טין היה מלך. היה לו מטה נחושת, גלימת ארגמן מפוארת עם שולי זהב בוהקים, מלכה יפיפייה ומשרתים, שעשו כל שרצה מבלי שיצטרך להוציא מילה מפיו. אבל טין היה מתוסכל, כי טין היה קצר. ולפעמים הוא היה מתוסכל עד כדי כך שלרגעים שכח, כי שפר עליו מזלו למלוך על כתלבקיה, הממלכה המושלמת ביותר שמלך יכול להעלות על דעתו. כל מה שרצה באמת היה להגביה את קומתו, להאריך את זרועותיו ולמען השם, להזקיף צווארו כך שסנטרו סוף סוף יזדקר קדימה כפי שיאה למלך.
אולי, כך חשב, מימדיו החריגים באו לו מהמלכתו יוצאת הדופן? אולי העובדה שעלה לכס המלכות כבר בגיל חמש היא שקבעה את גורלו? אכן היה זה חריג בממלכת כתלבקיה שמלך יוכתר בגיל כה צעיר, שכן המלוכה עברה מאב לבנו רק בשעה שהמלך היוצא החליט למות. למעשה, הבחירה של המלך למות הייתה הדבר היחיד בממלכה, שנעשה בתודעה צלולה כבדולח. כל יתר הדברים פשוט התרחשו, מבלי שיהיה לאף אחד הסבר מדוע ולמה הם קורים.
כשעברה המלוכה לטין בהיותו בן חמש, חששו יועצי המלך, כי השושלת רבת הדורות, שהיה נצר שלה, עומדת בפני סכנה. הכתלבקים, כך חששו, ימרדו במלך הצעיר. אך טין, על אף שנותיו הספורות, ידע טוב מיועציו, כי נתיניו ישמרו לו אמונים. הוא ידע זאת בביטחון מלא, כשם שידע שהשמש תזרח גם ביום המחרת. הוא לא ידע להסביר מדוע אך ברור היה לו, שאף כתבלקי לא יפעל לעולם בניגוד לרצונו וכי אין שום סכנה שמי מהם יערער על סמכותו.
כשגדל, שם לב טין, שלא רק נתיניו סרים לרצונו ללא ערעור, אלא גם תנועת הרוחות, חריצי הסלעים, שטף הנהרות ואפילו צורות העננים, הם מראה מדויקת לרחשי נפשו. וכך, כשהיה מתמלא הרהורים פילוסופיים נאצלים היו עצי הממלכה מתכסים פריחה סגלגלה וערוצי הנחל היו מתחדדים והופכים לקניונים משוננים בזמנים בהם היו יועציו מעבירים אותו על דעתו והוא היה יוצא למסעות רכיבה ומטביע דורבנותיו בצלעות סוסו בזעם.
הגילוי, שמשאלות ליבו ומצבי רוחו מעצבים את פני הממלכה ושולטים גם בשאיפות נתיניו, מילא את טין סיפוק ורוגע מצד אחד ותסכול אין אונים מצד שני, בעיקר משום שככל בגר הבין, כי אמנם משאלותיו ומזגו שולטים בממלכה אך הוא אינו שולט בהם. הרי כיצד יוכל להחליט מתי התחכמויותיו של ליצן החצר יבעירו את זעמו ומתי את להט הצחוק? ומי מחליט באיזו עת תחפוץ בטנו בבשר כבש צלוי? ואף גרוע מכך, למרות שמשאלת ליבו הנכספת ביותר הייתה פשוט להיות גבוה, לפחות כמו כתלבקי ממוצע, הדבר לא התרחש ומימדיו נותרו כשל זאטוט בן חמש. ומה יועיל לו שכל הממלכה מתנהלת לפי הלכי ליבו, אם הדבר שהוא כמהה לו יותר מכל אינו מתקיים?
הגפיים הקצרות והצוואר המכונס של טין בלטו עוד יותר לאור צורתם הייחודית של הכתלבקים. מי מעולמנו שהיה מסתכל בהם, היה אומר, שליבם פועם בכפותיהם. ואמנם אפשר היה לחשוב כך, כי בקצה זרועותיהם השריריות והמוארכות היו להם כפות ידיים גדולות כמניפות ורכות כיצוע מיטה. כדי להריח משהו היו פורסים אותן וחושפים שני חרכי הרחה קטנטנים. ובגלל שהיו כפות ידיהם כה גדולות וחשובות, עשו הכתלבקים ככול יכולתם לטפח אותן ולשמור עליהן. הם מעולם לא גזרו ציפורניהם, רק שייפו וטיפחו אותן בקפידה. את בגדיהם איתרו כיסים גדולים שהיו אמורים לשמש הגנה לכפות הידיים מפני חום הקיץ וקרת החורף ובמיטות של הזוגות הכתלבקים היו ארבע כריות, שתיים לכל זוג כפיים.
אבל הייחוד האמיתי של הכתלבקים לא היה מבנה גופם, אלא אורח חייהם. כל אחד ואחד מנתיני כתלבקיה היה עם רדת השינה נודד אל חיים אחרים, מתרחק מביתו, ממשפחתו לעולם אחר. טין עצמו עם רדת השינה היה מתעורר כקיקלופ שיכור גדל גוף, פועל קשה יום במכרות איי הגבינה התיכוניים. ובכל בוקר כשהתעורר בכתלבקיה אל גופו הקצר היה ממשש עצמו, משוכנע לכמה רגעים שהוא סך הכל חולם חלום רע ושפשוט הגזים בשתיית השיכר החמצמץ בבית המרזח הקיקלופי עם חבריו לאחר יום העבודה המפרך.
וכשם שטין חי חיים כפולים – חיי לילה וחיי יום שהיו בעצם שניהם חיי יום – כך רדפו חיים אחר חיים אצל כל נתיני ממלכת כתלבקיה. למעשה, לא ידעו להגיד הכתלבקים האם כשהם בכתלבקיה הם ערים או שאולי המצב הפוך ודווקא בעולמות אליהם הם מתעוררים כשהשינה נופלת עליהם הם חיים במציאות. הדבר היחיד שידעו בלי צל של ספק היה, שבחייהם האחרים הם אינם יכולים לחלוק את חוויותיהם מכתלבקיה עם נפש חייה. אף אחד מהכתלבקים לא הכיר מישהו שניסה אבל בלחישות מהוסות התגלגלו הסיפורים מפה לאוזן על אותם חסרי בינה שניסו לספר בחייהם האחרים על גווני המים המשתנים ורכסי ההרים הנעים ללא הרף של כתלבקיה. אף לא אחד מהם חזר לחיות חיים נורמאליים בכתלבקיה, כך אמרו, ובין השמועות התמלמלו מילים כמו תרופות, גלולות, חרמות ולגלוגים. מילים שבכתלבקיה אף אחד לא באמת הכיר את פירושן.
אבל, ואולי דווקא משום הפחד, שליווה אותם בחייהם האחרים, בהיותם חיים בכתלבקיה אהבו הכתלבקים יותר מכל, לשבת על מרפסות העץ שלהם לעת ערב, כשהשמש שוקעת ולפני שהשינה שואבת אותם, ולצנן את כפות ידיהם בקנקני לימונדה ענקיים ולחלוק את שמחותיהם וכאבם מן החיים האחרים שלהם. "לא תאמין, שלושים שנה אני איתה ופתאום היא אומרת לי שאני לא מספיק אבירי בשבילה! ואני הרי הצלתי אותה אז מהדרקון!" היה כתלבקי מספר לאשתו על יחסיו הזוגיים בחייו האחרים; או, "היית צריך לראות את החורף בקרחון הדרומי, לזה קורים קור!" היה אומר כתלבקי לחברו כשרצה להבהיר לו כי מזג האוויר בכתלבקיה הוא כאין וכאפס לעומת המתרחש בעולם בו הוא חי עם רדת השינה.
כל הקיקלופים בבית המרזח בו שתה טין (שנקרא טינטנטטוס בחייו הקיקלופים) ערב, ערב שיכר לא סבלו את המוזג. הוא לא היה קיקלופ. קומתו הייתה נמוכה משלהם, גופו רזה יותר ותווי פניו עדינים יותר. מימדי גופו הזכירו לטינטנטטוס כתלבקי ממוצע, אלא שכפות ידיו היו צרות יותר, זרועותיו קצרות יותר וכרכי ההרחה מוקמו בבליטה קטנה במרכז הפנים, שהקיקלופים כינו "אף". הם הכו על הבר וקראו לו "חלשלוש" כשדרשו כד משקה אך מאחורי גבו, כשלחששו ביניהם, קראו לו "הזר" בחשש בלתי מוסבר, שנבע אולי מעצם העובדה שהיו לו שתי עיניים ואולי מכך שממבטן נדפה יהירות יודעת כל.
היה זה באחד מאותם ערבים בבית המרזח ש"הזר" דיבר עם טינטנטטוס בפעם הראשונה. ביום ההוא התקשה טינטנטטוס לדייק חבטות פטישו הענק בסדן וזיזי הגבינה סרבו להתבקע. ליבו נדד לכתלבקיה, שם התארך כבר הקיץ יתר על המידה. הצהוב סנוור את העיניים, האבק דבק בנחיריים, החיטה נקצרה מזמן ותותי הבר העלו עסיס חמצמץ של ריקבון על השיחים. כולם המתינו ולא ידעו מדוע החורף מתעכב. כולם מלבד טין. הסיבה הייתה פשוטה. בחורף היה עליו ללבוש את החלוק המלכותי הכבד והמגפיים עם האבזם הזהוב, שעברו מדור לדור, ממלך לבנו. וכשלבש את אלה היו זרועותיו הקצרות וצווארו המכווץ נראים מגוחכים אפילו יותר. אף אחד בממלכה לא צחק עליו, כמובן, אבל כיוון שהממלכה הייתה תחושותיו ותחושותיו היו הממלכה על נתיניה, ידע בדיוק מה חולף בנפשם, כשהכרכרה המלכותית חולפת על פני שדותיהם. כשחשב על כל העניין, ברור היה לו, כי עליו להשיב את העננים האפורים לשמים, את המים לעצים, את הלחות לאדמה ואת הרוחות להרים אבל משאלות ליבו תעתעו בו. הוא לא הצליח לשנות אותן והקיץ בכתלבקיה התארך.
בתקופות כאלה היה שותה טינטנטטוס בבית המרזח הקיקלופי עד אובדן חושים, כולו תקווה שאובדן ההכרה בבית המרזח שבין מחצבות הגבינה ימיס את משאלות ליבו הבלתי נשלטות כשיתעורר בכתלבקיה ויאפשרו להן לנזול למקום שההיגיון מורה להן.
המוזג הגיש לו כד אחר כד של שיכר והתבונן בו כל הערב עד שלבסוף, כשהיה כבר בגילופין, קירב את פניו ולחש:
"אז מה? זמנים קשים בכתלבקיה?"
טינטנטטוס משך אליו את הכד, גמע אותו בלגימה אחת, הנחית אותו על הבר ופרץ בצחוק גדול.
"אם היית'דע מה נדמה לי שאמרת, חלשלוש, היית'פס כיוון לאיזה מערת גבינה כדי שלא אחצוב אחת כזו בפנים היפים שלך."
"הזר" לא מצמץ אפילו בזוג עיניו המוזרות וטין הרגיש כאילו הן חודרות דרכו. "לא דמיינת. אמרתי בדיוק מה ששמעת."
צחוקו של טינטנטטוס דעך. הוא משך בצווארנו של "הזר" עד שהרגיש שהבל פיו מלטף את פניו. "שלא תעיז להזכיר את השם הזה שוב. אתה תחסל אותי, אותך את כולנו. אני מלך במקום שאליו אתה שייך כשאתה הולך לישון כאן ואני אדאג שיטפלו בך."
עיניו של "הזר" לא השתנו. אחיזת ידיו של טינטנטטוס בצווארונו נחלשה. כקיקלופ היה רגיל שכוח נפגש בכוח אבל היצור הזה פשוט לא השתמש בדבר מלבד קרירות עיניו. טינטנטטוס הרגיש שהן לא מפספסות נקבובית אחת מעור פניו אבל לא התרחק למרות אי הנוחות וניסה לשוות לקולו תקיפות. "מ'תה רוצה ממני? אין לי דבר לתת'ך חוץ מלסדר'ך ת'פרצוף מחדש."
"אני לא זקוק לדבר ממך." ירה "הזר" בתוקף, "נדמה לי שדווקא לי יש מה לתת לך."
טינטנטטוס היסס. "דבר, חלשלוש, אל תסתיר דבר. אבל חכה, בו נעשה-ת'זה במקום שקט." זרועותיו העצומות הניפו את הזר מעל הבר והשליכו אותו החוצה מבעד לדלת לקול שאגות תרועה של הקיקלופים השתויים. אחר הלך לכיוון הדלת מחכך את ידיו האדירות כאחד שהולך להשתמש בהן. אבל כשיצא החוצה, התבונן ב"זר" ואפשר לו לנקות את בגדיו מאבקת הגבינה ולעמוד. "הזר" התכוון להגיד משהו אך בטרם הספיק, הניף אותו טינטנטטוס שוב, זרק אותו על כתפו כמו שטיח מגולגל והחל צועד במרץ לעבר הגיא הקרוב. "תוריד אותי! תוריד! מה אתה מפחד מהם?" נאנק "הזר" מהקפיצות על כתפו של הקיקלופ "הם כולם מלכים בממלכות שלהם בדיוק כמוך! יום יבוא וגם הם יגלו".
טינטנטטוס לא ענה. רק כשהיה בטוח שהשאירו מאחורי עיכול בגיא את אור בית המרזח העמיד את "הזר", כשהוא עדיין אוחז בצווארונו. "עכשיו כדאי'ך להפסיק לדבר'לי ברמזים. מי'תה? מי שלח'תך?"
העיניים של "הזר" המשיכו לסרוק את טינטנטטוס בקרירות. "אני? אף אחד לא שלח אותי. אני בסך הכול בן-אדם. גם לנו, כמו לכם, הקיקלופים יש עולם. גם אנחנו, כמוכם, ערים ביום ומלכים בלילה. גם אנחנו שבויים במעגל שאי אפשר לשבור."
"אני לא שבוי" התפרץ טינטנטטוס עוצר עצמו בקושי מלשבור את מפרקתו של "הזר" "אני מלך!"
"הזר" גיחך "אתה לא שבוי? אז מה אתה? בימים אתה חופר בורות ובלילות אתה מלך בממלכה, שבה הרצונות שלך שולטים בך. "
"רגע, רגע, רגע." מצחו הקיקלופי המחודד של טינטנטטוס התקמט וידיו הרפו מצווארו של "הזר" בלי ששם לב. הוא לא היה רגיל לכל כך הרבה מחשבות בבת אחת בעולם הקיקלופי. בדרך כלל את הדברים האלה עשה, כשהיה טין. "אמרת קודם שגם'תם ערים ביום ומלכים בלילה. במילים אחרות, 'תה'מר שכתלבקיה היא רק חלום?"
בפעם הראשונה אפשר היה לראות ש"הזר" מהסס. טינטנטטוס שם לב, שברגע קצר של מבוכה, עינו האחת של "הזר" הביטה פנימה, אל תוך מחשבותיו והשנייה המשיכה לבחון אותו "ובכן, את זה אתה אמרת." חלף עוד רגע והזיגוג שכיסה את העין שהסתכלה פנימה נמוג. שתי עיניו של "הזר" ננעצו שוב בטינטנטטוס והוא המשיך. "לא שאלת את עצמך אף פעם איך בכתלבקיה יודעים על כל העולמות האחרים ואילו כאן אף אחד לא מדבר על מה שקורה לו עם רדת השינה? ראית פעם קיקלופ הולך לישון באמצע יום עבודה? ראית פעם קיקלופ מספר לחברו על חיים אחרים? גם בעולמנו בני אדם לא מדברים אף פעם על מה שקורה להם כשהם ישנים. הם משתדלים להתעלם מעצם העובדה שהם חיים בשני עולמות. הם אפילו משתדלים לישון כמה שפחות אבל אני גיליתי את הסוד, אני החלטתי לשלוט סוף סוף בחיי ופשוט הלכתי לישון. לתמיד."
"'תה לא בדיוק נראה לי ישן"
"כשאתה בכתלבקיה אתה נראה לעצמך ישן?"
"טוב…"
"צריך לדעת איך לישון. זו אמנות."
הוא הפסיק לרגע ובחן את טין. "מאז שהלכתי לישון סוף, סוף התחלתי לשלוט בגורלי. התחלתי לשוטט בין העולמות. אז גם הבנתי את היעוד שלי. המשימה שלי היא לעזור ליצורים כמוך – להעיר אתכם, או במילים אחרות לגרום לכם ללכת לישון."
מיהו היצור הזה המכנה עצמו בן אדם? שאל עצמו טינטנטטוס ובקול רם אמר "ולמה דווקא'ני? למה באת'לי?"
"אה טוב, זה ברור. אתה תקוע. חשוב על זה, יש משהו שהיית רוצה בממלכה שלך ולא מתקיים?"
טינטנטטוס שתק.
"אתה רואה. משהו בגלגל שלך לא מתגלגל כמו שצריך. איבדת שליטה."
"ומה'ני צריך לעשות?"
"ובכן, כאן אני כבר לא יכול לעזור לך. אני רק יכול להגיד שעליך ללכת לישון בלי דאגות."
עינו האחת של טינטנטטוס נפתחה כמו זרקור.
"כן", לחש "הזר", "פשוט כך, ללכת לישון בלי דאגות, בלי מחשבות, ריק כמו קופסת שימורים חלודה…"
כשנכנס טינטטנוס לבדו לאוהל באותו לילה, כול הקיקלופים כבר ישנו. מדי פעם נחירות ניסרו ומיטות שדה חרקו. אין לי סיכוי להירדם הלילה ללא דאגות וללא מחשבות, חשב לעצמו. בבוקר הבא במקום לקום עם הזריחה הצוננת לעבודה יחד עם יתר הקיקלופים כבכול יום, נותר לשכב במיטתו ובהה בתפרי תקרת בד האוהל הגס. כמה מהפועלים שאלו אותו לשלומו אך הוא לא ענה. וכך גם ביום המחרת ובימים שלאחריו. לבסוף הניחו כי הוא חולה והפסיקו להטריד אותו. עם הזריחה היו מתעוררים והולכים למכרות ובלילה, לאחר שתייה בבית המרזח, היו צונחים על מיטותיהם. המקרה של טינטנטטוס היה שכיח. מדי פעם אחד הקיקלופים, אחרי שנים של עבודה, היה נותר במיטתו דומם. היתר היו משאירים אותו כך כמה ימים ואז סוחבים את גופתו לקבורה באחת המערות.
וטין המשיך לבהות בתפרי בד האוהל הגס. חשבון הימים והלילות כבר אבד לו, כבר לא ידע מי הם המקימים סביבו רעשים בבקרים ועם בוא הלילות ובסופו של דבר שכח גם מי הוא עצמו. ברגע הזה, בו היה הכול ולא כלום, נעצמו עיניו והוא התעורר בכתלבקיה.
משב חום קייצי קידם את נחיריו כבר בשאיפתו הראשונה במיטתו בכתלבקיה. המיטה הייתה אותה מיטה. הנוף מחלון חדרו אותו הנוף. הוא מישש את ידיו ורגליו. הן היו קצרות כמו ביום בו עלה לכס המלכות. כהרגלו החליק מהמיטה השחיל כפות רגליו לנעלי הבית, קשר את הגלימה המלכותית הקייצית והעיף מבט מודאג בחלוק החורפי והמגפיים שהיו כבר תלויים על קולב. כרגיל ליווה אותו היועץ הראשי לחדר האוכל וכרגיל התיישב ליד השולחן והמתין שארוחת הבוקר תוגש. "מה תרצה לאכול היום?" הפתיע אותו רב המלצרים בשאלה. מעולם לא שאל אותה לפני-כן, תמיד ידע מראש במה יחפוץ המלך להזין את חייכו. טין התכוון לנזוף בו אך רגע לפני שיצאו המילים התרצה ואמר. "אני רוצה חביתה עם שלוש ביצים ושני טוסטים בלי גבינה בבקשה!"
משסיים את ארוחת הבוקר התפנה לפגישה היומית עם יועציו. כרגיל, פניהם חרושי הקמטים הביעו דאגה, אצבעותיהם הקמוטות הצביעו השמיימה ושפתיים מלמלו "בצורת". ליבו של טין נחמץ. איך יסביר להם? לפתע, כשכבר רצה להשיב להם כהרגלו במשיכת כתף, אמר: "אני מבקש שעד הערב תוגש לי מפה של הממלכה ובה חישוב כמויות הגשמים השנתיות לפי אזורים!". וכך היה. כשהוגשה המפה לידיו, התבונן בה וחייך בינו לבינו. הוא החליק על המפה באצבעו ונותר לשבת ליד עששית חדרו. דמדומי הבוקר עוד לא עלו, כשהיועץ הראשי במצנפתו עמד בפתח החדר. "סלח לי מלכי! צר לי להפריע לך. אך נס קרה! שליחים הגיעו מצפון הממלכה. הם מספרים שגשמי ברכה לא מפסיקים לרדת שם כבר כמה שעות. פשוט נס!! קשה להאמין! ופה בדרום הקיץ כאילו לא שמע החורף שהגיע." טין חייך לעצמו. "צווה על משלחת שתצא כבר מחר צפונה ותכין את ארמוני שם, כך שיהיה מוכן בעוד שבוע."
"כן מלכי. לארוז לך גם את החלוק החורפי והמגפיים?"
"לא. אין צורך"
"אבל מלכי, הרי שמעת גשמי זעף יורדים כרגע בצפון."
"שמעת מה אמרתי! אין צורך."
היועץ הביט בו בפליאה אך יצא במהירות ומילא את הוראותיו. שבוע חלף. גשמי הברכה בצפון פסקו וסופות שלג הסתערה על דרום הממלכה בדיוק בשעה שעשו טין ופמלייתו את דרכם לארמון הצפוני. טין הציץ מן המרכבה. השמש ליטפה את השלוליות הגדולות שכיסו את השדות. הוא חייך לעצמו. "הזר" צדק. סוף, סוף השיג שליטה אמתית בחייו. הוא השיג את היכולת להחליט. הוא השיג את היכולת לבחור – הוא שולט.
אך לא הכול היה כל כך פשוט. העובדה שטין היה צריך להחליט בתודעה בהירה לגבי כל דבר גרמה לחלקים שלמים בממלכה לקפוא על מקומם. הרי על פי מה ינועו זרמי הנחלים? איך תדע הרוח כיצד ללטף את צמרות העצים? מה יעשו נתיני הממלכה שעד כה נעו באופן אוטומטי על פי רחשי ליבו?
כדי להתגבר על הבעיה גייס טין את טובי הטכנאים הכתלבקים והנחה אותם כיצד לבנות מכונות, שיעתיקו את דפוסי קבלת ההחלטות שלו כך שיוכלו באופן אוטומטי ולפי כללי ההיגיון כמובן, להחליט על כל מה שזז ובעצם גם מה שלא זז בממלכה. כך למשל, הייתה מכונה לפיקוח על ייחום וזיווג בעלי חיים ומכונה למצבי רוח של הכתלבקים ומכונה לבחירת אופנת הלבוש. טין היה צריך רק ללחוץ על הכפתורים הנכונים בזמן הנכון והמכונות כבר עשו את מלאכתו. כך המשיכה הממלכה להתקיים וטין המשיך לשלוט. הוא הרגיש כמו רב אומן בשח שהיריב מציב מולו פעם אחר פעם אתגרים אך הוא מצליח לעצב את מאזן הכוחות בלוח כאוות נפשו. וככל שרבו האתגרים, התחזקה נחישותו לקבוע בממלכתו סדרי עולם בהירים עד לפרטי פרטים.
המלאכה הלכה ורבתה למרות המכונות אך לטין לא חסר זמן. מכיוון שישן שנת נצח כקיקלופ לא היה לו צורך עוד לחזור לחייו האחרים במכרות הגבינה. הוא לא חש בעייפות ולו לרגע קט, לא היה לו צורך ללכת לישון. הוא רק המשיך והמשיך לדאוג לענייני הממלכה. ומשהרגיש בטוח מספיק בכוח תודעתו הגיע הרגע הגדול.
ערב אחד ביקש להביא את המראה המלכותית לחדר העבודה שלו. כשהובאה שילח את משרתיו ונעמד מולה ערום. גפיים קצרות, צוואר מכווץ – עיקם את אפו. ואז עצם עיניו, כיווץ מצחו והעביר את כפותיו הרחבות כמניפה על גופו. תודעתו הייתה זכה כבדולח. בדמיונו העלה את תמונת אביו כפי שזכר אותה, תמונת מלך כתלבקי גאה. כמה ימים אחר כך, כשמדד את חלוק החורף והמגפיים, אמרו לו היועצים, כי הוא נראה כאילו נולד לתוכם. שיכור מן המחמאות החליט עוד באותו הרגע על מזג אוויר חורפי והשאיר את ענייני הממלכה למכונות. כל כך רצה להציג את מראהו החדש בפני נתיניו, שאפילו לא עצר להתבונן במראה, לפני שיצא עם מרכבתו לתור בממלכה.
מזה זמן לא יצא מארמונו. דאגתו לענייני הממלכה הגבילה אותו. יועציו דיווחו לו על המתרחש. הם, כמובן, נתנו את דעתם בפרוטוקולים רשמיים אך דרכם הצליח טין לטוות תמונה של שינוי באורח החיים של הכתלבקים. גם הם כמוהו הפסיקו לישון בלילות. גם הם הקדישו את עצמם למלאכות הממלכה שהטיל עליהם בלב חפץ ושלם. גם הם הפסיקו לבקר בעולמות אחרים בהם חיו במקביל ולכן גם פסקו לשתף אחד את השני בחוויות מחייהם האחרים. אט, אט, כך הבין דרך דיווחי היועצים, שכחו שבכלל חיו חיים כאלה ורק המשיכו במנהגם לשבת על המרפסות לעת ערב לפני משמרת העבודה הלילית, לבהות בשמש השוקעת ולספר אחד לשני סיפורים, שעתה חשבו שהם בכלל אגדות, שלא היו ולא נבראו מעולם. השינוי מעט הדאיג אותו, שכן טין אהב את נתיניו כפי שהיו מאז ומעולם ולכן שמח שעומדת בפניו ההזדמנות לצאת ולראות אותם בעצמו. אך יותר מזה, שמח שהנה יש לו הזדמנות להציג בפניהם את מידותיו החדשות. סוף, סוף הוא נראה כמו כתלבקי אמיתי!
אלא שטין לא הוציא את קצה מגפי החורף מן המרכבה באותו היום. בחולפו בכפר הראשון ביקש מהרכב להוביל אותו אל מרכז השוק, שם נהגו הכתלבקים להתאסף בבקרים. הרכב עצר ליד התקהלות גדולה. טין התכוון לפתוח את הדלת ולצאת החוצה. אך בטרם עשה זאת הציץ מחרך הוילון. נשימתו קפאה. האם אלה כתלבקים? כפות ידיהם היו צרות, זרועותיהם קצרות, חרכי ההרחה קבועים בבליטה במרכז הראש ועיניהם שקועות מתחת למצח. לא ייתכן, הם… הם נראים כמו "הזר"!
"סע, סע מפה" צעק לרכב וכיוון אותו לכפר הבא ולזה שאחריו ובכל הכפרים נראו הכתלבקים כמו העתקים בגרסאות שונות של "הזר". בקול שבור הורה לרכב בסופו של דבר, לחזור לארמון והסתגר בחדר השינה, אותו לא פקד כבר זמן רב. אנה ואנה התהלך ליד מיטתו. הוא הולך שולל! "הזר" השתמש בו ככלי שרת! נתן לו לחשוב שהוא מגשים את משאלותיו ובעצם הפך אותו ואת כתלבקיה לנתיניו. מי יודע אם בכלל מחשבותיו הן באמת מחשבותיו ואולי אלה חלומות או דעות שנטע בו "הזר"? הוא חייב ללכת לישון כדי למצוא אותו. יתפוס אותו בבית המרזח ויכריח אותו להוריד את הידיים הצרות והחלקלקות שלו מכתלבקיה! כמעט ונכנס למיטה ואז עצר בעצמו. לא. הוא לא יכול לעזוב את הממלכה במצבה. אולי "הזר" רק מחכה לרגע בו יעלם לתוך עולם הקיקלופים כדי להשתלט לחלוטין על כתלבקיה? ואם כבר יצליח לשכנע אותו להשיב את כתלבקיה למצבה הקודם, הרי שוב יתקצרו ידיו ורגליו. לרגע היסס ואז נכנס למיטה התכסה ועצם את עיניו. זו הממלכה שלו. הוא השולט כאן! והוא גם מוכן להיות נמוך אם צריך!
עיניו נפקחו עם צינת הזריחה. הקיקלופים התארגנו באוהל לקראת יום עבודה. הוא נשאר במיטתו, השמיכה מעל ראשו, עד שיצאו ואז פנה ללכת לבית המרזח. אין טעם לבזבז יום שלם, חשב. בית המרזח היה ריק. חיפש בסביבותיו והתהלך בין המכרות אך לא ראה בשום מקום את "הזר". מדי פעם אחד הקיקלופים הוציא את ראשו מאחת המערות ולוטש בו מבט מוזר. איזה כסילים, חשב, הם לא רגילים לראות מישהו שאינו מעסיק את עצמו כל היום בעבודה.
בטרם השקיעה חזר לבית המרזח. "הזר" עדיין לא היה שם. הוא נכנס בינתיים אל מאחורי הבר ומזג לעצמו כד משקה. הדלת מאחוריו נפתחה. ראשוני הקיקלופים נכנסו לבר. "הי! חלשלוש!", שמע צעקה מאחוריו "כמה זמן צריך'חכות בחור הזה כדי'קבל משקה!". לקח לטין כמה רגעים כדי להבין שהקיקלופ מדבר אליו. הוא קפא, התבונן בכפות ידיו ולפתע תפס "נו, חלשלוש, מ'תה חולם!" הוא הסתכל בקיקלופ וזיהה אותו. תמיד ישן שלוש מיטות לימינו. הוא רצה לטפוח על שכמו, לקרוא לו בשמו, להחליף איתו גיהוקי ידידות, כפי שעשו תמיד, אבל לא היה סיכוי שיזהה אותו במראהו הנוכחי. ובטח שלא יאמין, אם יספר לו שגופו השתנה כמו גופם של יתר הנתינים בממלכה שלו, שרימו אותו ושהוא בכלל לא המוזג. לא, הוא לא "הזר" והוא לא צריך להיות כאן… אבל מי יאמין לו? מי יקשיב לו?
כל הערב המשיך למזוג משקאות לקיקלופים ולספוג מהם עלבונות. בגופו החדש היה נמוך וחלש מהם. כל שנותר לו לעשות היה לנעוץ בהם מבטים מלאי זלזול על בורותם. אבל יותר משכעס עליהם, זעם על "הזר" שלא רק גזל ממנו את כתלבקיה, אלא גם הוביל אותו כמו עכבר למלכודת. ואפילו יותר מזה, כעס על עצמו. כל הזמן היה משוכנע שהנה הוא משיג שליטה מוחלטת על חייו ולא שם לב שהניחו בפניו בעצם פיתיון. מישהו הוביל אותו למקום בו הוא נמצא מבלי שהוא עצמו יכול אפילו היה לנחש לאן יתגלגל. לפחות, כך חשב, כשיעזבו אחרוני הקיקלופים את בית המרזח, יוכל ליפול לשינה ולחזור לכתלבקיה. אולי אפילו יחזור שוב לצורתו הכתלבקית המקורית, קיווה. אולי ימצא שם את "הזר". הרי עדיף לו להתעמת איתו בממלכתו הוא. ברגע זה היה מוכן אפילו לחזור להיות קצר לו רק היה מתאפשר לו לשים את שתי ידיו שוב סביב צווארו.
כשעזב אחרון הקיקלופים את בית המרזח, נראה המקום כמו אחרי רעידת אדמה. אך טין לא השתהה אפילו לרגע להביט סביבו. הוא הצטנף על הרצפה מאחורי הבר ושקע אל תוך השינה. כשפקח את עיניו מישש כהרגלו את גפיו וצווארו. הם עדיין היו מאורכים. אחר מישש את כפותיו וגילה שהן צרות ואין בהם חרכי הרחה ושמיעה. כשעיניו התרגלו לאפלוליות הבין שהוא עדיין שוכב על ריצפת בית המרזח והשמש עולה אט, אט על גבעות הגבינה. טין לא ידע באיזה כוחות הטיפוס הזה משתמש אבל הוא הבין ש"הזר" חזק וערמומי הרבה משחשב. במשך כל היום לא יצא כל מבית המרזח ומתוך חוסר אונים ובטלה סידר את המקום לקראת הערב.
כך מצא עצמו יום, יום מגיש שיכר לקיקלופים וסופג עלבונותיהם. בכל לילה קיווה, כי אולי בכל זאת ימצא עצמו בכתלבקיה כשיפקח את עיניו ובכל בוקר התעורר שוב בבית המרזח. תחושה ריקה של אובדן שליטה הלכה וגעתה בליבו. אט, אט, הבין שהוא לא רק דומה מבחינה חיצונית ל"זר", אלא שגם בתוך תוכו, במה שהשתקף במבטו היהיר, הוא הולך ונהיה דומה לו. לא. הוא לא ירשה לזה לקרות. הוא מסוגל לשוב ולשלוט בגורלו!
במקום להתבדל מן הקיקלופים, ניסה להתחבר איתם. בפעם הראשונה בחייו, למעשה בפעם הראשונה בשני חייו, הצליח טינטן – כפי שהקיקלופים התחילו לכנות אותו עתה – ליצור קשר עם יצורים אחרים מבלי לשלוט בתחושותיהם או במחשבתם ואפילו לא מתוך שותפות גורל. כל כך התלהב מהגילוי החדש אודות עצמו, עד שיום אחד, תוך כדי שיחה הציע לשני קיקלופים לבוא לעבוד עבורו ואיתם החל, זמן קצר אחר כך, להציע בבית המרזח תבשילים ומאפים יחד עם משקאות. אחר כך שכנע את אחד מהקיקלופים לתת לו עגלה ועבר בצהרי היום בין מערות המכרה כדי למכור מזון. העסק הלך ושגשג. טינטן הפך לדמות אהודה ואהובה בקרב הקיקלופים, שאפילו התחילו לפקוד את בית המרזח בשעות הזריחה כדי לשתות משקה חמים של בוקר ולהחליף איתו הלצה. ההצלחה הייתה משנית עבורו. מה שחשוב היה, כי למרות שהוטל לבית המרזח בלי רצונו, הצליח שוב להשתלט על סערת חייו ולנתב אותם כרצונו. אבל למרות הכול, זכר כל הזמן, כי לא הוא בחר להגיע לבית המרזח. מישהו הניח אותו שם, מישהו שיחק בו, אולי אפילו תכנן את הצלחתו הנוכחית, מי יודע? את החשבון עם "הזר" טרם פרע.
בוקר אחד, להפתעת עוזריו הקיקלופים, העמיס עגלה במזונות ויין והודיע כי הוא יוצא לדרך שאין לדעת אם יחזור ממנה. שקוע בהרהורים ומתוח לקראת דרכו המעורפלת, כיוון את עגלתו לעבר חופי האי. בתקופה בה בילה בבית המרזח ישן לילה, לילה לראשונה בשני חייו. בלילות סבר כי הוא חולם חלומות. מדי פעם אפילו ראה עצמו מולך שוב על כתלבקיה. בעצם, כבר לא היה משוכנע האם כתלבקיה היא חלום או מציאות, מכיוון שלא היה משוכנע שהוא יודע מהו חלום. אולי בכלל חלם הכול ומאז ומתמיד היה סך הכול מוזג בבית מרזח באיי הקיקלופים? לא היה איש סביבו שיאשר או יפריך את המחשבה והוא הבין כי לעולם לא ימצא מנוח אם לא יבדוק אותה בעצמו. עליו למצוא דרך אחרת להגיע לכתלבקיה. הרי לא ייתכן שאפשר להגיע לשם רק דרך השינה. היו ממלכות אחרות שגבלו בה והיו סביבה ימים ובתוכה נהרות שזרמו עליהם. מוכרחה להיות דרך אחרת שמובילה לכתלבקיה והוא ימצא אותה!
על החוף פגש טינטן בשני קיקלופים זקנים. עובדי דייג, קראו להם באיי הגבינה התיכוניים. הים סביב האיים היה מסוכן מאוד. מי המלח של האוקיינוס צרבו בגבינת האיים ויצרו סביבם עיסה סמיכה, בתוכה יכלו לחיות רק מינים מסוימים של חתולדילים, חיות גמישות עם קרומי סינון באוזניים ובעיניים ובעלות ציפורניים חדות, שהיו מסוגלות לשהות זמן רב בתוך העיסה השמנונית וניזונו בימי מחסור מתרכובת גבינה ובימי שפע מבשרם של קיקלופים לא זהירים. בשרם היה רך וטעים ולכן סיכנו עצמם הקיקלופים בדיג בתוך העיסה המחרידה.
שני הקיקלופים הזקנים ישבו דוממים. אחד מהם עישן מקטרת. הם התבוננו בלשונות הגבינה המותכת מלחכות את דופנות סירתם, שנחה על החוף, כאילו הכירו את הים טוב כל כך עד שידעו לנחש מתי יגיע גל העיסה הבא. הקיקלופים נעצו בו מבט מופתע. הוא חייך אליהם בביטחון. פעם היה זקוק לזרועות שריריות ושתיקה מאיימת במקרה הטוב, או לכוון את תודעתו במקרה אחר, עתה כל שהיה זקוק לו הוא חיוך וכמה משפטים כדי שהקיקלופים יסכימו למכור לו את הסירה תמורת עגלתו השופעת כל טוב. "אקח ממנה רק ארגז מזון אחד וכמה בקבוקי יין." ביקש. בעל המקטרת הנהן באיטיות וניגש אליו לתקוע כף.
"לאן תלך?", שאל.
"אל האוקיינוס", ענה טינטן.
"מדוע?" התפלא, "הרי אם מתרחקים מהחוף לא יודעים מה הדרך חזרה?"
הקיקלופ השני, צחק, הצביע על העגלה העמוסה של טינטן וענה במקומו לבעל המקטרת בפתגם קיקלופי עתיק "כשיש מזל לא צריך לארוז סנדוויץ' עם גבינה".
טינטן לא צחק. הוא דחף את הסירה אל הים וקפץ לתוכה. "אין לי צורך במזל" קרא. "אסתדר בכוחות עצמי". וכבר כיוון את המפרש בכיוון הרוח, שנשאה אותו במהירות דרך טבעת הגבינה המותכת, המקיפה את האי, אל תוך האוקיינוס הפתוח. הכול היה כל כך פשוט שטינטן היה מוטרד. אינספור אגדות שמע בבית המרזח על איימת החתולדילים ועל עוצמת זרמי הגבינה המותכת מסביב לאי. אולי באמת המזל הוא שאפשר לו לצאת למרחבי האוקיינוס? כיצד ייתכן שדווקא הוא, קטן וחלוש כל כך לעומת הקיקלופים וללא כל ניסיון כמוהם, מצליח לצאת לאוקיינוס בלי שום בעיה?
המחשבות העסיקו אותו ללא הרף. אבל הבעיה הייתה שאט, אט חדל מלהבחין בין הרף לנצח בתוך הכחול שאסף אותו מכל הצדדים. בהתחלה נעזר במזון ובשתייה כדי לקבוע לזמן מידות. תקתוק שעון של נגיסה לעומת גרגור קיבה של עיכול גבינה. אך המזון הלך ואזל. האור והחושך היו מד הזמן השני. הוא ניסה להקפיד על שינה בצל המפרש במשך היום כדי שיוכל בלילה לחתור ולכוון את המפרש על פי הכוכבים. כוכב אחד שבחר שימש לו כמצפן. הוא ניווט לעברו בעקשנות מתוך אמונה, כי גם אם אינו בכיוון הנכון, יגיע להיכנשהו בסופו של דבר. אך אפילת השינה החלה להתמזג עם אפילת הלילה. כמה ימים נדמה לו כי הצליח בכל זאת להפליג באותו כיוון ואז תקפה אותו בהלה. בכתלבקיה הכוכבים הרי התייצבו בשמיים לפי משאלות ליבו. אולי הכוכב שבחר ניצב שם סתם מתוך משאלת לב ובכלל לא מוביל לשום מקום? אולי בכלל הלילה הוא לא הלילה, אלא השינה? אולי השינה היא לא שינה? אולי בכלל כל הזמן ששהה בבית המרזח לא ישן? הרי אף פעם קודם לכן לא ישן שינה אמיתית? אז מהי בעצם שינה אמיתית?
כך צף לו באוקיינוס ולא ידע אם במשך מיליון שנים ואולי בכלל רגע אחד. השינה והערות שיחקו אחת עם השנייה ובו. והוא סרב להיכנע. אם הן הופכות את הסדרים, יהפוך גם הוא! בכוונה מלאה עצם עיניו וניסה להישאר ער. רגע. למה בעצם הוא מנסה להישאר ער? הוא בכלל בדרכו לתפוס את "הזר". אולי דווקא עדיף לישון? בעצם כבר ניסה לישון כדי להגיע אליו. אולי כבר ניסה הכל?
חבטה עזה זעזעה את הסירה. כאב נוראי ביקע את רגליו. הוא פקח את עיניו אבל הטשטוש ערפל אותן. רטיבות דגדגה במותניו ורחש מים דולפים, ותחושה שהוא הולך ושוקע ולפתע, מתוך הערפל, ראה שתי דמויות מתקרבות. אחת משכה אותו לתוך סירה אחרת. סירה עם מנוע. היו לה ידיים עדינות וצרות, עיניים מתחת למצח וכרכי הרחה בבליטה במרכז הפנים. רגע. "הזר"! הוא ניסה להתנגד אבל כוחו לא עמד והוא התעלף.
מה קרה אחר כך לא היה בטוח. כנראה נשאו אותו אל החוף. נדמה לו היה שמכניסים אותו לכלי רכב עם מנוע, כרכרה ללא סוסים וסביבו מכשירים רבים ושלוש דמויות בבגדים לבנים צועקות הוראות אחת לשנייה וכולם – שלושתן וגם הדמויות מהסירה – נראו ממש כמו "הזר" רק שצבע עיניהן, או עורם, או שיערם, או הדרך בה דיברו הייתה שונה מ"הזר". אולי חלם? אולי הוא שוב בכתלבקיה?
כנראה גילה סוף, סוף מהו חלום באמת, חשב כשפקח את עיניו. הוא מישש את ידיו. הן היו צרות וארוכות כידי "הזר". לפחות לא חזר להיות קצר. הוא ניסה למשש את רגליו אך שמיכה לבנה מהודקת ממותניו ומטה מנעה ממנו להגיע אליהן. הוא לא היה בבית המרזח, לא שכב במיטתו בארמון בכתלבקיה, הוא גם לא היה באוהל הקיקלופים. הוא היה בחדר שכל כולו לבן. דלת נפתחה. מולו עמד "הזר". אולי זה אחד מיועציו הכתבלקים ששינה צורתו? לא. את העיניים ההן לא ישכח – "הזר" בכבודו ובעצמו. העיניים אותן עיניים אבל טינטן שם לב שהבעתן דמתה בדיוק לאותו רגע קצר של מבוכה, כששוחחו ביניהם אז, במה שנראה לו עתה כלפני עידני עידנים – עין אחת פנימה מעורפלת פנימה ועין אחת מהססת החוצה.
טינטן לחש משהו אבל "הזר" לא שמע. הוא נרכן למיטה קירב את פניו לטינטן. טינטן שלח זרועותיו במהירות ותפס בצווארו.
"ניסית לרמות אותי! נבל! עשית אותי גבוה. שיחדת אותי כדי לגנוב ממני את כתלבקיה!" הוא רצה להמשיך לחנוק אותו עד שצווארו יתפצח אבל זרועותיו לא נענו לו. ככל שהתאמץ הן רק הלכו ונחלשו באופן מוזר. "הזר" התרחק ממנו בבת אחת.
"מי אתה בכלל?", צעק טינטן.
"אתה יכול לקרוא לי עמרי."
"אמרת אז, שאתה בן אדם", נחר טין בזלזול.
"גם זה נכון."
"אמרת, שהתפקיד שלך הוא להעיר יצורים כמוני."
"אני מודה. רגע של יהירות. כל מי שכותב חושב ככה לפעמים."
"תפסיק לבלבל לי את המוח בדיבורים מסתוריים. הפעם אני לא קונה כל מה שאתה מוכר לי. אני רוצה את השליטה בחיים שלי חזרה."
"הלוואי והייתי יכול."
"מה זאת אומרת? כמו שהבאת אותי לפה, תחזיר אותי לכתלבקיה בריא ושלם."
"תראה, גם אני חשבתי שאני שולט בסיפור. חשבתי, שתעשה מסע חזרה לממלכה שלך כמו כל הגיבורים ותבין בדרך מהי שליטה אמתית בחיים אבל אתה בחרת להגיע דווקא לכאן."
"אני בחרתי? אתה מושך בחוטים של החיים שלי ובסוף אני זה שבוחר?"
"אתה מוכן להקשיב רגע? אי אפשר להזיז את הסיפור אחורנית והמצב כרגע הוא כזה: סירת מנוע התנגשה בסירה שלך. הרגליים שלך במצב קשה. הרופאים טוענים שאין ברירה, אלא לכרות אותם ואני אומר שההחלטה היא שלך – או שאתה בוחר לעבור כריתה תחת הרדמה מלאה ואז אני מחזיר אותך לכתלבקיה הישנה והטובה, או שאתה בוחר לריב איתי על השליטה בסיפור ואז זה כבר משהו אחר!"
"רגע, אז מי בעצם שולט בסיפור הזה?"
"גם אני שואל"