הוא רץ. לא בטוח לאן, אך גם לא ממש משנה לו. העיקר להתרחק.
הוא לא התכוון, באמת שלא. הוא לא חשב שזה יוביל לזה- הוא חשב שהוא יודע לשלוט בעצמו. הוא תמיד שלט בעצמו. טוב, כמעט תמיד.
הוא בסך הכל ניסה לדחוף אותו מדרכו, את הילד הענק שחסם את שער התיכון. הוא רצה להגיע הביתה, למקום המבטחים שלו, שבו הוא יודע שהוא לא יכול לפגוע באף אחד חוץ מעצמו. אבל הנה הוא, הילד הזה, נעמד לו בדרכו- הוא לא מבין באיזו סכנה הוא מעמיד את כולם?
שאלה טיפשית. כמובן שלא. הוא הרי לא יודע את סודו, הוא לא מכיר את כוחו, את יכולתו האדירה.
ובכל זאת, הוא נעמד לו סתם כך בדרכו, מדבר עם חבריו בקולניות מעצבנת.
הוא לא יכל לסבול את זה יותר, את האנשים, את הקולות, את כל הרעש שחדר לאוזניו, למוחו, לגופו.
אז הוא דחף. דחיפה קטנה, שהייתה אמורה להסיט את הילד מעט מהשער, לא יותר. אך כמובן, הוא היה צריך לחשוב על זה קודם- הוא, לעומת האחרים, היה מודע לכוחו.
חבטה נשמעה, ואחריה קול פיצוח עצמות, מלווה בצעקה חדה. הילד הוטח אל השער בכוח, ראשו נחבט בשער הברזל בעוצמה אדירה ומיד לאחר מכן גופתו צנחה אל האדמה הבוצית, המלוכלכת מרוב הגשם שירד ביומיים האחרונים.
אז הוא ברח. הוא התחיל לרוץ, כמה מהר שרק יכל. כפות רגליו הכו בקרקע בקצב קבוע, דוחפות אותו ומקדמות אותו לעבר ביתו. כמובן, דבר כזה היה יכול לגרום אפילו ליותר בלאגן, אך זה כבר לא עניין אותו- העיקר להתרחק. העיקר שלא יגלו את סודו.
בשלב זה הוא כבר היה בטוח שכולם ידעו- הילד מת. הוא פיצח את גולגולתו. הוא רצח את הנער במו ידיו.
הוא לא עשה זאת בכוונה, כמובן שלא, אך מה זה כבר משנה? הנער מת, בגללו, רק בגללו ובגלל כוחו הארור.
הוא לא ביקש את זה. הוא אף פעם לא ביקש את זה. הוא פשוט התעורר בוקר אחד, מופתע לגלות ששעונו המעורר נשבר לרסיסים לאחר שהוא חבט בו בקלילות כדי להפסיק את הצילצול המעצבן.
טוב, זה סתם שעון טיפשי, אז הוא חשב לעצמו. הוא עלה עשרים שקלים, הוא עשוי מחומרים זולים, כמובן שהוא היה אמור להתפרק באיזשהו שלב.
אך זה לא היה הסוף. יומיים בלבד לאחר מכן, הופיע סימן מטריד נוסף- הוא היה צריך לקלוט את המצב כבר אז, אך הוא התעלם מכך. אולי לא שם לב, ואולי ניסה להכחיש את מצבו, את כוחו החדש. אמו קראה לו לארוחת הערב כבר בפעם השלישית, מפריעה לו להמשיך במשחקו. הוא קם, מעוצבן מעט על כך שנאלץ לעצור את משחקו וקם מכיסאו בחדות, גורם לכיסא להתגלגל לכיוון הקיר. שנייה לפני שהניח את כף ידו על ידית דלתו, הוא הספיק לשמוע את החבטה הגדולה ואחריה הרגיש משהו מכה ברגלו. הוא הסתובב, מעט מפוחד לשמע הרעש, והביט בהלם בכיסאו ששכב כעת על הרצפה, מפורק לשמונה חלקים לא שווים. הכיסא הזה היה בנוי טוב, מחוזק, לא אחד שנשבר בקלות. ובכל זאת, הנה הוא, מפורק לחלקים על הרצפה הקרה. הוא יצא מחדרו, עיניו עדיין פעורות מעט מההלם, אך ירד אל המטבח והתנהג בטבעיות ככל שיכל. כמובן, ברגע שאמו גילתה על הכיסא היא הייתה מופתעת מכך, אך היא לא ידעה מה באמת קרה. הוא פשוט סיפר לה שהכיסא נשבר, סתם כך, ללא פרטים נוספים. והיא לא שאלה.
הסימן השלישי איחר לבוא. עד אז, הוא כבר הספיק לשכוח מתקרית הכיסא וכך גם מהשעון. הוא חזר מיום לימודים ארוך, מתוסכל ומעט עצבני. מצב הרוח שלו בזמן האחרון היה רע, הוא כעס והיה מדוכא כל הזמן. הוא התיישב בכבדות על כיסאו החדש, זורק את תיקו על מיטתו הצרה. הוא הניח את מרפקיו על השולחן וטמן את ראשו בכפות ידיו, מתאפק לא לצרוח. כולם כל כך עיצבנו אותו בזמן האחרון. זה הרגיש לו כאילו הוא שומע אותם יותר מבדרך כלל, כאילו הוא שומע אותם מבפנים. הם היו כל כך קולניים כל הזמן וזה פשוט שיגע אותו. לפחות כאן, בביתו, יש לו קצת שקט. אמו קלטה את מצב רוחו והניחה לו לנפשו. הוא נאנח אחרי כמה שניות, אנחה ארוכה ומתוסכלת וקם מכיסאו. הוא הלך לעבר מיטתו ופתח את תיקו, רק כדי לגלות שהפקק של בקבוקו נפתח, דבר שגרם לכל המחברות בתיקו להתרטב- כך גם ספריו, ובעצם כל החומר שהוא כתב ועבד עליו השנה. זה היה הדבר ששבר אותו. הוא הכה בקיר בכוח, דואג לפלוט צעקה כועסת תוך כדי. הוא חיכה לכאב החד בפרקי אצבעותיו, לדם שהיה אמור להתחיל לזלוג- אך לא היה כלום. מה שכן היה, בכל מקרה, הוא חור בקיר. לא עצום, אבל עדיין, גדול מספיק בשביל שייחשב כחור. נוצרו גם כמה סדקים על הקיר. הוא משך את כף ידו בחזרה אליו, מביט בה. היא אפילו לא הייתה אדומה, שלא נדבר על הכאב שלא היה קיים. מה לעזאזל?
הוא המשיך לעמוד שם במשך כמה דקות, מעביר את מבטו מהקיר אל ידו ובחזרה. זה לא הגיוני. זה היה הרגע שהוא הבין שמשהו לא בסדר. הוא היה אמור לשבת על הרצפה עכשיו, מנקה את דמו ואולי אפילו בוכה מכאבים, אבל לא היה כלום. פשוט כלום. חוץ מהחור, כמובן.
הוא ידע שבעוד כמה דקות אמו תבוא לחדרו כדי לקרוא לו לארוחת הערב, כמו תמיד. הוא ידע שאסור לה לראות את זה. אז הוא פתח את אחת המגירות, שלף ממנה פוסטר ישן של איזו להקה רוקיסטית והדביק אותו במהירות על הקיר. הוא נאנח בהקלה כשהוא ראה שהפוסטר הסתיר את החור במלואו.
הימים חלפו, אך הוא לא שכח מכך. בכל יום הוא גילה על עצמו דברים חדשים: הוא גילה את כוחו הפיזי הרב, את שמיעתו שהתחדדה, את יחסו לסביבה. הוא כבר לא יכל לסבול אף אחד. הוא אף פעם לא היה דברן גדול, לא אחד שיושב וצוחק עם כולם, אבל היו לו חברים. הוא השתדל להיות בסדר עם כולם, אף פעם לא להתווכח, לא לריב. אבל עכשיו? עכשיו כולם ידעו שכדאי להתרחק ממנו. הוא נעשה מנוכר, אפילו גס רוח. מצב רוחו תמיד היה זעוף והוא דחה את כל מי שניסה להתקרב אליו. אף אחד לא הבין. כמובן, היו כאלה ששיערו שזה גיל ההתבגרות, שזו תקופה שתחלוף, שיש עליו הרבה לחץ.
אבל הם לא ידעו. הם לא ידעו את הסיבה, את הדבר שהכביד עליו, את העול הכבד שהוטל על כתפיו. הם לא ידעו שהוא התרחק מהם כי הוא היה מבולבל ומתוסכל. הוא פחד שהוא יפגע במישהו בטעות. הוא פחד שמישהו יגלה. הוא פחד שברגע שמישהו אחד ידע על זה, כולם ידעו על זה. והם יקחו אותו. רחוק רחוק. אולי לבית משוגעים, אולי לבית חולים, אולי למעבדות, לנתח את הגוף שלו. והוא?
הוא בסך הכל רצה להמשיך בשיגרתו, לחזור להיות הילד השקט ההוא, הילד שלא הזיק לאף אחד, הילד שיכל ללמוד בשקט בלי שמחברות מטומטמות יתרטבו לו בתיק.
אבל זה לעולם לא יקרה. לא עכשיו, לא אחרי שהוא קלט מה קורה.
הוא משתנה.
הוא כבר לא הוא.
הוא לא אנושי.
אז אסור- אסור לאף אחד לדעת על זה, אחרת זה הסוף שלו. זה באמת יהיה הסוף שלו.
למרות… למרות שהוא חושב שאמו חושדת, שהיא יודעת על זה משהו. היא ידעה לתת לו את המרחב שלו, דבר שהיא אף פעם לא עשתה בעבר. היא הייתה עדינה יותר איתו, רכה יותר… מבינה יותר.
אז הוא לקח סיכון. הוא היה חייב לדעת אם היא באמת יודעת משהו או שהפרנויה שלו משתלטת עליו.
הוא חשב לעצמו מה הוא יכול לעשות- משהו שלא יעורר יותר מדי חשד אבל גם משהו שיעזור לו באמת להבין אם היא יודעת או לא. הוא נזכר בכיסא ששבר והחליט לנסות זאת שוב- בפעם הקודמת היא לא אמרה לו כלום.
הוא הלך אל פינת האוכל שהייתה צמודה למטבח בביתו והביט בכיסאות. יש להם יותר מדי כיסאות, יחסית לבית שחיים בו רק שתי נפשות. אז הוא בחר אחד מהם, הרים אותו בקלילות, כמעט ולא מרגיש שיש משהו בידו. הוא הניף אותו למעלה והטיח אותו למטה במהירות. כנראה שהוא הפעיל יותר מדי כוח כי לא רק שהכיסא נשבר, אלא גם כל המרצפות שהיו בטווח של שלושה מטרים התנפצו. הוא קיווה שהוא לא הגזים, שהמעשה הזה לא יהיה זה שיחשוף אותו, שיהרוס את חייו יותר ממה שהם כבר הרוסים.
הוא לא שנא את כוחו, אבל הוא גם לא אהב אותו. הוא פשוט… פחד ממנו. כן, זה מה שהוא הרגיש כלפיו: פחד. הוא פחד מיכולתו, מהעובדה שהוא יכול לפגוע בכל אחד מבלי שהוא ישים לב אפילו. הוא פחד לאבד שליטה. אז נכון, אולי זה היה קצת מגניב שהוא יכל להרים דברים כבדים בקלות או שהוא יכל לשמוע דברים ממרחקים, אבל הוא היה מוותר על זה בלב שלם. הוא אף פעם לא ביקש את זה. אבל זה מה שיש וזה מה שיהיה והוא יצטרך ללמוד לחיות עם זה.
טוב, עד שהוא יתגלה לבסוף. שם חייו יגמרו, הוא בטוח בזה. אז למה להיות מבואס כבר מעכשיו? למה לא לקבל את זה, פשוט לזרום עם זה ולהנות ממה שיש?
התשובה היא ככה. כי הוא לא יכול. כי ברגע שהוא יתחיל להנות מזה, הוא ינסה לבדוק מהם הגבולות שלו. וככה זה ימשיך עד שהוא יאבד שליטה ויעשה משהו טיפשי. ואז… הוא אפילו לא רוצה לחשוב מה יקרה.
אז הוא חיכה. שעה, שעתיים, שלוש. אמו השאירה לו את ארוחת הצהריים במקרר, אך הוא לא טרח לאכול אותה. הוא לא היה צריך- לפחות הוא הרגיש ככה. יחד עם כוחו, הוא גילה שאין לו ממש צורך באוכל. אז כן, הוא אכל יחד עם אמו את ארוחות הערב, אך לא יותר מזה. הוא הרגיש חזק- מי צריך אוכל בשביל להתחזק? הוא חזק גם ככה. הוא הרגיש… חסין. הוא הרגיש כאילו הוא לא יכול למות מרעב, ובכלל… כאילו הוא לא יכול למות.
והוא לא אהב את זה.
הוא לא אהב את התחושה של הכוח- הוא מעולם לא הבין אנשים כאלה. אנשים שנהנים מהתחושה הזאת, אנשים שתופסים אותה כתחושה משכרת. שניצלו את כוחם ובנו לעצמם מעמד, השיגו חברים, ידידים ואויבים. אנשים קינאו בהם, פחדו מהם והעריכו אותם. והוא לא רצה להיות אחד כזה- הוא לא רצה שאנשים יפחדו ממנו. הוא פשוט רצה להישאר כמו שהוא- חבוי. שקט. נסבל.
אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר, וברגע שמישהו יגלה את סודו, זה יקרה. אנשים יפחדו ממנו, הוא בטוח בזה. אולי חלק יחשבו שהוא מוזר- לא, תיקון: כולם יחשבו שהוא מוזר. בטח יהיו כאלה שילעגו לו. כאלה שיתחמקו ממנו. ואולי… אולי גם כאלה שינסו להבין. אולי.
הוא ידע שאם זה היה קורה למישהו אחר, הוא היה מנסה להבין אותו. באמת. הוא לא היה שופט אותו או בורח ממנו או צוחק על קשייו. אולי הוא אפילו היה מנסה לקבל אותו. כי כזה הוא: בן אדם מבין.
הבעיה היא ששאר העולם לא כזה. והוא הולך לגלות את זה בדרך הקשה.
הדלת שנפתחה קטעה אותו ממחשבותיו. אמו נכנסה, מניחה את תיקה הכבד על הספה והולכת לכיוון המטבח, קרוב לוודאי כדי להכין לעצמה תה מרגיע. זה כבר הפך למנהג אצלה. רק שהפעם, היא עצרה באמצע הדרך, עיניה נעוצות בכיסא השבור ובמרצפות שנופצו ועפו לכל הכיוונים. הבעתה התקדרה מעט והיא הרימה את מבטה אליו.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר, דיימון." היא אמרה את המילים שמהן הוא חשש.
הוא רק השפיל את מבטו מעט, לא בטוח מה להגיד. לא בטוח שכדאי להגיד משהו.
"זה הגיע, נכון?" היא אמרה בשקט. "כבר כמה זמן?"
"שלושה חודשים." הוא פלט לאחר שתיקה ארוכה. היא הנהנה באיטיות, שוקעת במחשבותיה.
"מה אתה יכול לעשות?" היא אמרה בלחישה, פוערת את עיניה מעט בציפייה.
הוא פתח את פיו ואז סגר אותו במהירות. הם באמת מדברים על זה? היא יודעת? היא מנחשת? מה היא תעשה כשהיא תשמע על הכל? היא תסגיר אותו?
"אני יודעת מה אתה עובר. אתה יכול לספר לי." היא התיישבה על אחד הכיסאות, מצביעה על הכיסא שלידה ורומזת לו להתיישב. הוא עמד במקומו עוד מספר שניות ואז נאנח בשקט והתיישב.
"אני יודעת. באמת. תספר לי, תוריד את זה מהלב שלך." היא המשיכה, אומרת את מילותיה בניגון עדין.
"איך?" הוא פלט, קולו נשבר מעט. הוא עוד לא מוכן לזה, הוא לא יכול פשוט לספר לה…
"גם אבא שלך היה כזה," היא התקשתה להגות את המילים. "אני צריכה שתספר לי מה אתה יכול לעשות, אני צריכה לדעת באיזה שלב אתה."
"באיזה שלב אני?" הוא הרים את גבותיו בבילבול.
"לאט לאט. קודם תספר לי." היא נאנחה בשקט, מניחה את ידיה העדינות על השולחן.
"אני… אני…" הוא מילמל. הוא באמת יכול לחשוף את עצמו בפניה? ואם הוא בכלל לא הבין אותה נכון? אם היא בעצם לא יודעת כלום והיא מדברת על משהו אחר?
"דיימון," היא אמרה, קולה מתגבר מעט. "פשוט תענה."
"חזק. אני חזק." הוא אמר אחרי מספר שניות.
"כמה? מה אתה יכול לעשות?" היא שאלה, עיניה החומות נעוצות בעיניו הכהות, הכמעט שחורות.
"הכיסא." הוא אמר בפשטות, מעיף מבט קצר לעבר הכיסא השבור. היא הנהנה, מעכלת את המידע.
"מה עוד?" היא דירבנה אותו, להוטה לדעת.
"יום אחד נתתי אגרוף לקיר… ועכשיו יש בו חור." הוא המשיך, קולו רגוע יותר. זה היה מעט מלחיץ לספר לה אך הוא הרגיש רגוע יותר. בטוח יותר.
"חוץ מחוזק, יש עוד משהו?" היא שאלה במבט מהורהר.
"אני שומע טוב יותר… אני לא יודע איך להסביר את זה," הוא נאנח. "זה כאילו… כאילו אני שומע אותם בתוך הראש שלי, ולא סתם דרך האוזניים. כאילו זה בא מבפנים. וזה משגע אותי כל כך…"
"גם אבא שלך עבר את כל זה," היא נשכה את שפתה התחתונה. "היה לו… היה לו קשה להתמודד עם זה."
"זה מה שקרה? בגלל זה הוא לא כאן?" הוא הרים את גבותיו בשאלה, מקווה לקבל סוף סוף קצת תשובות.
היא קפאה למספר שניות ואז הנהנה באיטיות, מתקשה לדבר.
"למה? מה קרה?" הוא לחש, מביט בה בציפייה. הוא חיכה לזה כל כך הרבה שנים. במשך 16 שנים כל מה שהוא שמע על אביו היה שהוא 'עזב'. זהו. זה ההסבר היחיד שהוא קיבל: אבא שלך עזב. בכל פעם שהוא ניסה לשאול על הנושא הזה הוא קיבל את אותה התשובה. וזה הציק לו- הוא ידע שזו לא האמת. או שכן. בכל מקרה, אמא שלו לא הסכימה לספר לו עליו, וזה כבר עורר חשד. גם אם היחסים ביניהם לא נגמרו טוב, מגיע לו לדעת על אבא שלו, לא? הוא לא זוכר אותו בכלל. אמו סיפרה לו שהוא עזב כשהוא היה בן שלוש. אין לו אפילו זיכרון אחד ממנו. לפעמים הוא חשב שזה לטובה- לפחות כך אין למה להתגעגע. הוא יכל להתמודד עם הקושי, הוא היה מסוגל לזה. יש לו את אמא שלו, בשביל מה הוא צריך אבא? בשביל לשחק איתו? לראות איתו משחקי כדורגל? לצחוק איתו? הוא… הוא לא צריך את כל זה. הוא יסתדר. הוא תמיד מסתדר.
אמו שיחקה עם ידיה בעצבנות. היא פתחה וסגרה את פיה כבר כמה פעמים.
"הוא…" היא התחילה. "הוא לא סיפר לי על זה. לא היה מי שיעזור לו. הוא פחד… עד שהוא לא יכל יותר. הוא פשוט איבד את עצמו. הוא לא ידע איך להתמודד עם הכוח הזה, והיה לו כל כך קשה לשמור את זה לעצמו, שהוא חשב שהדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה פשוט… למות."
"הוא מת?" הוא פלט את המילים מבין שפתיו בכבדות.
היא נענעה בראשה לשלילה. "לא." היא אמרה, מבהירה את עצמה. "הוא לא יכל למות. הוא עדיין לא יכול. זה לא אפשרי."
בגלל זה הוא הרגיש כך? כאילו אף אחד לא יכול לפגוע בו, כאילו הוא חסין להכל? כאילו הוא לא יכול למות?
"הם אישפזו אותו," היא המשיכה. "הוא קפץ מצוק, דיימון. אף בן אדם לא נשאר חי אחרי דבר כזה. אבל הוא כן. איש אחד עבר באיזור עם האוטו שלו והוא הספיק לראות אותו קופץ. כשהוא רץ לשם הוא ראה את הנפילה, את הנחיתה, את ההתרסקות, ואחר כך הוא ראה את אביך עומד על שתי רגליים, מנקה את האבק מבגדיו." היא אמרה, עיניה משוטטות סביב הבית בחוסר ריכוז. הוא עשה את הדבר הראשון שהוא חשב עליו: הזמין אמבולנס, ואז התקשר למשטרה. הם הגיעו אחרי רבע שעה, אבל אביך עדיין היה שם. הוא היה תקוע, הוא לא יכל לעלות בחזרה למעלה. הם התכוננו מראש והגיעו לשם עם מסוק. הם העלו אותו למסוק, ואחרי שהם קלטו שהוא לא נפגע אבל הבינו שהוא באמת קפץ מהצוק, הם שלחו אותו לבית משוגעים. והוא שם עד היום. אני… אני הולכת לראות אותו לפעמים."
הוא שתק במשך כמה שניות, מנסה לעכל את הכל. "אני רוצה לפגוש אותו." היה הדבר היחיד שהוא אמר.
היא היססה אך הנהנה בראשה מעט. "אני יודעת. אבל אני לא בטוחה שזה צריך לקרות. הוא לא אהב את הכוח שלו, אתה מבין? הוא לא רצה אותו. אבל אתה לא יודע מה יש לך בידיים, דיימון. זו מתנה, לא קללה. ואני לא רוצה שהוא יכניס לך לראש דברים שיגרמו לך לעשות מעשים טיפשיים."
הוא עצם את עיניו לכמה רגעים. היא לא מבינה. הוא יבין אותו- הוא עבר את זה. מעניין אם הוא עדיין עובר את זה. יש לו כל כך הרבה שאלות לשאול אותו, כל כך הרבה תשובות לקבל. והוא היחיד שיכול לעזור לו, הוא היחיד שיבין אותו וידע מה לעשות. חוץ מזה… הדעה שלהם זהה. אמו טועה- זו ממש לא מתנה. הכוח הזה יהרוס אותו ואת כל מי שמסביבו.
הוא עמד עכשיו בכניסה למרכז לסיוע לנפש. לקח לו זמן לשכנע את אמא שלו, והוא נאלץ להבטיח לה הרבה הבטחות, אבל הטיעון שגרם לה להסכים היה שהוא בכל זאת אבא שלו ומגיע לו לראות אותו. אז הנה הוא, כאן, בחולצה לבנה וג'ינס נקיים, שיערו מסורק וגופו מדיף ריח טוב. אולי זה לא המקום האידיאלי לפגוש את אבא שלך, אבל עדיין חשוב לו להשאיר עליו רושם טוב. הוא לא רוצה לאבד אותו שוב. למרות שהוא לא ממש יכול לאבד משהו שכבר אין לו, נכון?
הוא עבר את כל הבדיקות הביטחוניות, מילא את כל הטפסים הדרושים ולבסוף נעמד מאחורי הדלת הפשוטה שהובילה לחדרו של אביו. הוא דפק על הדלת שתי דפיקות ולפני שהספיק לשמוע תשובה הוא כבר פתח אותה. לרגע הוא חשב שהוא נתקל במראה שאיכשהו שיקפה את דמותו כזקן יותר. הוא מיצמץ מספר פעמים, עד שהדמות שמולו פצתה את פיה.
"דיימון?"
המילה החליקה מפיו בכזאת רכות ועדינות, שאם הוא לא היה רואה את האיש מולו הוא היה חושב שהוא פשוט נער. אבל לא- זה היה אביו, ולולא הקמטים המעטים, הקילוגרמים העודפים והתחלת ההתקרחות, הוא היה חושב שהוא התאום שלו. הם היו זהים: עיניהם היו כהות, אפילו אפלות. שיערם היה בגוון זהה של חום אגוז, כמעט באותו האורך. הם היו בדיוק באותו גובה ומבנה גופם היה דומה מאוד, למעט העובדה שאביו שקל קצת יותר.
"שלום, אבא." הוא אמר בקול יציב, מנסה להיראות חזק. פיזית, הוא באמת היה חזק. אבל נפשית? ברגע הזה הוא הרגיש כאילו הוא עומד להתפרק. הוא חיכה לרגע הזה 16 שנים והוא מעולם לא חשב שהוא יתקיים ככה. בסיטואציה כזאת.
"מה אתה עושה פה?" הוא שאל, מרים גבה אחת בשאלה.
ברצינות? זה מה שיש לו לשאול אותו? לא 'מה שלומך, בני' או 'תשב, יש לנו דברים להשלים'. פשוט 'מה אתה עושה פה'.
"באתי לבקר." הוא סינן, מנסה לשמור על קולו יציב.
"למה עכשיו?" באה התשובה הקרירה מאביו.
"נתחיל בזה שרק עכשיו שמעתי שאתה כאן, ונסיים בזה שמשהו לא בסדר בי." הוא פלט בחוסר סבלנות.
"מה לא בסדר?" הוא הרים את מבטו אליו. מבטו היה ריקני. לעזאזל, הבן אדם הזה הסתיר את רגשותיו כראוי.
"אני יכול לפחות לשבת?" הוא אמר, מתאפק לא לגלגל את עיניו. הוא שונא אנשים קרים. והוא עוד יותר שונא את העובדה שהוא הופך לאחד כזה.
אביו הצביע על המיטה הפשוטה שהייתה בחדר ודיימון מיהר להתיישב. הוא לא יכל להתאפק יותר, הוא היה להוט לקבל תשובות.
"מה קורה לי? למה אני ככה?" הוא אמר, נמנע מלהגיד את המילים המדוייקות.
"אני לא מבין אותך." אביו הביט בו מלמעלה, מבטו עדיין אטום.
"יש פה מצלמות? מכשירי הקלטה?" הוא נאנח. הוא לא יכול לדבר בחופשיות כאן.
"מצלמות כן, אבל הם לא יכולים לשמוע כלום. רק לראות." הוא הסביר.
הוא נאנח במעט הקלה והתחיל לפלוט את שאלותיו. "למה אני כזה חזק? ואיך זה שאני יכול לשמוע כל כך טוב? גם אתה ככה עדיין? אמא סיפרה לי שהיית כמוני לפני שהגעת לפה, אבל אתה עדיין כזה? מה אתה יכלת או יכול לעשות? ומה זאת אומרת שלבים?"
אביו פלט צחוק קצר. "ידעתי שתצא כזה."
"כזה מה?" הוא שאל, מרים את גבותיו.
"חופר." הוא אמר בפשטות.
הוא גילגל את עיניו בחוסר סבלנות. "לא לזה התכוונתי! אני מדבר על הכוחות."
"אין לי תשובות."
אין לי תשובות? בשביל זה הוא בא לפה? אין לי תשובות?! חייבות להיות לו תשובות! הוא… הוא עבר את זה, הוא חייב לדעת על זה משהו!
"מה זאת אומרת אין לך תשובות?" קולו נשבר במעט לחץ לקראת הסוף.
"זאת אומרת שאין לי תשובות." הוא ענה בקרירות.
"אתה רציני?" הוא נעמד בהלם. "לא, ברצינות! זה לא הגיוני!"
הוא נאנח. "שב."
הוא חזר לשבת במעט חשד. "מה?"
"אתה באמת רוצה לדעת? לפעמים עדיף פשוט להמשיך לחיות. אם הייתה לי את האפשרות לשכוח, הייתי לוקח אותה ממזמן."
"אני רוצה." הוא אמר, מרים את מבטו אליו. זה לא משנה כמה גרוע זה יהיה- הוא צריך תשובות, והוא צריך אותן עכשיו. לפני שמשהו יקרה.
"הכוח שלנו לא טוב, דיימון. ואם לא הבנת, אז כן, אני עדיין כזה," הוא ענה. "הכוח שלנו לא נועד כדי לעזור לאנשים או לעצמנו או משהו כזה. הוא נועד כדי לפגוע. במכה קטנה עם יד אחת בלבד אתה יכול להרוג מישהו- מכה קטנה על הראש והוא מת. זהו. והשמיעה? השמיעה נועדה כדי לשמוע אותם, לשמוע אותם בורחים ממך, לשמוע את הנשימות שלהם ולעקוב אחריהם, להגיע למקום מחבואם. אצלי זה יותר גרוע, ואני מאמין שזה גם יגיע אלייך. אני לא יכול לשלוט באנשים, אבל אני יכול לשלוט בסביבה. כשמישהו בורח ממך, בהינף קטן של האצבע אתה יכול לגרום לכך שהדשא יכרוך את עצמו סביבו וילכוד אותו, כך שהוא מחכה רק לרחמייך. אתה יכול לגרום להבזק ברק להופיע- הוא אומנם קטן, אבל הוא קטלני, כמו כל מה שאנחנו מסוגלים לעשות. הכוח שלנו הוא רע, דיימון. אנחנו רעים. אנחנו מוטציה- אנחנו לא צריכים להיות פה.
"וזה החלק הרע בעניין- היקום צוחק עלינו, דיימון. אתה יודע למה בחרנו לקרוא לך ככה? דיימון נשמע כמו דימון. דימון זה שד באנגלית. אמך ידעה שאתה תצא כזה- אני עד היום לא מבין למה היא לא הפילה אותך וזהו. למרות שאולי זה לא היה עוזר, אני לא יודע. אני לא יכול למות, ואני מניח שגם אתה לא. אולי אפילו בתור עובר היית כזה.
"אני לא בחרתי בזה, דיימון. גם אתה לא. אבל אם אתה מקבל את זה, דיימון, זה באמת הסוף שלך. אתה תהרוס את עצמך ואת הסביבה שלך. אתה יודע למה אני לא מנסה לצאת מפה? כי אני יודע שברגע שאני אצליח, ואני אצליח, אני אפגע באנשים. כאן יש לי שקט, אמא שלך היא היחידה שמבקרת אותי, והרופאים יודעים להתרחק ממני. אם אני לא יכול למות, לפחות אני לא אגרום למותם של אחרים. ואני מקווה שאתה מבין את זה.
"מה עשית עד עכשיו? בכמה אנשים פגעת?" הוא סיים את נאומו בשאלה.
"באף אחד," הוא ענה ברתיעה קלה. "גיליתי את זה לא מזמן. אני שולט בעצמי. בינתיים."
"בינתיים." אביו חזר. "אתה צריך להיזהר, דיימון. אתה תפגע באחרים- אתה לא תוכל לחמוק מזה. אתה צריך לחשוב מה יותר חשוב לך: האושר שלך או חייהם של אנשים אחרים. בכל מקרה, גם ככה אתה תאבד את האושר שלך. זו קללה.
"תנסה. אתה חייב לנסות. אולי אתה יכול למות, מי יודע? אתה צריך לנסות. אנחנו לא יצירה טבעית- אנחנו לא ראויים להיות פה. אנחנו לא צריכים להיות פה."
הוא לא זוכר מה קרה אחרי זה. אולי הוא ברח, אולי הוא נשאר והייתה להם עוד שיחה ארוכה, אבל הוא לא זוכר. כל מה שהוא יודע זה שהוא הגיע אל ביתו ונכנס למיטתו. אולי מוחו סתם מלא בערפל או שהוא פשוט הדחיק את השאר. הוא לא זוכר.
למחרת בבוקר, אמו העירה אותו בעדינות. הוא התעורר, מעט מבולבל וניסה להיזכר באירועי אתמול. אבל הוא לא הצליח. הוא קם ממיטתו, התארגן בזריזות, אכל את ארוחת הבוקר ומיהר לבית הספר. יום הלימודים עבר באיטיות והוא השתדל לשמור על קור רוחו כמה שרק יכל. היום הזה היה בלתי נסבל. הוא הרגיש כאילו הקולות של כולם חודרים לתוך מוחו, דוקרים אותו וחותכים אותו למיליוני חתיכות. עוד חמש דקות יום הלימודים יסתיים והוא יוכל לחזור לשקט שלו.
ואז זה קרה. הוא קם ממקומו ומיהר לצאת מהכיתה. הוא לא טרח להכניס את ספריו ללוקר- בשביל מה? זה רק ייעכב אותו עוד יותר, והוא צריך לצאת מפה כמה שיותר מהר.
כשהוא הגיע לשער הוא קלט שמישהו חוסם לו את היציאה, ואז הדבר הנורא ההוא קרה. הדחיפה, החבטה, המוות, הריצה… באמצע הדרך לביתו הוא החליט לשנות את מסלולו. הוא רץ לכיוון הכביש המהיר. אולי יתמזל מזלו והוא ייפגע ויאבד את זיכרונו או משהו. כן, זה יכול להיות טוב.
הוא עמד בצד הכביש, וברגע שהוא ראה משאית גדולה מתקרבת במהירות, הוא קפץ מולה בשנייה האחרונה. הוא לא יודע למה הוא ציפה, אבל בהחלט לא לזה. כל גופו נחבט במשאית והכאב היה בלתי נסבל. לפני שהוא הספיק להבין מה קורה, נקודות שחורות ריצדו מול עיניו והוא איבד את הכרתו.
אי שם, בחושך הכבד, הוא שמע את המילים שהוא היה בטוח ששכח. מילותיו של אביו הידהדו במרחק: "אתה צריך לנסות. בימים שבהם הכוחות שלך חזקים מתמיד, אתה פגיע יותר. ואולי, רק אולי, אתה תצליח."
והוא הצליח.