחוץ. בסוף הצלחתי להסביר להם, בעזרתו של שון, שתרגם את הצלילים למילים, שהכינור הוא הפה שלי ואני לא יכול לתת שיקרה לו משהו. הם הבינו ונתנו לי להיכנס יחד איתו. לפעמים הם נורא מתחשבים.

לוקח לי הרבה זמן, אבל בסוף אני נרדם. כמה דקות אחר כך לייני נכנסת לאוהל והפעם לא יוצאת. היא מעירה אותי.

"דחליל?"

אני מתיישב ומהנהן בעייפות. היא נראית מודאגת, אז אני לא כועס עליה יותר מדי. אולי זה משהו חשוב.

"אני חושבת שטיה רוצה לעזוב אותנו."

אני המום. איכשהו אני מוצא את עצמי על הרגליים, מביט בטיה שמשוחחת עם שון מול המדורה. אני מתפתל בכל מיני תנועות שמביעות השתוממות, עד שלייני מבינה שאני רוצה לשאול למה היא חושבת ככה.

"היא כל הזמן מדברת על בתים. היא ממש שמחה כל פעם שאנחנו מתקרבים לעיירה כלשהי, שמת לב? היא הרבה יותר מרוחקת בזמן האחרון. צועקת. מקללת. אני לא מכירה אותה יותר. היא בקושי מדברת איתי, וראיתי שעליך היא כל הזמן מעוצבנת. חשבתי שזה מאהבה, אבל עכשיו כבר לא נראה לי.  אני לא יודעת מה אני אעשה אם היא תעזוב."

היא נשמעת אבודה ואני מנסה להיראות מעודד ככל יכלתי. הייתי רוצה להגיד לה שהכל יהיה בסדר, אבל גם אם הייתי יכול לדבר לא הייתי אומר לה את זה. גם אני לא בטוח שטיה רוצה להישאר איתנו.

לייני מחייכת חיוך קטן, ממלמלת משהו שנשמע כמו "תודה" והולכת גם היא לישון. היא נושמת לידי בקצב, ואני מחבר על הקצב הזה כמה מנגינות לפני שאני נרדם. כל אחת מהן נשכחת רגע אחרי שהיא נגמרה.

 

עכשיו בוקר. שון כבר בחוץ, האש כבר דולקת, שון מבשל לנו ארוחת בוקר. היום יום חמישי.

בעוד כמה שעות, אולי אפילו פחות, נגיע לעיירה דארמיל, וטיה כנראה תעזוב אותנו. זה מה שלייני אומרת לי כשטיה ושון לא שומעים. היא ביקשה ממני לא לגלות לטיה ולשון בגלל ששון כבר בצד של טיה וטיה סתם תכעס אם היא תגלה שאנחנו יודעים. אני לא חושב שזו סיבה מספיק טובה אבל אני מסכים בכל זאת, כי לייני היא חברה טובה.

אבל אם שון באמת בצד של טיה… אולי גם הוא רוצה לעזוב? אני מזועזע מעצם המחשבה. שון הוא החבר הכי טוב שלי, הוא לא יכול לעזוב. אני ולייני לא נתפקד בלעדיו. ואם גם לייני תעזוב איתו? ומה אם ארבעתנו ניפרד? יש לי צמרמורת וקצת בחילה. אני לא רוצה להישאר לבד. למרות שהם קצת מעצבנים ולא מובנים לפעמים, שון, טיה ולייני הם החברים הכי טובים שלי. רק שון יכול לתרגם את הצלילים שלי למילים, ולייני היא הציירת הכי טובה בעולם, והיא החברה הכי טובה של טיה. טיה לא יכולה להיפרד משון בזמן האחרון. אולי שלושתם ייעזבו ביחד? בלעדי?

כשחושבים על זה קצת, זה הגיוני. אני לא יודע לבשל. אני אילם. אני סוחב את הכינור שלי לכל מקום. כשאני עייף אני הולך לאט ומעכב את כולם. אני היחיד שלא אוהב להגיע לעיירות. הם לא צריכים אותי… אני לא יודע מה לעשות. באמת שלא.

ארוחת הבוקר טעימה כמו כל הארוחות של שון, האוהל כבר ארוז ואנחנו מוכנים לצאת לדרך. אני מסתכל טוב בפנים של החברים שלי. הם תיכננו משהו אתמול, כשישנתי? אולי זו הפעם האחרונה שתהיה לי הזדמנות להסתכל עליהם, לפני שהם יעזבו.

אני מודה שאני חושב בעיקר על עצמי. להם הרי יהיה טוב יותר בלעדי, אבל מה אני אעשה לבד?

אין זמן למחשבות, יוצאים לדרך. טיה הולכת בראש, להוטה כבר להגיע. אחריה צועד שון, שקוע במחשבות, אני לא יודע על מה. אחר כך אני, ואחרי לייני. היא נראית מדוכדכת יותר מאתמול, ואני חושב שהיא הגיעה לאותה מסקנה כמוני, שגם שון רוצה לעזוב. האם היא תלך אחריהם?

אין זמן לחשוב. שעתיים עברו מאז יצאנו לדרך, ואנחנו כבר ממש מתקרבים לדארמיל. חוץ מטיה, כולנו חובשים כובע. טיה איבדה את שלה לפני שלושה ימים, בדארמיל היא תקנה לעצמה אחד חדש. הקיץ מתקרב ואי אפשר לשוטט ברחבי הארץ בלי כובע.

שון נראה עצבני, אולי הוא בכל זאת חושש להיפרד מאיתנו. אני יודע שאני חושש. מצחיק איך פתאום ההשערה שהעלתה לייני הופכת כל כך מהר לעובדה, איך זה שעכשיו אני יודע בוודאות שאשאר לבד מהיום והלאה. מצחיק איך אני בכלל לא יודע מה לעשות. למעשה, זה בכלל לא מצחיק, אבל זה משהו שאנשים אומרים לפעמים. 

הגענו. הנוף הריק והירוק מתחלף אט אט בבתים ובכבישים, וקולות האנשים מחליפים את ציוץ הציפורים. חלק מהאנשים בוהים בנו, האחרים מסיטים בכוונה את מבטם. ארבעה ילדים שהולכים לבד בעיר הם מראה לא שגרתי.

הכיכר באמצע העיר דווקא יפה. יש שם דשא ירוק ומזרקה עם מים שצבועים בכחול. זה פחות יפה מהמפל שראינו לפני שבועיים, אבל יותר יפה מכל הבניינים המכוערים שמסביבנו. לכן יש שם יותר אנשים מבאזורים האחרים של העיר, וגם הרבה יותר חנויות.

תמיד כשאנחנו מגיעים למקום עם חנויות, יש סדר קבוע. קודם כל הולכים עם לייני לחנות ספרים. אחריה מגיע התור של טיה, ואנחנו בוהים בחלונות ראווה של חנויות לציוד מדעי. אחר כך אני, אם אנחנו מצליחים למצוא חנות לכלי נגינה, ואז שון גורר אותנו לחנויות שמתמקדות בדבר שמעניין אותו באותו זמן, כי זה תמיד מתחלף. היום זה אבירים, אבל אין שום חנות אבירים בסביבה. גם לא חנות לכלי נגינה. החנות היחידה לציוד מדעי שאנחנו מוצאים סגורה עד לעוד שבועיים, ומובן שאז כבר לא נהיה כאן. אני ממש מקווה.

עכשיו אנחנו יושבים על ספסל בכיכר. כמה יונים עפו סביבנו בהתחלה, אבל לא נתנו להם לחם. יש מספיק אנשים אחרים שכן נותנים. הייתי מנגן, אבל המצב שלנו דווקא די בסדר מבחינה כלכלית, כי מצאנו מטבע על המדרכה. זה מטבע ששווה די הרבה, וטיה הכריחה אותנו להישבע שאם משהו יישאר ממנו עד מחר אנחנו אוכלים במסעדה הטובה שבדרום העיר. אני מקווה שמחר עוד נהיה ביחד.

טיה קמה, ואני נבהל. בלית ברירה אני מרים את הכינור ומנגן כמה תווים, וטיה ולייני מסתכלות על שון, שמסתכל עלי.

"הוא שואל את טיה לאן היא הולכת," הוא אומר לבסוף. אני חושב שהוא כועס עלי כי הוא היחיד שיכול לתרגם אותי, אבל זה לא שיש לי ברירה, ובאמת נבהלתי.

"אני הולכת לקנות מימייה חדשה, הישנה שלי מחוררת כמעט לגמרי," היא אומרת ומסתכלת עלי בחשדנות. מעניין אם היא יודעת שאני ולייני יודעים.

אני מנגן משהו מהיר. שון מתרגם: "הוא אומר שתקחי את שלו. הוא יכול להסתדר עם מימייה קצת מחוררת."

"מה יש לך?" שואלת טיה בכעס. "אני לא יכולה ללכת קצת לבד?"

הקשת שוב רוקדת על המיתרים, וכולם שוב מסתכלים על שון. "הוא מעדיף שנישאר ביחד, את יודעת. שלא תאבדי את הדרך."

"אני יכולה ללכת לבד, בדיוק כמו שיכולתי ללכת לבד בפעם שעברה. גם אז לא איבדתי את הדרך. וגם לא בפעם שלפניה. וגם לא בזאת שלפניה." היא נשמעת זועמת, אבל אני כועס עליה יותר. כל כך כועס שלראשונה זה כמה שנים, אני מנסה לצעוק, אבל שום קול לא יוצא. אז אני כותב משהו על האדמה והולך משם, לא שוכח לקחת את הכינור.

אחרי כמה מטרים אני מרשה לעצמי לעצור ולהסתובב, ואני רואה את פניהם המשתאות של האנשים שהיו החברים שלי בזמן שהם קוראים את המסר שלי: "זה היה לפני שרצית לעזוב."

ועכשיו זה אני שעוזב אותם. זה כבר באמת מצחיק, אבל בכל זאת אני לא צוחק. במקום זאת אני חושב על מה שבטח יקרה עכשיו.

טיה בטח כבר מזמן לא שם. היא בטח כבר עכשיו מתמקחת עם איזה מישהו שיש לו בית על המחיר. היא לא אוהבת לדחות דברים בהרבה.

אולי שון איתה. אולי שניהם מתמקחים. אני יודע שכל הכסף שיש לנו אצל טיה, אבל אולי הם נתנו גם ללייני. זה לא הוגן שרק בגלל איזה ריב, היא תישאר בלי כלום. יכול להיות שהיא גם עם שון ולייני, אולי עכשיו הבית כבר שלהם. אני מקווה שהוא יפה.

ומה איתי? מה יקרה איתי עכשיו? טוב, אני לא ממש יודע. אני אצא מכאן, מהעיר הזאת, במהירות האפשרית. אני לא רוצה להישאר כאן יותר, אפילו לא לשנייה. אני לעולם לא אחזור.

עכשיו אני כבר די כועס. טיה באמת רצתה לעזוב. היא לא אמרה כלום כשכתבתי את מה שכתבתי על האדמה. היא באמת חשבה לנטוש אותנו! לא, היא לא חשבה לנטוש אותנו, היא התכוונה לנטוש אותנו. וגם שון, שנראה כל כך אשם בימים האחרונים. לייני היתה הראשונה שהבינה מה קורה, מסכנה. היא היתה ממש עצובה כשהיא באה לספר לי, אבל עכשיו אני כבר לא עצוב. מי בכלל צריך אותם? אנשים צריכים חברים, אבל לאנשים האלה אי אפשר לקרוא חברים.

אני כבר הרבה זמן מחוץ לדארמיל, ואף אחד לא יכול לשמוע אותי, אז אני מנגן. אני מנגן מנגינות חזקות, נחושות, למרות שבפנים אני מרגיש כמו המנגינה הראשונה שלי – חלש, מהוסס ובכלל לא מכוון. בינתיים זה מספיק, והמנגינות עוזרות לי, וזה טוב שאני לבד. לא הייתי לבד כבר שנים. פתאום אני יכול לנגן כל מה שמתחשק לי, וזה נהדר.

אבל אני לא מנגן כל מה שמתחשק לי. אני מנגן את מה שאני מכריח את עצמי לנגן. רק את המנגינות הכועסות ביותר, את העוצמתיות. הכי אני רוצה לנגן את הרכות, את הנעימות… את אלה שמבקשות סליחה.

דרקון עובר בשמי אחר הצהריים, מואר באש. הלוואי, אני חושב, הלוואי שתעוף אליהם, ותגיד להם תודה. הלוואי שתעוף בשמי כל העולם, מאיץ, מרגיש את הרוח שלא תכבה את האש שלך לעולם. אבל הדרקון הזה ממש קרוב לקרקע, אני יכול לראות את הצורות של הלהבות הקטנות ביותר על העפעפיים שלו, ולהרגיש את החום של הלהבות האדירות שעל הכנפיים שלו.

אבל זה ממש מוזר. דרקונים שקרובים לאדמה הם ממש זקנים, ודרקונים שנוגעים באדמה מתים, זה ידוע. הדרקון הזה נראה ממש צעיר, אז למה הוא כל כך קרוב לקרקע?

הוא בטח יודע כמה כוכבים יש בשמיים, אני חושב. גם אני יודע. זה לא עושה אותנו דומים?

ופתאום אני לא רוצה שהוא ימות.

אני רץ מתחתיו, מרגיש את החום העז, מרגיש את החולשה של הכנפיים. הרוח החזקה שלמעלה הביאה אותו לכאן, וכל מה שצריך זה שיעלה קצת לזרם אוויר אחר, אחד שידחוף אותו למעלה. אבל דרקונים לא יכולים לעלות, הם יכולים רק לרדת, עד שהם מגיעים אל האדמה.

רוח ארורה! אין לה שום זכות להרוג דרקונים.

החום כמעט בלתי נסבל כשאני רץ ממש מתחת לבטן הבוערת שלו, מכסה את ראשי כדי שלא יישרף. יורדות לי דמעות שמצננות אותי, בגלל החום. הן מתאדות מיד. זה כמו להיות בתוך כבשן, ועכשיו אני כבר לא יכול לצאת החוצה.

במאמץ מסוים אני מרים את שתי הידיים שלי ונוגע בדרקון. בהתחלה החום עז כל כך, עד שהוא נתפס כקור, ואני דוחף הכי חזק שאני יכול. זה לא מספיק. הכינור נזרק על האדמה, שרוף, ולי אין זמן להתאבל. אני דוחף יותר חזק, וזה עדיין לא מספיק. הוא עולה קצת, כי דרקונים הם לא ממש כבדים, ואני רוצה לצרוח ולא יכול. תנסה גם אתה, דרקון, אני חושב, ואז דוחף אותו וזה שוב לא מספיק.

ניסיתי, אני חושב. ניסיתי פעם אחת בשביל שון, ופעם אחת בשביל טיה, ופעם אחת בשביל לייני…

בפעם האחרונה אני מנסה. הדרקון מסתכל עלי בהפתעה, כאילו הוא מתפלא מי האידיוט שמעז לגעת בו בלי בגדים חסיני אש. ואז הוא פורש את שתי הכנפיים שלו, וזה מראה כל כך נפלא עד שאני שוכח לחשוב על הכאב והחום ואני פשוט דוחף, כדי שיוכל להתאחד עם זרמי האוויר הנכונים.

גם הגשם שהתחיל לרדת עוזר לי. דרקונים אוהבים גשם. הוא גורם להם להיעשות יותר קלים, אפילו שיש ניגוד די גדול בין מים לאש. הדרקון נוסק למעלה, אל השמיים החשוכים, ואני קורס על האדמה, בוהה, אומלל, בשיירי הכינור החרוכים.

הכוויות די כואבות. למען האמת, לא ממש חשבתי על זה כשהלכתי לדחוף את הדרקון, כנראה הייתי ממש עייף, או עצוב, או שניהם. עכשיו אני חושב על זה, למרות שאני גם עייף וגם עצוב. אין לי ברירה אלא לחשוב על זה. זה באמת כואב מאוד.

הגשם עוזר, אבל רק קצת. אני יודע שדרקונים יכולים, בנסיבות קיצוניות, לשלוט על איתני הטבע, אבל הגשם התחיל עוד לפני שהדרקון עלה לשמיים, כך שזה בטח לא קשור אליו. אבל עכשיו מתחילה סערה אמיתית, אז אולי הוא פשוט חיזק אותו קצת, והוסיף רעמים וברקים… אבל בשביל מה?

עץ אחד לידי נשרף בגלל שברק פגע בו. הלהבות שבהן הוא בוער הן ירוקות, מעניין למה. יכול להיות שאני הוזה. למען האמת, זה די הגיוני. אולי השתגעתי לגמרי.

יש ברק כחול בשמיים, והוא פוגע בי בתוך הפה ונכנס לי לגוף. העיניים שלי בוערות בכחול, אבל הפעם אין לבן בעיניים, יש רק כחול, וזה כבר די מוזר. אני תוהה גם איך אני רואה את זה. ואז אני מת.

 

יש לי בפה טעם מוזר, משהו בין שוקולד לפחם. לפי מה שאני יודע כשמתים אין טעמים, אבל אני באמת לא יודע הרבה כרגע.

אני מרגיש די מוזר. אני זוכר שברק פגע בי, אבל תמיד חשבתי שאף יפגע בי ברק ההרגשה תהיה אחרת, לא ככה. חשבתי שהפה שלי יהיה יבש, והוא לא. וגם חשבתי שכל הגוף שלי יכאב, אבל הוא כמעט לא כואב, חוץ מהידיים. ואני לא עיוור.

אני מנסה לזוז. עכשיו זה כואב, אבל רק במקומות של הכוויות מהדרקון, שום זכר לברק כחול מוזר. יכול להיות שאני לא מת, למעשה אני די מקווה שאני לא מת. אף פעם לא תכננתי למות בצורה מסודרת, ואני מעדיף שדברים יקרו רק כשאני מתכנן אותם, למרות שזה אף פעם לא קורה ככה.

אבל אני יכול לזוז, למרות שזה כואב. זה לא מבטל את כל הרעיון של מוות?

קולות מקיפים אותי, למרות שאני לא מבין את המילים. אני מחפש את הכינור שלי כדי לשאול אותם איפה אני, אבל אני מוצא רק כמה חתיכות עץ שרופות. הן לא חמות, אז כנראה עברו מאז כמה שעות. השמש כבר עלתה.

הגשם כנראה עדיין לא פסק, כי אני מכוסה בטיפות, אבל לא כל הגוף שלי אלא רק הפנים, אז אני כנראה בוכה. זה הגיוני, בגלל שהכינור שלי נשרף וברק פגע בי והכל. ובכל זאת, אני לא רוצה לבכות. זה לא יעזור לי כרגע.

אני פוקח עיניים ורואה את שון עומד מולי. אני קופץ אחורה מיד וצועק בהפתעה.

היד שלי מכסה את הפה שלי. איך זה שצעקתי עכשיו, אם אני אילם?

"דחליל?" שון מסתכל עלי בהלם. "חשבתי שאתה אילם."

"כן, אבל אז דחפתי דרקון." הקול שלי צרוד ולא נעים במיוחד, אבל לפחות הוא נשמע. בשביל לשיר יש לי את הכינור… היה לי את הכינור. "והוא שרף לי אותו."

"שרף לך את מה?" שואל שון בבלבול.

אני מושך בכתפי, ושון, כרגיל, מבין.

"מה אתה עושה כאן?" אני שואל את השאלה הראשונה שלי בקול רם. שון מבחין בזה גם ומחייך בעידוד, אבל לא עונה. אני קצת מבולבל מהשתיקה שלו, אבל ממשיך לשאלה הבאה, השנייה במספר: "איפה טיה ולייני?"

החיוך נעלם בבת אחת. "טיה בעיר." הוא אומר בהבעה קודרת. עכשיו אני רואה שהעיניים שלו אדומות… מבכי? אולי מחוסר שינה? אני מקווה שזו הסיבה השנייה. שון לא בוכה הרבה, רק כשקורה משהו ממש עצוב.

"ולייני?" אני שואל, אף על פי שיש בי חשד איום שאני כבר יודע את התשובה. שון באמת לא בוכה הרבה. "לא… לא קרה לה משהו, נכון?"

זו הנימה המהוססת הראשונה שלי, ובכל זאת אני לא מאושר.

הוא שותק ומביט בקרקע. וכנראה הקרקע שהוא רואה מתחילה לנוע, זה לפחות מה שאמור לקרות, כי הוא מתחיל ללכת. אני הולך אחריו.

הכל מיטשטש וההליכה הארוכה חזרה אל הכיכר נדמית כמו חלום, כמו ציור מופשט. אני לא אוהב ציורים מופשטים.

הכיכר השתנתה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. העצים עייפים יותר, נובלים כמו פרחים, אחד מהם נעלם. הכל מכוסה כתמי פיח שחור. אני צורח.

"לייני!" זה מה שאני צורח. כי אני יודע שהיא שם, כי טיה שם, והיא לא זזה. "טיה!"

טיה לא טורחת להסתכל עלי, אפילו שאני מדבר. כרגע גם אני לא מייחס לזה חשיבות רבה. אני רץ אליה, ורואה שהוא בסדר, ומחבק אותה חזק. היא לא נרתעת ממני בגועל, אז כנראה שבאמת קרה משהו… ללייני.

לייני נמצאת מאחורי טיה. היא נושמת מהר ורדוד, והעיניים שלה לבנות לגמרי, בלי אישונים בכלל. כשהיא רואה שאני בא היא מחייכת וכותב משהו על האדמה.

"מה קרה לה?" אני שואל את טיה.

"ב-ברק פגע בה. היא לא יכולה לדבר… אין לי מושג מה לעשות." היא עונה. "היא ככה כבר כמה שעות. ניסינו לטפל בה, אבל…" היא פורצת שוב בבכי, ואני מגלה בהפתעה שגם על הפנים שלי זורמות הרבה מאוד דמעות. לייני מנסה לאותת לנו – היא ציירה ציור על האדמה.

תמיד תהיתי איך רק שון מכל האנשים מצליח להבין את הנגינה שלי. עכשיו הבנתי. כשראיתי את הציור של לייני הבנתי בדיוק מה היא מנסה לומר לי. הבנתי את הנימה, ידעתי באיזה חוזק היא היתה אומרת את זה אילו יכלה, אפילו יכלתי לשמוע את הקול שלה, את הקול היפה שלה אומר: "טעית, דחליל. זה לא המספר הנכון."

אני מהנהן. "אני יכול לדבר עכשיו," אני אומר לה.

היא מהנהנת.

"לייני!" צורחת טיה. אני מתרחק. הן החברות הכי טובות, ובשיחות כאלה לא צריך להתערב.

הענף שוב זז בידה המאומנת של לייני. טיה מהנהנת, מחייכת מתוך הדמעות שלה… אני חושב שאפילו היה שם איזה צחוק קצר. לבסוף טיה מזדקפת, וכל האנשים שבכיכר משתתקים.

"לייני מתה," היא אומרת. "לייני מתה, והיא היתה החברה הכי טובה שלי. אז תשמרו על החברים הטובים שלכם… שלא ימותו."

אני נעמד לידה. "לייני ציירה הכי יפה בעולם," אני אומר בקול צרוד. "הציורים שלה היו מדהימים. כמו שאנשים מסויימים מדברים באמצעות הקול שלהם, היא דיברה באמצעות הציורים."

שון נעמד לידי. "ללייני היה שיער אדום ויפה," הוא אומר. "עכשיו הוא נשרף, והוא שחור ומועט. אבל רק רציתי שתדעו שהוא היה פעם אדום."

טיה מסתכלת עליו בהפתעה, והוא נראה שבור. "כן…" הוא לוחש ומסמיק.

"והיתה לה אהבה." אומרת טיה.

"וכישרון, ומטרה." אומר שון.

ואני, על אף שאני רוצה להוסיף משהו, על אף שאני רוצה להספיד, לשבח… הכינור לא כאן איתי, וגם לא לייני, ולי אין את המילים המתאימות.

 

***

"כמה כוכבים יש בשמיים?" שואל אותי שון בערב, כשחשוך. טיה לבד באוהל, אך אחד מאיתנו לא יודע מה היא עושה שם. היא לא רוצה שנדע.

"אין כוכבים בשמיים, אידיוט." אני אומר לו. "יש רק את הירח, את הדרקונים הבוערים שמנמיכים ככל שהם מזדקנים. אין כוכבים."

"אבל-"

"אין כוכבים." אני חוזר. "יש חברים."