כשאתה חי במקום שבו לכל כיוון שעיניך פונות אתה רואה לובן, אתה מתחיל לפקפק בקיומם של הצבעים.
כשאתה חי במקום שבו כל העיניים פונות אליך, אתה מתחיל להבין, שהסיבה שהם פונים אליך היא שבך קיימים הצבעים היחידים, אלה שנעלמים בארץ הקרח הנצחי.
שמי הוא עיני שד. אני נקראת כך בגלל עיני הנוראות. אני חיה בכפר בדרום ארץ הקרח הנצחי, ואני חלק מעם הארקטורי. כשאני שולחת בהם את עיני השד שלי, בני הארקטורי וסוחרים אנושיים משפילים את מבטם כאחד.
יש לי מראה בבקתה בה אני חיה עם אימי. אני משתדלת להימנע ממנה. הדמות ששולחת בי מבט מהזכוכית החלקה, העיניים שלה בפרט, גורמת לי לרצות לעקור את עיני ממקומן ולחיות את שארית חיי בחשכה.
כשאנשי הארקטורי משבטים אחרים באים לכפר לסחור איתנו, הם נועצים בי מבטים מזועזעים. הם מבחינים במעט משערי בצבע האש שחומק החוצה מהברדס ונותנים בי את מבטי הקרח שלהם. המבוגרים מרפרפים בכנפיהם. הילדים בוהים בי. הם רואים חצי אנושית, תוצר של איחוד שלא אמור להיות קיים. הם רואים את האש בעיני ונרתעים. העיניים שלהם ננעצות בי כמו דוקרני הקרח על החומה שמקיפה את הכפר.
עכשיו העיניים ההמומות עצומות. הכנפיים לא מרפרפות בחוסר נוחות. הם כולם ישנים את שנת החורף שלהם. כשאמי תקום באביב, היא תגלה אותי במיטתי, ישנה עדיין לכאורה. היא לא מודעת לכך שאין לי צורך בשנת חורף. היא לא יודעת שכל חורף אני הולכת ליערות, דרומה מהכפר, ומדליקה אש בסתר.
העיניים שלי מקובעות באש המשתנה. אני שומעת את קולה, לחישה רכה ומהפנטת. אני עוצמת עיניים ועדיין רואה את האש, יפיפייה ולא מוגדרת.
אני שומעת נהמה נמוכה. לרגע אני חושבת שזאת חיית פרא, ואז אני רואה את מקור הקול ונבהלת.
זה שד. עור הפנים שלו מדהים אותי: חום עמוק, חם וכהה. אני מביטה בעיניו ומזהה עיניים דומות לשלי, בוערות וגדולות.
הוא סוקר אותי, וכשעיניו הנוראות נפגשות בשלי הוא נראה מופתע. הוא לוקח צעד לעברי, אבל אני לוקחת את הקשת שלי ומשחילה את החץ הטוב ביותר שלי לתוכה.
"מה את עושה?" הוא מלחשש. אני רואה בעיניים שלו איך אש מסוגלת לשנוא.
"לך מכאן, שד," אני אומרת. הוא עומד במרחק מה ממני, גבוה וחזק.
"אל תדברי איתי על שדים, יצורה," הוא לועג, "כשאני רואה בעיניך שאת השדה מבינינו."
"לך מכאן!" אני קוראת ומכוונת את החץ הישר אל המקום שליבו אמור להיות, אם לשדים יש לב. הקריאה מצלצלת בין עצי היער. אני שומעת שלג נושר מאחד העצים.
אבל הוא רק מחייך וחושף שיניים לבנות. הוא מושך בכתפיו, תנועה מזלזלת, ואומר, "באתי רק בגלל האש."
אני אומרת, "מה?" ומקמטת את מצחי. הוא רק ממשיך לחייך את חיוכו הממזרי.
"שדי הקרח לא מדליקים אש," הוא נושף, "שדי הקרח ישנים עכשיו. מה את עושה פה?"
"זה לא עניינך," אני מסננת.
לרגע אני חושבת שהוא יתווכח, אבל הוא רק מתרחק, פניו אלי, מסתובב והולך משם. אני בוהה בגבו הרחב, ואני מרגישה צורך לנעוץ בו חץ, ובו זמנית לקרוא לו לחזור. החיוך שלו חרוט במוחי.
כשאני פוגשת אותו שוב, כמה ימים אחר כך, אני לא מופתעת. אני מוצאת אותו במחנה לינה קטן ומסודר: מדורת בישול קטנה, מוקפת באבנים שבוודאי דג מתחת למעטה השלג, מצע מפרווה לבנה ועבה, שעליה הוא ישן, ותרמיל גדול מעור.
יש לו חנית, שכשאני בוחנת אותה אני מגלה שהיא לא מעץ, אלא מחומר קר וקשה יותר. היא מגולפת בחריטות זעירות ומסולסלות, שמזכירות את החריטות שעל הקשת שלי.
בזמן שאני סוקרת את אתר הלינה הקטן בשקט, הוא מתעורר. הוא מנסה לשלוח יד לחנית שלו, אבל מגלה שהיא ביד שלי. לרגע הוא קופא, ועיניו החרדות רחבות באופן בלתי רגיל.
אני מרימה מעט את החנית, ובתגובה הוא מתגלגל מהפרוות אל השלג, ומתחבא מאחורי עץ. אני שומעת את נשימותיו הכבדות.
"לא אהרוג אותך," המילים נשמעות כבדות בפי, מלאכותיות. לא הייתי בטוחה אם אני אמורה להרוג את השד הזה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה.
בדחף של רגע אני מרימה את החנית ומתכוונת להסתער, אבל אז אני זורקת אותה הרחק ממני, לכיוון העץ שמאחוריו התחבא.
ראשו מציץ. יש לו שיער ארוך ושחור, שכמה צמות דקות קלועות בו. הרוח משחקת בשערו, מעיפה אותו אל פניו.
"אבל אני הייתי הורג אותך," הוא אומר, עדיין קצת מתנשף. "הייתי הורג אותך אם לא הייתה לך את הקשת ההיא בפעם הקודמת. הייתי לוקח את ראשך אל המחילות שלנו ומציג אותו לראווה בין בני מיני, שדה."
אני מתכווצת למשמע התואר. הוא רואה את זה, ואני שמה לב שלחייו מאדימות.
"את הולכת צפונה, נכון?" שואל אותי. הוא מביט בי, אבל יותר ברכות. לא כמו ביום ההוא.
"זה לא עניינך," אני עונה מיד.
"אני בדרכי אל הזוהר הצפוני." הוא מדבר לאט, בודק את תגובתי. יש משהו זהיר בדרך שהוא מתקרב אלי: כמו שתי חיות טרף שבוחנות אחת את השנייה. הצעדים שלו משמיעים קולות גריסה קלושים בשלג. "ואני יכול לנחש שגם את."
"אם אפגוש אותך שוב במסעי, לא אהסס להרוג אותך." אני מצהירה.
"אז למה לא הרגת אותי עכשיו?" הוא מחייך. אני נוהמת, וחיוכו מתרחב, משועשע ולועג ומתנשא. "מה את עושה כל כך בצפון בעונה הזאת?"
אני מחשקת שיניים ואומרת, קולי מעומעם מעט, "הזוהר הצפוני, שד שכמוך."
הוא מעווה את פניו. "בחייך, שדה." הוא צוחק, והקול כל כך משונה ומשוחרר שאני קופאת במקומי לרגע.
"אז אתם לא רואים את עצמכם כשדים?" אני שואלת. "אתה באמת חושב שאני השדה, ייצור?"
"אני יודע למה אתם קוראים לנו שדים." הוא צוחק לי. "זה כי אנחנו מדברים עם האש, אם כל הרוע." הוא אומר בנימה מתגרה, "אתם גם סולדים מבני אדם, נכון?"
"אני לא רואה את הקשר לבני האדם."
"אתם פשוט דוחים כל יצור ששונה מכם. אבל אני לא מבין למה את חושבת ככה, את חצי אנושית, אני רואה את זה בבירור, ואת גם מדליקה אש, ואני מוכן להמר על ידי השמאלית שזה לא על מנת להתחמם."
אני מסמיקה. הוא צודק – למרות שהייתה לי רגישות מסוימת לקור, היא לא השתוותה לזאת של האנושיים. לא הייתי זקוקה ליותר מדי אמצעים כדי לשמור על חום גופי, הנמוך ממילא משל בני האדם.
"אתה לא מבין," אני מרימה את קולי, אבל אפילו אוזני שמות לב לצורה הנואשת שבה נאמרים דברי. אני מנסה לחשוב מה להגיד, איך לתרץ. אני רק מנידה בראשי ומתרחקת משם.
אני הולכת במשך כמה שעות, ואז נעצרת כדי להקים מחנה משלי.
ובכל הזמן הזה, אני רואה את חיוכו של הנער השד, ואת עיניו האדומות הכתומות, שמרקדות בהן להבות בצחוק נצחי.
היער נעלם מאחורי אחרי מספר ימי הליכה, ומפנה את מקומו לשממת קרח ריקה, מישור ארוך ולבן ואינסופי. אספקת האוכל שלי מתחילה להיעלם, ואין חיות לצוד באזור.
הרוח הצפונית שנושבת מתחלפת בדרומית, קרה לא פחות. הרוח הדרומית נושאת את ריחו של השד.
אין ספק שהוא מפגר אחרי בדרך לזוהר הצפוני. לא היה לי מושג מה חיפש שם: הזוהר הצפוני היה היסוד החמישי של הארקטורי, ועד כמה שאני יודעת, לא היה לו שום קשר לשדים. אולי רצה לחבל בו, לגרום לו נזק: במקרה הזה, אני אהיה שם כדי להרוג אותו.
הריח שלו מתקרב. הוא חם, ומושך ומרתיע באותה מידה. הוא מזכיר לי את התחושה שיש לי כשאני מדליקה אש: היא מהפנטת אותי, מדברת אלי בקולה הרך, ובאותה מידה שאני רוצה להתקרב אליה עוד ועוד, אני מרגישה סלידה ובושה רק מעצם הרעיון.
זה היום השביעי שאני צועדת, והרגליים שלי כואבות. אני הולכת במהירות, ישנה מעט: אני מפחדת שהשד ישיג אותי. נראה שהשלג מעכב אותו, בשעה שלי הוא מעניק כוחות.
אני מתעוררת לבוקר סוער, ומגלה שאני קבורה בשלג. הרוח שורקת, ובליל ריחות מבלבלים אותי. אני לא מצליחה להבחין בזה של השד, אבל נדמה שהוא נוכח שם.
קצב ההליכה שלי יורד באופן ניכר. אני נאבקת עם הרוח, שמצידה מעיפה על פני שלג. אני מרגישה את הנוכחות של הזוהר הצפוני, וזה הדבר היחיד שמונע ממני לאבד את דרכי אליו.
הסופה לא שוכחת עם שני הימים הבאים. כבר איבדתי את ריחו של השד, ולא הייתי מופתעת אם נקבר בשלג ומת.
אבל ביום העשירי של המסע אני מתעוררת לשקט. הרוח נושבת באופן נעים, ותענוג ללכת על השלג העבה כפרוות דוב. אני נעצרת בצהריים ואוכלת מעט לחם, שכבר התייבש. אפשר לראות את השמש, גם אם היא לא מחממת. אני יושבת, גבי לתלולית שלג, ושוקעת בשינה.
אני קמה בבהלה לריח החם של השד הנער. הוא רכון מעלי, ומחזיק סכין קצרה ליד הגרון שלי.
אני הודפת את עצמי ממנו, ושולפת סכין מחגורתי. הוא מזנק אחורה כשהוא רואה שאני ערה, ואני קופצת עליו. במכה אחת אני גורמת לו לשמוט את סכינו, ומצמידה את הסכין שלי לצווארו השחום.
ריח הנשימות המהירות שלו מבלבל אותי. שוב הריח הדוחה והמושך כאחד. אני עוצמת את עיני ובפעם הראשונה בחיי מבקשת מהקרח לעשות כדברי.
קנוקנות מים מתפתלות סביבו, קושרות אותו לקרקע, ואז קופאות לקרח. העיניים שלו סוקרות את התופעה. הוא רועד, אולי ממגע הקרח על ידיו החשופות, אולי מאימה. אני לוקחת את הסכין ומתקרבת אליו, נלחמת בדחף לרוץ משם ולא להתקרב לשד. אני נושמת עמוק ולוחצת את הסכין אל הגרון שלו.
"לא!" הזעקה שלו, חזקה, גורמת לי להתכווץ. אני נבהלת, והיד שלי מחליקה מעט, הסכין פוערת חתך, לא עמוק, על גרונו. הוא נאנק.
העובדה שיש לו דם בכלל מדהימה אותי. אבל הוא שם, אדום בוהק וזולג על עורו. אני קמה ממנו והולכת כמה צעדים ממנו. אני פוסעת משם עד שהריח שלו נחלש.
"בבקשה," הוא אומר. אני מסתובבת אליו ורואה אותו משקשק בתוך אזיקי הקרח. "תורידי את זה, זה קרוב מדי."
"אתה חיי בארץ הזאת," אני אומרת. "איך אתה סולד מהקרח?"
"לא כל כך קרוב," הוא אומר חלושות. "פשוט תהרגי אותי כבר, שדה."
אני זורקת את הסכין לעברו. הוא נוחת כטפח ממנו. "אתה לא תקרא לי שדה."
"אני לא שד יותר ממך." הוא צוחק, ויש בצחוק הזה משהו נואש.
"אני לא שדה." אני מביטה בעיניו, והוא לא מנסה להתחמק מעיני האיומות.
"שחררי אותי כבר!" צרח.
"כדי שתהרוג אותי?"
"אם תחוסי על חיי," הוא מתלהט, "אם לא תהרגי אותי, אני – אני -"
"תנסה להרוג אותי שוב?" אני מחייכת חיוך קטן, ומיד מוחקת אותו. "לא תודה."
"אני לא!" הוא כבר נואש. דמעות זעם נמלטות מעיניו הבוערות. "נגיע יחד לזוהר הצפוני, אני אגן עליך -"
"מפני מה? הדבר היחיד שמאיים עלי כאן זה אתה."
חיוך מפציע ללא אזהרה על פניו. "את לא תהרגי אותי,"הוא מסביר לי, "כבר היית הורגת אותי, שדה."
אני שומעת קול סדיקה. הקרח שמחזיק אותו נשבר, ואני נוכחת שאין לי הגנה: הסכין שלי נמצא לידו, ולקשת לא אספיק להגיע, כיוון שהייתה שעונה אל תלולית שלג, יחד עם התרמיל שלי.
אבל הוא רק קם לאטו ומשפשף את פרקי ידיו. הוא נוגע בשריטה שעל גרונו. הוא שולח אלי חיוך תודה מהיר. אני מרכינה את ראשי וניגשת אל הקשת שלי. אני שומעת קול פתאומי בראשי.
אני סומך עליו. אומר הקרח. אני בועטת בשלג ומתחילה ללכת.
בלילה הראשון שלנו יחד, אני נשכבת רחוק ככל האפשר ממנו. הוא מצית אש מכמה זרדים שהוציא מתרמילו, ויוצר מדורה דלה. כל הזמן הזה הוא מביט בי, חצי סולד, חצי סקרן.
הוא מנסה לפתוח בשיחה: הוא שואל אותי איך אני מתקשרת עם האש, איך התחלתי לתקשר אתה בכלל. אני רק זורקת בו מבט זועף, מכסה את ראשי בברדס הפרווה ומנסה לישון.
הוא ממלמל משהו לא ברור, ואז מתחיל לזמזם נעימה שקטה. אני מציצה עליו, ורואה שעיניו עצומות. הוא בוודאי מדבר עם האש עכשיו.
אני מביטה בו למשך זמן מה, ומרגישה שלווה יותר ממה שהיה אפשר לצפות ממשהי שנמצאת בחברת שד. העפעפיים שלי כבדים, ופיהוק נמלט מפי. אני רואה את השד מעל המדורה הקטנה, עיניו חצי עצומות, ואש מרקדת בהן.
אנחנו הולכים כל היום. הולכים ושותקים. אנחנו עוצרים לרגע להוציא אוכל, ולועסים תוך כדי הליכה. אנחנו שומרים על מרחק של ארבע אמות לפחות בינינו.
הצידה שלי כמעט גמורה: אני לא זקוקה להרבה אוכל, אבל אני חייבת להודות שאפילו זה לא יספיק. בלילה הקודם חיטטתי בתרמיל של הנער, אבל כל מה שמצאתי שם היו אזמגרדים ואבני אודם, ומעט זרדים.
"מתחת לשלג הזה יש קרח, ומתחתו יש אגם." אומר השד. אני לא עונה, רק מתכופפת אל השלג וגורפת אותו בידי. אחרי זמן מה, אני מרגישה במגע המעודד של השלג.
"אולי יש שם דגים. זה בוודאי אגם שקפא." הוא אומר.
זה לא," אני מעיפה מבט מאוכזב בפיסת הקרח הגלויה וממשיכה ללכת. "אנחנו כבר באזורים שבהם האגמים קפואים במשך כל השנה."
"תבקשי מהקרח לפתוח פתח." הוא מדביק אותי. המרחק בינינו קטן.
גיחכתי. "תבקש מהאש שתמס לנו… איך אמרת, 'פתח'?"
"בסדר, תגוועי ברעב."
"לא כל כך מהר. אני לא צריכה הרבה אוכל." אני מסתכלת עליו. העיניים שלי נחות על שלו.
"איך תעשי את הדרך חזרה? אין פה אפילו מה לצוד."
"אפשר לצוד דובי קוטב." אני מתפלאת שהוא עדיין מביט בעיני. עיני השד שלי.
"אני מעדיף שלא," חיוך צונן נמתח על פניו.
"אז תגווע ברעב." חייכתי חזרה. חיוך קר ומלאכותי.
לכל דבר שיש שם, יש נשמה. לפתיתי השלג יש נשמות פעוטות, יש בהן משהו כמעט ילדותי. הם לא מדברים אלי, כמו הקרח, אבל אני מזהה את רגשותיהם המשתנים: מתעופפים בהתלהבות ברוח, נוחתים בדממה על הקרקע הלבנה ונמסים באטיות שגורמת לבטני להתכווץ מצער.
לאש יש נשמה: מהפנטת ומלהיבה, וביקר שונה. שונה מכל מה שסביבי. אולי זאת הסיבה שהיא מושכת אותי כל כך.
כשאני מתקשרת עם נשמה, לא חשוב איזו, אני מתקשרת מתוך נשמתי. לשדים אין נשמות. אז איך הנער השד מתקשר עם האש?
אני צופה בו כל הזמן מזווית עיני. בהתחלה זה כדי לבדוק שלא יכוון אלי את חניתו, או ישלוף סכין. לאט לאט זה יותר כמו לצפות באש: מסקרן, שונה ומהפנט, עם מידה של זהירות. אני בוחנת את הדרך בה הרוח נושבת בשערו, מעיפה אותו לכל כיוון אפשרי. הוא תופס אותי בוהה בו, ולהפתעתי אין בחיוך שלו שום לעג או בוז. חיוך כן.
הוא בסדר, אני שומעת את הקרח אומר. הוא משועשע. ומרוצה.
אני מתעוררת לבוקר קודר. כבר לא רואים את השמש כמעט, והרוח מתחזקת. במהלך הלילה שלג נערם עלי, ואני נאבקת לצאת ממנו. אני מבחינה בתלולית שאני מנחשת שהיא השד.
"קום," אני צועקת. התלולית לא זעה. אני מתקרבת לשם, מעט חוששת שיתפרץ מהשלג בסכין שלופה. "אנחנו מוכרחים להתחיל ללכת!"
אני לוקחת עוד שני צעדים אל התלולית. אני בוחנת את סביבתי – כל הדברים של הנער, התרמיל, החנית – כולם בסביבה, בדמות תלוליות שלג. אני מסתכלת שוב על התלולית שלו, ועושה את הקישור.
בדחף מטופש אני מתנפלת על התלולית ומתחילה לחפור בה. אני מגלה אותו מיד: הוא קפוא, וחיוור מתחת לעור השחום. אני מעסה את רקותיו, סוטרת לו ובכל אותו הזמן קול זועק בראשי.
מה את עושה?!
אני לא יודעת מה אני עושה. אני לא יודעת למה אני מצילה אותו, או למה אני נאנחת בהקלה כשהוא פוקח עיניים בוערות. או למה משהו מתכווץ בי כשהוא נרתע ממני.
"חשבתי שאנחנו לא הורגים אחד את השני," אמר. קולו היה צרוד וחלש.
"אנחנו לא," עניתי, "אנחנו לא, באמת." דמעות זולגות על לחיי. הן רותחות.
"אז מה קרה בדיוק?" הוא דורש. הוא לא מצליח לגייס מספיק כוח לקום, ונשאר על הקרקע, מותש.
"נקברת מתחת לשלג," אני מבחינה בכך שאני רועדת, "הוא הזיק לך יותר ממה שלי הזיק."
הוא מביט בי לרגע. מסתכל לי בעיניים כאילו הן לא היו איומות יותר משלו. הוא נאנח ופוקד, "תדליקי אש,"
"לא נשארו זרדים," אמרתי. הוא מסיט את עיני הלהבה שלו ממני ועוצם אותן.
"אז בלי זרדים. בקשי מהאש להידלק מעצמה."
"אני לא יכולה – "
"את כן!" צעק עלי. "אני חייב אש."
"אני לא מסוגלת ליצור אותה מאין." התרגזתי. "אתה מוזמן לנסות בעצמך."
"אני חלש,"
"אז תקפא." הוא נראה חלש, נלעג אפילו. הריח שלו – המושך ודוחה כאחד – כבר לא מושך כלל.
"שתשרפי," הוא יורק. "שתשרפי עם כל העם שלך, שדה.”
משהו ניצת בתוכי. אני מרגישה כאילו אש זורמת בעורקים שלי. כל הלהט מתנקז לידיים, ובקול פצפוץ, אש נדלקת.
אני צורחת. אני מנסה לזרוק אותה, אבל היא חלק ממני. היא על הידיים שלי, שורפת ומכלה אותן.
"תעשה משהו!"
הוא מביט בי, הפה שלו נפער באימה. הוא לוקח חופן שלג ומנסה לכבות את האש בעזרתו, אבל השלג נמס למים.
"תבקש ממנה," אני צועקת. אני עוצמת עיניים ומסרבת לראות את הידיים שלי מתכלות. "תבקש ממנה שתפסיק."
האש שוכחת, החום יורד עד שאני לא מרגישה כלום. גם האש בגופי נעלמה. אני פותחת עיניים ורואה את ידי, לבנות וחלקות, והכי חשוב, שלמות.
"את רועדת," הוא אומר. הוא מחלץ את אחת הפרוות שלו מהשלג ומכסה אותי. "טוב," אומר, ומנסה לצחקק בכוח. הקול שלו גם רועד מעט. "לפחות יש לנו אש." הוא טופח על כתפי.
אני לא מתאפקת וצוחקת. צחוק משוחרר וקולני. המצב כל כך מגוחך, כל כך לא הגיוני: אני, בת ארקטורי, הדלקתי אש מכפות ידי, ועכשיו שד מנחם אותי. אני שומעת אותו מצטרף אלי בצחוקו. הוא נשמע נואש, ועל סף בכי. אני ממשיכה לצחוק, לא מסוגלת להפסיק. הצחוק הופך לבכי. שנינו בוכים עכשיו. הדמעות שלי מתערבבות בשלו, ואני מתפלאת לגלות שהן חמות כשלי.
בהמשך הדרך אנחנו מגלים מערה של דוב. הוא ישן, כמובן. אני והשד מחליפים מבטים מהירים. החנית שלו והחץ שלי חודרים אל בשר הדוב באותו המקום, אותה השנייה.
"נראה שיש לנו אוכל," אמר בעליזות. ביומיים האחרונים, מאז תקרית האש, הוא ניסה להיות עליז, ובעיקר להראות כמה הוא מצטער. אני חושבת שהוא מניח שהצית את האש על כפות ידי, כשאמר לי "תישרפי", ולא אני עצמי בזעמי. אני נותנת לו לחשוב כך. “אם לא אגיע לזוהר הצפוני, זה יהיה רע לשנינו.”
אנחנו מדליקים אש וצולים עליה מעט מבשר הדוב. אנחנו אוכלים בדממה. אני מגניבה מבט לכיווני, ומגלה שהוא בוהה בי. הוא מסמיק.
כשאני גומרת, אני לוקחת נשימה ארוכה ונאנחת.
"מה קרה?" הוא שואל.
"כלום," אני אומרת. אני מתבוננת בכוכבים, מודעת לכך שהוא מביט בי. "אני פשוט מרגישה כל כך… שלווה." אני נושמת עמוק שוב, ומריחה את הריח שלו: הריח הדוחה כמעט לא מורגש. אני מורידה את מבטי אליו. אנחנו מביטים אחד בשני זמן מה, ואני לא מתאפקת ושואלת: "זה לא מגעיל אותך?"
"מה מגעיל אותי?" שואל. הוא יושב בשילוב רגליים, והידיים שלו טופחות על ברכיו במקצב מסובך.
"העיניים שלי," אני פולטת. "לא הכרתי אף איש או אישה שהצליח להסתכל לי בעיניים לזמן ממושך כל כך."
"הן לא כל כך גרועות," אומר. הוא נשכב אחורה, מכוסה בכל הפרוות שלו. "לילה טוב."
אני עורמת קצת שלג כדי שישמש לי ככרית.
הוא בסדר לחלוטין. אומר הקרח.
הוא שד, אני אומרת לנשמת הקרח, וגם לעצמי.
בחלומי אני רואה את הזוהר הצפוני, רוטט וצבעוני ומבטיח. בחלומי אני יושב על צוק ובוהה בו במשך שעות, עד שמגיע הנער השד. הוא מחייך אלי, והחיוך הזה מקסים ומרושע גם יחד. הוא פותח את פיו, ואני צופה בו שואב את הזוהר הצפוני לתוכו. אני צועקת והחלום משתנה.
עכשיו אני בכפר. הוא דומם. גגות הבקתות מכוסות בשלג. אני נכנסת לבקתה גדולה ורואה משפחה שלמה שקועה בתרדמת חורף. הם כחלחלים מקור ונראים מתים. אני מזהה את אמי: היא בערך בגילי, והבטן הקפואה שלה מעט בולטת. אני יודעת שאני שם בפנים, ואני יודעת איזה סבל ייגרם לה כשאיוולד וכולם יראו את עיני השד שלי ואת שערי האדום. כולם ידעו אז מה היא עשתה.
אני ניגשת אל אימא ורוכנת אל הבטן. אני מפשילה את הטוניקה שהיא לובשת ולוחשת לעצמי ששם בפנים, "תמותי." אני מתחננת, "בבקשה תמותי," אני מתחילה לבכות. אימא מתעוררת ושואלת, "מה את עושה?" בחרדה. היא רואה את העיניים שלי וצורחת.
אני נקרעת מהחלום ומתיישבת, רועדת, בשלג. אני טומנת את ראשי בין ידי ונשארת ככה זמן מה, רועדת ללא הפסקה. אני שומעת שיעול.
"הכל בסדר?" הוא שואל.
"כן," אני אומרת, וזה טפל בפי כמו שקר. "תחזור לישון,"
"אני לא יכול."
"כמובן שאתה יכול," אני מרימה את העיניים שלי מידי ונתקלת בשלו, בוערות יותר מתמיד. "פשוט תעצום את עיני השד שלך."
"איך קוראים לך?" הוא מתפרץ. "אני עדיין לא יודע את שמך. זה נראה לך הגיוני? כל המסע הזה, להציל את הזוהר…"
"בהחלט." אני מתעלמת מההערה שלו על הזוהר. אני לא רוצה לדעת למה הוא הולך לזוהר.
"קוראים לי עיני להבה." הוא אומר. אני פורצת בצחוק.
"מה מצחיק?"
"קוראים לי עיני אש," אמרתי, עדיין צוחקת. "ואני רואה פה דמיון קל."
הוא מחייך. "עיני אש. זה לא מדויק." הוא בוחן את עיני. עיני אש, שממוסגרות בקרח תכלכל. אש בתוך קרח.
"טוב, כולם קוראים לי עיני שד." אני אומרת.
החיוך נמחק מפניו. "למה?"
"באמת יש צורך לשאול?" אני מגחכת. הוא קם ממקומו ומתקרב אלי.
"שקרתי כשאמרתי שהעיניים שלך בסדר," הוא אומר. "הן יפיפיות. העיניים הכי יפות שראיתי בחיי." הוא מתקרב אלי, והחום שלו כמעט בלתי נסבל. המרווח בינינו קטן, בין השפתיים שלנו יש חריץ זעיר. כשהחריץ נעלם, החום שלו הופך לאש, והאש טובה יותר מכל קרח.
הוא שם, מתנוסס מעבר לצוק הקרח. הוא מדהים, לא מתקרב לאיך שדמיינתי אותו. ירוק אזמגרד בעיקרו, ואבני אודם בשוליו.
אני שומעת צחוק מוכר מאחורי. עיני להבה מתקרב אלי. הוא גם מביט בזוהר הצפוני.
"מדהים, נכון?"
"מדהים," אני מסכימה.
"למה באת לפה, אש?" הוא שואל.
"לקבל כנפיים, כמובן." אמרתי. האושר זלג מכל מילה שלי.
"כנפיים?"
"לכל הארקטורי הבוגרים יש כנפיים. הן נראות קצת כמו הקוטב: רוטטות וזוהרות, רק בצורת כנפיים.”הקול שלי מלא כמיהה. "מין גרסה חיוורת של הקוטב. הן לא מתקרבות למקור."
"אז למה לא באת בקיץ, עם שאר העם שלך?" הוא שואל. "כי את לא ישנה בחורף?"
"אני לא ישנה בחורף כי אני חצי אנושית. זאת הסיבה שהם לא לקחו אותי בקיץ לשם. הם חשבו שאני לא אעמוד בזה."
"זה מסוכן, את מתכוונת." הוא אומר. הוא נשמע כועס, ואני לא מבינה למה.
"החיים מסוכנים. אני חייבת כנפיים. זה טקס הבגרות שלנו. אני לא יכולה להמשיך להיות שונה מהם." אני מסבירה.
"מה את חושבת?" הוא מרים את קולו. "נדמה לך שאם תקבלי את הכנפיים, השער שלך יהפוך ללבן, שהעיניים שלך ישתנו?"
"זה לא עניינך," אני אומרת. הקול שלי נוקשה. מרגיז אותי שהוא מעז להתערב בכך, כאילו הוא מכיר אותי. "ולמה אתה כאן?"
"זה לא עניינך," הוא מחזיר לי באותו טון. הוא פונה ממני והולך משם. הולך להציל את הזוהר.
* * *
אני הולך משם, השלג נגרס תחת כפות רגלי כשאני מטיח בקרקע את זעמי. אני מסתובב, לראות אותה בפעם האחרונה, ורואה חוט צבעוני אוחז בה, מרים אותה מהצוק ונושא אותה אל הזוהר הצפוני. העיניים שלה עצומות.
ואז אני מבין את זה, וגם לא מבין איך לא הבנתי זאת קודם.
אני פותחת את העיניים שלה, ואני רואה את האש והקרח המאוחדים.
"אש!" אני צועק אליה. "תפסיקי, אש, את תמותי!"
כנפיים מתחילות להיווצר מאוחרי גבה. ואז, בבת אחת, החוט הצבעוני נקרע והיא נופלת, נופלת מעבר לצוק.
היא שוכבת שם בשלג, שבורה ודוממת. הכנפיים מרפרפות מעט, חובטות בשלג מתחתיה.
"אש," אני לוחש. "אש, את לא מבינה, את לא חצי אנושית, את חצי אש, את כמוני…" אני ממלמל בלי להבין מה יוצא משפתי. אני מחבק את הגופה הלבנה, מנשק את השער הבוער.
"אש," אני אומר שוב.
להבה. אני שומע קול בראשי הקול שלה.
"אש," אני קורא.
להבה, אני בסדר. אני חלק מהקוטב עכשיו, מהזוהר. הנשמה שלי שם.
את ידעת שזה יכול לקרות.
קיוויתי, אש, קיוויתי. הזוהר הצפוני שמע אותי.
למה?
כי אני לא ייצור טבעי. אני –
אש וקרח. אנחנו חושבים ביחד.
אתה יכול לתקן את זה. היא אומרת. לך לכפר שלי, לך לשם ותסביר להם. תגרום להם לעשות את זה.
על מה את מדברת?
על הזוהר הצפוני, להבה. הקול שלה היה רך כמו שלג, לוהט כמו אש. הוא גוסס. הארקטורי לוקחים ממנו חתיכות בשביל הכנפיים שלהם, ואת הכוח שלו בתור תחליף לאש. אני יודעת מה אתם, בני האש והאדמה, עושים בקוטב.
נותנים לזוהר הצפוני את אוצרות האדמה. אנחנו מחדשים אותו. השלמתי.
זה לא מספיק. מתחת לכפר שלי, מתחת לשלג, יש אדמה מלאה ביהלומים. תחדשו את זוהר הקוטב. תחדשו אותי. יש לך אבנים בתרמיל, ראיתי אותן כשחיפשתי עצים למדורה. תראה אותן לכפר, הן נראות כמוהו, כמו הזוהר. הם יבינו.
"נחדש את ברית בין עמי הצפון,"
אימא שלי ידעה. היא אהבה אחד מכם. תגיד לה שאני מצטערת.
"אני אעשה את זה, אש." אני מבטיח. "אני אחדש את הזוהר הצפוני."