היה הייתה, בעיירה רחוקה רחוקה, ילדה קטנה- ודי ממוצעת. היא לא הייתה שמנה ולא רזה , לא בלונדינית ולא חומה, לא גבוהה ולא נמוכה , לא שמחה ולא עצובה. היא הייתה ילדה כמוך וכמוני, בת ארבע עשרה בדיוק, שחיה בבית קטן ואדום בקצה יער גדול וירוק.
ולמרות שהילדה הזאת הייתה ממוצעת למדי, היה לה דבר אחד שייחד אותה. היא נהגה ללבוש שכמיה כתומה (פעם היא הייתה אדומה, אבל דהתה בשמש) עם כל צרוף בגדים שלבשה. בגלל השכמיה שלה החברות שלה קראו לה כיפה כתמתמה, או כתמתמונת, ובקיצור- תמי.
תמי, שלזיכרונכם- הייתה ילדה ממוצעת למדי, הייתה בעלת משפחה ממוצעת עוד יותר. היא חייתה בחברת שני הורים ושלושה אחים קטנים ומעצבנים, כלב ירוק בשם פודינג, ושלושה פצעונים דלוקים שעיטרו את בסיס אפה.
ההורים של תמי תמיד אמרו-" מה, הכיפה הכתומה לא תשרוד לנצח. זה רק עוד משבר של גיל ההתבגרות! לכל ילדה יש את החפץ שאליה היא נקשרת. נכון? נכון?" ואז הם הוסיפו בקול חורקני ומעצבן, שהורים משתמשים בו כשהם רוצים להצטדק על החינוך הכושל שלהם- "ובכלל, אנחנו מכבסים לה את זה כל יום. והיא עוד ממשיכה לטעון שאין לה בגדים בארון!"
כיפה כתמתמה ידעה שזה לא נכון. כי את השכמיה שלה, (וזה פרט חשוב בסיפור), היא קיבלה מסבתא סינדי. כן כן. סבתא סינדי האחת והיחידה, התופרת בקצה היער הגדול, שנהגה לתפור בגדים מסרפדים רעילים. לא, זה לא נורא כמו שזה נשמע. הברבורים מודים לה עד היום. האמת, שהשכמייה של תמי הייתה עשויה מסרפד- עלה- הבר – הנדיר – ביותר, שגדל ממש ליד פרח שן הארי המפורסם. כששומר היערות עלה לקטוף אותו הוא שם לב רק לפרח הזוהר, ועל הסרפד האדמדם איש לא שמע מעולם.
בא היום- סתם עוד יום רביעי אחד, שהתחיל כמו כל יום רביעי- תמי לבשה את השכמיה שלה, קראה לפודינג לצאת איתה לטיול, שרה שיר מרפא לסנונית פצועה וחזרה הביתה לשטוף כלים. אבל בדיוק כשהפשילה שרוולים, האימא שלה- האם היחידה שנותרה לה, כי אבא שלה החליף כבר ארבע נשים חורגות מרושעות- הוציא סלסילה עטופה בבד ורוד זעקני, ודחפה אותו מתחת לאפה. תמי היתה מופתעת. "מה את רוצה ממני?" היא שאלה.
"סבתא סינדי חולה, זלדה חמודה," היא אמרה בקול מתחנחן.
"אוף, אמא, את יודעת שאני שונאת כשאת קוראת לי בשם האמיתי שלי!" הזדעקה תמי בזעם.
"תמי," תיקנה את עצמה. "סבתא סינדי חולה." היא עצרה עצירה דרמטית. "חולה מאוד." עצירה דרמטית נוספת. "אבל לי," אמרה בקול טראגי, "לי יש שחיקת סחוס בברכיים, אני לא יכולה ללכת להביא לה את סל האוכל בעצמי. תוכלי לקחת אותו אליה?"
תמי פתחה את הבד שכיסה את הסל בסקרנות. על מצע של מפית עם תמונה של הנסיך הממלכה הפנוי והלוהט ביותר, נחה עוגת קצפת, בעלת חמש שכבות ודובדבן, בקבוק מי פלאים וחמישה מרשמלואים קסומים מהמפעל של ווילי וונקה.
"תמי? את שומעת אותי?"
"מממ?" היא הייתה עסוקה מדי בבהיה בעיניו היפות של הנסיך אדוארד, ובחיוכו היחצני. " גם אני רוצה בחור גבוה ויפיפה שיאהב אותי ויחבק אותי. את חושבת שאצליח לגרום לאדוארד להתאהב בי?"
"את כבר לא תתחתני," פוסלת אמה. "את מבוגרת מדי, בת ארבע עשרה. את יודעת שכל השכנים כבר מדברים עלייך כאילו את נתח בשר רקוב. בכל מקרה," עצרה את המונולוג המוכר, "תקחי את הסל לסבתא שלך, ותמי," היא עצרה אותה שניה לפני שתמי כבר הייתה מחוץ לדלת- "אל תשכחי, ילדה. אסור לך- בשום פנים ואופן- לדבר עם זרים." החמישית של בטהובן החלה להתנגן ברקע, די בזיופים. תמי מעיפה מבט לאחור אל אחיה המתאמן בפסנתר. "ג'ימי, אכפת לך?!" צווחה מבעד לרעש.
"מצטער," אמר.
"ותמי," הוסיפה אמה בקול מהדהד. "אם לא תמצאי את סבתא, אין לך מה לחזור לבית הזה."
"מה?!" נדהמה תמי.
"זכרי את דברי," אמרה. השמיים התקדרו, ומטר החל לרדת. רעם. "מצאתי היום צלחת מלוכלכת בערמת הכלים הנקיים;" הפסקה מזועזעת ושקטה. "אם את רוצה לחזור לגור איתנו, תהיי חיבת להציל את סבתא סינדי. אני לא רוצה לראות את הפנים שלך עד שתחזרי. ורצוי שתשילי מעלייך גם כמה קילו בדרך! את נראית קצת… שמנמונת." היא סגרה את הדלת על אפה של תמי. אחיה הקטן זייף נעימת כינורות עגומה, והיא מצאה את עצמה עם סל ורוד זרחני ביד אחת, שכמיה כתומה, וכלב ירוק היפראקטיבי- מושלכת מחוץ לדלת המקום היחיד שהכירה.
"אמא חורגת מרשעת טיפשית," היא בעטה באבן סוררת. שביל האבנים הצהובות שהשתרך למולה היה ארוך ורעוע, וקוף מכונף עליז ובודד זינק מעץ לעץ בהבעה משועממת. "אני לא מאמינה שעכשיו אצטרך ללכת את כל הדרך עד לבית של סבתא. היא יודעת שגם לי יש שחיקת סחוס בברכיים!"
פודינג הגיב בנביחה עליזה וליקוק תומך.
"כן, בטח," התמרמרה תמי. "אתה מאושר לגמרי מהטיול הארוך הזה. אתה בכלל לא מבין את מה שעובר עלי." וכאן זכה פודינג למונולוג ארוך מאוד ומשעמם מאוד על כמה שתמי שונאת את החיים שלה וכמה שלא אוהבים אותה ביער הזה, היא שמנמנה קצת וממוצעת מדי, בבית הספר קשה והיא שונאת לשטוף כלים. ובכלל, אפילו אין לה מספיק בגדים בארון!
כשסיימה לדבר והרימה סוף סוף את מבטה, ראתה ששביל האבנים הצהובות נגמר והיא במבוי סתום.
היא הייתה מופתעת, ואז נזכרה- עשו שיפוצים ביערות, ועכשיו כל הדרכים השתנו! מה תעשה? לאן תלך?
היא הרימה את עיניה ביאוש אל השמים, הורידה אותם חזרה אל פודינג, וצרחה צריחה מבהילה ומעוצבנת למדי.
פודינג ההמום הסתובב סביב זנבו לכמה שניות, ואז הוציא את לשונו והחל למשוך אותה אל מעלה גבעה סמוכה, שבה הדשא היה ירוק מאוד והשמיים כחולים- כחולים מדי. ענני הסערה הקיפו את המקום אבל לא המטירו עליו גשם.
אבל זה לא היה הדבר הכי מוזר בו. הבית הקטן היה עשוי כולו ממתקים. הקירות היו עוגיות ג'ינג'ר מסוכרות, המקוש משוקולד והגג מסוכריות מותכות- אדומות לבנות. הבית היה צבוע לבן- כחול.
כיפה כתמתמה התקרבה אל הדלת, וראתה להפתעתה שהידית הייתה עשויה מלפפון חמוץ. היא שנאה מלפפונים חמוצים, אז היא נאלצה לכרסם את דרכה פנימה דרך אחד הקירות ( אגב, לתמי יש חולשה תמידית לדברי מתיקה, היא תמיד צרכה יותר מדי פחמימות).
בפה מלא עוגית ג'ינגר היא קראה- "הלו? יש מישהו בבית?"
ווף! אמר פודינג בעליזות. ווף! ווף!
"חוץ ממך, פודינג," נאנחה תמי.
פודינג השתתק וחזר לרדוף אחרי הזנב שלו. רק דממה הדהדה מהבית הריק.
תמי פסעה קדימה והחליקה- בום! הראש שלה נחבט ברצפה, והיא פלטת קריאת כאב וזעם. "למה שמישהו ירצה רצפת סושי?!" היא צרחה בגועל. "סושי?!"
על הקיר הנגדי מולה עמד ארון בגדים גדול ומהגוני, בעל חירוטי ראשי אריות והכיתוב- אם אתה בן תמותה אל תפתח את הארון הזה- ובשום פנים אל תיכנס לתוכו. סכנה מידית למוות ביסורים.
"נאאאא, זה כתוב בלשון זכר," הפטירה לעצמה תמי ופתחה את הארון. מעילים יפיפיים, מעילי פרווה מכל סוג- כן, גם סינטטיים- נתלו שם בשורות.
"יש!" צווחה תמי. "אולי עכשיו יהיו לי בגדים!"
היא נכנסה עמוק יותר ויותר אל תוך הארון, בחיפוש אחר המעיל המושלם. היא דחתה מעילים בקצב, זרקה מעל ראשה ערמות של פרוות מכל מין וסוג, העיפה אותם בהבעה אדישה. "טוב, אני מניחה שבעל הבית יאלץ לעשות כאן קצת… ניקיון," היא מלמלה, והעיפה בטעות מעיל עבה במיוחד עשוי מפרוות כלב ירוק, הישר על פניו המופתעות של פודינג.
פה פודינג איבד את הצפון, פלט נביחה מטורפת והתחיל לברוח בהסטריה אל בין המעילים.
"פודינג?" צעקה כיפה כתמתמה ורצה בעקבותיו. "פודינג- אני מצטערת! זה היה אחד מהקרובים שלך? פודינג!"
היא מעדה בין המעילים והתגלגלה, אבל לארון לא היתה דלת אחורית והיא צנחה-
היא מצאה את עצמה עומדת בכיכר מושלגת. פנס רחוב בודד האיר את אויר החורף הקר, פתיתי שלג מוארים לרגע בקרניו וצונחים לערמות קטנות על הקרקע. כיפה כתמתמה עטפה את עצמה הייטב במעילה החדש.
"פודינג?" היא לחשה.
ווף!
"פודינג, חזור הנה!" היא החלה לרוץ על האדמה הקפואה, מחליקה מדי פעם על קרח שנמס. נשימתה התגבשה בערפילים מול פניה. "פודינג!"
היא מצאה את הכלב שלה עומד מול צריח גבוה מאוד, לשונו הכחולה משתרבבת מפיו והוא נובח נביחות נרגשות. ווף! ווף! ווף!
"כלבים ירוקים טיפשיים," נאנקה תמי. "אתה יודע שרציתי קרוקר ספיינל, נכון?"
לפתע, מהמגדל הגבוה, נשמעה איוושה, ונערה אחת שרבבה את ראשה מבעד לחלון. "תמי?"
"פיבי!" צווחה תמי. היא הרימה את ידיה בהתרגשות. "מה את עושה פה?!"
"משלשלת את שיערי מבעד לחלון," נאנחה פיבי בהשלמה, וניערה את מפלי השיער שלה. תמיד היה לה את השיער הכי מעורר קנאה שתוכלו לדמיין. תלתלים ארוכים, זהובים, השתפלו בשובבות אל מאחורי גבה. אבל עכשיו… עכשיו זה היה פשוט מלחיץ. היא ניערה את שיערה- שיער סבוך, מלוכלך, מלא קשרים- אל מבעד לחלון. תמי ראתה מגף ישן שתקוע בין שני קיני ציפורים, וחולדה הסטרית שניסתה לעשות הכל בשביל להשתחרר.
"את יכולה לטפס עליו," אמרה פיבי בעיפות.
"מה?"
"את יכולה לטפס על השיער שלי," אמרה פיבי. "קדימה, זאת הדרך היחידה לעלות למעלה."
באי נוחות מסויימת אחזה כיפה כתמתמה בחבלים השומניים והסבוכים שהיו לפנים שערה של פיבי. היא טיפסה במהירות, נזהרת שלא לדרוך על החולדה, שולפת את המגף בדרך וזורקת אותו אל פודינג, כצעצוע חדש. כשהגיעה אל אדן החלון הייתה כולה מלאה בשערות תלושות, שומניות ומגעילות. היא ניערה אותן מעליה, די בסלידה.
"הי תמי," אמרה פיבי וחיבקה אותה. תמי טבעה לרגע בים של שיער.
"פיבי, מה קרה לך?" השתוממה תמי. "אני רק זוכרת שעזבת את בית הספר כדי להתחתן."
"כן, אבל אבא שלי מכר אותי בסוף למכשפה זקנה, ועכשיו אני תקועה פה," אמרה פיבי במרירות. "אני מקורקעת, כאילו, לנצח. והנסיך שלי בא רק פעם בשבועיים."
"הנסיך שלך?"
"לא בדיוק," היא אומרת. "מבינה, נאלצתי לתפור מהשיער שנשר לי גרביים לעוצלי גוצלי והוא לקח לי את הבן הבכור שלי. עכשיו הילד במשמורת אצל הנסיך, ולי מותר לראות אותו רק פעם בשלושים ימים."
"תינוק? כבר?" הופתעה תמי.
"כן,"נאנחה פיבי. "אני אפילו לא זוכרת איך קראתי לו. בכל מקרה, תראי מה יצא ממני. הייתי הילדה הכי יפה בכיתה, עמדתי להתחתן עם נסיך- עכשיו שרירי הבטן שלי רופסים, השיער שלי הרוס, ונהפכתי להיות עוד אישה מרירה וכועסת ששונאת את החיים שלה." דמעות עלו בעיניה. "אני שונאת את החיים שלי, תמי. היית מאמינה? אני!"
"את עוד לא ממש אישה," ניחמה אותה תמי. "ואת יודעת? את גם לא חייבת להישאר במצב הזה. אני יוצאת לחפש את סבתא שלי, כדי שאוכל להביא לה את הסל הזה," היא מצביעה על הסל העטוף במפית ורודה זעקנית. "כשאחזור, תוכלי לבוא איתי! נוכל ללכת לנשף, אולי למצוא נסיך חדש, מי יודע? את עדיין צעירה ואת עדיין יפה, והחיים שלך לא נגמרו."
"או," אמרה פיבי, ובעיניה הכחולות ניצת אור אחר- "שתתני לי את הסל שלך, ואני אעזור לך למצוא את סבתא שלך."
"לא אמרת שאת תקועה במגדל הזה?"
"אני כן," אמרה פיבי בנבזות. "אבל כשדורותי הייתה כאן בפעם האחרונה לקחתי לה את הנעליים."
"ואיפה דורותי?"
"היא…. נפלה מהחלון באופן מקרי," מסמיקה פיבי. "בכל מקרה, אם תתני לי משהו שירפא את השיער שלי ויהפוך אותי לנערה היפה שהייתי, אתן לך את הנעליים." היא הושיטה לה זוג נעלי זכוכית אדומות. "הם יקחו אותך ליער שרווד בפחות משניה."
ההצעה אכן הייתה מפתה. תמי הוציאה מהסל את אחד מהמרשמלואים הקסומים והושיטה לה אותו. "מוסכם."
ווף! אמר פודינג.
הן החליפו. פיבי נשמה נשימה עמוקה ולקחה נגיסה מהמרשמלו.
בשניות, פיבי השילה מעליה את כל שיערה, ופלומה חדשה וזהובה החלה לצמוח. שיער יפיפה, גולש ואווירירי, גלש עכשיו אל מעבר לחלון.
"בהצלחה," אחלה לה תמי, נעלה את נעלי הזכוכית האדומות והקישה בהן פעם אחת.
פלינג! הנעליים התנפצו לרסיסים.
"נו באמת," אמרה תמי בכעס. "מי בכלל חשב על הרעיון הזה, נעליים מזכוכית? ברור שהן לשימוש חד פעמי!"
ואז היא ופודינג נעלמו במערבולת של ירוק, כחול וכתום- והשאירו את פיבי הרחק מאחור, להתמודד עם חולדה היסטרית במיוחד.
"אני לא מאמינה שאני עכשיו מנחמת את פיבי," רטנה תמי. "אלוהים, הבחורה נראית נורא! והיא פסיכית לגמרי, אני אומרת לך."
היא ופודינג בקעו מתוך בסך העלים שאליו צנחו. הוא ליקק לה את הלחי בנחמה, והיא גירדה לו מאחורי האוזניים. הבקתה של סבתא שלה הייתה ממש מלפניה. על הגבעה. "קדימה, בוא נסיים עם הסיוט הזה," מלמלה תמי ופסעה לפנים-
קראק.
ווף!
היא הסתובבה לאחור וראתה אותו. אדמומי- ערמוני ובעל חיוך מתנצל. "חי חי חי?" הוא פלט.
כיפה כתמתמה הגנה מיד על הסל שלה. "חטפני, אסור לך לחטוף! חטפני, אסור לך לחטוף! חטפני, אסור לך לחטוף!"
ווף! הסכים פודינג.
"אוף, חבל," אמר חטפני. "הייתי ממש צריך את המרשמלו הזה."
"בשביל מה, חטפני?" שאלה תמי.
חטפני הסמיק עד עמקי נשמתו. "אה… תראי. יש כאן ביער איזו… שועלה אחת…."
"ו..?"
"רובין הוד לוקח לי את כל הנקבות השוות!" מיילל חטפני. "אני גם רוצה להראות כמוהו ואולי להצליח למשוך אלי את מריון. למה-"
תמי אטמה את אוזניה. "די, נמאס לי!" היא צעקה. "קח מרשמלו טיפשי ותעזוב אותי בשקט."
"באמת?" משתנק חטפני.
"כן, רק תפסיק ליילל! אתה מתנהג כמו תינוק. אתה בכלל לא צריך את הקסם, אתה פשוט צריך להיות קצת יותר… גברי," אמרה בזעם וזרקה אליו מרשמלו.
הוא אכל אותו. "ווהוהו!" הוא צווח. "אני מרגיש- נפלא!"
"דביל," לחשה לעצמה בשקט. היא החלה ללכת במעלה הגבעה, אל בקתת העץ של סבתא שלה.
"תמי, חכי," אמר חטפני ואחז בידה. "חכי. שניה!"
היא נעצרה.
"יש שלושה דובים שהשתלטו על הבית," אמר חטפני. "אבא דוב, אמא דובה ודובונית. הם אמורים להיות די מסוכנים. אולי לא כדאי ש-"
"אתה רוצה לומר לי שסבתא שלי תקועה בבית עם שלושה דובים די מסוכנים?!" התפלצה תמי ודהרה אל הבית.
היא פתחה את הדלת. היה חושך. היא הדליקה שלושה נרות שהאירו את האפלולית המאובקת. "הלו? יש מישהו בבית?"
בתשובה ענתה לה נחרה עזה.
"הממ," אמרה לעצמה תמי. "אז כנראה שאת כן בבית." היא פסעה בשקט אל חדר השנה, וצפתה בתלולית מתחת לכרית, שעלתה וירדה בתזזיתיות. "סבתא?"
חררר!
"אוקי," לחשה תמי, והתקרבה עוד אל המיטה. "סבתא? למה השיער שלך… כל כך זהוב?"
חררר!
"סבתא," חזרה תמי. "למה האוזניים שלך כל כך… קטנות?"
חררר!
"סבתא," נרעדה תמי. "למה את כל כך…"
" לא אמרתי לכם להפסיק להפריע לי לישון?!" הדמות במיטה התרוממה והתגלתה כילדה קטנה ודי מכוערת, עם שיער בלונדיני צבוע וקוקיות.
"זהבה?!" צווחה תמי.
"או או," פלטה זהבה, נטלה את הכיסא הקטן שעמד ליד המיטה וזרקה אותו על החלון, שהתנפץ לרסיסים. "צ'או," היא צחקה, וקפצה מבעד לחלון.
"כל כך הלך עלייך," סיננה תמי. "אני—"
ררראאארר? נאנח מישהו מאחוריה.
היא הסתובבה בהפתעה וגילתה שלושה דובים—או לפחות חיקוי עלוב לכאלו. הם היו רזים עד אימה ועם צלליות שחורות מתחת לעיניים.
"הי," אמרה תמי, בהפתעה. "ומה קרה לכם?!"
"זהבה אוכלת לי את כל האוכל," יללה דובונית.
"וישנה לנו במיטות," נאנח אבא דוב."
"ושוברת לנו את כל הכיסאות," אמרה אימא דובה והשפילה את עיניה לרצפה.
"זה הבית של סבתא שלי!" צעקה תמי. "ובכלל, גירשתי את זהבה. היא לא תפריע לכם יותר."
"זה לא הבית של סבתא שלך יותר," אמרה אמא דובה. "היא השכירה לנו אותו לפני יותר משלושה חודשים. רצינו לקנות אותו, אבל זהבה פרצה אל הכספת שלנו ולא הצלחנו לגרד מספיק בשביל משכנתא-"
"לאיפה היא הלכה?" קטעה אותה תמי. "אני חייבת למצוא אותה!"
"טוב, אנחנו שולחים את שכר הדירה לאיזה בנק סודי בשווייץ, אבל שמעתי שסבתא שלך בעסקי המאפיה עם קפטן הוק. לדעתי כדאי לך לנסות ללכת אל ארץ לעולם לא."
ארץ לעולם לא… "אולי אפילו אפגוש את טינק!" התרגשה תמי. "הייתי חברה שלה בכיתה ד'!"
"אולי," חייכה דובונית. "תמסרי לה ד"ש. ואגב…" היא מנמיכה את קולה ללחישה. "שמעתי שהנסיך אדוארד מארגן את נשף המסכות הגדול ביותר שידעה הארץ. הייתי הולכת, אבל פעם שעברה שראיתי אותו הוא אמר לי שאני שעירה מדי לטעמו." היא מעווה את פניה בסלידה. "בכל מקרה…"
"הנסיך אדוארד," נאנחה תמי. "הוא כל כך חתיך בפוסטרים." בראש שלה החלו להתרוצץ תסריטים שלה והנסיך, יחד… צועדים אל עבר השקיעה… למה לכל החברות שלה יש את המציאות הזו ולה אין? אני הולכת לנשף הזה, ואני אתחתן עם אדוארד, החליטה תמי. אעשה ה-כ-ל כדי להרשים אותו. אני אראה לעולם שגם אני יכולה להתחתן- ולא סתם, אלא עם הגבר הכי מושך בממלכה כולה. חיוך ענקי עלה על שפתיה." אני הולכת," הודיעה. " אבל… איך אני אמורה להגיע לארץ לעולם לא? השתמשתי בנעליים של דורותי כדי להגיע לכאן!"
בום! רעש של יניקה עלה מאחוריה.
"סליחה? שמעתי שמישהי צריך עזרה?"
היא הסתובבה אל החלון. "אה.."
"הי, מותק," אמרה אורוסולה וטפחה על שפתיה בחסילון אומלל. "עסקאות הן ההתמחות שלי. ובכלל-" צחקה צחוק גבוה ולא נעים. "התגעגעתי אלייך, ילדה…. חורגת, שלי."
"לאבא שלי אין טעם מוצלח במיוחד בנשים," לחשה לעצמה תמי. "אז… "
"אני יכולה להביא אותך לארץ לעולם לא," אמרה אורסולה. "והדבר היחיד שיש לך להציע לי… הוא… קולך."
ידה של תמי עלתה אל צווארה. "מה?! לא!"
"כן," אמרה אורסולה. "כן!" הקול שלה נעשה מטורף כמעט.
אולי עכשיו זה הזמן לספר, שלמרות שתמי הייתה ילדה ממוצעת מדי, היה לה דבר אד שיחד אותה. לתמי היה את הקול המתוק ביותר שיכולתם לדמיין. כשהייתה שרה, הקול שלה היה כמעט מכשף. היא הייתה תמיד מקבלת את כל הסולואים במקהלה, ובדיוק עברה לשיעורי פיתוח קול פרטיים.
"אבל כל כך רציתי להרשים את הנסיך," היא אמרה, על סף דמעות. הנה התוכנית שלי נעלמת, חשבה לעצמה בעצב.
"בחייך," לגלגה אורסולה. "את יודעת בדיוק כמוני!" היא נקשה באצבעותיה, והחדר החשיך שוב. חיוך חשף את שיניה המחודדות, היא נופפה בכל זרועות התמנון שלה והחלה לשיר-
"גברים שונאים אישה שמפטפטת
שתיקה שווה זהב, הם טוענים
ביבשה, וזה ברור,
גברות שומרות על פה סגור
ומה בכלל יש להרבות כאן בדיבור
אכן, שיחה לדעתם היא מיותרת
אדון נכבד ממנה יימנע
בייחוד הם מתרשמים
ממבטים וחיוכים
אישה כזו תזכה בטוב שבגברים, הבנת?
"כן, מלמלה תמי. "אבל… אין לי שום דבר להציע לנסיך חוץ מאת הקול שלי. אין לי-"
"טיפשונת קטנטנה, ילדונת מסכנה," נאנחה אורסולה. "הרי… לא תקבלי עסקה יותר טובה, זלדה'לה שלי. ובכלל… מה כל כך כואב לך?"
מגילה הופיעה באוויר מולה, יחד עם עט ורוד זעקני. "קדימה-זלדה, תוך שניה!" זעקה אורסולה.
תמי הביטה בפודינג ובדובונית בבקשה לעידוד. היא עצמה עיניים וחתמה את שמה באותיות גדולות ומסתלסלות-
"רוחות של הים השחור
יש כאן התחייבות
שרק לי את קולה היא הסכימה למכור
עכשיו שירי-!"
"אה… מילמלה תמי. "אוקי, אבל תזכרי, את זאת שביקשת-
And I was like, baby baby baby -ohhh!!!
Like- baby, baby, baby- nooo!
"לא!!!" צרחה אורסולה ואטמה את אוזניה בכוח. "אוף, לעזאזל, אני שונאת את הילדה שהמציאה בכלל את השיר הזה. התכוונתי שתשירי- טוב, שיר אמיתי!"
אז תמי פצחה בשירת החמישית של בטהובן (זה התנגן לה בראש מאז הפעם האחרונה בה ראתה את ג'ימי).
לקראת התיבה השמינית זה קרה. מין רעש מוזר… קולני… בקע מהגרון שלה. ואז… שקט.
ווף! צהל פודינג.
תמי הניעה את שפתיה, אך שום צליל לא בקע מתוכן. רק דמעה רותחת שהתגלגלה על לחיה השמאלית, ואחת נוספת על לחיה הימנית.
"נפלא!" צווחה אורסולה, בקולה של תמי. "קדימה, ילדה." היא תפסה את הכתף שלה, אחזה ברגלו של פודינג, והבית הקטן נעלם הרחק הרחק מאחוריהם. ביחד עם שלושה דובים המנופפים לשלום, וילדה קטנה ומכוערת במיוחד שהלכה לחדש את צביעת השיער שלה.
נפלא. עכשיו אין לי קול. ואיך, לעזאזל , אני אמורה למצוא את סבתא? תמי קיללה את עצמה בכל קללה שהצליחה לחשוב עליה. היא נסתה להזיז את שפתיה, אך שום קול לא בקע מהן. זה נגמר. הכישרון היחיד שהיה לי, נעלם.
ווף! ניחם פודינג.
תסתום, חשבה כיפה כתמתמה.
ואז משהו חשוך נפל עליה משמיים, היא כשלה ו-טראח!
אאו!
"מצטער, מצטער!" צווח מישהו מעליה. "מצטער! אני כל כך… מגושם-"
טראח!
עוד משהו צנח מגבוה. היא התגלגלה במורד הגבעה, נער שליחויות רוכן מעליה, דמעות כאב עולות בעיניה.
"אני באמת מצטער," הסמיק, הושיט לה את ידו והעלה אותה לעמידה. "באמת, באמת-"
הוא היה מחוצ'קן לגמרי, עם גשר כתום בשיניים, חולצה ומכנסי לבד ירוקים, ושיער ג'ינג'י בבלורית. העיניים שלו היו מוסתרות לחלוטין מאחורי משקפיים ענקיות, והקול שלו היה מאנפף וגבוה מדי. "באמת מצטער."
"פיטר," הוא הציג את עצמו ולחץ את ידה. "ואת בטח כיפה כתמתמה, נכון?"
היא חייכה והנידה בראשה.
ווף! אמר פודינג.
"עסקה עם אורסולה, נכון?" שאל פיטר. "המכשפה הזאת- ניסיון לא טוב איתה. בכלל… ניסיון לא טוב עם אמהות חורגות מרושעות. זה בטח לא.. לא מעניין אותך." הוא נשם עמוק, חייך חיוך מבוייש, והמשיך. "בכל מקרה.. אני רק אאסוף את הצל שלי ואלך. לא אפריע לך." הוא רכן אל הקרקע והרים צל עלוב למראה. "אלוהים, הדבר הזה מסמורטט," אמר בעצב.
תמי הנהנה בהסכמה. היא לקחה את פנקס ההזמנות שלו וכתבה בעט הורוד של אורסולה- 'תרצה שאתפור לך אותו?'
"את יודעת לתפור?"
'סבתא שלי היא סבתא סינדי,' כתבה תמי. 'אז… כן.'
"סינדי? כאילו, סינדי רולה המפורסמת? אחותם של שנים עשר הברבורים? זאת שתפרה להם את החולצות מהסרפדים?"
'טוב,' כתבה תמי, וקצת הסמיקה. 'האמת שהסרפדים נגמרו לה באמצע, אז שניים או שלושה נאלצו להסתפק בחזיית סירפדים.'
פיטר פער עיניים, מופתע. "אבל הם כולם גברים," הוא מילמל.
תמי הנהנה בעצב. 'אכן,' נאנחה, 'מראות קשים'.
כעבור שתיים עשרה דקות הצל של פיטר היה מתוקן לגמרי, חדיש חדש ומחודש. הוא חייך אליה חיוך חושף קוביות וקצת מזעזע, אבל מאוד מאוד ידידותי. "תודה!"
תמי כתבה- 'אתה יודע אולי איפה אני יכולה למצוא את סבתא שלי?'
"בטח," אמר פיטר. "מה, לא ידעת? היא הלכה לנשף! נשף המסכות של אדוארד."
'תודה רבה,' כתבה תמי.
"בי, מקווה שנתראה בקרוב," אמר לה פיטר, ואז הסמיק ממש חזק. "תקשיבי… אני יודע שאני לא משהו, אבל… אני אשאיר לך פה את המספר שלי, ואם יתחשק לך מתישהו לקבוע… את יודעת…" הוא שרבט את המספרים במהירות על פני דף הפנקס. "תשמרי את הפנקס אצלך," חייך. "את צריכה אותו יותר ממני." הוא עלה על אופנוע מעופף, שקרטע ופלט אש דרקונים מלובנת, ונופף בידו. "בי!"
היא נופפה לשלום עד שנעלם. הוא דווקא היה די חמוד, חשבה.
ווף! נידב פודינג את דעתו האישית.
שביל אבנים צהובות השתרע מלפניה, והיא דילגה עליהן. פודינג נבח מנגינה עליזה, והיא חייכה ונקשה באצבעותיה לפי הקצב. ואז, פתאום… פודינג נעלם.
פודינג! ניסתה תמי לצווח, אבל לא היה לה קול, אז היא נאלצה למחוא כפיים ממש חזק.
פודינג רץ לעברה, והיא זיהתה את תנועותיו על הסבך הירוק שמאחוריו.
אולי כלב ירוק לא היה רעיון טוב אחרי הכל, חשבה תמי.
הכל הוריק סביבה. אפילו שביל האבנים הצהובות נעשה ירוק. ומולה, ממש מולה- השתרע ארמון זכוכית ירוק, ענק, וזוהר. תמי לטפה את גבו של פודינג, קצת בחשש.
"שלום לך," אמר הפקיד בכניסה וחייך אליה חיוך גדול. אני מבין שבאת אל נשף המסכות. התחפושת שלך היא…. מקורית," הוא סקר אותה מלמטה למעלה, ואז עיקם את אפו. "את בטוחה שזאת הדרך למשוך את הנסיך?"
היא הוציאה לו לשון, עקפה אותו ונכנסה פנימה.
אוקי, חשבה לעצמה. זה מוזר.
משום מה, לכולם בנשף הזה היו שיני ערפד- או זנבות של אנשי זאב. הם לבשו חולצות של team E או team J ורקדו בזוגות של איש זאב מול ערפד. ומעל כולם, הסתחררו במעגלים, שני אנשים שתמי זיהתה- אבל סירבה להאמין למראה עיניה; היא צפתה בהם המומה לכמה שניות, ואז חצתה את האולם היישר אליהם, וכתבה באותיות ענקיות על פני הפנקס שלה- 'מה לעזאזל?!'
"תמי?" נדהמה סבתא סינדי.
"תמי?" נדהם הנסיך אדוארד בתיאטרליות. "הו, יקירתי," הוא הרים אותה וסחרר אותה באוויר. היא הדפה מעליה את ידיו, ונעצה את מבטה הזועם בסבתא שלה. "סוף סוף הגעת!" צווח אדוארד.
שיערו המטופח היה מסודר בבלורית מושלמה, הג'ינס שלו היה צמוד מדי, והוא לבש חולצה זוהרת ומעומלנת שהיה כתוב עליה- מי תהיה האחת?
'סבתא, כדאי מאוד שתסבירי לי מה הולך פה,' כתבה תמי בזעם. 'כי אני עשיתי הכל- כדי לראות אותך בנשף רוקדת עם נסיך שצעיר ממך באיזה שלושים שנה? אני מצטערת, זה מרגיש לי קצת… טוב… פדופילי.'
"תמי, יקירה…" קראה סבתה. "הכל היה מבחן… בשבילך!"
כל האנשים שרקדו בנשף הורידו מעליהם את התחפושות, והיא גילתה אחד אחרי השני את האנשים שפגשה בדרך; אבא שלה, ג'ימי, שלושת הדובים, חטפני, פיבי היפיפיה, פיטר, אורסולה- אפילו הקוף העליז והמשועמם שראתה בדרך לבית הממתקים. הם נעמדו סביבה במעגל, מוחאים כפיים.
אני לא מבינה, כתבה תמי.
"דבר ראשון, הוציאי בבקשה מהסל את בקבוק מי הפלאים שהבאת לי," אמרה סבתא סינדי.
תמי הוציאה את הבקבוק.
"שתי את מה שבפנים," הורתה לה.
תמי נשמה עמוק, ושמעה בקולה. היא גמעה את כל הבקבוק עד לטיפה האחרונה; היה לו טעם של מיץ פטל לא מהול.
"בלעע," אמרה תמי. ואז קלטה. "הקול שלי!"
"בדיוק," אמרה סבתא שלה.
"אבל… אבל…" תמי החלה לגמגם, קצת המומה. "אני לא מבינה, עדיין. למה כולם פה? למה, אמרו לי שאת חולה אם את לא?"
"כי," הכריז הנסיך אדוארד ונעמד לצידה. "כי רציתי לבחון האם את האחת."
"סליחה?" הופתעה תמי.
"בהחלט," הנסיך בחן את ציפורניו המהוקצעות, חייך חיוך מושלם, הניח את זרועו סביב כתיפיה וכיחכח בגרונו. "אולי לא שמת לב, אבל… תפרנו לתוך השיכמיה שלך עדש."
"עדש…?"
"כל נערה אחרת הייתה מבחינה בו," הרעים הנסיך. "אבל את.. את מיוחדת."
"א-הא," ענתה תמי.
"ולכן," הודיע הנסיך. "את האחת שתהיה אשתי. גם אמיצה, גם נאמנה, גם לא מפונקת- תמי… את האחת."הוא כרע על ברך, הוציא מכיס הג'ינס, קצת במאמץ, קופסה קטנה מחופה במשי אדום, וחייך. "תמי, כתמתמונת… התנשאי לי?"
תמי זקפה את גבותיה. "אז… המחלה המזוייפת… נעלי הזכוכית… החולדה ההסטרית, הכל היה רק חלק מתוכנית להביא אותי לפה?"
"בהחלט," הודיעה סבתא.
"רגע רגע רגע," אמרה תמי. "אז… למה יש כאן לאנשים חולצות גם של טים אדוארד וגם של טים ג'ייקוב?"
"בגלל," אמר אדוארד, "שזה לא היה מבחן רק בשבילך. פודינג היא כלבה, לא כלב. ו… אחי הקטן," הוא חשף מאחוריו צ'יוואווה כתומת זנב וסגולת עיניים- "ג'ייקוב, הגיע לפירקו."
ווף! נבחה פודינג ונמלטה אל מאחורי תמי.
"אז…" מלמלה תמי. "אתם מצפים ממני עכשיו להתחתן עם הנסיך?"
"כן," אמרה סבתה במבוכה. "פחות או יותר. זה מה שאמור לקרות, לא?"
היא זקרה את אצבעה וזרקה את שיערה לאחור. "בוא נהיה לגמרי ברורים לגבי זה, אוקי? אתה שמת לי עדש בשכמיה, גררת אותי דרך שני יערות. הותקפתי, נפצעתי, זרקו אותי מהבית; הקול שלי נעלם- גרמת לסבתא שלי לשקר לי, לילדה עם שיער צבוע לאמלל את החיים של שלושה דובים, ולנערה אחת יפה במיוחד להינעל במגדל. ומה עם דורותי המסכנה? אני מוכרחה להודות שאתה נראה הרבה יותר טוב בתמונות, וגם… אתה שוביניסט, אתה שתלטן חסר תקנה, פוץ מנופח ועושה פדיקור לציפורניים למרות שאתה… טוב, גבר," הקול שלה עלה אוקטבה. "ואתה באמת מצפה ממני להינשא לך?"
"אה…" מלמל הנסיך, אבוד לחלוטין. "אני… מניח?"
ווף! נהמה פודינג.
"אז אני דוחה בנימוס את ההצעה. ערב טוב ותודה על הדגים," כיפה כתמתמה השילה מעליה את השכמיה וזרקה אותה היישר אל זרועותיו השריריות והמטופחות. היא שרקה לפודינג לבוא אחריה, הסיטה את שיערה אחורה, ויצאה באלגנטיות ממפתן הדלת, מחליקה על פני צל שאיזה נער שליחויות שלומיאלי לבוש ירוק שמט שם לפני שלושים ושתיים שניות בלבד.