נטליה הביטה בקוצר רוח מבעד לחלון הפתוח. הכול נראה רוגע כל כך שם בחוץ. הביטה בעץ הצאלון הצעיר, אשר רוח קלילה פרעה את עלי צמרתו הירוקים. לידו בבית השכן, עמד צאלון אחר גדול ובוטח. עלעליו נגעו לא נגעו באלו של העץ הצעיר. שלבי התריס החלו לנוע, היא ראתה יונים במעופן ונמלה קטנה חולפת על אדן החלון. העולם הכהה פתאום, השמש כמו נעלמה, הנמלה הקטנה נעלמה בסדק שבקיר. נטליה החליטה לסגור את החלון – החל להיות קריר. היא התיישבה על המיטה וראתה בזגוגית החלון את השתקפותה של ציפור במעופה, בגובה זה ראתה את קצות צמרתו של העץ הבוגר, הצאלון הקטן נעלם לגמרי ומעליו היטמרו רק שמים תכולים ומעוננים קמעה.
היא ניתקה את מבטה מהחלון ופנתה להביט בשעון הכחול שעל יד המיטה. הוא הורה שהשעה שלוש ותשע דקות. עוד שעתיים, חשבה בליבה, רק עוד שעתיים. הזמן הזדחל לאיטו והספרות האדומות והמנצנצות שבשעון בקושי התחלפו.
היא החלה לחשוב על מה שאמרה לה הזקנה בשעות הבוקר. היא פנתה להביט בידה המגוידת והמסורבלת ובציפורניה הקטומות. מעולם לא הצליחה לגדל את ציפורניה, סדקים קטנים נקוו בהן כל אימת שגדלו קצת. אמרו לה שאין לה מספיק סידן והיא החלה לאכול בכפייתיות מוצרי חלב, אך נדמה שככל שאכלה מזון המכיל סידן, הסדקים בציפורניה הופיעו ביתר שאת. כעת כבר התייאשה. פעם היה לה ראש לדברים כמו טיפוח ציפורנים, היום ידה כולה, היא זו המטרידה אותה. היא הביטה בסרבול העור הנוקשה. ובקווים שבידה, מפת עולמה המשורטטת לה על כף היד.
את הזקנה פגשה באקראי, אחרי ביקורה אצל האורטופד. ביקוריה אצל האורטופד נעשו תכופים ביותר. כאבים רבים תקפו את גבה, "בריחת סידן" אמרו לה המומחים, "והגיל" הפטירו כלאחר יד. הגיל! הרי היא רק בת 45 ! כולם אומרים שהחיים רק מתחילים בגיל הזה, אבל עבורה החיים הסתיימו עוד שנים קודם לכן, כשבעלה עזב אותה. פעם הייתה להם גם ילדה יפהפייה. היא התגאתה בה ותכננה את עתידה. היא קראה לה אורטל. אך מלבד טל הליל ואור השמש, היו פרחים בלחייה, דובדבנים בשפתיה והים כולו נשקף מעיניה. היא הייתה מאושרת באותם הימים. הרגישה כמו ילדה שקבלה בובה חדשה והייתה מהלכת, כשבובתה החדשה בעגלה הורודה והיפה שקנתה לה. אבל היא הייתה אמא ואורטל ילדתה צרכה הרבה מעבר לטיולים בגן בעגלה המפוארת. ערב קריר אחד, אורטל חלתה באבעבועות. פניה התכערו כל כך והיא לא הפסיקה לצרוח. לפתע לא הבינה איך נתנה ליצור המכוער הזה להשתלט על חייה ולהרסם- היא הייתה אז כל כך צעירה! היא רצתה לחיות, לחוות יופי ואהבה, מה לה ולדבר הצרחני הזה? ואז, בהתקף היסטריה של רגע, מלאה ההחלטה בליבה. היא הניחה את אורטל בעגלה, נוגעת לא נוגעת במפלצת שהשתלטה על הבובה שלה, ופנתה בצעד מהיר אל הגן.
שם, במעמקי הגן, הותירה אותה עם העגלה ושבה לביתה. בנאיביות מטומטמת הרגישה את השמחה מפעמת בה. זמן רב כל כך לא הייתה לבדה. הרוח נשאה משם את הצרחות ולטפה את פניה, האוויר התחמם, והנה נדמה שאף תשוב ותזרח השמש שהחלה כבר לשקוע. חייה הוארו לפתע באור זוהר ונדמה היה לה שכעת תעמוד היא באור הזרקורים, היא בזכות עצמה תהיה הכוכבת הנפלאה. מהרה לספר לבעלה.
יואב היה מבוגר ממנה ב-18 שנים. היא אהבה אותו מאוד. פגשה אותו בצבא שנה קודם לכן, הוא רופא מילואימניק והיא ילדה נבוכה במדי חיילת. מיד התאהבה בו. האיפוק המהורהר וההוד בצדעיו האפרפרים. הם נשאו אחרי הכרות קצרצרה. מעולם לא הרים עליה את קולו ותמיד היה שקט ואדיב, אך כשכעס, ראתה זאת בעינו. כאילו עולה בו משהו מבפנים, אך מחסומים סמויים בתוך גרונו מונעים ממנו מלפרוץ החוצה. שבה הביתה מאושרת. סדרה את הבית התפנקה באמבט קצף. הרגישה שוב יפה ומושכת. עכשיו הוא ישוב והם יהיו שוב יחד, רק שניהם.
כשפתחה לו את הדלת, הופתע למראה הבית הנקי ולמראיה היפה. נשק לה ושאל איפה אורטל. תחילה התמרמרה: תמיד אורטל. אבל עכשיו חייכה חיוך פנימי, עכשיו הכול ישתנה. אורטל איננה, ענתה בקול מאושר. הוא הביט בה רגע כלא מאמין, אחר מהר לחדר הילדים, אורטל איננה, כפי שאמרה. ואז ראתה אותו עולה ממעמקי גרונו. את הכעס האיום ביותר שראתה מעולם. פניו האדימו. הכעס היה רב מכדי שייכנע למחסומי גרונו והוא פרץ את סכר ההבלגה. המילים זרמו מגרונו בטונים גבוהים, כמו גלי סערה האומרים להטביעה בתוכם. מעולם לא אמר לה דברים איומים כמו שאמר לה ביום ההוא. איש לא אמר לה דברים איומים כמוהם, איש מעולם לא פגע בה, העליב אותה כל כך. משהו השתבש. היא הרגישה שפספסה את מטרתה וזו התהפכה ופנתה לרעתה. "היא בגן" אמרה והדמעות חנקו את גרונה.
כרוח סערה פרץ את הדלת. הרחוב החשיך לגמרי. על מנורת הרחוב ראתה את הישברותן של טיפות הגשם, ראתה את דמותו הבודדה, הרטובה, רצה בטירוף, והיא אחרי החלון הסגור, בוכה בכי קרוע. הוא לא חזר בלילה ההוא וגם לא בלילה שלאחריו. היא ידעה שלא יחזור עוד לעולם.
שוב הביטה בספרות המרצדות שבשעון. השעה הייתה 15:12 בלבד. היא ניסתה להמשיך את קו המחשבה הקטוע מלפני כן, על דברי הזקנה. זה עוד דבר שאפיין אותה בזמן האחרון. חוסר ריכוז. החלה לחשוב על דבר אחד ואז נכנס לתוכו דבר אחר, עד שמחשבותיה הסתבכו והיא הגיעו איתן למקומות אחרים לגמרי מאלו שרצתה להגיע אליהם מלכתחילה. הזקנה, נזכרה. היא לא יודעת מדוע נראתה לה אישה מסתורית זו כזקנה. האסוציאציה שהצטיירה בראשה למילה "זקנה" הייתה של אישה עם שיער לבן קשור במטפחת צבעונית מהוהה על עורפה, משקפיים עבות מסגרת, קומה נמוכה, גו כפוף, מקל הליכה, קול צרוד במבטא לא מקומי והבעת פנים של סבל חרוש קמטים. ואילו לאישה הזאת היה שיער שחור חלק אסוף, היא לא הייתה גבוהה אמנם, אך קומתה ממוצעת. היו אלה אפוא הגו הכפוף קמעה והמבט למוד הסבל, שזיהו אותה עם המילה "זקנה".
היא שאלה אותה "מה השעה?" אך קודם שהספיקה נטליה להפוך את ידה להביט בשעון, תפסה האישה את ידה של נטליה בין ידיה בתנועה מבהילה. אל כפות ידיה הקרות של נטליה, זרמו חום ואהבה מכפות ידיה היפות והקטנות של האישה. נטליה הביטה בציפורניה של האישה ולהפתעתה ראתה שהיו גם הן קטומות. "זה מוזר" מלמלה לעצמה הזקנה בהביטה בידיה של נטליה. "מעולם לא ראיתי צירוף מוזר כזה" "סליחה," אמרה נטליה מתחילה לחוש אי נוחות ממגע האישה הנעים ומדבריה המוזרים. היא התאוותה להגיד, כמו ששמעה אחרים אומרים בקלות כזאת ,"סלחי לי, אני ממהרת", אך ידעה שזה יהיה שקר גס. אין לה לאן למהר, אין לה למי.
"זה מוזר" חזרה האישה למלמל. היא נשאה את עיניה אל נטליה וזו הבחינה שמאחורי השקיות וקמטי הבכי החרושים בקצות עיניה, היו פניה של האישה יפות ועדינות ומבט עיניה היה תכול ובהיר ו.."מוזר" חזרה האישה, מעולם לא ראיתי צירוף כזה "איזה צירוף ?" שאלה נטליה, מאבדת את בטחונה. "תראי", אמרה לה בסבלנות חביבה אך עם זאת מאולצת, מהסוג בו משתמשים להסביר דבר מה לא ברור לילד קשה הבנה, סבלנות בלתי מוגבלת, חסרת טעם מראש."למדתי את תורת כף היד ולפיה את יכולה לראות את מפת חייך, אופייך, עברך ועתידך, מצוירת בקווי ידך." "אצלך, " היא נשאה שוב את מבטה לנטליה. מבטה גרם לנטליה לפעימה מואצת, רק עכשיו הבינה שפניה מוכרות לה. אך מהיכן? "..קו החיים קצר יותר מקו האהבה, מה שאומר שתאהבי או תהיי נאהבת, אחרי מותך."
נטליה חייכה במרירות לשמע הדברים המוזרים. הרי אף עכשיו איננה נאהבת על ידי איש. שקועה בשגרת יומיום אפורה, אפופה בבדידותה, מוקפת באנשים מוכרים אך זרים, שמגעה עמם מתקיים מתוך איזו שהוא הכרח ולא מתוך בחירה. המילה אהבה, התקשרה לזיכרונות מימים נפלאים, כה רחוקים, עד כי נדמה לה לפעמים שהנם רק חלום שרקמה כדי לברוח מפעם לפעם משגרת חייה המשמימה. הזקנה שלחה בה מבט עגום ואחרון, שמטה את ידה של נטליה בתנועה רפה מתוך ידה, ופנתה ללכת.
"חכי רגע," אמרה נטליה "חכי". כמכת ברק הכה בה הזיכרון. זה היה כשגילה כבר יצא מספרות השעון, אפילו מאלו הממשיכים לסיבוב נוסף של הלילה. היא פגשה אז את אותה הזקנה, באותו המקום, באותה השעה בדיוק. והזקנה אמרה לה את אותם הדברים בדיוק. אבל היא הייתה אז צעירה ויפה ולמרות המשבר שעברה, עוד היה לה לאן למהר ולפעמים גם למי. היא התייחסה לדבריה בביטול. "זקנה משוגעת" מלמלה לעצמה והמשיכה בדרכה. הדרך השתרעה על פני עשרים שנים ארוכות והתקוות התנפצו בזו אחר זו, כמו בועות סבון חסרות צבע. הזקנה לא השתנתה כלל. אולי תמיד הייתה זקנה ותמיד תהיה. עליה למהר, עליה להקשיב לדברי הזקנה, היא לא יכולה להרשות לעצמה עשרים שנים נוספות.
הזקנה חייכה חיוך עייף ועיניה נראו תכולות יותר. "בואי היום ב-17:32 לכאן", מסרה לידיה פתק מצהיב ומקומט, עליו מצוינת כתובת דהויה. נדמה היה שהפתק עבר ידיים רבות עד שהגיע אליה, או שאולי הוא ממתין כבר שנים ארוכות רק לה. הזקנה נעלמה.
נטליה נשכבה על המיטה ונעצה מבטה בספרות האדומות המהפנטות. היא חשה את כובד עפעפיה מכריע את הציפייה הערנית ונרדמה. כשפקחה את עיניה, הייתה כבר השעה 17:00. היא פנתה להביט בפתק המצהיב שהיה נתון עדיין בידה הקפוצה. הכתובת הרשומה בפתק לא הייתה מוכרת ולא היה לה מושג היכן עליה להתחיל ולחפש, אבל זה לא הדאיג אותה. היא קמה, יישרה את בגדיה שהתקמטו, ונתנה מבט אחרון מבעד לרבוע החלון. על זגוגית החלון התנקדו שתי טיפות עגולות של גשם, סתם כך, מחוסרות כל יכולת לטפטף למטה כמו כל היתר. היא פסעה בצעדים קטנים לעבר המראה העגולה, הנתונה במסגרת אפלה. מבט בבבואתה העלה חיוך קל של סיפוק על שפתיה, אין ספק שהיא עדיין אישה יפה. והחוצה, לעבר הרחוב הרחוץ מגשם. הריח הרענן מילא אותה תקווה חדשה.
אבני זיכרון 19, היה שם מוזר מאוד לרחוב. מוזר ובלתי מוכר לה לחלוטין. למרות זאת, היא פסעה בביטחון בדרך עפר, היוצאת מצידו האחורי של הבניין. את האנשים שחלפו לידה, לא טרחה אפילו לשאול על הכתובת, אולי כי ידעה שזה חסר טעם מראש, אולי כי הרגישה שהיא אינה פוסעת, אלא מרחפת על מצע של חול צהבהב, עד כי האנשים אבדו כל זהות והפכו לחלק בפסיפס הצבעוני של מסלולה.
היא פסקה מריחופה למול שכונה משונה ומפוארת כמותה לא ראתה מעולם. אבני זיכרון 18, היה ארמון קסום ואדיר, אבני זיכרון 20, היה ארמון נפלא ואדיר עוד יותר. אך את אבני זיכרון 19, לא יכלה לראות בשום מקום. ואז שמה לב לשלט צהוב וקטן, שניצב בין שני הארמונות. הוא היה נמוך עד כדי כך, שהצטרכה להתכופף על מנת לקרוא אותו. אבני זיכרון 19, נכתב על השלט בכתב יד עגול ויפה. מאחרי השלט התפתל גרם מדרגות צר שהוביל מטה, עד לדלת ברזל כבדה. היא הביטה בשעונה. להפתעתה השעה הייתה בדיוק 17:32. היא עמדה להכות בדלת באגרופיה, כשזו נפתחה בקלילות מפתיעה. החדר אליו הוכנסה היה מואר ומוצף אנשים. כמה שניות חלפו עד שהבינה שמדובר בבובות שעווה. לאט לאט הבינה שאלו בובות של אישים מפורסמים שנרצחו בצורה מסתורית. פתאום נזכרה בביקור משותף עם אורטל ויואב במוזיאון השעווה. יואב עזב אותה לכמה דקות עם אורטל והיא הובילה את העגלה למשטח עץ צר, המפריד בין טרזן תלוי מעל מים גועשים לבין תנין עץ, הפותח וסוגר את פיו. אורטל הביטה בהם מבועתת והחלה לבכות, בכי שהפך מהר מאוד לצרחות. אנשים החלו להתבונן בה. כמה רעש היא עושה! חשבה נטליה לעצמה. ובגלל מה? בגלל איזה בול עץ! "תיכף אמא חוזרת" אמרה לאורטל, "תיכף אמא חוזרת, חמודה, ואבא גם יבוא עוד מעט ". כששב יואב הביתה עם אורטל, החל הריב הראשון שלהם. הוא האשים אותה בחוסר אחריות והיא לא הבינה מה הוא רוצה ממנה, הרי אמר שהוא מיד חוזר.
נטליה החלה ללכת בין הדמויות. הרגשה לא נעימה החלה לקנן בה. היא חשבה לברוח, אבל רגליה כבדו כמו היו יצוקות משעווה. לפתע ראתה בין הבובות את הזקנה. היא קרבה אליה. המבט הקפוא על פניה, הבהיר לה שזו בובה. הזקנה, יצוקה בשעווה כוונה אקדח לדמות אחרת, מכוסה בבד שחור. שתי דמעות חלב נצחיות היו קבועות על לחייה ואפילו השעווה הצליחה להסגיר את הרעד, שאחז את הידיים המכוונות את האקדח. נטליה התבוננה בדמות המכוסה.
סקרנות, שידעה בחוש כי היא הרסנית, תקפה אותה. היא קרבה בהיסוס את אצבעותיה לבד השחור, אחזה בו בחוזקה ואז בהינף יד אחד, משכה אותו למטה. צרחה משונה הרעידה את לבה. שיער הבובה היה שערה, גוף הבובה- גופה ואפילו בגדי הבובה, היו אותם הבגדים שלבשה באותו הרגע. רק המבט שעל פני הבובה היה שליו בצורה לא טבעית וציפורניה, ארוכות ויפות. "אמא", קצר וצורמני הקפיץ אותה ממקומה. נטליה פנתה לעבר מקור הקול. הייתה זו הזקנה, בידה אקדח שלוף המכוון לעברה. בקול רם אך רועד, אמרה, "אני אוהבת אותך אמא. אני אוהב אותך לעולם".
***
למחרת בבוקר, בא הדוור הזקן כרגיל לביתה של נטליה. מכתבים כמעט אין שולחים לה, למעט מכתבי חשבונות, אך היא הייתה אישה טובה והוא נהג להיכנס מדי פעם לביתה, לשתות קפה של בוקר ולהתרגע ממאמץ ההליכה. הוא דפק על הדלת. איש לא ענה. "מוזר" חשב לעצמו, כי נטליה תמיד ערה ותמיד בבית, בשעות אלו של בוקר. הוא דחף קלות את הדלת. היא הייתה פתוחה. הוא נכנס בהיסוס לחדר המיטות הקטן. נטליה הייתה מכווצת על המיטה בתנוחה עוברית כשגבה אליו. "נטלי" לחש לעברה ברוך, "נטלי". אין תגובה. נגע קלות בכתפה. היא צנחה על גבה. זעקה נמלטה מגרונו. ידיה הקפוצות אחזו בצעיף שחור, שהודק לצווארה, ציפורניה הארוכות המושלמות, ננעצו בבשרה. היא הייתה ללא רוח חיים. הוא התיישב על המיטה ובכה.