וִילִיאַם תמיד נהנה לעבוד בחנות הספרים. ריח הספרים, האנשים הנחמדים שהגיעו, השקט שהפר רק רחש העמודים הנהפכים, הבעלים הנחמדים – זה תמיד הרגיש לו כמו בועה מבודדת מהמציאות המטורפת שבחוץ. רק אנשים שפויים באו לכאן. למרות שמדי פעם גם טיפוסים משונים מצאו את דרכם הנה. פעם אחת הגיע מישהו ששאל אם יש ברשותם ספרים חסינים לאש, כיוון שהוא נוטה להתלקח באופן ספונטני. ויליאם גירש אותו משם מהר ככל שיכל.
הנה גם היום הגיע מישהו משונה לחנות הספרים. אדם עמיד למראה, לבוש מקטורן ובעל שיער שחור קצר, אשר זקן שחור הגזור במדויק החל בסנטרו ומסגר את שפתיו. ויליאם מצא אותו מעיין בספרים, באגף לגברים בלבד. האדם הזה הגיע בשעות הצהריים, הלך ישר לאגף הזה והחל לעבור על הספרים אחד, אחד. ולא כמו רוב הגברים שהגיעו אליו, שאהבו לדפדף באיטיות, להשתהות על איורי הנשים העירומות ולהעמיד פנים שהם עושים זאת מתוך עניין אומנותי. האחד הזה עבר את העמודים במהירות, מבטו מרוכז. מדי פעם עצר להתמקד באיזה פרט, הנהן לשלילה וחזר לדפדף. הוא גמע את הספרים הללו במהירות, עובר ספר ועוד ספר. כשויליאם שאל אם הוא זקוק לעזרה הוא דחה אותה בנימוס.
במשך מספר ימים שב האיש. יום יום עבר על הספרים נוטפי הזימה, מתעלם מהצעותיו של ויליאם לעזרה. הוא היה שאוב כולו בספרים הללו, תמיד בא מוקדם בבוקר, נעלם רק כאשר הלך לאכול ולשתות, ועזב רק כאשר החנות נסגרה. ויליאם מצא את הדבר מביך מעט. רוב האנשים לפחות ניסו להראות מידה מסוימת של ריסון כשהתבוננו בספרים הללו, אך לא האחד הזה. עיניו של זה בלעו את איורי העיפרון הארוטיים. בעצם ויליאם מעולם לא חיבב את האגף הזה. כל המבקרים בו היו גברים חובשי מגבעת שכבודם לא אפשר להם לבקר זונות. לפעמים זה גרם לויליאם לחשוב על האגף כעל בית בושת שהוחבא ממש טוב.
יום אחד, דקות ספורות לפני סגירת החנות, ניגש האיש אל הדלפק. ויליאם הרים את ראשו מרשימת חשבונות והביט בו מבין משקפיו העגולות.
"שמי הַאנְס", אמר בחיוך מתנצל, "ואני זקוק לעזרה".
"במה אוכל לעזור לך?", אמר ויליאם.
האנס נשען על הדלפק, נמנע מלהישיר מבט לעיניו של ויליאם. "יש לכם אולי ספרי היסטוריה?", שאל, "או תיעוד של שושלות? כאלו שמכילים דיוקנים?".
מה לאלו ולספרים שהתעסקת בהם עד עתה? חשב ויליאם. "כן, נדמה לי שיש לנו כמה, אביא אותם" השיב ויליאם ופנה מהדלפק, אך האנס עצר אותו. "אולי תוכל להגיד גם היכן נמצאים ספרי הילדים?", שאל, "עם תמונות", הוסיף. ויליאם נעצר. זה כבר נהייה מטריד. הרבה מהתמונות שהיו בספרי ילדים היו, ובכן, של ילדים. במחשבה שנייה גם בספרי שושלות הופיעו לא מעט דיוקנים של מלכים ומלכות טרם הגיעם לבגרות. "למה אתה צריך את הספרים הללו?". סוטה.
"אני מחפש משהו"
"משהו שלא ניתן למצוא בספרים עם ציורי עירום, אבל כן ניתן למצוא בספרי ילדים?"
"אני מחפש…", הוא עצר והביט לימינו ולשמאלו. לא היה בחנות איש מלבדם. "…מישהי", סיים בלחש.
"מישהי", חזר ויליאם ביובש.
"כן, אני…", הוא שב להביט סביבו, כאילו חשש שהספרים יצותתו. "אני פגשתי מישהי לפני מספר חודשים, האישה הכי יפה שאתה מסוגל לדמיין. היא התחילה לבקר אותי בקביעות. לרבו אנחנו רק מדברים, אבל לפעמים היא מנשקת אותי ולפעמים אני מנשק אותה חזרה, ולפעמים אנחנו עושים גם יותר מזה…". הוא הפסיק, מבטו קבוע בספר החשבונות שעל הדלפק.
"ולכן אתה מחפש אותה בתמונות מתוך ספרים?"
האנס הנהן. "אני הסתכלתי בכמה ספרים כאלה פעם, לא זכרתי אילו, חשבתי שאולי היא תהייה שם. גם ספרי ילדים קראתי בנעוריי ואיני זוכר אילו. חשבתי שאולי אמצא מישהי דומה לה בספרי השושלות, היא מספיק יפה בכדי להיות מלכה"
"אבל לשם מה אתה זקוק לספרים? אינך יכול פשוט ללכת ולפגוש אותה?"
האיש עמד דומם מספר שניות, אחריהן הישיר את מבטו לעיניו של ויליאם ואמר, "היא באה אלי רק בחלומות".
ויליאם מצמץ. הוא חולה נפש. "תחילה חשבתי שזהו סתם חלום מתוק, אך הוא כל כך אמיתי, והיא כה יפה. עורה כה נעים למגע וצחוקה מעתיק נשימה. לא זכור לי שפגשתי מישהי כמוה בחיי, אז חשבתי שאולי מוחי מחייה ציור שראיתי פעם, או שאמצא בציורים הללו מישהי דומה לה. אינך מבין, אני מוכרח לפגוש אותה, ואם אינני יכול אז לפחות שיהיה לי משהו להביט בו… משהו לאחוז בו כשהיא…"
"הפסק כאן", ביקש ויליאם. האנס פסק והביט בו באומללות. "אני מתנצל", אמר. "אני בוודאי נשמע כמו מטורף". אינך יודע כמה. "לא, כלל לא", השיב ויליאם, מסתיר היטב את מחשבותיו. באנשים כאלו כדאי לנהוג במידה רבה של סלחנות והבנה, אחרת הם עלולים לאבד את שפיותם סופית. למרות שהאחד הזה מבין שדבריו מגוחכים, אולי עוד ניתן לעזור לו.
"אני לא יכול לעזור לך", פסק ויליאם.
"אבל…"
"לא אעזור לך לחמוד בספרים ותמונות דברים שלא טרחת לחפש במציאות" אמר ויליאם ושילב ידיו.
"אבל היא לא קיימת במציאות, היא קיימת בחלומותיי". הוא השפיל את ראשו.
"אבל…", אמר וקרב אליו, "בני אדם לא מסוגלים להמציא דברים שאינם קיימים במציאות. אני משוכנע שאם רק תחפש מעט תמצא אישה דומה לזו שבחלומותיך, אולי אפילו את אותה האישה ממש", הוא חשב לרגע והוסיף, "חשבת אולי שייתכן שגם היא אי-שם חולמת עליך בלילות?".
האנס הרים את ראשו באיטיות, ובהה בפניו המגולחות למשעה של ויליאם במשך מספר רגעים. אחרי כן חיוך התפרס על פניו. "אתה צודק", פסק. הוא תפס בידו של ויליאם ולחץ אותה בהתרגשות, "אתה צודק. תודה לך. אתה צודק". אחרי שסיים קנה את הספר הקרוב ביותר להישג ידו, לאות תודה.
ויליאם חש הקלה כשעזב. הוא עשה מעשה טוב, ואפילו לא איחר לסגור את החנות.
אילו בכך היה נגמר הסיפור ויליאם היה חי את שארית חייו בנועם, והיה נפטר בשלווה בעודו מסדר ספרים ישנים על מדפי ספרים ישנים. אך כמה שבועות לאחר מכן שב האנס, חיוך רחב מתוח בין אוזניו. הוא המתין שויליאם יסיים לעזור ללקוחה קטנה וקנטרנית ואז קרב אל הדלפק.
"מצאתי אותה", הכריז טרם ויליאם בירך אותו לשלום.
"אני שמח בשבילך", אמר במקום.
האנס נשען על הדלפק. "אתה חייב לבוא לפגוש אותה. היא מושלמת יותר משאוכל לתאר לך. אני חושב שראוי שאכיר ביניכם".
ויליאם הסכים. האנס הצליח לעורר בו כל כך הרבה סקרנות לגביי הנערה שהוא הסכים לוותר על מעט סידור ספרים וסקירת ספרי חשבונות בשביל לראות אותה, או בשביל כל פעילות אחרת בעצם. חייו של ויליאם היו עמוסים בשגרה משעממת, וויליאם לרוב נחפז לכל אירוע מכובד ומעלה שהיה יכול להפיג אותה.
האנס חיכה בסבלנות עד שויליאם יסיים את משמרתו, וויליאם בתורו תהה אם להאנס בכלל יש עבודה. כשסיים ויליאם את עבודתו לאותו היום ליווה אותו האנס החוצה והוביל אותו ישירות לביתו. היה זה בית דירות יציב יחסית לבתים ברובע זה של העיר. בית דירות עשוי לבנים פשוטות שסויד בלבן. האנס האיץ בו כשעלו במדרגות לדירתו. "לכאן", אמר האנס כשפתח את דלתו והוביל אותו לחדר האורחים. הבית עצמו היה מרשים למדיי; הקירות היו צבועים היטב, ללא כל סדק, והיו בו מספר כורסאות ושידות יפות ביותר, לא מרשימות מדיי, אך ויליאם לא היה מתנגד אם האנס היה מציע להעביר אותן לביתו שלו.
הם הגיעו לחדר האורחים. "זו היא", אמר האנס והחווה בידו לפינה.
פניו של ויליאם נראו כשל מי שביקש הלוואה מהבנק ובמקום בתירוץ שגרתי זכה בזוג סטירות ונזיפה. אכן, בפינת החדר עמדה העלמה היפה ביותר שויליאם ראה בימיו. פניה היו ללא קמט או תו מיותר, עיניה קרנו שמחה, אדיבות וחכמה, שמלתה גלשה על מותניה בחן מסנוור וידה הימנית הייתה מושטת לפנים ברוך. רק דבר אחד הפריע לויליאם.
"האנס, זה פסל"
חיוכו של האנס רעד. "אני יודע", אמר ופסע אל הפסל, "אבל זו היא, זו היא ממש". ויליאם נאנח באכזבה. "חשבתי שאמרת שתצא לחפש מישהי אמיתית ותפסיק להתעסק עם ציורים ופסלים".
"לא יכולתי", השיב, "החלומות היו כה מתוקים. חיפשתי כמה ימים במסבאות ובכיכרות אבל לא מצאתי מישהי שיכולה להידמות לה אפילו במעט. לפני כמה ימים ביקרתי במוזיאון, ובאחד מהחדרים האחוריים מצאתי אותה. היא לא הייתה מוצגת כבר זמן רב ושכבת אבק כיסתה אותה. ברגע שראיתי אותה זיהיתי ישר את האישה מחלומותיי". האנס הרים את ידו ללטף את לחי הפסל. "האומן שפיסל אותה מת ממזמן. הוא קרא לה וֶנַסַה. איך לא ניחשתי את השם בעצמי? למחרת באתי וקניתי את הפסל". הוא חייך לעצמו, "הטיפשים מכרו אותו במחיר כה זול. הם לא יודעים להעריך פסל יפה".
ויליאם גילה שהוא נותר ללא מילים. הוא הסיר את משקפיו במבוכה וניקה אותם. כשהחזירם כל שיכל להגיד היה:
"זה רק פסל, האנס".
"אני יודע", התייפח האנס, חיוכו נטש אותו באחת. "אני יודע… אך הבט בה, היא כל מה שאי פעם רציתי. ומה כבר רציתי? רק קצת חום, רק קצת חיבה ורק קצת, קצת תשוקה". ידו תפסה בכף ידה המושטת לפנים, "אני רק רוצה לאחוז בידה, להביט בפניה, לשמוע את קולה. הבט בה". עיניו של האנס לא ניתקו מעיני הפסל, נראה היה שהוא מדבר אליו יותר מאשר אל ויליאם. "היא כל כך יפה", אמר ונשק ליד האבן.
ויליאם ראה בימיו אנשים נושקים זה לזה. מאחורי מסבאות ובסמטאות צדדיות תמיד היה אפשר למצוא זוגות צעירים מתרפסים אחד על השני. הוא עצמו לא יודה בכך, אבל גם הוא ביקר זונות כמה פעמים. אולם בכל הנשיקות שראה מימיו מעולם לא ראה אחת שהייתה בה כל כך הרבה תשוקה, כל כך, כל כך מרוסנת.
האנס השתהה על גב ידה של הפסל מספר רגעים, אחרי כן הרים את ראשו ושב להביט בעיניה. ידו האחת אוחזת בידה וידו השנייה מלטפת אותה. זה טירוף. "האנס, לעזאזל, זה רק פסל. הוא עשויי אבן!"
"שיש"
"זה לא משנה! היא לא האדם חי. אני לא יודע איך קרה שהאישה מחלומותיך כל כך דומה לפסל הזה, אבל הוא רק אבן מסותתת. והאישה שרודפת אותך בחלומותיך היא הזיה, משגה הדמיון ולא יותר, זו טיפשות להאמין לה".
"אני יודע", אמר האנס באומללות וכבש את מבטו בקיר. "אבל מספרים שבכל פסל או תמונה בדמות אנוש ישנו שבריר של נפש שנוצר בו ברגע שהאומן מסיים את מלאכתו, אך הם אינם יכולים לבטא את שבריר זה כי הם לא יכולים לנוע או לדבר. אולי עם השנים השבריר הזה גדל. ואולי, אולי, ונסה נמצאת שם בפנים, והיא מצאה דרך לבקר בחלומותיי… אולי אם אמצא דרך להפוך אותה לאדם אמיתי…"
"אתה לא באמת מאמין בשטויות האלה", קטע אותו ויליאם. נפש שמתפתחת בפסל עם השנים? זה מטופש. פסלים היו מונפשים על ימין ועל שמאל כדי לספק שירות נאמן למי שיכל לשלם עבורם, ואף אחד מהם לא הראה שמץ של רגש או רצון משלו. אבל נראה היה שהאנס מסרב להקשיב להיגיון. הוא היה כל כך שקוע בחלומותיו, זה הרגיש לויליאם כמעט אכזרי לרמוס אותם כך. אולי אם ישתף פעולה עם הטירוף הזה והאנס יוכח שדבר כזה בלתי אפשרי אז הוא ייזנח את הרעיון.
ויליאם בלע את רוקו וקיווה שהוא לא הולך להצטער על המעשה הזה. "וגם אם אלו לא שטויות, איך חשבת להחיות אותה?". האנס נאחז בשמץ האמון שויליאם הפגין. הוא אז עזב את הפסל והרים מאחת השידות בחדר כרזה מגולגלת. "יש איזה מכשף אחד…" הוא פרס את הכרזה והציג אותה לויליאם.
"מָקְסִימִילִיאַן ווֹנְדֵרסוֹן", הקריא ויליאם בקול, "אמן קסמים ואשליות". בתחתית הכרזה היו מפורטים תאריכי הופעה בחודש הקרוב. "אומרים שהוא הטוב ביותר", אמר האנס, החיוך מתחיל לחזור לפניו. "והוא גם מקבל מבקרים לחדרו אחרי המופע, אומרים שהוא מסוגל למלא בקשות שאפילו המכשפים המלכותיים לא מסוגלים".
"ואתה רוצה שנבקש ממנו להחיות פסל?"
האנס הנהן.
ויליאם סרק שוב את הכרזה. המופע הקרוב יתקיים בעוד יומיים. בפירוש הוא לא יכול לתת להאנס ללכת לבד, לכן קבע להיפגש איתו בתאריך המופע.
***
המופע התקיים בתיאטרון האמבר. הוא נקרא כך על שם נברשות האמבר שמילאו את תקרת אולם הפאר שלו.
ויליאם פגש את האנס בביתו בשעות הצהריים המאוחרות והם החלו לעשות את דרכם לתיאטרון. לא חמק מעיניו של ויליאם שהאנס לבש מקטורן חגיגי במיוחד לקראת הפגישה, וסירק את שיערו בקפידה. ויליאם עצמו לא מצא שום סיבה להתגנדר, שיער הפטרייה שלו גם ככה היה לא ממושמע, ולטעמו מעיל הרוח שלו מהודר דיו.
כשהגיעו מצאו את מגרש החנייה שלצד התיאטרון עמוס לעייפה בכרכרות, וחבורות של עגלונים נאספו פה ושם והימרו בקוביות. על דפנות התיאטרון היו חלונות קשתיים שהיו כמעט בגובה הבניין עצמו, אור רב בקע מתוכם וקול תזמורת וקריאות התפלאות עלו מביניהם. כנראה שהמכשף הזה באמת מוצלח, חשב ויליאם. אך לו ולהאנס לא היה כל עניין במופע עצמו, על אף שהבזקי אור שהבזיקו מדי פעם מתוך האולם עוררו את סקרנותו של ויליאם. הוא החליט לבדוק בהזדמנות מהו מחיר כרטיס למופע.
הם הלכו אל אחת מדלתות האולם, שם עמד סדרן לבוש מדים לבנים ומכופתרים שחבש לראשו את אחד מהכובעים האלה שויליאם תמיד חשב שנראים כמו דלי הפוך. כשביקשו לפגוש את מר וונדרסון הוא לקח אותם למגורים של עובדי התיאטרון, דרך דלת אחורית, מבעד מספר קומות של מדרגות ומסדרונות עץ, עד אשר הגיעו לדלת קטנה ששמר עליה איש גדול מימדים. "חכו כאן", ציווה עליהם הסדרן.
והם אכן חיכו. עד שנשמע הצליל העמום של מחיאות הכפיים שסימל את סוף המופע האנס כבר החל לאבד סבלנות. תוך דקות ספורות אחרי כן הגיע במורד המסדרון אדם דקיק וארוך, שלבש חליפה כחולה, חבש מגבעת נמוכה ואחז בידו מקל עם גולת כסף בדמות שדון צוחק. גבו היה זקוף והליכתו החלטית. הוא חלף על פניהם מבלי להבחין בהם.
"מר וונדרסון?", קרא האנס.
"זה אני", השיב והפנה אליהם את ראשו. "מי אתם ומה רצונכם?"
"אנחנו מעוניינים לדבר איתך, מר וונדרסון"
"מצוין! הנה אנחנו מדברים!", אמר ושילב את אצבעותיו בחיוך.
"כן, אבל… כלומר, התכוונתי…"
"אני יודע למה התכוונת", אמר וונדרסון ונופף בידו להשתיק את האנס. "רוג'ר, פתח לנו את הדלת", ציווה בזקירת סנטר. השומר הגדול הניע יד גדולה ופתח את הדלת לרווחה. "תודה לך", אמר וונדרסון וסימן להם להיכנס אחריו.
חדרו של מר וונדרסון היה פשוט יותר ממה שציפה ויליאם למצוא. היו בו שתי כונניות ספרים, אותם מנה ויליאם במעורפל, שהוצבו בשני צידיו של חלון ארוך שבקיר החדר. היה שולחן עץ ועליו כל מני סרטוטים ורשימות, יחד עם כמה כלי עבודה שויליאם חשש שהם קשורים איכשהו למעשי קסם, ודלת נוספת שהובילה להמשך המגורים. וונדרסון הושיב אותם בשתיים מבין ארבע כורסאות אדומות שהוצבו סביב שולחן עץ קטן, והוא עצמו התיישב בשלישית. על השולחן נח קנקן תה, אותו הרים מר וונדרסון ומזג את תוכנו על השולחן, אך במקום שהתה יישפך על השולחן הוא התגבש באוויר כאילו נמזג לתוך ספל בלתי נראה. וונדרסון חייך לנוכח מבטו של ויליאם, אשר הביט בתדהמה במיקום התיאורטי של הכוס. קוסמים והקסמים המשונים שלהם.
"ראיתם את המופע שלי?", שאל וונדרסון ולגם מן התה.
"לא, אדוני", השיב האנס.
"אתם צריכים לראות פעם. הייתי מעדיף שלא להפסיק עם המופעים שלי לעולם. אתם בטח לא מסוגלים לדמיין לעצמכם כמה מהנה זה להתפרע כך עם כוחות קסם. בהחלט הרבה יותר מוצלח מכל עבודה שהמלכה והאקדמיה יכולים לספק. כל המאמצים שלהם הולכים לרפואה ולענייני צבא. אני אומר לכם, זה בזבוז של מתת. למה להקדיש את חייך לפיתוח משחות נגד פצעונים ולאילוף סוסי בלהות כשאתה יכול לגרום לצבא רוחות לשחזר את קרב בו הם מתו?". הוא התרווח בכיסאו.
"כעת, מדוע נתברכתי בנוכחותכם?"
האנס נשען קדימה במושבו. "מר וונדרסון הנכבד, זה ויליאם ואני האנס ויש לנו… כלומר לי… אני מעוניין לבקש משהו", הוא גמגם בביישנות.
"קודם ביקשת לדבר איתי, וכעת אתה מבקש לבקש בקשה. אני תוהה מתי תבקש אותה כבר"
"אנחנו מעוניינים להחיות פסל", אמר ויליאם ישירות.
"אה, כזו סוג של בקשה. ואני חשבתי שבאתם לבקש ראיון או משהו שדורש פחות מאמץ. אתם נראים כמו עיתונאים". הוא סקר אותם באיטיות. "או כמו חוקרים משטרתיים. אתם מהמשטרה?". הוא מיקד את מבטו בויליאם, שהנהן לשלילה. נראה שרווח לוונדרסון.
"בכל מקרה אני לא יכול לעזור לכם, אני לא מתעסק בהנפשת פסלים. לכו לאקדמיה אם אתם רוצים גולם"
"לא, אנחנו לא רוצים שתנפיש פסל, אנחנו רוצים שתחייה פסל". למען האמת רק האנס רצה, אבל ויליאם עדיין הציג זאת כרצון שניהם. וונדרסון החל ללטף את הזקנקן החום שעל סנטרו, ניכר היה שהם עוררו את סקרנותו. "החייאת פסל? מה כוונתך?".
ויליאם הביט בהאנס, והוא כאילו הרגיש במבט והחל לספר לוונדרסון את סיפורו. הוא סיפר לו על החלומות, ועל חיפושיו, ועל הפסל, ועל השמועות ששמע לגביי פסלים ותמונות. מבטו היה ריק וממוקד בשולחן כל העת שדיבר. וונדרסון הקשיב, בעיניים עצומות, כשסיים האנס פקח אותן ופסק, "צר לי, איני יכול לעזור לכם".
"אבל אתה מקסימיליאן וונדרסון! אתה הטוב ביותר!", התרעם האנס וקם מכיסאו. "בטוח יש משהו שתוכל לעשות, מספרים שאתה יכול לגרום לצללים לנגן בתזמורת ולהפוך אבנים לחיות אציליות".
"האנס…". ויליאם תפס בקצה המקטורן של האנס, שהתיישב חזרה בכעס. "אנא, סלח לו מר וונדרסון".
נראה כאילו כל השמחה התנדפה מוונדרסון. פניו הרצינו וקמטים נחרטו בין גבותיו. "איני יכול לעזור לך", חזר על דבריו, "משום שאסור לי".
"אסור לך?!". האנס לא הסתיר את הטינה בקולו.
וונדרסון נשען לפנים במושבו והניח את כוס התה הבלתי-נראית על השולחן. "נראה לכם שאני משלם לשומר שבחוץ?", שאל אותם. כשראה את המבטים המבולבלים שלהם המשיך. "אני מעולם לא שכרתי את שירותיו של רוג'ר. מי זקוק לשומרים בין כותלי התיאטרון? לא אני, היו בטוחים בכך. לא, הסיבה היא שהמופעים שלי כה מרשימים ומצליחים שהמלכה, ברוב טובה, שלחה שומר ראש שישמור על נכס תרבותי שכמותי, מקסימיליאן וונדרסון הדגול. שישמור עליו, וישגיח מפניו". הוא קם ממושבו. "המלכה לא אוהבת שמכשפים הופכים לנערצים על ידי ההמון, הוא כאן כדי לוודא שאני לא עושה שימוש לא חוקי בכוחותיי". הוא פסע בקלילות לחלון חדרו ונעמד מולו בידיים שלובות. "אסור לי בכלל לדבר על בקשות כשלכם. מה שאתם מבקשים הוא במפורש אסור בחוק. צר לי, אך אין לכם מה לחפש כאן. לכו עכשיו…"
דממה מעיקה השתררה בחדר ונדמה כי האנס שב לעגמומיותו. "בבקשה…", הוא לחש לבסוף. מקסימיליאן הפנה אליו מבט חסר הבעה. "אני זקוק לה. אנא ממך".
וונדרסון התייפח. "לא ידוע לי אם דבר כזה אפשרי", אמר ולקח מן השולחן הגדול פיסת נייר קטנה. הוא שרבט עליה משהו. "אבל ידוע לי מי יידע", הוא תחב את הפתק לידו של ויליאם, תוך שהוא מסווה זאת בלחיצת יד. הוא הצליב את ידו השנייה ולחץ את זו של האנס והקים את השניים ממושבם. "אגב", אמר כשמבטו עובר בין שניהם בריכוז, "לא שמעתם עליו ממני". הוא הביט בהם עוד מספר שניות, אחרי כן חייך שוב וחזר לנער את ידם.
"צר לי שלא יכולתי לעזור לכם", אמר בקול רם וברור.
"כן. צר מאוד. כן. חבל. כן", מלמל ויליאם. הוא חש כאילו זה עתה ניעור מתוך חלום.
הם נפרדו ממר וונדרסון לשלום. בדרכם החוצה פגשו בתור אנשים קצר שחיכו להידבר עימו. בחוץ כבר היה ערב, ומגרש החנייה כבר היה כמעט ריק לגמרי. כמה עגלונים נשענו על כרכרותיהם בשעמום.
האנס עצמו נראה מדוכדך מן הרגיל. זו הייתה מכה קשה לתקוות שלו, ידע ויליאם. אך זה מה שויליאם רצה בעצם, אולי עכשיו יוכל לשלות אותו מהזיותיו.
"כנראה שיש דברים שאפילו קסם לא יכול להשיג", אמר ויליאם.
"כן, כנראה. אבל כל כך קיוויתי שכן". העצב בקולו, הדרך שבה כבש את מבטו בקרקע, כולם גרמו לו להיראות זקן לגילו.
"אבל, כמו שאמרתי, אין טעם לתלות תקוות רבות כל כך ב…"
"מה יש לך ביד?", שאל האנס לפתע. ויליאם הביט בידו. אכן בתוך כפפתו החומה התכרבל לו פתק מקומט. ויליאם לא ידע מהיכן הגיע. הוא פתח אותו וקרא אותו יחד עם האנס. "מה זו הכתובת הזו? זה בפרברים?", שאל.
"אני לא יודע", אמר האנס וחטף מידו את הפתק. "אבל נראה כאילו אנחנו הולכים לשם".
***
בפתק היו מצוינות שעת צהריים מאוחרת וכתובת של כיכר שויליאם לא שמע עליה מעולם. בנוסף נכתב בפתק שהם ימצאו שם את הפתרון לבעיות שלהם, כל שעליהם לעשות הוא לבקש 'שירות מיוחד', הם כבר יידעו ממי. ויליאם ביטל את משמרתו ביום המחרת, והוא והאנס הלכו לאותה הכתובת, בשעה המצוינת. במהרה הסתבר להם שהם נקלעו לשוק מסכן ומרוחק, שהיה הומה אנשים באותה השעה.
השוק היה מדרחוב מרוצף, ובין הדוכנים לא היה סימן אחד לעוסק בכשפים. כאלה דברים ניתן היה למצוא בשווקים המכובדים יותר שבעיר, או בקרבת האקדמיה.
הכתוב בפתק הוביל אותם לכיכר עגולה בשוק. בפינת אחד הרחובות החוצים הייתה במת עץ חומה שעליה עמד אדם נמוך קומה לבוש בגדים מהודרים. כשויליאם והאנס התקרבו אליו הם ראו שבגדיו למעשה בלויים; המעיל שלבש היה מעיל פרוות חולד שחורה, מרופטת וקרועה בכמה מקומות מסריטות חתולים, המגבעת שלראשו הקירח הייתה מעוקמת ורכה, הכפפות שלידיו היו שחורות ואצבעותיהן קוצצו בחצי, ובנעלו הימנית, אשר הייתה נעל עור מסוגננת, היה חור. מקרוב הם גם הבחינו שעורו חיוור מאוד, לבן כמעט, שעיניו בעלות גוון סגול כלשהו ושאפו ארוך ומחודד כגזר. היה זה גובלין. ויליאם היה בטוח שאין כאלו בעיר.
הוא בדיוק סיים מכרז פומבי ואסף חפצים רבים ומשונים לתוך תיבת עץ שבפירוש הייתה קטנה מכדי להכילם, אך הם נכנסו אליה ללא כל קושי. כשירד מהבמה ניגשו אליו ויליאם והאנס.
"אדוני?" קרא האנס. האיש פנה אליהם בבהלה כה רבה, כאילו חשש שנמר עומד לזנק עליו מכיוונם. הוא נרגע כשראה שהם לא נמר משום סוג. "מה אתם רוצים? אתם רוצים תרכיז נוגד צחנת פה?", אמר כמעט ללא צרידות ופתח את התיבה להציג שורה של בקבוקים מלאים בנוזל כסוף. "כוס אחת ביום והשיניים המסריחות שלכם לא יסריחו יותר!". הוא עיוות את פיו במה שויליאם ניחש שהיה ניסיון כושל לחייך בידידותיות.
"לא, אנחנו לא רוצים משהו כזה", אמר ויליאם. הגובלין נרתע למשמע הדברים, סגר את התיבה בחבטה וסקר אותם בחשד. "אתם מהמשטרה?", שאל בתקיפות, עיניו מצומצמות וממוקדות בויליאם. למה כולם חושבים שאנחנו מהמשטרה? "אם כך אתם לא מהמשטרה", פסק כאילו קרא את מחשבותיו של ויליאם. הוא שב ופתח את התיבה. "אם כך אולי אני יכול להציע לכם…"
"שירות מיוחד", קטע אותו האנס, "אתה יכול להציע לנו שירות מיוחד".
הגובלין הביט בהם בשעמום. "אה…", אמר באיטיות. "אם כך, בואו אחריי".
הגובלין הוביל אותם אל קצה השוק, ומשם דרך סמטאות מרוצפות טינופת, מנהרות תת קרקעיות שלא נעשה בהן שימוש שנים, בין שכונות צריפים ובתים מעלי אבק, וכל העת הוא הביט לצדדיו במעין היסטריה, כאילו חשש שהבניינים עצמם עוקבים אחריהם. הוא הוביל אותם שעה לפחות, ונראה לויליאם שהוא מוליך אותם במעגלים, עד שהגיעו לצריף עץ קטן, מט לנפול.
הדלת נפתחה כשקרב אליה הגובלין, ושניהם נכנסו אחריו. "אל תגעו בכלום", הכריז מייד בהיכנסם. ויליאם מצא את הבקשה מסובכת לביצוע. במבט ראשון הבית נראה כמו מגרש גרוטאות. הוא היה מלא בצנצנות ובהן כל מני צמחים ושורשים שקועים בתוך נוזלים בשלל צבעים. גם בכמה חורים ברצפת העץ אוכסנו צנצנות, אך צנצנות אלה הדיפו עשן סמיך ששקע אל מתחת לצריף. מן התקרה השתלשלו שרשראות של קמעות מוזרים ועצמות קטנות, ובכל הבית היו פזורים בדים וארגזים מלאים בחפצי זכוכית בעלי צורות משונות, שחלקם הפיצו נוגה קלוש. במרכז הצריף נדחקו כל אלה לצדדים ופינו מקום לספה אדומה שהוצבה אל מול כורסה מרשימה בגודלה, ושולחן עץ קטן הפריד ביניהם. בקיר לצידן הייתה אח שחורה.
הגובלין הורה להם לשבת על הספה והניח את תיבתו באיזו פינה. הוא הקיש באצבעו ולהבה ניצתה בכף ידו, ואז השליח אותה לאח כדי להדליקו. כנראה שלא היה מורגל במלאכה כזו, כיוון שגם כפפתו התלקחה. הוא נשף עליה בחופזה כמה פעמים עד שנכבתה והשתרע ברוגז בכורסה הגדולה.
"קודם כל ספרו לי איך שמעתם עליי"
האנס וויליאם החליפו מבטים. "אנחנו לא בטוחים, שמענו במקרה"
"מצוין", אמר הגובלין.
הייתה שתיקה קצרה, אחריה אמר האנס, "תודה לך על שקיבלת אותנו מר… איך נפנה אליך?".
"אתם תכנו אותי 'אתה', ואני אכנה אתכם 'אתם', אין לנו צורך ביותר מזה". הוא התרווח במושבו, אצבעותיו החיוורות מתפתלות באיטיות. "אז, איזה שירות 'אתם' הייתם רוצים? פתרון לבעיית עכברושים? מסמכים שאין ידכם משגת? או שמא אתם מעוניינים שאפתח לכם פתח לעולם אחר? או אולי שאחיה מכר אהוב? או אמתח מכר שנוא?", הוא חייך. "מתיחות הן בחצי מחיר", הוסיף.
ויליאם תלה מבטו בהאנס. אפילו הוא ידע שחלק מהדברים שהגובלין הציע הם לא חוקיים, אבל ממילא מה שהם באו לבקש התברר כלא חוקי. "אנחנו לא רוצים אף אחד מהדברים הללו", אמר האנס בשקט. "אנחנו רוצים משהו משונה מעט".
"נו, צלופח אכל לכם את הלשון? דברו!"
"אנחנו רוצים שתחייה פסל", ענה ויליאם.
"כלומר אתם רוצים גולם?"
"לא, אנחנו לא רוצים שתנפיש פסל, אנחנו רוצים שתהפוך פסל לאדם. אבן לבשר"
"אה…", שמץ של חיוך ממזרי טיפס במעלה לחייו של הגובלין.
"זה אפשרי?", שאל האנס.
הגובלין לא ענה. הוא שקע במחשבותיו, אצבעותיו החיוורות נעות כזחלים לבנים בתוך גלמי משי שחורים, טווים למחצה. "אפשר בהחלט", אמר לבסוף, "אבל זה יעלה לכם". האנס נתמלא שמחה. "זה בסדר, כל דבר", השיב האנס בהתרגשות. "בסדר, השירות יעלה לכם אלף מטבעות כסף", אמר הגובלין כשהוא מותח את המילה 'אלף'. "אלף?", השתומם האנס, חיוכו נמוג כלא היה. "אין ברשותי אלף מטבעות. בקושי מחצית מכך…"
"אה…", אמר הגובלין בשעמום. "אתם יודעים מה זה אומר?". הדלת נפתחה מעצמה. "שאינכם רצויים כאן".
"מה?!" התקומם האנס. "בוודאי אתה יכול להפחית מעט מהמחיר! אתה לא מבין? הפסל שאנו מדברים עליו הוא של הנערה מחלומותיי. אני זקוק לה. אתה התקווה האחרונה שיש לי שאי פעם אזכה לפגוש אותה"
"לא מעניינות אותי הסטיות שלך, בן אנוש. הטלת קסם תמידי על חפץ דורשת חומרים, יקרים. וקסם מעין זה הוא גם מסוכן במיוחד, דברים רבים יכולים להשתבש. אתה מצפה שאפקיר את חיי עבור גרושים? או שתביא לי את כספי, או שתצא מביתי"
האנס נעץ את מבטו בגובלין מספר רגעים. נדמה היה לויליאם שהוא עומד להתנפל עליו, אך אז קם ויצא מהבית בגידופים. "גם אתה, החוצה". ויליאם קם והסתרך אחרי האנס. כשיצאו הופתעו השניים לגלות שהם הגיחו היישר לתוך רחוב ראשי כלשהו. ויליאם הביט לאחור בתימהון, ונוכח כי ניצבה מאחוריו דלת אחרת מזו שנכנס דרכה, ובית אחר מזה שביקר בו. קוסמים והקסמים שלהם. הוא גמר בדעתו שהוא שונא קוסמים, בייחוד את הסוג שמתלקח באופן ספונטני.
כל זעמו של האנס התפוגג ברגע שיצאו מהבקתה, הוא קבר מבט מדוכדך במדרכת הרחוב. ויליאם חש רחמים כלפיו. בכל זאת, תקוותיו נופצו בזה הרגע, אך זו הייתה ההזדמנות של ויליאם. "אני מצטער האנס", החל לאמר. "אין צורך להצטער", השיב האנס, "לא אתה דרשת מחיר מופקע. מכשף ארור…"
"הבחור הזה גם כך נראה לי מפוקפק. יכול להיות שהוא בכלל משקר, ושהוא לא יודע כיצד למלא את בקשתך. האמן לי, לא מומלץ לסמוך על גובלינים"
"אתה צודק", אמר האנס בשקט. "ייתכן שישנם דברים שאפילו קסם אין ידו משגת. כנראה שונסה…", הוא השתנק, "…ונסה תיאלץ לסלוח לי. איני יכול להישאר נאמן לפסלים תפלים וחלומות שמסרבים להפוך למציאות". הוא הרים את מבטו באיטיות, מלטף בידו את הפתק המסתורי שויליאם מצא יום קודם לכן.
ויליאם חש הקלה רבה, אך לא הרשה לעצמו לחייך. "לא נורא, אני בטוח שתוכל למצוא מישהי דומה לה אם תחפש", אמר. הוא חשב לרגע והוסיף בחיוך, "ואם לא אז אני מוכן לתת לך הנחה על הספרים מהאגף לגברים בלבד". האנס צחק, אבל היה משהו עצוב בצחוק שלו, משהו שבור. אולי הגזמתי מעט. "בכל מקרה אתה מוזמן לבקר".
"כן", הנהן האנס וסגר את אגרופו על הפתק, "גם אתה מוזמן לשעת תה אם תרצה".
***
הימים הבאים התנהלו כרגיל. ויליאם שב לעבוד כשגרה, ועבד כמה משמרות כפולות כדי לכפר על הצרות שגרם בהיעדרו מהעבודה. שעות ארוכות של טיפול בלקוחות קטנוניים וסידור ספרים בדקדקנות. אך למרות זאת, מדי פעם, כשהתעסוקה הייתה מעטה, מצא עצמו חושב על האנס. הם לא התראו מאז הביקור אצל הגובלין, והוא נפרד מהאנס בעודו במצב עגום. אבל זה רק טבעי, הוא יתעודד תוך כמה ימים. לפחות הוא הרפה מהרעיון המטופש עם הפסל. או שלא? פעם אחרונה שויליאם היה בטוח שהסיט אותו מלשקוע בהזיותיו הוא הלך וקנה פסל. אבל הפעם זה שונה. הפעם הוא הגיע למבוי סתום. אין לו כסף לשלם על הכישוף, שויליאם הטיל ספק ביעילותו. גם ככה הוא לא יידע למצוא את הגובלין שוב. הכתובת שאליה הלכו כדי למצוא את הגובלין נשכחה מראשו של ויליאם כבמטה קסם, סביר להניח שגם האנס אינו זוכר דבר. וגם הפתק לא ברשותו, לכן… הפתק!
ויליאם הטיח ידו בדלפק, כמה אנשים הרימו ראשם מספריהם. הוא לא השליך את הפתק.
ויליאם יצא מעשתונותיו עד שהסתיימה משמרתו. הוא קיווה שהוא טיפש, ושלשווא הוא לא בוטח בהאנס. אבל הפתק היה בידו כשנפרד ממנו לפני שבוע ימים, ויליאם לא ראה אותו משליך אותו. למה לו לשמור עליו?
הוא מיהר במעיל הגשם שלו לביתו של האנס. כבר כמה ימים שהשמיים מלאים בענני עופרת כבדים, אך רק היום הם פצחו במבול. הוא הגיע לביתו של האנס ספוג מים עד העצם, אך לא היה לו אכפת. הוא גמע את מדרגות הבניין שתיים, שתיים. כשהגיע לקומת דירתו של האנס מצא את הדלת פתוחה. לא, לא, לא, אלים אדירים, לא! הוא רץ לתוך הדירה, אל חדר האורחים. המראה שנגלה לפניו היה האחרון שייחל לראות; הגובלין, לבוש גלימת החולד, עמד שם ופיזר אבקה לבנה מסביב לפסל, שהוצב במרכז החדר. הוא אחז בידו ספר גדול וישן, בעוד האנס מדדה לצידו.
"ותהיה לה הנפש של האישה מחלומותיי?", שאל אותו האנס.
"כן, כן, כמה נפש שרק תרצה…", אמר הגובלין בהיסח דעת.
"ויליאם!", קרא האנס בחיוך כשהבחין בו. האנס נראה לויליאם נורא. סביב עיניו היו עיגולים שחורים מחוסר שינה, שיערו לא סורק וזיפים מילאו את לחייו. הוא חיבק את ויליאם בחום. מעבר לכתפו הבחין ויליאם שחדר האורחים ריק מרהיטים, הרהיטים היפים ההם. רק שידה אחת נוטרה בחדר, עליה נח שק מטבעות שמן. כסף יש, חשב ויליאם, ורהיטים אין.
"מכרת את הרכוש שלך?!"
"לא את הכל", השיב האנס בחיוך וניתַק מויליאם, "רק כמה חפצים שאין להם שימוש. שמרתי על ארון הבגדים למשל. אני לא טיפש, אני יודע שונסה תרצה בגדים".
זה טירוף. "חשבתי שאמרת שזה היה רעיון מטופש"
"צודק, זה רעיון מטופש, אני טיפש. אבל היא שבה אליי בחלומותיי באותו יום שנפרדנו, היא ביקשה לפגוש אותי…"
"האנס, הפסל הזה הוא רק פסל"
"הוא לא רק פסל!", צעק האנס והרצין לפתע, "הוא האישה הכי יפה שאתה אי פעם תראה"
"תפסיק את זה! זה פסל ארור. שיש קר וריק, ללא כל נפש או חיים. ולא משנה כמה חלומות תחלום, פסל לא יכול להפוך לאדם. אלו סתם שמועות מטופשות"
"ומה אם אלו לא רק שמועות? מה אם היא כלואה בתוך גוף מאבן, מביטה על העולם מבלי שהיא יכולה לגעת בו, ורק מחכה לפגוש אותי?"
"בשם האלים, ומה אם לא?". לא צריך להיות מלומד בשביל לדעת שאם קסם מופעל שלא על הדבר לו הוא מיועד התוצאות יכולות להיות הרסניות.
"שקט, הוא מתחיל", אמר האנס בהתרגשות, פניו מלאות ציפייה. הוא לא מקשיב לי, קלט ויליאם. הוא הביט בגובלין שנעמד כעת מחוץ למעגל האבקה הלבנה. הוא פתח את הספר והחל לקרוא ממנו בשפה מוזרה, עצר לפתע, רטן, הפך כמה עמודים והחל לקרוא מחדש. זה טירוף, חשב ויליאם. אבל אי אפשר היה לעצור כעת, הקסם התחיל, אור לבן קלוש החל לעלות מן האבקה סביב פסל השיש. וויליאם התפלל, הוא באמת ובתמים התפלל שיש אמת בשיגיונותיו של האנס, הוא התפלל שאכן ונסה כלואה שם בפנים והקסם לא יגרום כל רע. הוא אפילו ניסה להאמין לכך בעצמו.
והנה אט, אט ניצוצות הופיעו סביב הפסל וסבבו סביבו סחור, סחור. האור העולה מן האבקה הלך וגבר, והפסל עצמו החל לזרוח באור כחלחל. האנס היה נרגש כולו. הוא פסע לתוך המעגל, פורס את זרועותיו לחבק את אשת חלומותיו. ויליאם ניסה לעצור אותו אך הוא עצמו חשש להיכנס למעגל הקסם.
והפסל כבר הבהיק כאבן ספיר שנלכדה בה השמש. שיערות השיש שלו החלו להתבדר אחת אחת ברוח בלתי מורגשת, והקפלים בשמלתו החלו לגלוש על גופה. האנס כבר היה במרחק נגיעה מן הפסל, ונראה שכל האושר בעולם גלום בו. לשבריר שנייה נדמה היה לויליאם שהפסל מותח את ידו המושטת לגעת בהאנס… אך אז מילא את החדר הבזק כחול, מלווה ברעם מתגלגל.
כל הסובבים חיפו על פניהם בידיהם. כשכבה האור הוריד ויליאם את ידיו באיטיות ועיניו חשכו. במקום בו ניצב הפסל נותרה ערימה של אפר וחלקי גפיים משיש. שיש נטול חיים. כשהאנס הבחין בזאת הוא חנק בידיו זעקת אימה. "ונסה…", ילל ונפל על ברכיו לצד ערימת השברים. הגובלין מיד חטף את שק המטבעות וברח משם, דוחף את ויליאם מדרכו. ויליאם חשב לרדוף אחריו אך ויתר, הוא צריך לדאוג להאנס.
ואילו האנס היה שכוב על ערימת השברים, אוסף אותם תחתיו, מלטף אותם ברעד, דמעותיו נספגות באפר בעודו מייבב "ונסה… ונסה…".
"האנס, הכל בסדר, לפחות איש לא נפגע…". ויליאם לא מצא מילות תנחומים. אל מול מראהו מעורר הרחמים של האנס רק משפט אחד עלה בראשו שוב ושוב. "זה רק פסל!", צעק לבסוף, אך האנס לא הקשיב. הוא לא חדל מלבכות.
אני לא יכול לעזור לו. ויליאם נסוג מחדר האורחים, יבבותיו של האנס רודפות אחריו.
"ונסה… ונסה…"
הוא ברח מן הדירה בבעתה כשהבין: איש לא יכול לעזור לו.